תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ז
השער השביעי
[עריכה]השער השביעי: דיני הטבילה: דבר תורה אין האשה עולה מטומאתה והרי היא ערוה עד שתספור ותטבול דבימים וטבילה תלינהו רחמנא בנדה כתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ואמרו ז"ל בנדתה תהא עד שתבא במים. ובזבה כתיב ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. אעפ"י שאין טבילה מפורשת מן הכתוב מפי השמועה למדו שאינן עולות מטומאתן אלא בטבילה ויש מי שכתב שלמדו אותה מדכתיב ורחצו במים בנין אב לכל הטמאים שיהו בטומאתן עד שיטבולו ורב יהודאי גאון ז"ל כתב בתשובה טבילת נדה מן התורה קל וחומר מנגעה לומר דבנוגע במשכבה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וכל שכן במגע עצמה וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. טבילת הנדה והזבה והיולדת אינה (דף קפח) טעונה מים חיים שאין טעון מים חיים אלא זב בלבד שכתוב בו ורחץ בשרו במים חיים. ותנן בפרק קמא דמקואות למעלה מהן מקוה שיש בו מ' סאה שבו טובלין ומטבילין. למעלה מהן מים חיים שהן טבילה לזבים. אין הטבילה עולה לטמאים בפחות מארבעים סאה דכתיב ורחץ את כל בשרו במים. במים שכל בשרו עולה בהן ושיערו חכמים מ' סאה. כשהיא טובלת אינה טובלת אבר אבר אלא כל גופה בבת אחת דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר. ותניא בסיפרא מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצת כולו כאחת וצריך שתהא אחרת עומדת על גבה בשעת טבילה לראות שלא יהא שערה חוץ למים. אין הפרש בין מקוה למים חיים שלא לטהר באדם בפחות ממ' סאה. ואעפ"י ששנינו במקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין ושרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכל שהוא. האי לטהר בכל שהו לאו לאדם קאמר אלא לטהר את הכלים. והראיה מדקתני גבי מקוה שיש בו מ' סאה טובלים ומטבילין פירוש טובלין בו אדם ומטבילין בו כלים. ולומר דאע"ג דבטלו רבנן רביעית של מקוה בטבילת כלים וכדאיתא בנזיר בפרק ג' מינין במעיין לא תקנו אלא אוקמוה אדיניה למטביל להטביל לו צנורות ומחטין בכל שהו. והאי דקתני נמי בפרק חמישי של מסכת מקואות שהמעין מטהר בכל שהו לכלים קאמר זו היא הסכמת של רבנו תם ושל רבנו שמשון והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתנן בפרק ה' של מקואות גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין אלמא ארבעים סאה בעינן וגל סתמא קתני ואפילו של מעין מדלא קתני גל שנתלש מן הים ועוד דאי בגלו של ים וכמאן דאמר התם כל הימים כמקוה אם כן אפילו יש בו מ' סאה לא יטהרו שהרי הגל כזוחלין כדאמרינן עלה דההיא בפרק קמא דחולין ובפ"ב דחגיגה מהו דתימא ליגזור אטו חרדלית של גשמים קמשמע לן כלומר קמשמע לן דלאו כמקוה הוא אלא כמעין הוא ולא גזרינן ועוד דאמרינן במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט שמאסו בארבעים סאה לא"ט בגימטריא הכי הוי ואמרו ז"ל חזרנו על כל מקומות ולא מצינו מקום ששמו לא"ט. ושילוח מעיין הוא דהיינו מי גיחון מעין שמושחין עליו את המלכים ומתרגמינן שילוח ועוד דאמרינן כיון שמגיעין לפתחו של דוד שם רוחצין זבים מכלל דמעיקרא לא. וזבין צריכין מים חיים ואפילו הכי אין טובלין בו עד שמגיעין לפתחו של דוד כלומר שיש שם שיעור. והא דתניא אלו נאמר מקוה מים יהיה טהור ולא נאמר מעיין הייתי אומר אפילו מלא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהא טהור תלמוד לומר מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. אי מה מעיין בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעין המעיין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה. לפי דברי רבנו