שולחן ערוך חושן משפט רמא א
שולחן ערוך חושן משפט · רמא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם. וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם -- אפילו שלא בפני עדים -- קנה, אם שניהם מודים. אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד יכול לחזור בו. ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת, אם חוזר בו, יש בו משום מחוסר אמנה.
- הגה: ועי' לקמן סימן רמ"ט ולעיל סימן ר"ד סעיף ח'.
- ראובן שאמר לשמעון: בית לוי נתון לך, אף על פי שלוי מקבל קנין לקיים דבריו של ראובן, אינו כלום (ריב"ש סימן ר"ז).
מפרשים
בין קרקע בין מטלטלים: בטור הוסיף וכתב ג"כ עבדים בדרך שנקנה בו ופשוט הוא:
אלא בא' מהדרכים שהקונה זוכה בהם: והן מבוארים בטור ובדברי המחבר מסי' ק"ץ והלא' ע"ש גם כאן פרט הטור קצת מנהון:
אם שניהן מודים: ל' גמרא דלא איברי סהדי אלא לשקרא (וכ"כ הטור בסי' קפ"ט) פי' מחששא שמא לא יודו זה לזה:
מתנ' מועטת: דאלו במתנה מרובה לא סמכה דעתו של מקבל מעולם שיתן לו הנותן מתנה מרובה כזו וכמ"ש המחבר בסי' ר"ד ס"ח בהדיא ה"ט ולא כע"ש דתלה הטעם בהנותן דמתנה מרובה לא היה דעתו מעולם ליתנו לו ע"ש ובע"ש בעצמו כתב בסי' רי"ד [ר"ד] כמ"ש המחבר שם:
אינו כלום: נראה דאף אם ראובן עשה ק"ס לשמעון על הבית וכדרך הקנאות המתנות אפ"ה אינו כלום לפי שקנינו של ראובן היה בדבר שאינו שלו וכיון דבמתנה דראובן לאו כלום היא קנינו דלוי ג"כ לא חל כלל דהא לא קנה אלא לקיים דברו של ראובן ודבריו של ראובן לא חלו:
(א) הנותן מתנה עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב ש"ס י"ג:
(ב) ר"ד ס"ה כו' משמע כמו דלעיל סי' ר"ד ס"ה לא נקנה המקח מחמת המשכון ה"ה בנותן מתנה והניחו למשכון עליו ל"ק ואע"ג דהעיטור כ' בדין קנין מאמר שני דף ה' סוף ע"ג דקנה מ"מ התוספות והריטב"א פ"ק דקידושין ושאר כל הפוסקים כתבו דלא קנה (ועיין בר"ן פ' שבועות הדיינים ובנ"י פ"ק דמציעא) וכן עיקר:
(א) זוכה: כמבואר בדברי הט"ו מסי' ק"צ והלאה עיין בתשובת רש"ך ס"ב ס"ס י"ג.
(ב) מועטת: דאינו במתנה מרובה לא סמכא דעתיה דהמקבל מעולם שיתן לו זה מתנה מרובה כזו וכ"כ המחבר טעם זה להדיא בסי' ר"ד ס"ח. סמ"ע.
(ג) ולעיל: משמע כמו דהתם לא נקנה המקח מחמת המשכון ה"ה בנותן מתנה והניחו למשכון עליו לא קנה ואע"ג דהעיטור כת' דקנה מ"מ התוספות והריטב"א ושאר כל הפוסקים כתבו דלא קנה וכן עיקר ועיין בר"ן פ' שבועת הדיינים ובנ"י פ"ק דב"מ. ש"ך.
(א) אם שניהם מודים ומשום דלא אברי סהדי אלא לשקר'. ואיכא למידק מ"ש בגיטין וקידושין דבעינן שני עדים על גוף המעשה ובינו לבינה לאו כלום הוא ואפי' שניהם מודים וילפינן לה פ' האומר דף ס"ה דבר דבר מממון וכיון דגבי ממון מתקיים המעשם בלי עדים כל שהענין אמת וקידושין וגיטין דמממון יליף לא נתקיים המעש' בלי עדים. ונתקשיתי בזה עד שמצאתי קושיא זו בחידושי הרשב"א פ' האומר שם וע"ש שכ' דיליף דבר דבר מממון במקום הכחשה דצריך שני עדים ה"נ בעינן בקידושין וגיטין שני עדים על גוף המעשה אפי' שניהם מודים וע"ש שוב מצאתי בשטה מקובצת פ' איזהו נשך וז"ל ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין דגמירי עריות בדבר דבר מממון ומיני' אמרינן אפי' קידשה בע"א ושניהם מודים אינה מקודשת דילפי' דבר דבר מממון כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם ע"פ שני עדים יקום דבר ואלו עריות מענין ממון כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת דהא גבי ממון הודאת בע"ד כמאה עדים אלא דהתם לא ילפינן עריות מממון אלא ממקום שנאמר בממון דבר דהיינו ע"פ שני עדים והתם במקום הכחשה ומהאי דוכתא דוקא דילפינן מה התם ע"פ עדים אף עריות דוקא ע"פ עדים כממון במקום הכחשה עכ"ל ואכתי לא אתברר לענ"ד דהיא גופה מנלן דדבר דכתיב בערוה הוא נגוף המעשה ולמילף מהך דבר דבממון דכתיב במקום הכחשה נימא דהך דבר דכתיב בעריות נמי במקום הכחשה וקמ"ל דאע"ג דע"א נאמן באיסורין הא בעריות בעינן שני עדים כמו בממון. ועוד קשה לי טובא בהא דפריך שם דף ס"ה בהא דאמרו שם המקדש בע"א אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים וא"ל רב אשי לרב כהנא מה דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים א"ל התם לא חייבה לאחריני הכא קא חייבה לאחריני הא תיפוק ליה דיליף דבר דבר מממון במקום הכחשה ולכן נראה לענ"ד בזה לפי מה שכת' בסי' ל"ד סק"ד בהא דקי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים אינה משום מתנה כמו שעלה על דעת מוהרי"ן לב אלא עיקר הטעם משום דהתורה האמינה לכל אדם על עצמו כמא' עדים על אחרים והיינו נמי טעמא דאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרו משום דשוי' נפשי' חד"א דאינו משום נדר וכמו שעלה על דעת מוהרי"ט אלא משום דהתורה האמינו לכל אדם עצמו ואפי' עבד ושפחה דפסולי לעדות היינו לאחרים אבל על עצמן התורה האמינה לכל פסולי עדות וע"ש שכתבנו דאביהן דכולהן כי הוא זה דכתיב במודה במקצת וכמ"ש רש"י דף ס"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו עכ"ל ומזה הוכחנו שם בסי' נ"ד דמודה במקצת ע"כ אינו משום מתנ' כמ"ש מוהרי"ן לב דכופר בכל ומחייב עצמו בפני ב"ד בחמשים אין זה מחויב שבועה אע"כ דהתור' האמינ' להודאת בע"ד ומש"ה מחויב שבועה על השאר כיון דמודה מקצת הטענה וע"ש. ולפ"ז נראה הא דכתיב ע"פ שני עדים יקום דבר היינו דבלא עדים לא מתקיים דבר כלל אלא דגבי ממון דבע"ד נאמן כמאה עדים והרי עדיו עמו ואע"ג דהשתא מכחיש מחויב שבועה דה"ל כאומר קדשתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה דנאסר בקרובותי' וא"כ בממון מתקיים המעשה ע"פ הבע"ד שהיא כמאה עדים דעיקרא דמילתא דצריך עדים בגוף הקידושין הוא בכדי שיודע לעלמא וכמ"ש הר"ן פ' המגרש בהא דמהני עדי חתימה בלא עדי מסירה לדידן דקי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי ע"ש ז"ל ומעת' מה שמודה ר"א דגט החתום בעדים כורת אע"פ שלא נתן בע"מ כמו שמוכיחות כל אותן ראיות שכתבתי למעלה לאו משום דס"ל דעדי חתימה כרתי אלא שהמסיר' כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוי להו ע"ח כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסר לה ונמצאו כאלו הן עצמן מעידין על המסירה וע"ש וא"כ כל שבידוע ה"ל כעדים ממש. ועיין בסי' צ' ושם סק"ז כתבנו מזה דס"ל להר"ן דמהני בקידושין וגיטין עדות בידיע' שלא ע"פ ראיה ומש"ה בממון דבע"ד כמאה עדים לא איברי סהדי אלא לשקרי דהא בע"ד הוא עד ונאמן כמאה עדים אצלינו ובידוע הוי הן כעדים ממש או בידיע' בלי ראי' ואם כופר כיון דכבר נתקיים המעשה לפי דברי התובע צריך שבועה וכמ"ש אבל בגיטין וקידושין דלא מהני הודאת בע"ד דליהמני' כמאה עדים ומשום דחייבה לאחריני בקידושין דאסר אקרובותי' ובגירושין אסרן כמ"ש תוס' בפ"ק דגיטין דף ד' וצריך עדים לגוף המעשה בכדי שיודע לעלמא מש"ה צריך שני עדים כשרים וא"כ יליף שפיר דבר דבר מממון מה התם ע"פ שני עדים יקום דבר דאין קימה לדבר הן לקנין או לשאר מעשה אלא ע"פ עדים אלא דגבי ממון בע"ד הוא העד ובגיטין וקידושין בעי עדים כשרים משום דבע"ד אינו עד וזה הוא דפריך בש"ס מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים ומתקיים המעשה ע"פ בע"ד שהוא עדיו ה"נ יתקיים המעשה ע"פ בע"ד ולזה כתב רש"י הודאת בע"ד דכתיב כי הוא זה הרי שסמך התורה על הודאתו וכמה פעמים שהוזכר בש"ס הודאת בע"ד כמאה עדים ולא פרש"י בזה ולפמ"ש כיון דפריך דנימא הודאת בע"ד כמאה עדים כשיתקיים המעשה ע"פ בע"ד א"כ תו ליכא לפרש משום מתנה או משום נדר אלא דהתורה האמינו כמאה עדים לזה פירש"י מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש ולזה משני התם לא מחייב לאחריני בע"ד נאמן מש"ה לא איברי סהדי אלא לשקרי אבל הכא מחייבי לאחריני ולא יודע הדבר לעלמא ע"פ הודאתו כיון שאין נאמנין בהודאתן וקיים דבר בעי עדים להכי צריך עדים כשרים וכיון דלא נתקיים הדבר מש"ה מותר בקרובותי' ועמ"ש בסי' קכ"ד סק"א ודוק: