שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית ו
(א) ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה: בהתרבות המין האנושי לא היו בני האלהים רחוקים ונבדלים כבתחלה מבני האדם, אבל מפני רבויים של אלו ושל אלו היו פוגשים ורואים אלה את אלה, ועל ידי כן ראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. ובנות ילדו להם: כעין מאמר מוסגר, כלומר וידוע כי לא היו נולדים זכרים בלבד, אלא גם בנות יולדו להם. (ב) בני האלהים: דעת קצת מן הקדמונים (וכן דעת גיז') שהכוונה על המלאכים הנקראים בני האלהים באיוב. ואמנם אע״פי אף על פי שהמלאכים נזכרים בתורה ובנביאים כאלו מתראים לבני אדם כבעלי גוף ואוכלים ושותים, הנה הם תמיד מצוירים נעלים מתכונת האדם, כאופן שנראה ברור שהגוף שהיו מתראים בו לא היה גופם ממש, אלא גוף מושאל לשעה; ובכלות שליחותם היו פושטים אותו והיו עולים למרום. ומלבד זה אם היה שהמלאכים גרמו הקלקול היה ה׳ מעניש אותם כדרך שהעניש את הנחש, וכאן לא הזכיר דבר מזה, על כן נראין דברי אנקלוס ואחרים רבים, האומרים כי הכוונה בבני האלהים הנזכרין כאן לא על המלאכים, אלא על בני אדם המכונים כך וכן בבראשית רבא (פרשת כ״ו רש״בי רבי שמעון בר יוחאי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא), אלא שהם אומרים שתאר בני האלהים הוא לכבוד וחשיבות, ושהיו בני השופטים, או בני אדם הדרים ביישוב ובחברת המדינה, או בני שת, ולפי זה לא יובן איך יצאו מהם הנפילים והגבורים, והר״מבן ורמ״במן פירשו נפילים לשון נופל ופחות, כי היו נופלים מאבותם בקומה ובגבורה, אבל היו גבורים כנגד שאר בני אדם. ולדעתי הוא נגד המציאות שהשוכנים בחברת המדינה ומתנהגים בתכמה יהיו בעלי קומה וכח יותר מהיושבים במדבר לחרב ביום ולקרח בלילה. ולפיכך נ״ל נראה לי כי בני האלהים הם קצת מבני קין שהיו תועים בארץ והיה טבעם קשה ורע כקין אביהם, ובני שת היו מיושבים בקבוץ מְדיני, והיו נקראים בני אדם, וקצת מבני קין היו חזקים וגבוהי קומה מהם, והיו בני האדם מפחדים ונבהלים מהם והיו קוראים להם בני האלהים מפני גבהם ואימתם שהיתה מוטלת עליהם. והנה בתחלה לא היו בני שת מתערבים בבני קין, אך ברוב הימים התחילו בני קין לחטוף להם מבנות האדם, וקצת מהן נשארו אצל בעליהן, וקצתן חזרו לבית אמן וילדו שם, והבנות האלה ילדו בנים דומים בקצת לאבותם שהיו מבני האלהים, ואז נולדו בקרב חברת בני האדם אנשים גבוהים וקשים ורעים יותר משאר בני שת, ומאז והלאה התחילה חברת האדם להתקלקל. ומצאתי בין האחרונים Jigen שאמר גם הוא כי בני האלהים הם בני קין, אלא שהוא אומר שנקראו כן ע״ש על שם שהמציאו את המלאכות, וזה רחוק, שיהיו כל בני קין נקראים בשם חשיבות, ע״ש על שם שלשת בני למך. והנה ידעתי כי אחר שבני למך המציאו מלאכת הנגון ועבודת המתכות לא יתכן לומר שהיו כלם שוכני מדברות ופראים, על כן אמרתי קצת מבני קין, לא כלם ולא רובם, ואולי ג״כ גם כן היו הפראים האלה מבני קין ומבני שת בשוה. (ג) ויאמר ה׳: אין ספק שאמר זה לנביא שיאמר אל העם כדי שישובו, ודוגמת זה באברהם (בראשית יח כ), ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה אין ספק שאמר כן לאברהם אע״פי אף על פי שלא פירש. לא ידון רוחי באדם לעולם: ידון לשון ריב ומדון, ומזה ויהי כל העם נדון (ש״ב י״ט) (ר' יהודה חיוג), ור׳ יוסף קמחי ורמ״במן פירשו לפי זה שהכוונה לא תהיה רוחי העליונה אשר נפחתי באדם במריבה תמיד עם הבשר, באשר הוא ג״כ גם כן בשר, ואיננו רוחני לבד, לכך אינו ראוי להתקיים, אך ראוי לכלותו מעל פני האדמה. ואני אומר כי לא מצאנו זכר ורמז בת״נך למלחמה זאת בין הרוח והבשר, ועוד מליצת הוא בשר מצאנוה בהפך (ויזכר כי בשר המה, תהלים ע״ח ל״ח) למליצה מעוררת רחמי האל ומשככת חמתו, ועוד בשגם בשר הוא, או בשהוא גם בשר הי״לל היה לו לומר. ור״י קמחי אומר באשר גם הוא בשר כבהמות. ומלבד זה אין ענין זה מתישב יפה עם והיו ימיו ק״ך שנה, כי למה יאריך להם עוד זמן, אחר שידע כי הרוח הוא בטבעו במלחמה עם הבשר? ונראין לי דברי רש״י ורש״בם, אל יהי רוחי נדון ונבוך לעולם במשפטי האדם, אם להשחית אם לרחם. בשגם הוא בשר: בשגם בטעם מפסיק, והמפרשים פירשוהו מורכב מן בי״ת וש״ין משמשות ומלת גם, ורוז׳ וגיז׳ פירשו משרש שגה או שגג, וכל פירושיהם דחוקים, ונ״ל ונראה לי כי שרש המלה שגם, והוא נמצא בלשון סורי וגם בל״ח בלשון חכמים, ובל״ח ענינו סכסוך (עיין בראשית רבא פרשה כ״ו שגם הם פירשו המלה משרש שגם), ובל׳ ובלשון סורי נמצא: כֻלֵה זַמְנָא בקוריָנָא דמַכתבָנֵא שגִים הוָה, בכל עת היה עוסק בקריאת הספרים, וכן: אֶשתגֵם בנַפשֵה, חרד בנפשו ושם לבו על הדבר. ולפי זה נ״ל נראה לי לפרש לא ידון רוחי ולא יהיה נבוך לעולם במחשבה זו שהוא בשר ושעל כן ראוי לרחם עליו, אלא עד ק״ך שנה אמתין עוד ולא יותר. והיו ימיו מאה ועשרים שנה: כ״כ כל כך אאריך להם אולי ישובו, ואם בתוך כך לא ישובו, לא אשאירם עוד ולא ימשכו עוד ימיהם, ויוסף פלאויוס ואחרים פירשו על המשך חיי האדם משם והלאה, שנתמעטו מעט מעט, ועמדו על עשרים ומאה שנה, וזה אינו, כי משה אמר (תהלים צ י) ימי שנותינו בהם שבעים ואם בגבורות שמונים שנה. (ד) הנפילים וגו,: הנפילים היו גבוהי קומה, כמ״ש כמו שכתוב (במדבר י״ג ל״ג) ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, ומכאן נראה ג״כ גם כן שגם אחר המבול היו נפילים, ולפיכך נ״ל נראה לי כי וגם אחרי כן חוזר למעלה, הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, וזה ע״י על ידי שבאו בני האלהים אל בנות האדם, וזה היה גם אחר המבול כי גם אז נמצאו בתחלת היישוב אנשים פראים גבוהי קומה שבאו אל בנות היישוב, אלא שלפי זה היה ראוי להטעים ה֠נפילים הי֨ו בא֜רץ בימ֣ים ההם֘ וג֣ם אחרי־כן֒. והנה מציאות קצת ענקים או אנשים גבוהי קומה יותר משאר בני אדם לא יתכן להכחישה, כי משה הזכיר עוג והמרגלים הזכירו אחימן ששי ותלמי ובשמואל מצאנו גלית ואחרים; ומלבד עדות ספרי הקדש הנה עינינו הרואות במעי האדמה עצמות פילים ושאר בעלי חיים שהחוקרים אומרים שהיו בעלי העצמות ההמה גדולים כפילים ויותר מאותם ב״ח בעלי חיים עצמם הנמצאים עתה, והנה איננו מן הנמנע שימצאו כמו כן קצת בני אדם גדולים כפלים במדתנו. המה הגבורים וגו׳: הם שנעשו אח״כ אחר כך אלוהות או חצי אלהים (Semidei) ורצה הק״בה להודיע את ישראל שאינם מזרע אלהי כי לא אמר שבאו האלהים אל בנות האדם, אלא בני האלהים, והם יבינו כי הואיל והזכיר ענין זה ולא הזכיר קודם לכן שבאו האלהים עצמם אל בנות האדם, א״כ אם כן בהכרח אינם בני אלהים ממש, ואם יטעו ויחשבו כי בני האלהים הם המלאכים, לא תצא מזה תקלה. ובענין גזרת מלת נפילים רבו הדעות, ואין להכריע. רא״בע ור״דק כתבו שנקראו כן כי יפול לב אדם עליו בראותו אותם, כי יפחד מהם. קליריקוס מפרש לסטים מן ותפול שבא ותקחם (איוב א' י״ד) וכיוצא בזה תרגם עקילס. ולתרגום ירושלמי ורוז׳ ואחרים הכוונה שנפלו וגורשו מן השמים. ואולי אפשר לומר כי נפילים כמו נפלאים, והיה השרש מתחילתו פל מורה פלא, וא״חכ מצאתי כי כן ג״כ דעת המעמר. (ה) וירא ה׳: מחובר למקרא שאחריו, וירא וינחם, וזה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם. וכל יצר: מה שהלב חורש ומצייר בדמיונו, והמלה לשון יצירה כמו ויצר אמר ליוצרו (ישעיה כ״ט י״ו), ומצאנו ל׳ לשון יצירה במחשבה, הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה (ירמיה י״ח י״א), אבל כי הוא ידע יצרנו (תהלים ק״ג י״ד) עניינו יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו, כי עפר אנחנו. (ו) מאדם עד בהמה: גם אדם וגם בהמה, כמו מזכר עד נקבה, מאיש עד אשה. (ט) אלה תולדות נח: עיין למטה כ״ה י״ט. בדורותיו: בין כל בני דורו היה צדיק, שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם, וכמו שאמר לו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (רמ״בן). והנה בכל ספור נח מצאנו שמות אלהות והויה מעורבים יחד באופן שיפלו ולא יקומו דברי האומרים כי משה מגלות מגלות קדמוניות מצא, והפרשיות אשר בהן שם אלהות נכתבו בדור אחד וע״י אנשים מיוחדים, ואשר בהן שם הויה נכתבו בדור אחר וע״י אנשים אחרים, ואשר בהן הויה אלהות בדור אחר ועל ידי אנשים אחרים ג״כ. וכבר נתחבטו בחקירות כאלה החוקרים האחרונים, והעלו חרס בידם. הראשון שבהם היה Astruc שכתב Conjectures sur les Mémoires originaux dont il paraît que Moyse s'est servi pour composer le livre de la Génèse, Bruxelles, 1753. ולפי דעתו השתמש משה בשתים עשרה מגלות קדמוניות, ואחריו Eichhorn בספרו Repertorium für biblische und morgenländische Literatur Parte V, pag. 185, ובספרו Einleitung in das alte Testament, Parte II, בבניין הקל, ועיין למטה ל״ב כ״א. (טז) צהר: נראה שהוא החלון שנזכר למטה (ח׳ ו׳) והוא מל׳ מלשון צהרים, כי מן החלון בא האור, אע״פי אף על פי שזה לא היה מאיר לאנשי התבה, כי היה סגור, וכשרצה נח פתח אותו. ודעת Albertus Schultens ואתריו רוז׳ כי צהר הוא (כהוראתו בל׳ בלשון ערבי) שִפוע, גג משופע, שיפלו מעליו מי המבול, ולא ינוחו על התבה; ואמת הוא כי כן נעשתה התבה, אך אין צורך שיהיה זה במשמעות מלת צהר, כי כבר נרמז במליצת ואל אמה תכלנה מלמעלה. ואל אמה תכלנה מלמעלה: אחר שלשים אמה של קומת התבה תשים קרשים עומדים מארבע רוחותיה שיעשו גג משופע ועולה, והוא כָלֶה לאמה אחת בארך ולששית אמה ברוחב (לדעת רא״בע ורל״בג), אך לפי זה עדיין נשאר שם מקום שינוחו עליו המים ויפסידו התבה; ויתכן שהיה הגג מסיים בקו שארכו אמה, ורתבו ולא כלום, וזה אם נחשוב שצלעות הגג העולות מצד ארך התבה היו כלות לאמה (כלו׳ כלומר שהיו בצורת משולש שנקטם ראשו מעט), ואמנם הצלעות העולות מצד רוחב התבה היו בצורת משולש שלם שסופו ולא כלום; וכל זה היה מכסה התבה, והוא מורכב מארבע צלעות מחוברות למעלה שכל אחד מהם משולש שוה השוקים, אלא ששנים מהם שלמים, ושנים מהם קטומים, וזו צורתו:
תחתיים, שניים, ושלישים: שמות היחס מתרבים לשני דרכים, עברִים, ועברִיִים, והנה תחתיים ושניים על הדרך השני, ושלישים על הדרך הראשון. תחתיים שניים ושלישים: יו״ד היחס באה בשמות בני אדם כמו ראובני גדי, ובשמות הערים כמו צדוני צֹרִי, ובכל השמות המורים על חלקי המקום, ימני, שמאלי, צפוני, הים הקדמוני, וכן מן על ותחת אמרו עִלִיות ותחתיות, ובל׳ ובלשון משנה ביתיות מדבריות. גם תבא הי״וד במלות המספר כמו שני שלישי, ומזה אמרו לפעמים ראשוני (בי״וד שלא לצורך כדי להשוותו לשני ושלישי) אך אחרי שלא מצינו ראשוני רק ראשונית (ירמיה כ״ה א׳) יתכן שלא אמרו מעולם ראשוני, אך מן ראשון אמרו ראשונית כמו מן רחמן רחמנית, וכן קדמוניות יתכן שאיננו מן קדמוני, אלא מן קדמון. אבל משל הקדמוני הוא לשון רבים ואמרו הקדמוני במקום הקדמונים על דרך הראובני והגדי הכנעני והחתי שהם על הרוב מורים על קבוץ העם כלו והשבט כלו, ועל המעט נמצאים על היחיד כמו בת איש כנעני, עפרון החתי. (יז) את המבול: נ״ל נראה לי כדעת Coccejus ואחרים שהוא משרש נבל, מלשון עָלֶה נָבֵל, שהוא ענין נפילה והשחתה, ומלת מים היא כאן דרך פירוש, הנני מביא את המבול (כלומר השחתה על ידי מים) על הארץ. ורוז׳ בתהלים כ״ט כתב כי יבל בל׳ ערבי עניינו המטיר גשם גדול, ואיך שיהיה לא נמצא שם מבול אלא כאן ובתהלים כ״ט ה׳ למבול ישב, וגם שם נראה שהכוונה על מבול זה. (יח) והקימותי את בריתי אתך: צדקו דברי רמב״מן כי לשון הקמת ברית נופל על שמירת הברית וגם על כריתתו, כגון זאת אות הברית אשר הקמותי (בראשית ט׳ י״ז), וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען (שמות ו׳ ד׳) עניינם כריתת ברית, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך (דברים ח׳ י״ח) עניינו שמירת הברית וקיומה, וכאן הכוונה כריתת ברית להחיותם. (יט) שנים מכל: שנים שהם ארבעה, כי כל אחד מהם צריך שיהיה זכר ונקבה (קליריקוס ואחרים) וראיה ממה שכתוב אח״כ אחר כך (ז׳ ב׳) שבעה שבעה איש ואשתו, שלא יתכן לחלק שבעה לזכרים ולנקבות, אלא על כרחנו כל אחד מן השבעה יהיה איש ואשתו, וכן פירש שם המבאר לנת״הש לנתיבות השלום. (כ) יבאו אליך להחיות: כדי שאתה תחיה אותם, תשמרם מֵאָבְדָן. (כב) ויעש נח: זה בנין התבה (רש״י) ואסיפת המאכל (רמב״ן).