תם ז"ל נצטרך להעמידה דוקא בכלים ואסמכתא בעלמא לאחר שבטלו רביעית לכלים. וזה דחוק. אבל הר"א ז"ל כתב דאפילו לאדם מטהרין בכל שהו ובלבד שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת. וכן כתב הר"מ ז"ל בהלכות מקואות ולדברי רבותינו הצרפתים ז"ל שומעין להחמיר בשל תורה מאימתי זמן הטבילה כל הנשים עכשיו כזבות הן שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. ואימתי הזבה טובלת ביום שביעי של ספירה משתנץ החמה דכתיב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ומקצת היום ככולו ומותרת לבעלה מיד אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא לאחר שתשמש ביום השביעי תראה בו ביום ותסתור כל שבעה ונמצאת זבה למפרע בשעת תשמיש וכיון שאסורה לשמש אסורה לטבול שאם תחזיק עצמה בטהורה שמא תשמש ואסור לעשות כן כמו שאמרנו. ואע"פ שגזרה לגזרה היא זו החמירו עליה מפני כרת שבה. ולא עוד אלא אף בשמיני אסורה לטבול ביום משום סרך יום שביעי אלא אם כן יש חשש סכנה או מניעה בטבילת הלילה כסכנת צינה או משום גנבים וכיוצא בזה דגרסינן בפרק תינוקת אתקין רב אידי בר אבין בנרש מיטבל ביממא דתמניא משום אריותא. רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי ר' יהודה בפומבדיתא משום צנה. רבא במחוזא משום אבולאי. פירוש שומר העיר שסוגרין דלתות העיר בלילה. אמר לו רב פפי לרב מכדי האידנא כולהו ספק זבות משוינן להו ליטבלו ביממא דשבעה כלומר למה לי יומא דתמניא ומשום אבולאי אפילו ביממא דשבעה נמי ולכתחילה ליטבלן ולישתריין לבעל מיד דהא ליכא חששא ולא מידי דאי נדה היא שמיני לנדתה הוא ונדה שלא בזמנה טובלת אפילו ביום. ואי זבה היא דינה לטבול ביממא דשביעי ומותרת מיד ואהדרי ליה משום דר"ש דתניא ואחר תטהר ואחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כלומר לשמש שלא תבא לידי הספק. והכי תניא בתורת כהנים ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי הספק. ויש מקילין לטבול אפילו ביום שביעי דר"ש לא אמר אסור לעשות כן אלא לשמש וכמו שפרשנו אבל לטבול לא ועיקר בעיא דרב פפא לא על הטבילה היתה אלא על הביאה ומאי ליטבלן תשמש ולישנא מעליא כדאמרינן בעלמא יום טבילה הוה. ואינו נכון דרב יהודה ורבא דאתקינו ביממא דתמניא משום צנה ומשום אבולאי בתר חומרא דר' זירא הוו ורב פפי נמי דבעא מיניה מרבא לכאורה על מאי דאתקין איהו בתמניא ומשום אבולאי הוא דבעא מיניה למה לי ועלה הוא דאהדר ליה רבא דאסור לעשות כן דאלמא אף הטבילה עצמה אסורה ביום. ואם עברה וטבלה ביום השביעי כתב הר"א ז"ל בשם רב אחא משבחא ז"ל דלא עלתה לה טבילה. ואינו מחוור דכולי האי לא נחמיר שעיקר גזרה זו דבר רחוק הוא ויש בו כמה ספיקות שמא זבה היתה ושמא תשמש מיד לאחר טבילה ושמא תראה בו ביום ותסתור ספירתה למפרע. ובכמה חששות רחוקות כאלו לא נחמיר בדיעבד והר"ז הלוי ז"ל מן המתירין לטבול ביום השביעי ואפילו לכתחילה וכתב כי מדברי רב אחא ז"ל אין ראיה שהוא ז"ל דאורייתא קאמר ונראין דבריו לפי הלשון שכתב הגאון ז"ל אלא שכבר אמרנו כי לטבול בשביעי ואפילו בשמיני לכתחילה אינו נראה אבל בדיעבד נראין הדברים. ולדברי הכל בטובלת בשמיני בדיעבד עלתה לה טבילה דהא שריא אפילו לכתחילה משום צנה. גרסינן בפרק תינוקת אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול ואסיקנא טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר. ואסילתא נמי בעיתא וכתב הר"א ז"ל דמסתבר דאם טבלה בין ע"ג כלי חרס בין אסילתא בדיעבד עלתה לה טבילה. ופירש סילתא בקעת. עוד כתב הוא ז"ל דכלי חרס דנקט ולא נקט כלי עץ משום דההיא פשיטא דהא אית ביה משום גזירת מרחצאות הואיל ומיטמא מגבו ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה אבל כלי חרס איצטריך ליה הואיל ואינו מיטמא מגבו ואינו ראוי למדרס לית ביה משום גזירת מרחצאות וסדלקא דעתך לשיתרי קמשמע לן דמשום דבעיתא מיהא איכא. עברה וטבלה עלתה לה טבילה. ופשוטי כלי עץ כיון דחזו למדרס אית בהו משום גזרת מרחצאות ואפילו עברה וטבלה אגבייהו לא עלתה לה טבילה. והביא ראיה מדתנן במקואות מעין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג הספסל הרי הוא כמות שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקו' ובלבד שלא יטבול ע"ג הספסל אלמא אפילו בספסל איכא משום גזירת מרחצאות. ואי משום דבעית ליכא דמנא הוא דקא מטביל ואי איכא טינא וקא מנחא תותי רגלה חבילי זמורות שפיר דמי ואפילו לכתחילה דהא לא בעיתא. ולפי דברי הרב ז"ל מפצי דעביד להו שמואל לבנתיה לצניעותא בעלמא הוא דעביד להו ולא משום טיט שבנהר דאף הן מקבלין טומאה וכדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. גרסינן בפרק קמא דעירובין אמר ר' חייא בר אשי אמר ר' שיעורין חצוצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. ואקשינן חצוצין דאורייתא נינהו דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. ופרקינן כי איצטריך הלכתא לשערו וכדרבה בר רב הונא. דאמר רבה בר רב הונא נימא (דף קפט) אחת קשורה חוצצת שלש אין חוצצין שתים איני יודע. ואקשינן שערו נמי דאורייתא הוא דתניא את בשרו הטפל לבשרו וזהו שערו כי איצטריך הילכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק דבר תורה רובו המקפקיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. דבר תורה האשה בודקת עצמה סמוך לטבילה אם יש על בשרה או על ראשה ועל שער שבה שום דבר מאום שתקפיד עליו ויהא חוצץ בטבילתה או שער קשור כמו שאמרנו ודי לה בכך עד שבא עזרא ותקן שתהא אשה חופפת ראשה וכ"מ שער שבה כגון בית השחי ובית הערוה ולא תסגי לה בעיוני בעלמא ושאר הגוף בעיוני בעלמא כדינה וכדאמרינן במרובה בעשר תקנות שתקן עזרא. ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאורייתא היא דכתיב את כל בשרו זה הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו ופריק מדאורייתא עיוני בעלמא דלמא מיקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקין חפיפה. ושמעינן מיהא תרתי חדא דמדאורייתא בעיוני בעלמא סגי ואפילו במקום שער. ועוד דכי תקין עזרא חפיפה דוקא במקום שער שלא במקום שער לא מדאקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו הא שאר הגוף בעיוני בעלמא סגי ליה. ומיהו עיוני בעלמא דליכא מידי דממאיס צריכה מדאורייתא דמדאמרינן דילמא מיקטיר. אי נמי מיאוסו מידי ומשום חציצה שמע מינה דאפילו בשאר כל הגוף צריכה עיוני מדאורייתא דלענין חציה מקום שער ושאר הגוף שוין. חפיפה זו שאמרנו בחמין דאמר אמימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה פירוש חמין שאמרו אפילו חמי חמה מאי טעמא חמימי משרו מזיא קרירי מסבכי מזיא כלומר והויא חציצה ומסתברא דעיוני דשאר גופא דקאמרינן אפילו בלא רחיצה כלל ואפילו בקרירה. אבל הר"א ז"ל כתב שעל ידי רחיצה הוא. ובשעת חפיפה והביא ראיה מאידך דרבא דאמר טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול ולמה לה למיתלי בדיקת גופה בחפיפה דנמצא עליה על גופה משמע ולא על מקום שערה בלחוד והוי ליה למימר אם באותו יום שבדקה וחפפה טבלה. אלא שמע מינה בשעת חפיפה עיונה. ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיוני בלא רחיצה למה לי דעבדא בשעת חפיפה אלא שמע מינה ברחיצה. ואיני מבין ראייתו דאם כן אף אנו נאמר דצריכה חטין בחמימה דאי לא למה לה דעבדא בשעת חפיפה. ואם אתה אומר כן נמצאת חפיפה בכל הגוף וליתה כדאמרן ואף הוא ז"ל כתב כן. ונראה שהוא ז"ל מפרש מקום שער בחפיפת חמין ושאר הגוף ברחיצת צונן. ומכל מקום נפרכה ראייה דממקום שבא יש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלה אותה בחפיפה. אלא בודאי לא תלה כאן בדיקת גופה בחפיפה אלא משום שדרכה של אשה בכך לבדוק עצמה בשעת חפיפה כדי שלא תהא בודקת וחוזרת ובודקת ועוד דאי מדאורייתא על כרחין עיוני בעלמא בלא רחיצה היא דאי ברחיצה מקלעא לה טבילה במוצאי יום ראשון של גליות או של ר"ה של אחר השבת וחפפה בערב שבת וטובלת בשני בשבת האי שעתא אי אפשר לה לרחוץ האשה ואפילו בקרירי ובלא עיוני אי אפשר דבדאורייתא לא מקילין כדבעינן למיכתב קמן. ועוד דהא נתעסקה טובא בדברים החוצצין בנתיים ואפילו נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כדרב גידל אמר רב. ואם כן היאך עלתה לה טבילה. אלא נראין דעל כרחין עיוני בעלמא בלא רחיצה כלל היא. ומיהו האידנא נהוג כולי נשי למטשף כל גופייהו בחמימי דהא שפיר להו ואלא מיהו כיון דמעיקר דינא לא צריכין אי עיינה בעיון בעלמא שלא במקום שער וחפפה במקום שער שפיר דמי ועלתה לה טבילה. א"ר אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל נתר מקטיף מזיא אהל מסרך מזיא. אמר רב הונא אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בג' בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת. אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי יום טוב של אחר השבת חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שני ימים טובים של ר"ה של אחר השבת ורב חסדא אמר כולהו אמרינן שכן לא אמרינן כלומר אי איתרמי לה טבילה למוצאי שבת אי נמי למוצאי יו"ט של אחר השבת ואי נמי שני ימים של ראש השנה של אחר השבת בכולהו חופפת ערב שבת ודי לה אבל אי איתרמי לה בחול לא דשכן טובלת בכענין זה לא אמרינן דהיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דסבירא ליה לרב חסדא דהיכא מתרמי לה במוצאי שבת או יו"ט אי אפשר לחוף משום דהא אשה חופפת בלילה וטובלת בלילה דילמא מתוך שמהומה לביתה לא תחוף שפיר וכסבריה דרב חיננא מסורא דאסר בסמוך מהאי טעמא דאמרן. רב יימר אמר אפילו שכן אמרינן לבד מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת דלמוצאי שני ימים טובים של אחר השבת ליתה אפשר דחיפא בליליא וטבלה בליליא דסבירא ליה לרב יימר כמר זוטרא דשרי לחוף בליליא ולמיטבל בליליא. דרש מרימר הילכתא כוותיה דרב חסדא וכדמפרש רב יימר ולא קיימא לן כוותיה דהא שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת. ותימה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר דסמוך לחפיפה טבילה בעינן ואסיקנא הלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה. ואמרינן קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר כלומר בחול דאפשר לחוף בלילה ולטבול בלילה לא תחוף לכתחילה אלא בלילה אבל היכא דאיתרמי לה טבילה בשבת אי נמי ביום טוב דאי אפשר לחוף בלילה חופפת ביום וטובלת בלילה. ולאו דוקא ביום וטובלת בלילה של אחריו אלא אפילו לחוף בערב שבת ולטבול למוצאי יום טוב ראשון של אחר השבת בין של גליות בין של ר"ה דהא אפשר לחוף בליל טבילה וכדרב חסדא. ודוקא בשעיינה גופה וראשה בשעת טבילה דבחפיפה דרבנן היקלו כי היכי דלא נידחיא טבילה בזמנה אבל עיוני דמדאורייתא לא אפשר בלאו הכי. ולא עוד אלא אפילו היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כמו שיתבאר בסמוך כל שכן זו שיש כמה עונות בין חיפפתה לטבילתה ושנתעסקה בכמה תבשילין ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אלא אם כן עיינה בשעת טבילה ממש. וכתב הר"א ז"ל מדברי הגאון רב אחא ז"ל בחופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת למוצאי יום טוב צריכה לשמור שערה שלא יתלכלך ושלא יקשר משום דלא איפשר לה לתקן שערה בשעת טבילה אבל עצמה אינה צריכה לשמור ויכולה לשמור עצמה בשעת טבילה. א"ר טבלה ועלתה ונמצא לה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבילה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריך לחוף ולטבול מאי בינייהו סמוך לחפיפה טבילה איכא בינייהו. וכבר איפסיקא הלכתא סמוך לחפיפה טבילה והילכך אם סמוך לחפיפה טבילה ועיינה בגופה עלתה לה טבילה שאני אומר לאחר טבילה נדבק בה ולאו אדעתיה אבל אם לא חיפפה ולא עיינה סמוך לטבילה אע"פ שחופפת ועיינה קודם טבילה אני אומר בשעת טבילה היה שם ולא אדעתא ומאי סמוך בו ביום שעל ידי כן נזהרת בחפיפתה יותר כן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ודוקא בשאינה יודעת אם נתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברים החוצצין אם לא אכל נתעסקה בדברים החוצצין בנתים אע"פ שטבלה ועלתה ולא נמצא לה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דאמר רב גידל א"ר נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל והא דרב גידל ודאי בשחפפה ובשעיינה קודם לכן היא דאי לא אפילו לא נתנה תבשיל לבנה אי לא עיינה בנפשה ולא חפפה לא עלתה לה טבילה. וגדולה מזו כתב הר"א ז"ל דאפילו עיינה נפשה בשעת טבילה חפיפת הראש לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא ואפילו שדיא מסרקא בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך במזיא דילמא בהדי דמסרקא רישא השתא מישתרי מזייה. אי נמי ההיא דהוה קטיר בשעת טבילה מנתר בהדי מסרקיתא ולא ידעה ומשום הכי כי טבלה בלבד בדיקת הגוף בלא חפיפה לא עלתה לה טבילה כלל. ומיהו דרבא שמעינן דלכתחילה הוה דבעי עיוני סמוך לטבילה הא עיינה שלא בסמוך לטבילה וטבלה עלתה לא טבילה דעד כאן לא קאמר רבא הכא בנמצא עליה דבר חוצץ דלא עלתה לה טבילה אלא בשלא חפפה סמוך לטבילה אלמא דוקא נמצא עליה ולא חפפה ולא עיינה הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה ואע"פ שלא עיינה סמוך לטבילה וכל שכן בחפיפה דכיון דלכתחילה היכא דלא אפשר חופפת בערב שבת וטובלת בשני בשבת היכא דלא חפפה נמי בחול סמוך לטבילה בדיעבד עלתה לה טבילה. הא דאמר ר' גידל אמר ר' נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מסתברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מין לאחר שטבלה הא נתעסקה תולה דרגלים לדבר הואיל והיתה לה בדיקה קודם טבילה ועוד שנתעסקה באותו מין לאחר טבילה. והר"א ז"ל כתב דאפילו נתעסקה כל היום באותו מין לאחר טבילה לא עלתה טבילה עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה ואינו מחוור. ונראין הדברים דאפילו לא נתעסקה באותו מין ממש אלא שנתעסקה במינין אחרים שאני אומר כשם שנתעסקה במינין אחרים נתעסקה בזה ולאו אדעתה אלא (דף קצ) שיש להחמיר. א"ר שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל כך היא הנוסחא בספרים לפי נוסחא זו הוי טעמא מפני הטיט שמתקבץ בשפת הנהר והוא עב טיט כטיט היון ונדבק הרבה וחוצץ ואע"ג דלא הרגישה בו וגם כשעלתה לא נמצא עליה טיט אפילו הכי כיון דשכיח שם טיט בודאי משוינן ליה דאימר עם יציאתה מן המים נתנדנד ונפל ואע"פ ששנינו במסכת מקואות המטביל את המטה שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדימים. יש מי שאומר שאין הדין הזה באדם אלא במטה בלבד אבל רגל האדם כיון שנכנס לו הטיט בין אצבעות רגליו והוא מקום דחוק אפשר שיהא חוצץ. וכן דעת הר"א ז"ל ויש מי שאומר שהוא הדין לאדם דהא דר' שמואל בר רב יצחק דוקא בטיט שעל שפת הנהר וכן כתב שם רבנו שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו. וכתב הר"א ז"ל דמאותה משנה שבמסכת מקואות יש ללמוד שאין האשה צריכה לעקור רגליה מן הקרקע בשעת טבילה ולשוט באמצע המים ואם תאמר והלא היא חוצצת בדריסת רגליה על הרצפה ואין המים נכנסין תחת כפות רגליה ואין טבילתה בבת אחת הרי אמרו במשנה זו שהמים מקדימין ברגליה. ועוד שהרי שנינו טופח להטפיח חיבור לטומאה ולטהרה ואי אפשר שלא יהא תחת רגליה טופח להטפיח המחובר עם שאר המים מפני שהמים קדמו לשם. ויש ספרים דלא גרסי כאן בדר' שמואל בר רב יצחק אימר ברדיוני נפל אלא הכי גרסינן אשה לא תטבול בנמל ותו לא. ולפי גירסא זו אינו משום חציצה אלא מפני בני אדם שמצויין בנמל ושמא מתוך שהיא יראה שלא יקדמו בני הנמל ויראוה תמהר לטבול ולא תטבול כראוי. וזו היא דאבוה דשמואל דעביד לה מפצי ביומי תשרי משום צניעותא מפני שטובלת על שפת הנהר ולפיכך סומכוס ההיא דלא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול דכולהו ענין דומה לה דהוי טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר. אמר רמי בר אבא הני חבלי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משמתחיל לירוק אמר שמואל כוחל שבעין אינו חוצץ על גבי העין חוצץ ואם היו עיניה פורחות בין כך ובין כך אינו חוצץ. פירוש מפני שעם נדנוד העין אילך ואילך מתנדנד הכוחל ונופל והמים נכנס בו. אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר וכמסיק זתים. פירוש לירכותיו כעודר שירכותיו רחבות מעט ולזרועיו כמסיק זתים. והאשה כאורגת וכמניקה את בנה. ופירוש לית הלכתא ככל הני שמעתא דחבלא דכוסילתא ולפלוף יבש שבעין וכוחל שעל גבי העין ולא כי הא דר' יוחנן דפתחה עינה ביותר או שעצמה עיניה ביותר אלא כי הא דריש לקיש ולאו למימרא דהני פליגי אדריש לקיש דהא איפשר דאיתנהו להני ואיתא לדריש לקיש. ועוד דר"ל לחומרא איתמר והיכי ילפינן מינה להקל אלא הכי קאמר לית הלכתא דנחמיר בה כולי האי הואיל ודרכן להיות בה אלא בכי הא דר"ל בלחוד הוא דנחמיר דבעיא טבילה דרך גדילתה ואיכא טובא בגמרא דלית הילכתא ככל הני שמעתתא דלא פליגן ולא סתרה חדא לחברתה. ויש ספרים דגרסינן והני מילי לטהרות אבל לבעלה כריש לקיש. ואע"פ ששנינו בברייתא בפרק החולץ וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבר משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילה לטהרות חוצץ באלו קאמר. נראה לי דהתם הכי פירושא ולענין כל דבר שחוצץ בטבילה אחר גר ואחד עבד משוחרר ואחד נדה שוין בו דכל החוצץ בזה חוצץ בזה והרב רמב"ן ז"ל תירץ דהכי קאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצצת באלו ואע"פ שאין טבילתן מפורשת מן התורה. ואם תאמר מאי שנא פתחה עיניה ביותר ועצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו לא טבלה. יש לומר דקריצת שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הן במקום שדרכן בכך ואפשר שאינן מעכבין כלל מלבא בהן מים וזו כדעת הרב רמב"ן ז"ל אבל הר"א ז"ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה ביותר כר' יוחנן ומדמה לה לקרצה שפתותיה. ופירוש דלית הלכתא ככל הני שמעתא לא קאי אדר' יוחנן אלא על הנך תלת שמעתא אבל הא דרבי יוחנן דמיא לדר"ל דכל שפתחה עיניה ביותר או עצמתן ביותר אינה דרך גדילתה ואע"פ שאין פירושו מתחוור לפי שיטת הגמרא ראוי לחוש ולהחמיר כדבריו. א"ר בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת. פירוש לאו אחת בלבד קאמר דהא מיעוטו ושאינו מקפיד עליו הוא אלא הרבה שערות קשורות אחת אל אחת עד שדרכה להקפיד בכך קאמר שלש אינן חוצצת לפי שאין הקשר מהודק ואינו מונע מלבא בו מים. שתים אינו יודע ר' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת ולחומרא אזלינן כדברי רבה בר רב הונא. א"ר לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים ואע"פ ששנינו בפרק שמיני של מקואות בית הקמטים ובית הסתרים אין צריכין שיבא בהן מים. נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. תניא בתוספתא ר' שמעון שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ. פירוש לפי שהנשואה מקפדת כדי שלא תתגנה על בעלה. ושפחתו של רבי שמא נשואה היתה. אי נמי בין השינים אפילו פנויה מקפדת כך פירש ר' שמשון ז"ל בפירושי המשנה וקשיא לי קצת דלכאורה הוה משמע דלר"ש שזורי דתוספתא אתי כר' אליעזר דמתניתין דפרק תשיעי של מקואות דתנן התם ואלו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר' אלעזר אומר אחד האיש ואחת האשה על המקפיד עליו חוצץ ושאין מקפיד עליו אינו חוצץ. אלמא לרבנן בין מקפדת בין אינה מקפדת חוצצין. וי"ל דלרבנן כיון דדרכן של נשים נשואות להקפיד אפילו אינה מקפדת בטלה דעתה ולעולם בנשואה שדרכה להקפיד וההפך באיש דכיון שאין דרכן של אנשים להקפיד אע"פ שזה מקפיד בטלה דעתו. ולר"ש כל אחד ואחד לפי הקפדתו בין איש בין אשה. וקיימא לן כרבנן. שנינו בפרק שמיני דמקואות נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה אגב רוקה פירוש שאינה דומה לעצם שבין שיניה דהתם מהדק והכא לא מהדק. נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורין ר"ש אומר ירפה שיבואו בהן המים פירוש לתנא קמא די אם הריחה ידה במים מפני שמשקה שעל ידיו טופח להטפיח ומתחבר במי המקוה ואין כאן חציצה ור"ש מחמיר ומצריך שירפה ידיו שיבואו בהן המים כנ"ל. אבל בהלכות הרב רבי משה בר נחמן ז"ל שכתב בהיפך דלתנא קמא קמא דוקא הדיחה ידיה במים אבל רפתה ידיה עד שיבוא בהן המים לא עלתה לה טבילה גזירה שמא לא תרפה. ואינו מחוור בעיני מדאמרינן ביבמות פרק החולץ מנימין עבדי דרב אשי בעיא לאטבוליה מסריה לרבינא ולר' אחא בריה דרבא אמר להו חזו דמינייכו בעינא ליה רמו ליה אריסיה בצוארי ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא ליהוי חציצה וצמצמו ליה כי היכי דלא נקדים ונימא וכו' אלמא לא גזרינן רפוי אטו מהודק וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ועבד. ותניא בתוספתא השירין והנזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין אלמא לא גזרינן רפויין אטו דחוקין פירוש אוצין דחוקין מלשון והנוגשים אצים. על כן נראה לי כמה שפירשתי דר"ש להחמיר וקיימא לן כרבנן ואם רפתה ידיה עד שיבואו בהו מים כל שכן דעדיפא ושנינו בפרק תשיעי של מקואות אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהם. פירוש מדקתני סיפא אלו חוצצין בכלים קתני הכא באדם שבראשי הבנות אמרינן דאכולהו קאי דבראש חוצצין בצואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת את עצמה. ושם אמרו דמודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער לפי שאינו מתהדק. קילקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה ליפלוף שחוץ לעין גליד שחוץ למכה והרטיה שעליה ושרף היבש גילדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין טיט היון וטיט היוצרים וגיץ יוני איזהו טיט היון טיט הבורות דכתיב ויעלני מבור שאון מטיט היון. וטיט היוצרים כמשמעו. רבי יוסי מטהר בשל יוצרים ומטמא בשל מרקה. וגיץ יוני אלו יתדות דרכים שאין טובלין בהם ולא מטבילין אותם ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח לא יטבול באבק שעל רגליו לא יטביל את הקומקומס בפחמין אלא אם כן ישפשף פירוש קילקי הלב והזקן השער שבזקן ושכנגד הלב שנתלכלה בזיעה עד שנעשה עבה כצמר מסובך והאיש מקפיד על אלו אבל שבשחי ובית הסתרים אינו מקפיד אבל האשה מקפדת אפילו אבית הסתרים. לפלוף צואת העין. גליד שעל המכה לחה היוצאה מן המכה ומתיבשת ונעשה גלד. שרף היבש כגון שרף היוצא מן הפרי ומן האילן. גילדי צואה שעל בשרו כשיש זיעה מרובה על בשרו מתיבשת ונעשה גליד. והמלמולין פירש בערוך אדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידיו אחת על חברתה ונעשין על ידו כמין גרגרין של שעורים. וכן פירשו הרב רבי אברהם ורבנו שמשון ז"ל ואלו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש רבי אלעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאין מקפיד עליו אינו חוצץ. וכבר כתבתי למעלה דדוקא בנשואה אבל בפנויה כל שבבית הסתרים אינו חוצץ. ולדעת תנא קמא כל בנשואה בין מקפדת בין אינה מקפדת חוצץ דבטלה דעתה אצל כל הנשים וקיימא לן כוותיה. לפלוף שבעין גליד שעל המכה שרף הלח לכלוכי צואה שעל בשרו צואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת : 2 תוספתא השירין והנזמים והקטלאות הטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ דם יבש שעל גבי המכה והכוחל שבעין הרי אלו חוצצין הדם והדיו והדבש והחלב ושרף התאנה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין. פירוש הא לחין אכולה קאי ולא אשרף בלחוד. והיא הברייתא השנויה בפרק כל כתבי הקדש דתניא הדם והדיו והדבש והחלב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין. ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין חוצצין מפני שהן שרף. לכלוכי פירות והכוחל שחוץ לעין הרי אלו חוצצין. צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן הרי אלו חוצצין. ועוד שנינו שם האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו אין חוצצין רבי יונתן בן יוסף אומר צפורן שפרשה רובה הרי זו אינה חוצצת. כוחל שחוץ לעין כבר איפסיקא הילכתא כאן בשמעתין דפרק תינוקת שאינו חוצץ לבעל אלא לטהרות בלבד פירוש צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר כגון שהצפורן גדול ועודף על הבשר. ואם תאמר טבעות שדחוקין למה חוצצין והלא מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא. כבר פירש הרב רבי אברהם ז"ל פעמים שהיא מקפדת עליהם כגון בשעת לישה וכיוצא בזה וכן חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות אעפ"י שאינן מקפידות עליהן בשעת טבילה מקפידות הן להסירן בשעה שחופפת את (דף קצא) הראש ולא אמרו מקפיד ושאינו מקפיד בשעת טבילה אלא כל שדרכה להקפיד עליו שעה אחת. נשים שצובעות ידיהן לנוי מסתברא שאינו חוצץ דנוי הוא להן ואינן מקפידות להסירן אדרבה רוצות הן בקיומו ועוד דליכא אלא חזותא בעלמא ונשים הללו שמלאכתן לצבוע מסתברא שאין הצבע ההוא חוצץ דכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת. וכאותה דא"ר בסוף דם חטאת דם על בשרו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ורבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וכלל גדול אמר ומיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ולא כל דבר שמקפיד עליו זה חוצץ בכל אדם אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם וכדרך שחלקו בין דין נשים לאנשים בבית השחי ובית הסתרים ובנשים עצמן חלקו בין נשואה לפנויה ולא תימא שיש הפרש בין כלים לאדם אלא כל שחוצץ בכלים חוצץ באדם וכדרך שחוצץ בכלים חוצץ באדם וכדתניא בתוספתא כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר בשעת טבילה. חץ שתחוב באדם את שנראה חוצץ לפיכך אשה שנכנס לה קוץ בין ברגלה בין בשאר מקומות צריכה לעקור אותו קודם שתטבול עד כדי שלא יראה בחוץ ושלא תרגיש בו ותקפיד הוציאה אותו עד שאינו נראה הרי זו טובלת וטהורה : בריך רחמנא דסייען. וברוך שם כבודו ומרומם על כל ברכה ותהלה. תושלב"ע