שולחן ערוך חושן משפט עב לד
<< · שולחן ערוך חושן משפט · עב · לד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
יורש שהוציא שטר שיש למורישו כו"כ ממון אצל פלו' ויש לאותו פלו' משכון ביד המוריש וטוען היורש שהמשכון נאנס מיד מורישו ותובע המעות נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המשכון ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
ויש לאותו פלוני כו': פי' גם זה כתוב בתוך השטר שמוציא היורש:
וטוען היורש שהמשכון נאנס כו': אינו ר"ל שטוען כן בודאי דא"כ למה מסיק וכ' הנתבע ישבע היסת שלא החזיר לו המשכון כיון שהיורש בעצמו טוען ברי שנאנס מיד אביו אלא ר"ל יכול להיות שנאנס ואתה חייב ודאי לאבי כך וכך ממון כיון ששט"ח נשאר תחת ידו וס"ד דגם הוא בכלל טוענין ליורש בכל מאי דאפשר לאבוהון לטעון והא דלא טען היורש יכול להיות שאבי החזיר לך המשכון משום דהוא טענה גרוע דאין מדרך המלוה להחזיר ללוה המשכון בלא דמים ואם נא' שהחזירו לו נא' ג"כ שפרע לו כנ"ל וכן בדין שאחר זה שכ' הטור והמחבר שטוענין היתומים שאביהן ציוה שחייב עליו מאה פירושו הכי דאין טוענין בודאי שכן ציוהו וכן מוכח שם בתשוב' בהדי' וכתבוהו הב"י והד"מ בסכ"ט וגם אנכי כתבתיהו בקצר' בסמ"ע בדין שאחר זה ע"ש:
נשבע הנתבע היסת כו': ז"ל הטור ולא אמרי' שישבע היורש שבועת היורשין (פי' כדין שטר דעלמ' שביד היורש) דכל שטר שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיע' לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת כו' ועפ"ר ובע"ש כ' ז"ל ומה שטוען היורש שנאנסו מיד מורישו לאו כל כמיני' כו' עד ואין אדם מוריש שבוע' לבניו דהיכי מצי לאשתבע מוכח מדבריו דפי' דהיורש טוען ודאי וז"א גם מ"ש דאין אדם מוריש שבועה לבניו ליתא דשבוע' כי האי אמרו בהדיא דמוריש ודוקא כשמת לוה בחיי מלוה ובאו לגבות יורשי המלוה מיורשי הלוה הוא דאינו מוריש וכמ"ש הטור והמחבר והע"ש עצמו לקמן סי' ק"ח ע"ש ועפ"ר:
ש"ך - שפתי כהן
(קמא) ויש לאותו פלוני כו'. לשון הטור ושיש בשי"ן המשמשת והמחבר כתב ויש ונלפע"ד דהיינו משום דלשון ושי"ש משמע דהיינו שכתוב כן בשטר ובאמת אפי' אין כתוב כן בשטר רק שהיורש מודה הדין כן דהא ליכא למימר כשהיורש מודה נאמן במגו דהא אין טענתו שטוען עתה טענת ברי דנימא בה שנאמינהו במגו וצ"ל בטור דלאו דוקא הוא שכתוב כן בשטר לכך תיקן המחבר הלשון וכתב "ויש בלא שי"ן וכן הוא בבעה"ת בלא שי"ן כן נלפע"ד. (והסמ"ע כתב על דברי המחבר פי' גם זה כתוב בתוך השטר עכ"ל ולפע"ד הוא ללא צורך ואדרבא נראה כוונת המחבר להפך וכמ"ש ודו"ק):
(קמב) וטוען היורש שהמשכון נאנס כו'. כלומר אפשר שנאנס דא"ל דמיירי שטוען היורש ברי שנאנס דא"כ היאך מסיק ישבע הנתבע היסת שלא החזיר למה ישבע היסת שלא החזיר כיון שהיורש בעצמו טוען ברי שנאנס א"כ ודאי לא החזיר וכן כתב הסמ"ע והב"ח ומהר"א ן' ששון בתשובה סי' קמ"א ועוד דאם טוען ברי שנאנס נשבע היורש שנאנס וגובה חובו כמו אם היה המלוה עצמו טוען שנאנס כדלעיל סעיף י"ד וכ"כ הב"ח ומהר"א ן' ששון שם והשיג על מהר"ש די מודינה שלא כתב כן ע"ש. ומ"מ תמיה לי אמאי נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המשכון הא אין נשבעין על טענת ספק (וכן אמאי ישבע שהיה שוה כנגד חובו) וכן הקשה בספר גדולי תרומה דף רע"ו ע"ג והניח בצ"ע. ולכאורה י' ל דהיינו משום דטענינן ליורש וכן כתב הב"ח אבל אחרי העיון קשה דלא אשכחן בשום דוכתא דטענינן ליורש לחייב לזה שכנגדו בטענת ספק ובכל דוכתא דאמרינן טענינן ליורש היינו שלא להוציא מיד היורש כגון לקמן סי' קמ"ו ישאר דוכתי טובא דטענינן ליה להחזיק מה שבידו אבל לא לחייב שבועה על הספק לזה שכנגדו ומכל שכן לפי מה שפסק המחבר לקמן סי' קל"ג ס"ה כדעת הרמב"ם וסייעתו בכלים העשויין להשאיל ולהשכיר שמוציאים מיד היורש ואין משביעים את המערער אפי' היסת אע"ג דהמחזיק הי' יכול להשביען לא טענינן ליורש להשביעו מספק אם כן הדבר ברור דכ"ש הכא דא"צ לישבע היסת. וא"כ דברי המחבר כאן צל"ע ועוד נלפע"ד דאפי' לדעת החולקים שם היינו משום דהתם כיון דמערער בא להוציא מיד היורשים חשוב כמו להחזיק ביד היורשים לכך טענינן ליורש משא"כ הכא דכ"ע מודו דאין טוענים ליורש להשביע את הלוה שלא החזיר לו. ונראה לפענ"ד לפרש דברי הטור כאן דלא בא אלא לומר דהשטר בטל ולצדדין קתני אם טוען אפשר שנאנס השטר בטל ואם טוען היורש ודאי שהחזיר חייב הנתבע היסת כדין שאר הטענות בע"פ ולא אמרי' כיון שלא החזיר השטר ודאי נאבד באונס או שהחזיר המשכון. ודברי בעה"ת שער מ"ט יותר קרובים להתפרש כן דלא כבעל גדולי תרומה שהניחם בצ"ע. אבל דברי המחבר דוחק לפרש כן. ומ"מ לענין דינא נלפע"ד כמ"ש ודוק:
באר היטב
(צ) ושיש: פירש הסמ"ע דגם זה כתוב בהשטר שמוציא היורש אבל הש"ך כתב דאפי' אין כתוב כן בשטר רק שהיורש מודה הדין כן דליכא למימר דיהא נאמן במגו דהא אין טענתו טענת ברי מה שטוען עתה דנימא בה שנאמינוהו במגו עכ"ל.
(צא) הנתבע: ז"ל הטור ולא אמרינן שישבע היורש שבועת היורשין דכל שטר שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת עכ"ל הסמ"ע ובש"ך תמה אמאי נשבע הנתבע היסת הא אין נשבעין על טענת ספק וכן אמאי ישבע שהי' שוה כנגד חובו וכתב דכן הקש' בס' גד"ת והניח בצ"ע ולכאור' י"ל משום דטעני' ליורש וכ"כ הב"ח אבל אחרי העיון קשה דלא אשכחן בשום דוכתא דטענינן ליורש אלא שלא להוציא מיד היורש אבל לא לחייב לזה שכנגדו בטענת ספק ומכ"ש לפי מה שפסק המחבר בסי' קל"ג ס"ה דבכלים העשוין להשאיל ולהשכיר שמוציאין מהיורש ואין משביעין את המערער אפי' היסת אע"ג דהמחזיק היה יכול להשביעו לא טענינן ליורש להשביעו מספק אם כן הדבר ברור דכ"ש הכא דא"צ לישבע היסת ועוד נ"ל דאפי' לדעת החולקין שם היינו משום דהתם דהמערער בא להוציא מהיורשים חשיב כמו להחזיק בידם לכך טוענים ליורש משא"כ הכא כ"ע מודו דאין טוענים ליורש ונ"ל לפרש דברי הטור דלצדדין קתני דאם טוען אפשר שנאנס בטל השטר ואם טוען היורש ודאי שהחזיר חייב הנתבע היסת כדין שאר טענ' בע"פ ולא אמרינן כיון שלא החזיר השטר ודאי נאבד באונס או שהחזיר המשכון אבל דברי המחבר דוחק לפרש כן וצ"ע ומ"מ לענין דינא נ"ל כמ"ש עכ"ל.
קצות החושן
(לו) וטוען היורש. ז"ל הטור ולא אמרינן שישבע היורש שבועת היורשין דכל שטר שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וס' נאבד באונס או בפשיעה לכיכך השטר בטל ע"ש. ולכאורה יראה דהטור לשטתו דס"ל כאלו פי' ומנכין חובו כנגד המשכון ולפיכך כיון שידוע שבא לידו משכון על תנאי אם יאבד יפסיד חובו ואיני ידוע אם נתקיים התנאי או לא מפסיד חובו מספק אבל לדעת השלחן ערוך דס"ל ש"ש כרב יוסף אין מנכין חובו כנגד המשכון אלא זה גובה חובו וזה גובה כדין שומרים וכמ"ש בסק"ז וכיון דהחוב ברור ואינו ידוע אם יש לו בידו כנגדו או לא למה יפסיד חובו ואפשר דכיון דלא טענינן ליחמי נאנסו וכמבואר בסימן ק"ח אם כן גם חוב השמירה ברור ואפילו במותר מן החוב היו צריכין לשלם אלא דכיון דאיכא פוסקים לומר דטענינן ליתמי נאנסו ועיין ש"ע סימן ק"ח סעיף ז' לא פסיקא לחייב את היורשין במותר אבל החוב ודאי נפקע כיון דלא טענינן ליתמי נאנסו וכאן היורשין טוענין שמא וכמ"ש סמ"ע וש"ך עיין שם אבל אם היורש טוען ברי גובה כיון דהחוב הוא ברור ואפילו לדעת הרמ"א דה"ל כאלו פי' כיון דהלוה א"י ה"ל א"י אם פרעתיך: