שולחן ערוך חושן משפט ס ג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · ס · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
המחייב לזון את חבירו הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות הדין עם מקבל המתנה ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו והוא אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית:
הגה: מיהו אם אין העיכוב מכח הניזון אלא מכח המתחייב חייב לתת לו כל דמי המזונות (ב"י בשם הריטב"א) ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא (ב"י סוף סימן ר"ז בשם הריטב"א פ' הנושא) וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע (ר"ן פ' מי שאחזו וב"י בטור אה"ע סי' קי"ד בשם הרשב"א) וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו (תשובת הרא"ש כ"ו סי" כ"ד) המקבל עליו לזון חבירו לפי כבודו ב"ד ישיימו כפי מה שהיה נוהג קודם לכן (תשובת הרא"ש כלל ע"ה וטור סי' ר"ז) ואין מלבושים בכלל מזונות אא"כ אמר אזון ואפרנס דמלבושים הוא בכלל פרנסה (ב"י בשם הרשב"א) מי שכתב לחבירו לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרין וזנו קצת הזמן ופסק אינו חייב לתת לו ק' דינרין אלא לתשלום מזונות עד ק' דינרין ולא יותר דודאי לא כיון אלא אם לא יזונו כלל (ב"י בשם הרשב"א) ראובן שקבל עליו לזון לשמעון ואשתו והתחיל לזונן ומתה אשת שמעון פטור ממזונותי' ואפי' קצב סך לצורך מזונותיה אפ"ה פטור מחלקה (תשו' הרשב"א סי' תתק"ע):
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
לתת לו פירות כו': פי' מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה להתפרנס אלא בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דדוקא בהתנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו צריך לאכול עמו וכן מוכח בריטב"א ע"ש:
הדין עם המקבל המתנה: הטעם דסתם לזונו משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם:
לפי ברכת הבית: פי' ברכת הבית הוא במרובים שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ כאלו אכלו כל אחד בפני עצמו ונותנין לזה לפי ערך מה שהי' מגיע להוצאתו אם הי' אוכל עמהן וכ"כ הטור והמחבר לקמן סי' קע"ז ס"ד באחד מהאחין או השותפין שרצה לילך ללמוד כו' ע"ש:
ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו: ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בשותפין ל' ס"ס קע"ו וקע"ז בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ובין חולי דבא לו באונס או בפשיעה ע"ש בסי' קע"ז והרא"ש כתב (והביאו רבינו בא"ה בס"ס קי"ד) שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב"ד ללא נתפרנס בתנאי ב"ד ע"ש:
כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע: מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך (ודוחק לומר דכ"כ משום דנסתפק בו אי משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שהוא צריך) אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו הי' כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו הי' אכל ימי חייו וצ"ע:
וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו: ע"ש בתשו' הרא"ש דנשאל על מעשה שהי' כן וכתב שם טעם בצדו משום דהמע"ה וכ' שמה"ט קהל שפטרו ליחיד ממס סתם וחזרו בהן בטענה שלא קבעו לו זמן לפטור דהדין עמהם דמאחר שהוא הי' חייב ליתן מס עמהן רק שבא בטענה שפטרוהו יכולין לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה (וכתבו מור"ם לקמן בס"ס קס"ג דיכולין הקהל לומר שלא פטרוהו אלא משנה ע"ש) והביא הרא"ש שם ראי' לדבריו וא' מהראיות הוא דאפי' לגבי גבוה אמרינן כן כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכים אחר נדבה הקטנ' שאדם מביא מאותו המין ע"ש ונלמד ממ"ש דבל' פלוגתא כ' מור"ם השני י"א זאח"ז דהי"א הראשון דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב"א. והי"א השני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא"ש הנ"ל וכן מוכח ממ"ש הב"י והד"מ כאן ובא"ע סי' קי"ד ע"ש ולא כע"ש דכ' דל"פ דל"ק הי"א השני דבשנה אח' סגי אלא משום דאמר בסוף דבריו או יתן ק' זהובים לשנה דמדהזכיר לשנה לא מחשב קיבל עליו לזון סתם דז"א דהא בפטרוהו ממס ובקיבל עליו נדב' הנ"ל הי' הפטור והקבל' סתם ואפ"ה כ' דסתם כזה הוה על המעט ומשוה שם שלשתן יחד וכנ"ל. וגם בשאלות הרא"ש שם מייתי פלוגתא דרבא ורב אשי דרבא אמר סתם הוה לעולם ורב אשי אמר אפי' ליום א' ושיש פוסקים כרבא ויש כרב אשי ע"ש. והא דכתב בהג"ה מרדכי וכתבו מור"ם בהג"ה לקמן בסי' רי"ב ס"א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפילו שעה א' במשמע נרא' דהיא ג"כ מה"ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא הי' אלא לשעה א' והמע"ה. והא דפסק כאן דנפטר בשנה א' ומשמע דשנה א' עכ"פ צריך לזונו הוא מטעם דגילה דעתו דשנה א' רוצה לזונו מדאמר או יתן מאה זהוב לשנה. ונלמד מזה דפליג אהי"א קמייתא פלוגת' רחוקה דהוא ס"ל דצריך לזונו בסתם כל ימי חייו והרא"ש ס"ל דבסתם אפי' בשעה א' סגי דומיא דדירה ובפטרוהו ממס סתם דכתב מור"ם בס"ס קס"ג דנפטר בשנה א' האי כל שנה אחד נפטר נרא' דלא בכל ענין איירי דא"כ קשה מנ"ל למור"ם הא כיון דאותו דין למדו מתשובת הרא"ש הנ"ל וכמ"ש בד"מ שם. ובתשובת הרא"ש סתם וכתב דהדין עם הקהל ושיכולים לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה וא"ל דס"ל דסתם זמן אינו פחות משנה דא"כ בדירה נמי ולמה כתב מור"ם והוא מהגמ' דנפטר בשעה א' וכנ"ל. אלא נרא' דמור"ם דכתב דנפטר ממס שנה אחד איירי ממס פרטי דומיא דמס דאיירי שם בתשובת הרא"ש דקאי שם אמי שפטרוהו ממס דגלגול' דהוא אינו נגבה כ"א פעם אחת בשנה אי נמי במקום שגובים מס דכל השנה בפעם אחת כן נרא' ביאור דברי מור"ם מ"ש כאן ובס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב ומוכרח הוא ע"פ מ"ש הרא"ש בתשוב' הנ"ל דלמד מינייהו מור"ם דין המקבל עליו לזון או לפטור ממס וכנ"ל. וא"כ קשה דלא ה"ל למור"ם לסתום בג' המקומות הנ"ל אלא לפרשו לפחות במקום א' וע"ל בסי' רי"ב מ"ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני ודו"ק:
ש"ך - שפתי כהן
(יג) אלא מכח המתחייב כו'. כ' הב"ח נרא' דהיינו כשאינו רוצה לזונו וה"ה עכבה אחרת כגון זו דהעיכוב הוא מבני ביתו דמחרחרים עמו ריב ומדון ואצ"ל אם המתחייב עצמו מרא' לו שנא' או מרגיל עמו קטטה דכל זה בכלל עכבה שהוא בא מהמתחייב וחייב לתת לו כל דמי מזונות ואע"פ שאומר בפיו שרוצה לזונו על שלחנו מכל מקום לבו בל עמו וזה תלוי לפי ראות עיני הדיין וכן נרא' מדברי הרב בהגה עכ"ל ומ"ש כגון דבני ביתו מחרחרים עמו ריב ומדון נרא' דהינו דוק' שנרא' שהוא ברצון המתחייב או שיש בידו למתית בבני ביתו ואינו מוחה וכיוצ' בזה הא לאו הכי אין בדין שיתחייבי מכח גרם בני ביתו וע' בח"ע סימן קי"ד. עיין בתשו' מהרשד"ם סימן כ"ח:
(יד) אינו חייב ברפואתו כו'. ומדברי התוס' פרק נערה שנתפתתה דף נ' ע"ב סוף ד"ה ומאי עלייה כו' נרא' דחייב לרפאותו ודברי הריטב"א עיקר כדמוכח בירושלמי ריש פרק הנוש' גבי פסק לזון את בת אשתו והביאוהו הריטב"א והרא"ש שם וכתב הרא"ש גבי פסק לזון את בת אשתו דאם חלתה אינה חייב לרפאותה ואע"ג דאמרינן במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי הן כמזונות הני מילי באוכנת בתנאי ב"ד שהוא מחוייב להספיק כל צרכיה אבל המקבל עליו לפרנס אין הרפיא' בכלל עכ"ל וכ"ב הטור. בא"ע ס"ס קי"ד ע"ש וכן המנהג:
(טו) כל ימי חייו או כל זמן שצריך כו'. אפשר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך מסתמ' הי' דעתו כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו הי' אבל ימי חייו וצ"ע ע"כ לשין סמ"ע:
(טז) וי"א דאם קיבל עליו כו'. י"ח אלו פליגי אסבר' ראשונ' וכן מוכח בתשובת הרא"ש שם ובדרכי משה ודלא כע"ש והא דכאן חייב שנה אחד ולקמן סימן רי"ב ס"א בהג"ה נפטר בשעה אחד היינו משום דכאן גילה בדעתו שנה אחר משא"כ התם דלא אמר רק ידור סתם ולקמן ס"ס קס"ג דנפטר ממס שנה אחת מיירי ממם פרטי א"נ במקום שגובין מס דכל השנה בפעם אח'. כל זה כתב הסמ"ע וע"ש שהאריך:
(יז) פטור כו'. אפילו הכי פטור מחלקה. דברי הרב והע"ש כאן סתומים דלכאור' משמע מדבוי הר"ב דבקצב סך נמי פטור לגמרי מחלק' מטעמא שלא נתחייב אלא לזונה כל זמן שתהא צריכ' למזונות וכ"מ יותר בע"ש ע"ש ואי אפשר לומר כן דבתשובת הרשב"א סימן תתק"ע שמשם מקור דין זה מבואר להדיא דאינו פטור אלא מבעל' מטעם דאין הבעל יורש מלו' של אשתו דאין הבעל נוטל בראוי ומלוה ראוי' הוא אצלו (וכמו שנתבאר בא"ע ר"ס צ') וכ"כ הרב בהגה בא"ע ס"ס קי"ד אם כתב לו ולאשתו אינו יורש חלק אשתו וכן מסיים בלבוש בא"ע שם דאינו יורש חלק אשתו שהוא ראוי. וע"כ צריך לפרש גם דברי הרב והע"ש כאן כן ולפ"ז קבל עליו לזונם לזמן וקצב להן סך אין דינם שוה דבמזונו' סתם לזמן פטור לגמרי אפי' מיורשיה ובקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה אלא שפטור מבעלה. זה נ"ל ברור:
באר היטב
(ח) פירות: ר"ל מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה בזה רק להתפרנס בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דוקא במתנה עמו בפירוש כו'. סמ"ע.
(ט) הבית: פי' הסמ"ע שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ כאילו אכלו כל א' בפ"ע ונותנין לזה לפי ערך שהיה מגיע להוצאתו אם היה אוכל עמהן וע"ל סי' קע"ז ס"ד.
(י) מיהו: ע' באבן העזר סי' קי"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' כ"ח.
(יא) בריא: ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בסוף סימן קע"ו וקע"ז גבי שותפין בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה ובין חולי הבא באונס או בפשיעה ע"ש בסי' קע"ז והרא"ש כתב שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב"ד או לאו עכ"ל הסמ"ע.
(יב) שצריך: כתב הסמ"ע מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו היה כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו היה על כל ימי חייו וצ"ע עכ"ל (והט"ז הקשה על דין זה דמ"ש ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרי' אע"פ שיש לה מזונות אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות ע"כ והגאון ח"צ בהגהותיו שם כ' דשאני התם שקצב ה' שנים לאפוקי הכא דמחייב עצמו סתם כו' ע"ש).
(יג) אחת: בסוף סימן קס"ג גבי קהל שפטרו א' ממס כתב הרמ"א ג"כ דיכולין לומר שלא פטרוהו רק משנה א' והנה ב' הי"א שכתב רמ"א כאן פליגי אהדדי י"א הראשון דהמקבל עליו כו' כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב"א. והשני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא"ש וכן מוכח מהב"י וד"מ כאן ובאבן העזר סי' קי"ד ודלא כע"ש שכתב דל"פ והא דכתב הרמ"א בסימן רי"ב ס"א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפי' שעה א' במשמע נראה דה"ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא היה רק לשעה א' והמע"ה ומה דפסק כאן דעכ"פ שנה א' צריך לזונו והתם בשעה א' סגי הכא שאני דגילה דעתו לשנה א' מדאמר או יתן ק' זהו' לשנה אבל בסתם ס"ל לדעת הרא"ש דאפי' בשעה א' סגי וא"ל לפ"ז למה פסק בסוף סימן קס"ג גבי מס דנפטר בשנה א' עכ"פ צ"ל דשם מיירי במס פרטי דומיא דמס גולגלת דאינו נגבה כי אם פעם א' בשנה א"נ במקום שגובין מס דכל השנה בפעם א' כן נראה ביאור דברי מור"ם מ"ש כאן ובסוף סימן קס"ג ובריש סימן רי"ב רק שקשה על שסתם הרמ"א בג' מקומות הללו ולא פי' אפי' במקום א' וע"ל בסי' רי"ב מ"ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני עכ"ל הסמ"ע וע"ש.