שולחן ערוך חושן משפט עב לג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · עב · לג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו כשיתן לו המעות וכשהוציא לוי הספרים לתתן לראובן אומר שנפחתו ונפסדו בידו ותבעו לשלם לו הפחת ולוי אומר ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי כיון שלוי היה יודע שהספרים של ראובן אף אם הרשהו שמעון ללמוד בהם לא היה לו לשמוע לו ולפיכך חייב לשלם לראובן כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהם:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
כשיתן לו המעות: בתשו' הרא"ש ובטור שהביאו כ' בכל הספרים כשהיה נותן לו המעות כמו שהן ממושכני' וכתבתי בפרישה דע"פ גירסא זו צ"ל דהמעשה כך הי' ששמעון חזר והשכין הספרים ביד לוי בשיעור דמים שהלוה שמעון לראובן ואז בשעה שהשכינו בידו המחהו שמעון לראובן אצל לוי וא"ל תנהו לפדותו לראובן בסך זה והמחבר דכ' כשיתן לו המעות נראה דהגי' כן משום דמסיק הרא"ש בתשו' שם וכ' ל' כשיתן לו המעות וגם לפני זה בטענת לוי כ' וציוני לכשתתן לי המעות ולשון וציוני משמע דבשליחות של (שמעון) לוי אמר כן והמעשה הי' ששמעון הי' צריך לזוז ממקום שדר שם והניח המשכנות ביד לוי ואמר שהמשכנות יהי' בידו עד שיבא ראובן לפדותו וליתן לו הסך שהלוהו וק"ל:
ש"ך - שפתי כהן
(קמ) הוא הרשני ללמוד כו'. נראה לפי עניות דעתי דמיירי שטוען בסתם הוא הרשני ללמוד דהיינו טוען שאמר לי אני מרשה אותך ללמוד בהן אבל אם טוען הוא אמר לי שראובן נתן רשות למי שילוה עליהן ללמוד בהן פטור ואף שלא התנה עמו בנכייתא וכמו שכתבתי לעיל סעיף א' ס"ק ו' ע"ש. ויותר נלפע"ד דאם ראובן הרשה לשמעון ושמעון הרשה ללוי פטור ודלא כמ"ש בעיר שושן ז"ל ואפי' אם הרשה ראובן לשמעון ללמוד בהן אין כח ביד שמעון ליתן רשות לאחר ללמוד בהן הלכך ה"ל שולח בהן יד שלא ברשות וחייב לשלם עכ"ל ואין דבריו נלפע"ד שכיון דהיה לשמעון רשות להשתמש בהן אם כן מה שנתן רשות ללוי לא פשע וכמ"ש הרי"ף והרא"ש פ' המפקיד להדיא דשומר שמסר לשומר לא הוי פשיעה דהא דאמרי' אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד לא מיקרי פשיעה ואי מייתי בתרא ראיה דמתה כדרכה פטור דלא קי"ל כר"מ דאמר המעביר ע"ד בעל הבית נקרא גזלן ע"כ א"כ כיון דלא פשע ואינו יכול לגבות כלום מהראשון היאך יגבה מהשני ועוד דבהרי"ף והרא"ש שם משמע להדיא דהוא הדין אם מתה מחמת מלאכה גם השני פטור אפי' השני ע"ש וא"כ כ"ש הכא וכן משמע להדיא בתשובת הרא"ש ובטור שכתבו וז"ל אף אם הרשהו שמעון ללמוד בספריו לא ה"ל לשמוע לו כי מה כח יש לו לשמעון להרשות ללוי להשתמש בהן בלא רשות ראובן והלא אף לשמעון לא היה רשות להשתמש בהן בלא רשות ראובן והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהן הלכך שלח יד בהן שלא ברשות וחייב לשלם כו' עכ"ל משמע דעיקר חיובו הוא כיון שלא היה רשות לשמעון להשתמש בהן הא אם הי' רשות לשמעון להשתמש בהן פטור וכמ"ש (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ע"ט וסימן ק"א):
באר היטב
(פח) כשיתן: כתב הסמ"ע דבתשו' הרא"ש ובטור כת' כשהי' נותן כו' וע"פ גירסא זו צ"ל דהמעש' כך היה ששמעון חזר והשכין הספרים ביד לוי כשיעור דמים שהלוה לראובן ובשעה שהשכין המחהו לראובן אצל לוי וא"ל תנהו לפדותו בסך זה והמחבר שכתב כשיתן לו נרא' דהגיה כן משום דהרא"ש מסיק בתשוב' בלשון הזה והמעש' הי' ששמעון הי' צריך לזוז מהמקום שדר שם והניח המשכנות ביד לוי שיהיו בידו עד שיבא ראובן לפדותן ויתן לו הסך שהלוהו. עכ"ל.
(פט) הרשני: כתב הש"ך נלע"ד דמיירי שטוען בסתם שאמר לו אני מרש' אותך ללמוד בהן אבל אם טוען הוא אמר לי שראובן נתן רשות למי שמלו' עליהן ללמוד בהן פטור ואפי' לא התנה עמו בנכייתא ויותר נ"ל דאם ראובן הרשה לשמעון ושמעון ללוי פטור ודלא כע"ש כו' ע"ש שהביא ראי' לדבריו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ע"ט וק"א.
קצות החושן
(לד) ראובן תובע ללוי ספרים. וכתב הסמ"ע בס"ק כ"א בשם תשובת הר"ן על ראובן שהשאיל ספר לשמעון ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון ובאו שוללים בבית שניהן ושללו מהן אותן ספרי' לימים החזירו לראובן אותו ספר שהי' ממושכן והשיב שחייב להחזיר לשמעון דאין שמעון חייב באונסו של ספר ראובן שהי' בידו עד כאן לשונו. וכתב הש"ך דהר"ן בתשובה כתב. הטעם דשואל ספר מצוה קעביד ואם כן אין כל הנאה שלו דטעמא דשמואל חייב באונסין דכל הנאה שלו מה שאין כן הכא שאף השואל נהנה בפרוטה דרב יוסף והר"ן לטעמו אזל דפסק כרב יוסף ואם כן לדידן הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואין ראובן חייב להחזיר לשמעון אחרי שהוא מו.חזק ולא ה"ל. לסמ"ע לכתוב דברי הר"ן בפשיטות עד כאן לשונו. אבל אין זה קושיא דאפשר לחלק אף על גב דלרבה לא הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף מודה דהוי הנאה על כל פנים אלא דאינו ש"פ וכמה שכתבו תוספות פ' אלו מציאות דף כ"ט דגם רבה מודה דבשעה שמתעסק באביד' דפטור מלמיתב ריפתא לעניא אלא דלא ס"ל שיהא ש"ש בעבור זה כיון דלא שכיח שבשעה שמתעסק בה יבא העני עיין שם והיינו משום דש"ש לא הוי כי אם שכרו פרוטה וכמ"ש ש"ך בסימן ש"ג אבל במודר הנאה כיון דהנאה מיהא הוי אפילו פחות משוה פרוטה ומשום הכי אסור מודר להחזיר למודר ומשום דמחהני פרוטה דרב יוסף כדאיתא פ' אין בין המודר דף ל"ג עיין שם בתוספות ואם כן כיון דגבי שואל אפילו אית לי' למשאיל הנאה בפתות משוה פרוטה נמי תו לא הוי כל הנאה של שואל ואם כן בשואל ספר לכולי עלמא לא הוי שואל וצדקו דברי הסמ"ע ודב. אך קשה כיון דסובר הר"ן דמצוה קעבד ע"כ משום פרוטה דפטור בשעה שמשאיל ולא כשטת האומר פרוטה דרב יוסף במשכון משום שטוח ונעור ואם כן בהלוא' בלא משכון פשיטא דאיכא מצוה ומשתכר פרוט' לעני אם כן הא דאמרי' פ' האיש מקדש ד' מ"ז ובמלוה אף על פי שנשתייר הימנו ש"פ אינה מקודשת ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' מאיר מלו' הרי הוא כפקדון במאי קמפלגי אמר רבא אשכתיתנהו לרבנן דבי רב ויתבי וקאמרי מלו' ברשו' בעלי' לחזר' וה"ה לאונסין קמפלגי דמ"ס מלוה ברשו' לוה קיימ' וה"ה לאונסין ואמינא להו לאונסין כ"ע לא פליגי דברשות לוה קיימא מאי טעמ' לא גרע משאלה מה שאלה דהדרא בעינא חייב באונסין מלוה לא כ"ש אלא הכא מלוה ברשות בעלי' לחזרה איכא בינייהו עיין שם והיכא קאמר לאונסין כ"ע ל"פ דלא גרע משאלה הא בשאלה נמי היכא דאין כל הנאה שלו אינו חייב באונסין ומלוה ודאי מצוה קעביד דהא עיקר פרוטה דר"י שנאמרה במשכון הוי משום הלואת כספו ולא הוי ש"ש כמו בשואל ספר ובשלמא גבי לוה לא שייך לומר דאין כל הנאה שלו דהא למסקנא קיימא לן מצוה להוצאה ניתנה ואין חיובו מתורת שואל אלא מתורת הלואה אבל למאן דאמר מלו' ברשות בעלים לחזרה ולא ס"ל מלוה להוצאה ניתנה למה יתחייב מתורת שואל כיון דאין כל הנאה שלו. ולפי מ"ש הש"ך דלרבה דלית לי' פרוטה דר' יוסף הוי כל הנאה שלו ניחא דרבה הוא דקאמר לא גרע משאל' ורבה לשיטתו דלית לי' פרוטה דרב יוסף וניחא בזה סברת רבנן דבי רב דהוי סברי דפליגי לאונסין וכי לא ידעי דלא גרע משאלה ומשום דרבנן דבי רב ס"ל פרוטה דרב יוסף ואינו חייב בתורת שואל אבל לפי מ"ש דאפילו לרבה נמי לא הוי כל הנאה שלו הדרא קושי' לדוכתי'. עוד יראה לענ"ד דשואל ספר אינו בדין שואל מטעם אחר והוא משום דכיון דקיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו ומה"ט במודר הנאה מותר ללמדו מקרא ומותר לתקוע תקיעה של מצוה ואם כן שואל ספר לא הוי נהנה אף על גב דכתב בי"ד סימן רכ"א דאם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו היינו מטעמא שכתב שם בטורי זהב וש"ך דכיון דאין משאילין ספרים מפני שמתקלקלין ויש לו להשכיר ספרו וזה לומד בו בתנם הוי הנאה ע"ש. ולענין שואל נראה דלאו הנאה היא דבפ' השואל דף צ"ו בעי שאלה לראות בה מהו ממונא בעינן והא איכא או דלמא ממונא דאית לי' הנאה מיני' בעינן וליכא והכא נמי כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו לית לי' הנאה מיני' וגבי שאלה לראות בה עלה בתיקו ופסקו דפטור וכמבואר בשלחן ערוך סימן שמ"ו ואם כן ה"נ פטור דבעינן שיהי' הנאה מיני' דשאלה עצמו וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אף על גב דאי"ל הנאה שאינו נותן השכר ה"ל כשאל' לראות בה ודו"ק:
(לה) כיון שלוי הי' יודע. ונראה דוקא אם הי' יודע שהספרים של ראובן ולכן אפילו הרשהו שמעון ללמוד לא הי' לו לשמוע אבל אם לוי לא ידע אנוס הוא ואף על גב דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד מכל מקום אנוס גמור פטור וכמה שכתבו תוספות בפ' כיצד הרגל וא"צ לשלם אלא כפי מה שנהנה אבל לשלם כל מה שנפחתו א"צ אלא כשידע לוי שהספרים הוא של ראובן וכדאמרינן בפרק קמא הניח להם אביהם פרה שאול' וטבחוה ואכלוה אין צריכין לשלם אלא דמי בשר בזול ומה מאוד תמוה בעיני תשובת רש"י הובא בבית יוסף ראובן משכן חפץ לשמעון ושמעון משכנו ללוי וכן א"ל שמעון ללוי שקיבל אותו משכון מראובן על אותו זמן ואם יעבור הזמן שוב לא יפדנו והלך לוי ונתנו במתנה ליודא מעכשיו בא ראובן ותובע משכונו משמעון וכו' עיין שם דכתב דיודא נשבע שאינו ברשותו ועוד כמה הם שוה וכו' כיון דיודא הי' סבור שיש בו מתנה גמורה קים לי' בגוי' כמה הי' שוה עיין שם ומשמע דיודא צריך לשלם אם נאבד אצלו ואמאי כיון דסבור מתנה היא אין לך אונס גדול ופטור אפילו היזיקו בידים ואולי מיירי דאמר לוי ליודא באיזה אופן בא לידו אלא שטעה יוד' בדין אסמכתא וקסבר דמתנה גמורה היא ובזה לאו אונס גמור חשבינן ואינו אלא כמו טועה בדין והי' לו לשאול ועיין בטורי זהב בי"ד סימן צ"ח גבי מבטל איסור באומר מותר אבל אם לוי לא הגיד ליודא כלום ונתן לו סתם ואבדו או אפילו הזיקו ודאי פטור דלא גרע מהניח להם אביהם פרה שאולה וכמ"ש: