שולחן ערוך חושן משפט עה כג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · עה · כג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
טענו בספק על פי העד כגון פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה והוא כופר והביא העד משביעו שבועה דאורייתא כאלו היה טוענו טענת ברי:
- הגה: אבל אם אין העד לפנינו להעיד לא מיקרי טענת ברי מה שאמר ששמע מפי אחרים ואין משביעין על טענה זו דהוי טענת ספק (טור בשם הראב"ד) וי"א דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו משביעין אותו היסת (טור בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ונ"י בשם הרמב"ן והר"ן ונ"י פרק הדיינים) וכן נ"ל להורות ודוקא שאותו שאומר מפיו אין נוגע בעדות (ת"ה סי' ש"ח):
מפרשים
שנטלת משלי מנה. ודוקא נטלת אבל הודית אפי' בפני שנים שח"ל מנה כל שלא אמר אתם עידי לאו כלום הוא וכמ"ש בסי"ו וכך כתב המחבר לקמן בסי' פ"א סי"ד
אפי' הוא קרוב שלו כו'. דומה למ"ש בסעיף כ"א אמר לי אבא כו':
(עט) שנטלת כו'. דוקא נטלת אבל הודית אפי' בפני ב' שח"ל מנה כל שלא אמר אתם עידי לאו כלום הוא וכדלעיל סעיף י"ז וכ"כ המחבר לקמן סי' פ"א סי"ד סמ"ע:
(פ) משביעו שבועה דאורייתא כו'. כן הסכמת רוב הפוסקים הראשונים ואחרונים וכן עיקר וכן הלכה רווחת בישראל ודלא כבעל גדולי תרומה דף קס"ה ריש ע"ג שכ' דהמוחזק יכול לומר קים לי כרבוותא דפטרי משבועה:
(פא) ואין משביעין על טענה זו. אפי' היסת כן הוא בטור אבל ש"ד לא איצטריך למימר דמהיכי תיתי להשביעו כשאין העד לפנינו שהרי אין משביעין ש"ד על פי העד עד שיעיד לפני ב"ד בתורת עדות:
(פב) וי"א דכל שאומר שהוגד לו כו'. לפי שלא נתבררו לי דברי הר"ב כאן וגם בד"מ ע"כ מוכרח אני להאריך קצת הנה משמע מדברי הרב דלהי"א אלו כל שאומר שהוגד לו משביעים אותו היסת אפילו אין המגיד לפנינו חדא שכן משמע לישנא דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן כו' משמע שאומר לפנינו שכך הוגד לו דאי המגיד הוא לפנינו לא הל"ל שאומר שהוגד לו אלא הכי הל"ל דכל שמעיד כן ע"א לפנינו אפילו הוא (אינו) טוען ברי משביעים כו' וכן משמע נמי לישנא דקאמר בתר הכי ודוקא שאותו שאומר מפיו כו' ועוד דאל"כ מאי פליגי י"א אלו אסברא הראשונה דהא גם לסברא הראשונה כשהעד לפנינו משביעין אותו אלא ודאי משמע דהר"ב בא לומר וי"א דאפי' אין העד לפנינו רק שאומר שהוגד לו מפי נאמן משביעים אותו היסת (וכן משמע בסמ"ע שכתב על דברי י"א אלו דכל שאומר שהוגד לו אפי' קרוב כו' דומה למ"ש בסעיף כ"א אמר לי אבא כו' עכ"ל) וכן משמע בד"מ וז"ל והראב"ד השיג עליו כו' וכ' המ"מ שהרמב"ן הכריע כדברי הרמב"ם (דלעיל סעיף כ"א) וכ"כ ר' מאיר ושכן נראה עיקר אבל במרדכי פ' שבועת הדיינים כתב בתשובת רבינו ברוך דמי שאומר הוגד לי בבירור ע"פ נאמנים אך אינן כשרים להעיד לי שבאה גזלתי לידך בעוד שהייתי מרדף אחריה והלה אומר להד"ם צריך לישבע לו היסת כו' וע"ש שיש חולקים על רבי' ברוך כו' ובת"ה סי' ש"ח פסק כר"ב וכתב הא דיכול להשביעו ע"פ ע"א פסול היינו פסול קורב' אבל פסול נוגע בעדות לאו כלום הוא וע"ש עכ"ל ד"מ משמע מדבריו דפסק כר"ב ור"ב מיירי התם להדיא באין העד לפנינו אבל תימה בעיני היאך יעלה על דעת שום פוסק לחייב היסת בטוען כך הוגד לי דא"כ כל אחד יטעון את חבירו כך ויאמר לפני ב"ד כך הוגד לי ויחייב את חבירו שבועת היסת ויעשה כן כדי שחברו לא יוכל להפך השבועה עליו [בשלמא אם טוען ברי ליכא למימר הכי דהא יוכל להפך השבועה עליו ודוחק לומר דמ"מ יוכל חברו להפך עליו היסת שכך הגיד לו אותו פלוני] והמעיין במרדכי שם יראה להדיא דאף ר"ב לא קאמר אלא ביש רגלים לדבר שהמעשה שם היה בא' שתבע את חברו ואמר הוגד לי בבירור מפי נאמנים קרובים שבאתה גזלתי לידך בעוד שהייתי מרדף אחריה והלה א"ל להד"ם ורצה רבי' שמחה לומר דלא משביעים ליה אא"כ הקרובים לפנינו דאז נראה להשביעו היסת אבל כשאינם לפנינו אין הדעת סובלת להשביעו ואע"ג דאמרי' לפעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כגון אמר לי אבי התם לא מיירי שאמר שמא היית חייב לאבי אלא שאומר יודע אני שהיית חייב לאבי אבל איני יודע שפרעת לו והוי דומיא דשבועה שאינו ברשותו דאע"ג דהוי שמא מ"מ כיון דודאי בא הפקדון לידו ואין לו עדים שנאבד משביעינין ליה אבל להשביעו שמא בא לידך לאו כל כמיניה אם לא שיברר מי הם המגידים שיעידו בפנינו. כך היה דעת ר' שמחה ור' ברוך השיב לו דבהך עובדא שטוענו באתה גזלתי לידך כו' משבעינן ליה אפילו אינם לפנינו דבכל דבר העשוי להסתפק משביעין היסת אפילו אינו טוען ברי (וכן כתב בספר גדולת מרדכי דטעם ר"ב דשחלה דלעיל נמי דבר העשוי להסתפק הוא) והיינו טעמא דאמר לו אבא אמר לי שאתה חייב לי כשאין הבן טוען ברי דמשמע דאינו פטור אלא משבועת התורה משום משיב אבידה אבל היסת מיהא חייב ולא פטור משום טענת שמא אלא ודאי כל טענת שמא שהוא דבר העשוי להסתפק משביעים היסת כך הם המשך דברי ר' שמחה ור' ברוך שם ע"ש ודו"ק. ונלפע"ד דגם הראב"ד והמחבר וכל הפוסקים מודים בזה לר' ברוך דע"כ לא קאמרי דכשאין העד לפנינו לא משביעין אפילו היסת אלא בשאר עד אבל באמר לו אבא הא ס"ל להראב"ד בהדיא דמשביעים ליה אפי' שבועת התורה א"כ הרי הראב"ד מחלק בין אמר לי אבא לאמר לי עד אחד כשר. וא"כ מנלן שהראב"ד או שום פוסק חולק בזה אסברת ר' ברוך דבטענת שמא שיש רגלים לדבר משביעין היסת. גם מ"ש בד"מ שבת"ה סי' ש"ח פסק כר' ברוך לא עמדתי על סוף דעתו דהמעיין בת"ה שם יראה שהמעשה הי' שם שנתן מעות לשמעון שיתנו ללוי ואינו יודע שנתנו ללוי ולוי אומר לא קבלתי ע"ז כ' שם וז"ל דיכול ראובן להשביע את שמעון שנתן הזהובים ללוי ואע"ג דשמא הוא דהא לא ידע אי יהיב ליה או לא והשליח טוען ברי דיהיב לי' נראה דה"ט דכל היכא דידוע הוא דבא ממונו ליד חברו וחברו טוען שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שהוא נפסד מן הבעלים צריך לישבע שהיא כדבריו ואפי' אם חברו שכנגדו אינו יודע בודאי להכחישו והכי איתא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשו' ר' ברוך ור' שמחה ומייתי ראיי' מהא דאמרי' פ' המפקיד דמשביעי' אותו שבועה שאינו ברשותו עכ"ל והתם אפי' ר' שמחה מודה כיון דבא בידו בודאי וכדאי' בדברי ר' שמחה להדיא (ואי משום שכ' בת"ה שם דאפי' עד א' פסול זוקק לשבועת היסת כשאינו נוגע התם מיירי להדיא כשהעד לפנינו ע"ש ובהא לא פליגי ר' שמחה ור' ברוך דהא לא הוזכר כלל בדברי ר' ברוך שחולק על ר' שמחה בזה ועוד דמדברי ד"מ משמע דבת"ה פסק כרב לענין שיוכל להשביעו בטענת שמא ולא כרבי' שמחה ובהא דעד פסול הא ס"ל לר' שמחה בהדיא דיכול להשביעו כשהוא לפנינו אם כן א"א לומר שהד"מ כוון לעד פסול שהת"ה פסק בזה כר"ב וק"ל) ואפשר לומר דלשון וי"א שכתב הר"ב אינו פלוגתא אלעיל והר"ב מיירי גם כן כשיש רגלים לדבר ורמז זה בלשונו שכתב שהוגד לו מפי נאמן כו' ר"ל שאותו פלוני מוחזק שהוא נאמן ואינו משקר וס"ל דהך עובדא דרבי שמחה נמי היה ראוי להסתפק משום שהוגד לו מפי נאמנין. אך קשה לפי זה דהיאך כתב אח"כ ודוקא שאותו שאומר מפיו אינו נוגע בעדות והלא בת"ה לא הוזכר כלל מרגלים לדבר ומאן לימא דהת"ה לא ס"ל דכשיש רגלים לדבר שיש להשביעו היסת אפי' כשהוא נוגע בדבר ויש ליישב בדוחק. ומכל מקום יהיה איך שיהיה העיקר נ"ל לענין דינא דאין להשביעו כלל אפי' היסת ע"פ מה שאומר שהוגד לו כן מפי אחר (אלא כשמעיד לפנינו דאז יכול להשביעו היסת אפי' ע"פ קרוב כמ"ש ר' שמחה והת"ה) וכדפי' דהא בלאו הכי דעת הרמב"ם והרמב"ן ור' מאיר והרב המגיד דבאמר לי אבא אין משביעים אפי' היסת וכן נראה דעת בעה"ת סוף שער ל"ו וגם הביא שם כן בשם הר"א בר יצחק וכן בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ב' ס"ס ב' ובתשו' מהר"א ן' ששון ס"ס פ"ב משמע דהכי קי"ל וכ"פ בתשו' מהרשד"ם סי' קל"ז וא"כ כ"ש כשאמר אמר לי אחר כשאינו לפנינו ואפי' הראב"ד דס"ל דמשביעים באמר לי אבא מודה באמר לי אחר דאין משביעים אפי' היסת כדאי' בטור להדיא וכ"כ רב האי גאון הובא בבעה"ת ובטור וז"ל האומר הוגד לי שיש לי אצלך מנה אין מחייבי' אותו לישבע אבל אם טוען אבא אמר לי שאתה חייב לו או שראהו כתב בפנקסו של אביו שהוא חייב לו וברור לו שהוא כתב ידו משביעים אותו שבועת היסת עכ"ל וכן מוכח במרדכי שם להדיא דדעת ר' ברוך דדוקא באמר לי אבא משביעים ליה היסת אבל לא באמר לי אחר אם לא שיש רגלים לדבר כהך דבאה גזלתי לידך כו' ואולי יש לדחוק ולפרש דברי הרב בהג"ה דמיירי ג"כ כשהקרוב מעיד בפנינו:
העולה מזה בטוען אמר לי אבא או מורישו שאתה חייב לו מנה אפי' הודה מקצת פטור אפי' משבועת היסת וכ"ש אם אומר אמר לי אחר אלא א"כ יש רגלים לדבר ואם הוא לפנינו אז משביעי' על פיו ש"ד אם הוא כשר ואם הוא קרוב משביעים על פיו היסת כשמעיד לפנינו (ויש חולקין כמו שיתבאר לקמן ס"ק פ"ג) מיהו מי שנוגע בדבר אין משביעים על פיו היסת לכ"ע:
(פג) אפי' קרוב שלו כו'. ולי צ"ע בדין זה אפי' במעיד לפנינו לפי שלא מצאתי חדוש זה בשום א' משאר הפוסקים וגם מצאתי תשו' ר"ת וריב"ם בתשו' מיימוני לספר קנין סי' כ"א משמע שם להדיא איפכא וז"ל מי ששידך בנו ולאחר זמן אמר לאבי הכלה כך וכך התנית לבני והלה אומר להד"ם ואת לאו בעל דברים דידי כשיתבעני חתני אדע מה אעשה ובא החתן ותבעו ואמר לו כלום שמעת שהתניתי לך ואמר לו כך אמר לי אבא ובכך עמדתי וקדשתי והוא אומר כיון שאין אביך כשר להעיד לך ואי אתה טוען טענת ברי אפי' שבועת היסת אין לך עלי זו תשו' ר"ת על בן המשודך הבא בטענת אביו הדין עמו שמצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ובעל דברים דידיה הוא החתן כדרך הבא בהרשאה דקי"ל בפ' (צ"ל בבבא) קמא דשליח שויה והוי בעל דברים דידי' ולא עדיף שטר מהודאת פיו ואנן סהדי ואם יש חולק בדבר יכתבו הבן הרשאה לאביו וישבע החתן כדין התערובות דיש נוחלין דכתבו הרשאה זה לזה והוא בעל דברים ויגש אליו יעקב בר' מאיר עכ"ל תשובת מיימוני שם וגם יש לומר דר' שמחה במרדכי פרק שבועת הדיינים לא קאמר דמשביעין היסת ע"פ קרוב אלא בהך עובדא דבאה גזלתי לידך כו' דהוי רגלים לדבר וכמ"ש ר' ברוך אלא דר' שמחה הוה ס"ל דאע"ג דאיכא רגלים לדבר לא משביעים ע"פ אחר כשאינו לפנינו ור"ב השיב לו דכיון דאיכא רגלים לדבר משביעים אפי' אינו לפנינו אך בת"ה סי' ש"ח משמע דהמרדכי ר"ל דקרוב זוקק לשבועת היסת אפי' בלא רגלים לדבר ע"ש וצ"ע. שוב מצאתי במהרש"ל פרק מרובה ס"ס י"ד שגם הוא הביא דברי ר"ת הנ"ל בסתם דהבן יכתוב הרשאה לאביו כו' והוסיף וה"ה נמי אם הי' אבי החתן מוחזק וזה בא להוציא ממנו שישבע אבי החתן על טענותיו שכך פסק לבנו מאחר שבא בהרשאת בנו ויפטר ומזה נלמד כל כהאי עניינא עכ"ל ויש ללמוד מכאן דמי שהלוה לחבירו על המשכון ושכח כמה הלוה וקרובו יודע כמה הלוה כותב הרשאה לקרובו וקרובו נשבע ונוטל ואפשר יש לדחות דהמלוה על המשכון אין עליו רק שעבוד כדלעיל סי' ע"ב סי"ד בהג"ה מיהו יש ללמוד משם לענין שאר מוחזק כגון שהי' מוחזק במעות וכה"ג מיהו דוקא בהרשאה הא לא"ה לא שייך לומר שקרובו ישבע והוא יטול דכיון דקרובו לאו בע"ד הוא א"כ ה"ל התובע טוען ספק ואין יכול להוציא ממון מספק נ"ל ודוק:
(פד) אין נוגע בעדות. כגון ראובן ששלח ביד שמעון מעות ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו אין להאמינו שיוכל ראובן להשביעו ללוי כיון ששמעון נוגע בעדות שהרי צריך לישבע נגד ראובן. כ"כ בת"ה שם:
(נח) שנטלת: דוקא נטלת אבל הודית אפילו בפני שנים שח"ל מנה כל שלא אמר אתם עידי לאו כלום הוא וכמ"ש סי"ז וכ"כ המחבר בסי' פ"א סי"ד. סמ"ע.
(נט) דאוריי': כן הסכמת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים וכן עיקר וכן הלכה רווחת בישראל ודלא כבעל ג"ת שכתב דהמוחזק י"ל קים לי כרבוותא דפטרי משבועה. ש"ך.
(ס) שהוגד: הש"ך האריך בדין זה ע"ש דמסיק וכתב ז"ל העולה מזה בטוען א"ל אבא או מורישי שאתה חייב לו מנה אפי' הודה מקצת פטור אף מהיסת וכ"ש אם אומר שאחר א"ל כן אא"כ יש רגלים לדבר ואם הוא לפנינו אז משביעים על פיו ש"ד אם הוא כשר ובקרוב משביעים על פיו היסת כשמעיד לפנינו (וי"ח כמש"ל) מיהו מי שנוגע בדבר אין משביעין על פיו היסת לכ"ע. עכ"ל.
(סא) קרוב: ז"ל הש"ך ולי צ"ע בדין זה אפי' במעיד לפנינו לפי שלא מצאתי חדוש זה בשום אחד מהפוסקים וגם מצאתי תשובת ר"ת דמשמע שם להדיא איפכא כו' דדוקא ביש רגלים לדבר משביעים היסת ע"פ קרוב אך בת"ה סימן ש"ח משמע דהמרדכי ס"ל דקרוב זוקק לשבועת היסת אפילו בלא רגלים לדבר ע"ש וצ"ע שוב מצאתי במהרש"ל שגם הוא הביא דברי ר"ת בסתם ויש ללמוד מכאן דמי שהלוה לחבירו על המשכון ושכח כמה הלו' וקרובו יודע כמה הלוה כותב הרשאה לקרובו וקרובו נשבע ונוטל ואפשר יש לדחות דבמשכון אין עליו רק שעבוד כמ"ש סי' ע"ב סי"ד בהג"ה מיהו יש ללמוד מהם לענין שאר מוחזק כגון במעות וכה"ג מיהו דוקא בהרשא' הא לא"ה לא שייך לומ' שקרובו ישבע והוא יטול כיון דקרובו לאו בע"ד הוא ה"ל התובע טוען ספק וא"י להוציא ממון מספק עכ"ל.
(סב) נוגע: כגון ראובן ששלח ביד שמעון מעות ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו אין להאמינו שיוכל ראובן להשביע ללוי כיון ששמעון נוגע בעדות שהרי צריך לישבע נגד ראובן כ"כ בת"ה שם. ש"ך.
(יח) אפי' קרוב שלו בתשובת מיימוני לס' קנין סי' כ"א הביא תשובת ר"ת בן המשודך הבא בטענת אביו הדין עמו שמצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכו' ואם יש חולק בדבר יכתוב הבן הרשאה לאביו וישבע וביש"ש פ' מרוב' כ' על תשובה זו וז"ל וה"ה אם הי' אבי החתן מוחזק וזה בא להוצי' ממנו שישבע אבי החתן שכך פסק לבנו ויפטור ומזה נלמד כל כי האי ענינא עכ"ל ולמד הש"ך מזה דמי שהלוה לחבירו על משכון ושכח כמה הלו' וקרוב יודע כמה הלוה יכתוב הרשא' לקרובו וקרובו נשבע ונוטל וע"ש. אך לענ"ד אינו נראה כן דאיך יעלה על הדעת לומר גבי המלו' אינו זוכר כמה הלו' שיכתוב הרשא' לאחר היודע כיון דאין המלוה על המשכון נאמן אלא במגו וכיון דהוא אינו יודע לא שייך מגו והאחר היודע אף שיש לו הרשאה אינו נאמן כיון דלית לי' מגו דהא אין המשכון תחת ידו וכן מבואר מתשובת הרא"ש והובא בטור סי' ע"ב ראובן הי' בידו משכנות של שמעון ומת שמעון ויורשיו תובעין המשכנות וראובן טוען אותן המשכנות אני תופס מפני שאמר לי שותפי ששמעון חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע לוי על משכנות אלו אין בדברי לוי כלום מאחר שאינם בידם ממש וע"ש שראובן אומר תפיסתי כתפיסתו וידי כידו בכל עסק השותפות ובשליחותו אני תופס ויכול הוא לישבע על תפיסתו כאלו הוא תופס בהן וע"ש דפסק דאין בדברי ראובן ולוי כלום כיון שאין המשכנות ת"י לוי וע"ש משמע דאפי' נותן ראובן הרשא' ללוי היודע ועוד דשותפין לא בעי הרשא' והרי מבואר להדי' דאם המשכנות ת"י השוכח אינו מועיל לכתוב הרשא' אל הזוכר דשוכח אין לו מגו דאינו יודע ולהזוכר אין לו מגו מאחר שאין המשכנות תחת ידו וז"ב) (ואם ירצה השוכח ליתן החפץ להזוכר ואז יהי' נאמן במגו צריך לשלם ללוה כל מה שהפסידו במה שנתן החפץ שלו לאחר כדי שיהי' לו מגו כיון שאין להשוכח מגו וכמבואר בסי' צ"ח דאם הנפקד נותן הפקדון ליד איזה איש ואח"כ טוען פ' חייב לי וא"ל מגו צריך הנפקד לשלם וע"ש לפי שהיא פשיעה שנתנו לחבירו אע"ג דאית לי' מגו כיון דאין הנפקד יודע מזה ע"ש ועמ"ש בסק"א אמנם דברי מוהרש"ל בדיקדוק היטב דהיינו היכא דהתפיס' הוא אצל אבי הבן ולכן הבן כותב לו הרשאה ואבי הבן טוען ברי ומוחזק ודאי נשבע ונוטל מדמי משכנות שתחת ידו אבל בענין אחר דהיינו אם הבן מוחזק ואינו יודע שישבע אבי הבן דהרשאה לא מהני וכמ"ש כיון דאין לו מגו ואם נותן המשכנות לאביו צריך לשלם מדין פשיעה וכמבואר בסי' ?נ"ה וז"ב ובתומים מפקפק גם על דינא דמוהרש"ל והוא דכיון דאין דרך להקנות מלוה ע"פ אלא במעמ"ש וא"כ הרשאתו אינו אלא שליחות בעלמא וא"כ היכי מצי שליח לישבע עבורו כיון שאין עיקר הממון שלו וע"ש ולכאורה נראה כן מדברי הטור סי' קכ"ג דאם טען שישבע המרשה שהוא רוצה להפכה עליו מוציאין הממון מידו ליד ב"ד עד שיבא המרש' וישבע ויטול ומשמע דמורש' אינו יכול לישבע וע"ש. אמנם נראין דברי מוהרש"ל משום דבזה אינו שליחות אלא קנין ממש דהא טעמא דחוב אינו נקנה משום דהוי דבר שאינו ברשותו הא אם תפס ברשות המלו' מן הלו' ודאי דלא מפקינן מיני' וכמ"ש הרמ"א בסי' ס"ו סעיף י"ז ובסי' קכ"ו סעיף כ"ב דכ"מ דאין הקנין נתפס אם תפס וכבר זכה לא מפקינן מיניה ואפי' הש"ך דחולק על הרמ"א בסי' ס"ו שם מודה בתופס מדעת המוכר דמהני עיין שם וא"כ בנדונו של מוהרש"ל דאבי החתן מוחזק בנכסי נתבע והבן נותן לו הרשא' ומקנה לו חובו ואבי החתן תופס מן הלוה וברשות המוכר שהוא הבן א"כ ודאי קונה אבי החתן את נכסי הנתבע קנין גמור ויכול לישבע וכן בנדונו של הש"ך דיש לו משכון ונותן הרשאה לאחר דזה ג"כ נקנה דהא דוקא חוב אינו נקנה אלא במעמ"ש אבל משכון נקנה שפיר אג"ק ומשכון א"צ כתיבה ומסירה כמבואר בסי' ס"ו סעיף ח' וכיון דכותבין בהרשאה אג"ק כמבואר בסי' קכ"ג א"כ ודאי נקנה לו המשכון קנין גמור אבל דברי הטור בסי' קכ"ג דליכא רק חוב בע"פ ודאי אין דרך להקנות רק במעמ"ש כיון דליכא תפיסה ולא משכון אינו אלא שליחות אבל הכא יכול להקנות קנין גמור אלא דבנדונו של הש"ך כבר כתבנו דאף על גב דהוא קונה המשכון ע"י הרשאה לא מהני כיון שאינו תחת ידו ולית ליה מגו וליתן לו המשכון הוי פשיעה. ואולי הש"ך לשטתו דס"ל בסי' ע"ב דמלוה על המשכון אע"ג דלית ליה מגו נאמן משום דבע"ח קונה משכון והוי מוחזק ע"כ וא"כ כיון דנותן הרשא' להקנות לו המשכון אפי' אינו תחת ידו ואין לו מיגו מהימן אך גם זה ליתיה דע"כ לא קאמר הרשב"א בטוען על המשכון וידוע בעדים ולא ידוע כמה דנאמן אלא משום דקונ' משכון והוי מוחזק והש"ך הוא דפסק שם כהרשב"א אבל אם אינו מוחזק ודאי לא מהימן וכיון שאין המשכון ת"י אינו מוחזק ועוד דהא הרמ"א פסק שם בסי' ע"ב דצריך דוקא מגו ולפי מ"ש שם בסי' ע"ב ס"ק כ"ד בעינן דוקא עדים דליהוי דררא דממונא אבל היכא דליכא צריך מגו דוק' וע"ש ולכן נראה כמ"ש דאינו מועיל הרשאה כשהתפיסה הוא תחת יד השוכח וכמ"ש ודו"ק:
פירושים נוספים
ביאור הגר"א חושן משפט סימן עה סעיף כג
טענו בספק כו' כמ"ש בשבועות מ' א' דכתיב לא יקום כו' אבל קם כו' ותניא כ"מ כו' ושנים מחייבין אפי' אינו יודע כלל כמ"ש בב"ק ל"ה ב ארחב"א זאת אומרת כו' רישא ניזק ברי וכו' וקאמר המע"ה אלמא שבראייה נאמן וכן שם מ"ו אבל חכ"א זה כלל גדול כו' דאפי' ניזק כו'