תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק יד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
חרש שנשא פקחת. ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים כשם שכנס ברמיזה. אבל פקח שנשא פקחת ונתחרשה ורצה יוציא רצה יקיים. נשתטתה לא יוציא. נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית. אריב"ז וכי מפשני מה האשה שנתחרשה יציא והאיש שנתחרש אניו מוציא א"ל אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. העיד ר"י ב"ג על החרשת שהשיאה אביה שהאי יוצאה בגט א"ל אין זה כיוצא בה. פי' כמו שהי' הקדושין ברמיזה באל דעת שלימה כך הם הגירושין. ירושלמי מתני' כשקדשה בכסף אבל בבעילה קדושיה מעשה וגירושיה אינה מעשה.
אבל פקח שנשא פקחת וכו'. פי' אע"פ שהי' קדושין גמורים יכול להוציאה בגט משום דאל בעי' דעת אשה בגט ולא גרסי' אבל דהכא נמי רצה יוציא קתני וי"ל דגרסי' לי' וקאי אנתחרש היא. ודוקא חרש מעיקרו יוציא אבל פקח ונתחרש אינו מוציא:
נשתטה לא יוציא לקמן מפרש טעמא. נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית כיון שהי' קדושין גמורים דגט בעינן דעת האיש.
העיד ר"י ב"ג על החרשת שהשיאה אביה בקטנותה וקבל קדושין והוי קדושין גמורים שהיא יוצאה בגט אע"פ שגדלה ופקע כח האב והיא מקבלת גיטה משום דלא בעינן דעת אשה בגט.
אר"מ ב"ח מ"ש חרש וחרשת תקינו להו רבנן נשואין ומ"ש שוטה ושוטת דלא תקינו להו רבנן נשואין. דתניא שועה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום אלמא אפי' מדרבנן לא הוי קדושין. ומהדר חרש וחרשת דקיימא בתקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נשואין. שוטה ושוטת דלא קיימו בתקנתא דרבנן לא תקינו בהו נשואין חרש דלא אתי לכלל נשואין דאורייתא תקינו להו רבנן נשואין ומ"ש שוטה ושוטת דלא תקינו להו רבנן נשואין. דתניא שועה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום אלמא אפי' מדרבנן לא הוי קדושין. ומהדר חרש וחרשת דקיימא בתקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נשואין. שוטה ושוטת דלא קיימו בתקנתא דרבנן לא תקינו בהו נשואין חרש דלא אתי לכלל נשואין דאורייתא תקינו לי' רבנן נשואין כדי שלא יבטל מפו"ר. קטן דאתיא לכלל נשואין דאורייתא לא תקינו לי' רבנן נשואין וקטנה תקינו לה רבנן נשואין התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר דאי לא מצי לאנסובי אין מי שישמרנה ויבא לקלקל עמה. ומ"ש קטנה דממאנה ומ"ש חרשת דלא ממאנה. ומהדר דא"כ מימנעי ולא נסבה לה. שהקטנה יש לה גבול עד שתגדל וסבר מפייסינא לה עד שתביא שתי שערות שהיא יוצאת בגט. ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואילו חרשת לא אכלה, גזירה שמא יאכלו חרש ופקחת בתרומה דאורייתא. אבל בקטנה לא גזרינן דאפילו אי אכלה בתרומה דאורייתא קטן אוכל נבילות הוא.
ומ"ש קטנה דאית לה כתובה ומ"ש חרשת דל"ל כתובה דא"כ מימנעו ולא מנסבה לה, פי' הלואי ויקחהו בלא כתו'. אבל קטנה דאתי' לכלל דעת לא מימנעי, וקטנה מנ"ל דאית לה כתובה דתנן הממאנת והשנייה והאיילנות אין להן כתובה. והחרשת מנ"ל דל"ל כתובה דתניא חרש ושוטה שנשאו פחקת אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין עליהן כלום רצו מקיימין יש להן כתובה מנה. ופקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתב לה מאה מנה. כתובתה קיימת מפני שרצה להחזיק בנכסיו טעמא דרצה הא לא רצה אין לה. א"ה פקחת וחרשת נמי לתקיו לה כתובה דא"כ מימנעה ולא נסבא להו. יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:
ההוא חרשא דהות בשביבותי' דר"מ אנסבי' וכתב לה ד' מאה זוזי מנכסיה א"ר מאן חכים כר"מ דגברא רבא הוא וקסבר אלו רצה שפחה למשמשו מי לא זבנינן להי. וכ"ש הכא דאיכא תרתי. וי"ל ה"ה אם משיאו מידי דהוה אקטן דתנן בשלהי פ' הותב קטן שהשיאה ואביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה אבל איהו דוקא אם נתפקח דומיא דקטן שהגדיל אבל היכא דפסקה לה ב"ד אע"ג דלא נתפקח כעובדא דרב מלכוי.
נשתטתה לא יוציא. אר"י ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ ומ"ט אמרו אינה מתגגרשת כדי שלא ניהגו בה מנהג הפקר. ה"ד אילימא דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגו בה מנהג הפקר. ואלא שאינה יודעת לא לשמור גיטה ולא לשמור עצמה ד"ת שוטה מתגרשת והאדר"י ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש א"ע יצאת זו שאין לה יד לגרש א"ע ותנא דברי ושלחה מביתו מי שמשלחה ואניה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת, פי' ומכאן מתמעטות אשה שאין לה דעת לשמור את גטה שאין לה יד להתגרש. ומהדר ל"צ דיודעת לשמור את גייטה שאין לה יד להתגרש. ומהדר ל"צ דיודעת לשמור גיטה דהיינו נותנים לה אגוז ונוטלתו צרור וזרקתו ואניה יודעת לשמו עצמה. ד"ת שוטה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה ורבנן אמרו דלא ליפקא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובההיא שוטה איירי מתני'. אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטתה לא יוציא וגבי דידיי' לא יוציא עולמית. ש"מ האי דאורייתא והאי דרבנן. ש"מ. ובפ' מי שאחזרו דייק אביי דיוקא אחרינא דקתני לא יוציא עולמית ש"מ אעפ"י שא"י לדבר מתוך הכתב א"י לגרש ע"י כתיבה יכון שהי' קדושין בעודו פקח. והתם דייק מדתני לא יוציא עולמית ש"מ אפילו ע"י כתב. והכא דייק אמדלא תני נמי עולמית גבי נשתטית למימרא דלא יוציא דנשתטית אינה עולמית. דמדאורייתא יכול להוציא ואינו אסור אלא מדרבנן:
העיד ריב"ג וכו' א"ר מעדותו של ריב"ג אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת מי לא אר"י לא בעא5 דעתה ה"נ לא בעינן דעתה. פשיטא מ"ד כיון דא"ל כנסי שט"ח זה בטולי בטלי קמ"ל אם איתא דבטלי' לעדים הוה א"ל. ומדדלא אמר לעדים לא בטלי' מידי והא דקא"ל הכי מחמת כיסופא הוא דא"ל. ולא דמיא האי למאן דתנן בפ' הזורק א"ל כנסי שט"ח או שמצאתו מאחריו קראה וה"ה גיטה אינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך. התם לא הודיע לעדים תחלה שלשם גירושין נותנו לה ולאשה לא אמר אלא כנסי שט"ח זה הלכך אינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך. ופליגי התם תנאי בברייתא רשב"א ור'. דר' מכשיר באומר לה ה"ז גיטך ור"ש אומר אינו גט עד שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך והתם מתני' דהזורק ר' היא. אבל הכא שהודיע לעדים מתחלה ואמר ראו גט זה שאני נותן לה ולשם גירושין אני נותן לה אע"פ שאמר לאשה כנסי שט"ח זה מגורשת אע"פ של"א ה"ז גיטך ולא בעי דעת אשה בגט. ובפ' הזורק שלא הודיע לעדים מתחלה ולאשה אמר כנסי שט"ח זה. וי"ל להצניע ננתו לה אבל לא להתגרש בו ואעפ"י שהוא אומר לה של גירושין הי' בלבי הו"ל דברים שבלב ואינן דברים כיון שלא פירש:
ר"י בר ביסנא אירכסו לי' מפתחות דבי מדרשא ברה"ר בשבתא אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר התם טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחת להו אית להו. אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו. פי' וה"ה גם אביו אינו מצוה להפרישו והיא דאמרינן שאביו חייב לחנכו במצות כדאמרינן בשלהי לולב הגזול ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלבולב והיודע להתעטף חייב בציצית וכו' דוקא בקיום המצות שיש בהן מעשה חייב האב לחנך את בנו אבל מניעת האיסור אין בו מעשה ואין האב חייב למונעו עד שיגדיל.
תניא דמסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הביא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק. ת"ש נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך. אר"י בעושה ע"ד אביו. פי' שהתינוק צופה ומביט באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאלו מצוה אבל הנך מפתחות דר"י לא הודיעם שנאבדו לו ולא הכירו בדעתו שנוח לו ואפילו עשה ע"ד אביו אניו אסור אלא מדרבנן. ומ"ה שרינן לי' גבי כיס לנו שהחשיך לו בדרך ליתנו לקטן כי היכי דשרינן התם ליתנו לנכרי ולהוליכו פחות פחות מד"א דאסירי מדרבנן ולגבי כיסו שרי ואי הוה קטן העושה ע"ד אביו מה"ת לא הי' מתירו שם. וכשנותן כיסו לקטן ונותנו לו סתם והוא מוליכו לא שאמר לו הוליך כיס זה שא"כ הי' אסור מה"ת כאמרינן לקמן להזהיר גדולים על הקטנים:
ת"ש לא תאכל לא תאכלם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי' להו לא תאכלו לאו דלא ליספי להו בידים. ואי קשיא כיון דלמיספי להו בידים אסור מה"ת כדנפקא לן מהאי קרא א"כ היכי אמרינן בשבת בפ' תולין ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי'. פי' כשיתא בכרמא. וליתיב לתינוק ישראל אתי למיסרן ומשמע תנאה דלמא אתי למיסרך הא לאו הכי שרי והאמרת דאסור מה"ת למיספא להו איסור בידים. ובשלהי בכל מערבין נמי אמרי' וליתבי' לינוקא לית הל' כר"א דאתי למיסרך אלמא אי לאו דילמא אתי למיסרך שרי. י"ל דודאי באלו דהוה איסורא דאורייתא הוה אסיר בלאו דילמא אתי למיסרך אלא באיסורא דרבנן אמרינן הכי דכיון דבגדול ליכא אלא איסורא דרבנן הוה שרי למיעבד ע"י קטן אי לאו טעמא דילמא אתי למיסרך והתם איסורא דרבנן הוא דהכי אמרי' התם בפ' ר"ט אומר כשות אינו כלאים בכרם וח"א כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הל' כמותו בחו"ל. מכריז רב מאן זבעי למיזרע כישות בכרם מיזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עלי'. ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי' וליתיב לי' לתינוק ישראל אתי למיסרך אלמא אפי' למ"ד איסור דרבנן הוא. ובפ' בכל מערבין נמי הכי אמרי' יוה"כ מא"ל היכי נעביד לי ברך עלי' ושתי כיון דאמר זמן קבלי' עלי' ואיתסר לי' הא קאמר לי' ריב"א לרב מי בדלת א"ל בדילנא. וליברך עלי' וליתבי' המברך צריך שיטעום. וליתבי לינוקא לית הל' כר' אחא ב"י דאתי למיסרך אלמא אין בו אלא איסורא דרבנן שקבעו עליו מבע"י ומ"ה הוה שרי למיתבא לינוקר אאי לאו משום דילמא אתי למיסרך אבל לעולם איסור דאורייתא אסור למיתבי' לינוקא כדילפי' מקרא להזהיר גדולים על הקטנים.
תניא תינוק יונק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין לו כיונק שקץ ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקציה ורמשים ומכולם יונק אפילו בשבת ובגדול אסור. א"ש אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט. ה"ד אי דאיתא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' ביו"ט נמי אסור ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיכא איסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיכא איסור לאו לא גזרו רבנן. ופליגא הא דאבא שאול. דר' מרוינם דאמרינן בכתבות בפ' אע"פ תנאי ר"מ אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן ונ"ל דלא גרסי' התם בשבת אלא ביו"ט:
מתניתין ב' אחים חרשים נשואים לב' אחיות פקחות או לב' אחיות חרשות או לב' אחיות א' חרשת וא' פקחת וכן ב' אחיות חרשות נשואות לב' אחין פקחין או לב' אחין א' פקח וא' חרש הרי אלו פטורים מן החליצה ומן היבום ואם הי' נכריות יכנוסו ואם רצו להוציאן יוציאו. פי' הרי אלו פטורין דהואיל ושניהן חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זה כך קידושי זו ואתי קדושי אשתו ומפקעי זיקת דאחיו ואם היו נכריות יכנוסו שאין חליצה בחרש וחרשת מפני שאין בהם. ואמר. ואמרה. ואח"כ אם רצו להוציאו יוציאו או בגט דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואי דידיה וזיקת אחיו דהוי ברמיזה. ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואין לב' אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אש מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסור לעולם. פי' מוציא את אשתו בגט דזיקת אחותה הבאה מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקדושיו לדחותה משום אחות אשה ואשת אחיו אסורה לעולם משום דחרש לא חולץ. ולכנוס א"א משום אחות אשה:
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' אחיות א' חרשת וא' פקחת. מת פקח בעל החרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' דאתיא זיקת יבמתו דהאי מה"ת ואסרה לאשתו משום אחות זקוקתו שאין כח בקדושיו לדחות זיקה דאורייתא:
מתניתין שני אחים א' פקח וא' חרש נשואים שתי אחיות א' חרשת וא' פקחת מת חרש בעל חרשת. מה יעשה פקרח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו ואסורה לעולם:
מתניתין ב' אחים א' פקח וא' חרש נשואין ב' נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם:
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם:
מתניתין ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא. מת פקחת בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם. פי' שאין כח לביאתו להפקיע זיקתה ואסורה להנשא לשוק לעולם: