שולחן ערוך חושן משפט ס ב

המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים (או שלא נתן קצבה לשנים) (ב"י בשם הרשב"א) אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן. (וע' לקמן סוף סי' ר"ז):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

או לכסותו ה' שנים: דאף דהשנים קצובין הכסות והלבוש אינו קצוב שמא יתייקרו ועד"ר:

או שלא נתן קצבה לשנים: להרמב"ם כ"ש הוא ולא כתבו מור"ם אלא בשביל החולקים עליו ללמדינו דאפי' לא נתן קצבה לשנים ס"ל דקנה א"נ ה"ק או שהקנה לו דבר הקצוב בענין שאין לחוש שיתייקר אלא שלא נתן קבצה בהשנים אבל הרשב"א כ' והביאו בד"מ דזה מיקרי דבר קצוב אפי' לדעת הרמב"ם ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(י) ה' שנים ולפי פירש"י בהניזקין דף נ"א ע"א מזונות וכסות ה' שנים הוי דבר שיש לו קצבה כיון שיש קצבה לשנים והרמב"ן בתשובה שהביא הבעה"ת שער ס"ד חולק עליו מדאמרי' בכתובות פ' אע"פ (ריש ד' נ"ט) דמזונות לא קיצי ומביאו ב"י מחודש ו' וכ"כ הרשב"א בחדושיו פ' הניזקין ולפע"ד ל"ק מידי דלא קאמרי' התם אלא דתקנו מזונות תחת מותר ולא תחת מעשה ידיה אלא מעה כסף תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה קיצי דהיינו משקל ה' סלעים ומעה כסף קיץ אבל מ"מ כיון שהשנים קצובות מיקרי דבר שיש לו קצבה לענין חיוב. ועוד נ"ל דהתם גבי אשתו לא חשיבי קצבה משום רפואה שאין לו קצבה דבכלל מזונות של אשתו היא (דדילמא תהי' חולה ביותר ויצטרך הרבה לרפואת') וכדאיתא בתו' פרק נערה שנתפתתה דף נ' ע"ב ובהרא"ש פ' מציאת האשה גבי עישור נכסי (וז"ל הרא"ש ונ"י נ"ל דמזונות אין להם קצבה בשביל רפואה ולא תקשי מההיא דהנושא שפסק לזונה חמש שנים דהא דאמרינן דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות היינו בבתו דניזונית בתנאי כתובה מידי דהוי אאשה אבל אם אדם קבל עליו לזון איש נכרי לא מסתבר כלל שיתחייב ברפואתו ע"כ) אבל רש"י מיירי התם להדיא בפסק לזון את בת אשתו דאינו חייב לרפאותה וכדאיתא בירושלמי וכמ"ש לקמן ס"ק י"ד א"כ ה"ל דבר שיש לו קצבה כן נ"ל ברור ליישב פירש"י. גם שאר הקושיות שהקשה הרשב"א שם על פירש"י אינם כלום לפע"ד למעיין שם. ואדרבה לפי מ"ש הרשב"א שם דאכולה פריך קשה דא"כ מה מותיב הכא ה"ל לאקשויי בלאו הכי אגופ' דמתני' דפרק הנושא רישא אסיפא אהדדי מ"ש רישא ומ"ש סיפא (ויותר הי' נרא' לפרש אם באנו לומר דה' שנים הוי דבר שאין לו קצבה דהוה משמע ליה למקשה דמתני' דהנושא בכתב לה מיירי וכדס"ל להמקש' בפרק הנושא (דף ק"ב ע"ב) וכדפירש"י התם להדיא וא"כ פריך שפיר לר' חנינא דהא בכתיבה לחוד מהני ומשני שקנו מידו או דקנין אלים טפי מכתיב' כמו שפירשו התוס' והרשב"א או דקנין בהדי כתיבה מהני וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב לדעת הריטב"א ואין להקשות היכא הוה ס"ד דמקשה דמתני' מיירי בדכת' לה א"כ לדידיה נמי תקשי אי הכי בנות נמי ומאי נפקא מינה הא לאו מלתא היא דהא בהדיא קתני במתני' הנושא את האשה ופסק לזון את בתה והיינו משום דמסתמא כותב לה לראייה לזון את בתה אבל בנותיו בסתמא אינו כותב אבל קנין לא אדכר במתני' כלל ומלתא יתירתא היא ומאי פסק' וזה ברור ובעל כרחך צ"ל כן להמקשה דפ' הנושא לפי פירש"י שם:

וכן מפרש בירושלמי ר"פ הנושא הלכה ב' מתני' דהנושא מפני שהיא כבעלת חוב כיון שכתב לה שטר ע"ש. כן היה נ"ל לפרש הסוגיא דפ' הנזקין ג"כ ואדרבה קשה לי על רש"י דפרק הניזקין למה לא פי' כמו בפ' הנושא וצל"ע) וכן מבואר להדיא בתוס' פ' הנושא דף ק"א ע"ב ד"ה והיא ניזוני' כו' שכתבו למ"ד בהנזקין קצובים לחוד טרפה ל"ק מידי דהכא משום קצבה כו' וכן בדף ק"ב ע"ב ד"ה הב"ע כו' כתבו וז"ל ולפי מאי דמשמע בגיטין דלמאן דלא בעי אלא קצובים אתי שפיר הך דהיא נזוני' מנכסים משועבדים אפי' דלא קנו מידו מצינו לאוקמא ההיא דחמשה גובים מן המחוררין כשאין שם קצבה עכ"ל הרי להדיא דס"ל כפירש"י דמזונות ה' שנים הוי קצובים. וכ"כ עוד התוס' להדי' בפ' נערה שנתפתתה דף נ' ע"ב וכן הרא"ש פ' מציאת האשה גבי אי אזלי' בתר אימדנא דאב להוסיף על עישור נכסי דחשיב קצבה בפ' הנזקין ובפ' הנושא כשפסק לזונה חמש שנים דקתני נזוני' מנכסים משועבדים כו' עכ"ל. וגם הבעה"ת ריש שער ס"ד כתב דאיכא דבעי מימר דה' שנים נקרא דבר קצוב וכפירש"י כו' ע"ש וע"כ צ"ע לדינא:

(יא) או שלא נתן קצבה לשנים. צ"ע מנ"ל להרב הא והרי בתשו' הרשב"א שהביא ב"י מחודש א' איתא להדיא איפכא דמי שנתחייב עצמו בקנין לתת לחבירו מנה כל ימי היותו סופר או חזן אע"פ שאין השנים קצובות מיקרי קצוב אף להרמב"ם וכן היא בר' ירוחם נתיב ט"ו ח"ג ע"ש:

(יב) וחלקו עליו כו'. והכי נקטינן. עיין בתשובת ן' לב ספר או סוף כלל י"ב שכתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם. וכה"ג כתב בתשובת מהרשד"ם סי' פ"ב ובסי' קכ"א וקכ"ד וקע"ז וכן משמע בתשובת מהרש"ך ע"ש בתשובת השייכים לספר א' סי' כ' ובספרי ג' סס"ז וסי' ל"ד וכ"כ בספר גדולי תרומה שער ס"ד סוף ח"מ ריש ד' שמ"ח וז"ל ולענין פסק הלכה בזה כבר הסכימו האחרונים מהר"י ן' לב ז"ל בח"א ומהרש"ך במקומות הרבה שלא להוציא מיד המוחזק כנגד סברת הרמב"ם ורבותיו ז"ל עכ"ל ואין דבריהם נראין לי דכבר ידוע שאין לומר קים לי כהיחיד היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' קכ"ג והרי כאן חולקים הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ובעל התרומות וטור כאן וכן הרא"ש וטור לקמן ס"ס ר"ז ורבותיו של הריטב"א והריטב"א עמהם וכן דעת הר"ן פ' עשרה יוחסין וכן מסקנת ה' המגיד וכן נראה דעת הריב"ש סי' שמ"ה ור' ירוחם נט"ו ח"ג וכתבו הרמב"ם ובעה"ת שם שכן היו נוהגים כל בני דורם להתחייב כל אחד במזונות לחבירו ובדבר שאין לו קצבה וכ"כ הרשב"א והריטב"א שכן עושים מעשים בכל יום שלא כהרמב"ם. וכן בש"ס משמע בכמה דוכתי דלא כהרמב"ם (ובפרט בגטין פ' הנזיקין דף נ' ונ"א גבי הא דאמרי' התם דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובים וכן בפ' שנים אוחזין דף ט"ו ע"א גבי הא דאמרינן התם והא א"ל שמואל לרב חיננא בר שילת אמליך וכתוב שבחא ופירי ע"ש וכן בכמה דוכתי בש"ס) ועיין בבעל התרומות ריש שער ס"ד תשובות הרמב"ן שהאריך בראיות לסתו' דברי הרמב"ם ומה שהעתיק ב"י סוף סעיף י"א מבעה"ת שער מ"ג ח"ד תשובת הרמב"ן שכתב בסוף אלא שיש. לחוש לדעת האומרים שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ע"כ לא הועתק יפה כי בבעה"ת שער מ"ג שם איתא בזה"ל אלא שיש לחוש לדבר לדעת האומר שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ויפטור לדעתם שהרי אינו ידוע מה שיקנה אבל אנו אין דעתינו שוה עמהם ע"כ ובשער ס"ד איתא תשובות הרמב"ן באריכות שסתר דברי הרמב"ם בכמה ראיות ומביא באותה תשובה בסוף דבריו השגת הראב"ד וכתב אלו דבריו ועליו אנו סומכין בזה וע"ש:

גם מ"ש בב"י וכ"מ ראיה לדברי הרמב"ם מפ' הנושא (דף ק"ב ע"ב) מדלא אוקמה בילדה כו' אינה ראיה כלל דהא צריך לאשכוחי שהקנין מועיל לאשה ולא לבת והיינו ע"כ שקנו בבת א' בשעת נישואין ואדרבה המדקדק שם בסוגיא יראה דמשמע דלא כהרמב"ם:

גם מ"ש בספר גידולי תרומה ריש דף שמ"ח ראיה להרמב"ם מריש פרק הנושא כי פריך אמתניתין דהנושא את האשה ופסקה עמו כו' ל"ל לתרוצי בשטרי פסיקתא לימא כי היכי דר' יוחנן מוקמא לה בכה"ג דאמר חייב אני לך ק' בשטר ה"נ לר"ל מיירי שנתחייב באופן מספיק לדידיה דהיינו באתם עידי אלא דהתרצן לא בעי לשנויי הכי משום דידע האמת דלקושטא דמלתא בין לר' יוחנן בין לר"ל קשי' מתני' משום דבר שאינו קצוב הלכך צריך לאוקמה לכ"ע בשטרי פסיקת' וממילא מיתרצא בהכי לריש לקיש עכ"ל לאו מילתא היא דבשלמא לרבי יוחנן אשמעינן רבותא לאפוקי מר"ל אבל באתם עדי מאי קמ"ל דה"נ ליכא למימר דמיירי בשחייב בשטר דא"כ מאי קמ"ל וכמ"ש רש"י ותוספות. ואדרבה בש"ס התם משמע דלא כהרמב"ם דהא משמע דלר' יוחנן ניחא אפילו בלא רב גידל בשטרי פסיקתא. ומ"ש הרב המגיד דהמ"ל ולטעמיך הוא דוחק גדול:

גם מ"ש הבית חדש באבן עזר ריש סימן קי"ד לתרץ דברי הרמב"ם דלר' יוחנן מתני' דמזונות בת אשתו מיירי דמוסר לה שטר בפני עדים ולא מיירי בשטרי פסיקתא לר' יוחנן אלא מיירי דוקא שלא בשעת קידושין ושלא בשעת נישואין ואפ"ה חייב בדבר שאינו קצוב היינו טעמא דבבת אשתו סגי בקנו מידו או בשטר בההיא הנאה דמיתחתני כו' עכ"ל לא נהירא לי דהא הרמב"ם כתב בפי"א מה' מכירה ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב לזינה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברי' הנקנין באמיר' עכ"ל אלמא דאי לאו הכי אפי' בבת אשתו לא סגי בקנו מידו ואם כן הדר' קושיא לדוכתא דהא לרבי יוחנן מהני שטר אלא העיקר בש"ס כהראב"ד וסייעתו והכי מוכח נמי בש"ס פרק הניזקין סוף דף נ' ונ"א ע"ש. גם מדברי הרמב"ם ס"פ כ"ג מה' אישות מוכח כן דיכול אדם לחייב עצמו אף בדבר שאין לו קצבה אלא שבב"י בא"ע סי' קי"ד ובכ"מ שם דחק ליישב דבריו דהלכות אישות דלא סתרי לדבריו שבכאן וע"ש שדבריו דחוקים. וכן נראה דעת המחבר כאן ולקמן סוף סי' קל"א סעיף י"ג דלא קי"ל בהא כהרמב"ם כלל וכ"פ בדרכי משה ובעיר שושן וכן פסק הב"ח כאן ואע"פ שמ"ש הב"ח שמ"ש הר"ן פרק י' יוחסין שכן פסק הרב בתשובה הוא הרי"ף ליתא דכשתדקדק בהר"ן ובעה"ת שער ס"ד תרא' שר"ל הרב הרמב"ן בתשובה מ"מ הדין דין אמת וכן המנהג פשוט:

מיהו היינו לענין בני חורין אבל לטרוף ממשועבדים צ"ע דאע"ג דכ' הטור סעיף ט' וז"ל הרי זה כשאר חוב לפיכך אם לא קנו מידו ולא חייב עצמו בשטר גובה מבני חורין אבל אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר גובה ממשועבדים עכ"ל נראה דהטור ס"ל כמ"ש הרי"ף והרא"ש פ' הנזקין כעולא משמי' דריש לקיש וכר' יוחנן דטעמא דמתני' שאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים משום שאין כתובים וכן פסק הרשב"א בחדושיו שם אבל הרמב"ם בפי' המשנה כ' הטעם כר' חנינא לפי שאין קצובין וכן פסק עוד בחבורו ריש פ' כ"א מה' מלוה וז"ל אבל השבח אינו גובה אלא מבני חורין שתקנת עולם היא שלא יגבה השבח ולא הפירות ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שאלו דברים שאין להם קצבה עכ"ל וכן כ' הסמ"ג עשין צ"ד דף קע"ה ע"א וכן פסק הבעל התרומות ריש שער ס"ד וכן כ' הברטנור' ריש פרק הנזקין וכן כ' רש"י פ"ק דבבא מציע' דף י"ד ע"ב הרי שכל הפוסקי' אלו ס"ל הלכה כר' חנינא דטעמ' הוא לפי שאין קצובין וכתובין בדבר שאין לו קצבה פשיטא דלא מהני לרבי חנינא לטרוף ממשעבדי וכדמוכח בש"ס וכן כ' הרשב"א בחדושיו להדי' ע"ש. וכן נראה דעת הרמב"ן בתשו' שהביא הבע"ת שער מ"ג חלק ד' ומביאו ב"י סי' זה סעיף י"א (ע"ש דמוכח מדבריו דאף בשטר לא טריף ממשעבדי אלא בקנו מידו ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור לפיכך כו' הוא ל' עצמו ולא ל' הרמב"ן או אפשר הטור היה מפרש דלהרמב"ן שטר הוי כמו קנין או שהי' לו נוסח אחר בדברי הרמב"ן):

והתוס' י"ט ר"פ הניזקין תמה על הרב ברטנור' שכ' טעמ' שאין להם קצבה שהרי לפני זה כ' הר"ב שגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרו לו באחריות וכ' לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ע"כ והיינו כדברי ר"ל עכ"ד ול"ק מידי דהא קמבעי' לי' בש"ס לר' חנינא אי כתובים וקצובים בעי ולא איפשיטא וא"כ יפה כ' הר"ב בתחלה שהקרקע הוא מלוה בשטר דדלמאלא מהני קצבה לחוד ואת הפירות מנכסי' בני חורין אע"פ שהם כתובים כיון שאין קצובים אבל קשיא לי דל"ל להרב ברטנורה לטעמא שכ' לו שטר הא אמרינן בפ' ח"ה ריש דף מ"ב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אפי' בלא שטר דמאן דזבין בפרהסי' זבין ומוסכם מכל הפוסקים וכדלקמן ריש סי' רכ"ה ואפשר כ' כן לרבותא דפירות דאפי' כתובים אין גובים מנכסים משועבדים וכמ"ש וצל"ע:

ונראה טעם לדברי הרמב"ם ופוסקים אלו שפסקו כר' חנינא משום דמסתמא דש"ס שקיל וטרי אליבי' דבעי אי ר' חנינא קצובים וכתובים בעי או דלמא קצובים ואע"פ שאין כתובים כו' ושקיל וטרי טובא בסוגי' התם אליבי' ע"ש אלמא דהלכת' כותי'. ועוד דבירושלמי פ' הניזקין קאמר אין מוציאים כו' מנכסים משועבדים אמר רבי חנינא מפני שאין להן קצבה ע"כ הרי דר' יוחנן גופי' שחבר הירושלמי לא כ' רק דברי ר' חנינא. ועוד יש טעם לפסוק כר' חנינא דרש"י פרק הניזקין והתוס' סוף דף נ' כתבו מטעמא שאין כתובים דאע"ג דבפרק קמא דבבא מציע' (דף ט"ו ע"א) אמרי' שכותב ללוקח אלא אוקים ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהו מ"מ כיון דבשעת כתיבה לא היה עדיין שום שבח אין קול לאותה כתיבה כו' ע"ש שדחקו בזה בכמה דחוקים ולהפוסקים כר' חנינ' ניחא די"ל דלעולא ס"ל דבאמת טעמא דמתני' הוא כשאין כתובים ולא נהגו לכתוב כן ובפ' קמא דמציע' רבא הוא דקאמר הכי תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא אוקים כו' ורבא פליג אעולא וס"ל כרבי חנינ' וא"כ קי"ל כרבא דבתרא הוא וגם סוגי' דפ"ק דמציע' הכי אזלא. אך קשה דהא כ' הרמב"ם סוף פ' כ"ג מה' אישות וז"ל מתו אלו שפסקו לזון אותם (בת נשותיהן ה' שנים) אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל החוב בשטר וטורפת מזונותיה מנכסיהן המשועבדי' עד סוף הזמן שפסקו ואם פסקו בשעת הקדושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתנו לכתוב ואינה טורפת במזונותי' עכ"ל ואמאי כשחייב עצמו בשטר טורפת ממשעבדי הא מזונות שלה' שנים אינם קצובים (ולהרמב"ם לא טריף ממשעבדי לפי מאי דפסק כר' חנינא וכמ"ש לעיל וכמ"ש ג"כ ה"ה פ' כ"א מה' מלוה לדעתו ע"ש) ואי אפשר לדחוק ולומר דפסק לבת אשתו בשעת נישואין שאני דא"כ מאי מותיב רב הונא בר מנוח בפ' הנזקין דף נ"א ע"א ע"ש. מיהו מ"ש הרמב"ם קנו מידו ניחא וכמ"ש התוס' והרשב"א בחדושיו שם דהא דמשני התם הב"ע בשקנו מידו היינו דקנין אלים טפי מכתיבה ונראה שאיזה תלמיד הוסיף בדברי הרמב"ם שטר ואינו מדברי הרמב"ם וכן משמע להדי' ממ"ש ה"ה שם וז"ל מתו אלו כו' במשנה מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדי' מפני שהיא כבעלת חוב ע"כ והעמידוה בש"ס דוקא בשקנו מידו וכמ"ש רבינו אבל אם לא קנו מידו אפי' כתב לה אינו גובה מן המשועבדים עכ"ל. והכי מוכח מל' הרמב"ם גופי' מדנקט בסיפא ולא הי' שם קנין ולא נקט שטר ודלא ככ"מ שם שגורס בהרמב"ם או שחייב עצמו בשטר וכך פסק בפשיטות בש"ע בא"ע סימן קי"ד סעיף ד' ואלו ראה דברי הרמב"ם דלעיל וכל הנך פוסקים שהבאתי לא הוה פוסק כן. וגם בקנו מידו צ"ע לדינא דבע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' התוס' וסייעתם דלעיל סק"י דקנין אלים מכתיבה אבל לפרש"י התם קנין לא אלים מכתיבה אלא דפריך לעולא ומשני כשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד והוי ככתיבה אבל עכ"פ לא עדיף מכתיבה א"כ הא דקנין מהני התם היינו דוקא בה' שנים לפרש"י דחשיבי דבר של קצבה א"כ להפוסקים כר' חנינא דאין טורפים משועבדים בשטר בדבר שאין לו קצבה ה"ה בקנין אין טורפים. וכן הבעה"ת ריש שער ס"ד הביא פרש"י וכ' שלפי פי' זה יהיה דין זה ברור שלא יועיל קנין לדבר שאינו קצוב כו' וע"ש. ומה שהקשו התוס' והרשב"א בחדושיו שם על פרש"י דא"כ מאי פריך א"ה בנות נמי הא אינו מיעיל כתיבה דבנות כדאמר עולא לעיל דכתובים הן אצל בני חורין ואין כתובים אצל משועבדים אלמא לאו משום דלא כתיבי אלא משום דעיקר תקנתא הכי הוה עכ"ל לפע"ד לק"מ דעד כאן לא קאמר עולא לעיל הכי אלא במזונות דהוה ככתובים משום תנאי ב"ד שתקנו חכמים כך דאמרינן תקנת' הכי הוה אבל הכא דהוי טעמ' משום סתם קנין לכתיבה עומד וככתוב דמי היכי נימא דהוה ככתוב לענין בני חרי ולא לענין משעבדי וכיון דהוי ככתוב בדבר שיש לו קצבה אף לענין משעבדי ה"ה באין לו קצבה דאין טעם כלל לחלק בזה כיון דקנין הוי ככתיבה מטעם דסתם קנין לכתיבה עומד כנ"ל ברור. וכן מוכח להדי' דעת הריטב"א בתשו' דקנין לא מהני שכתב וז"ל כך דעתי ודעת רבותי שכל המחייב עצמו בקנין לזון את חבירו זמן ידוע חייב לזונו ואע"פ שלא נתן קצבה למזונות ואם החיוב הזה בשטר גובה מנכסים משועבדים כו' עכ"ל ומביאו ב"י מחודש ו' ולכאורה קשה על דבריו דהא משני בש"ס הב"ע שקנו מידו. ונראה דהריטב"א ס"ל כפי' רשב"ם בפ' ח"ה ויש פוסקים ומביאם ב"י לעיל ריש סימן ל"ט דקנין אפי' בעלמ' אינו טורף וא"כ הא דמשני בשקנו מידו היינו קנין בהדי כתיבה דאלים טפי כיון שכ' שטר ושעבד נפשיה בקנין ג"כ אז מועיל אף לר"ח אלא דהוה פריך לרבי חנינא דאמר כתובים לא טרף בדבר שאין לו קצבה וכדפי' לעיל סק"י ומשני הב"ע שקנו מידו ג"כ והיינו דוקא לר' חנינ' והריטב"א ס"ל דקי"ל כעולא וא"כ לדידי' כתובים אפי' בדבר שאין לו קצבה טריף אף בלא קנין ובקנין לא טריף משום דבעלמ' נמי לא טריף ועוד י"ל בדעת הריטב"א דאפי' נימא דס"ל בעלמ' דקנין טורף היינו משום דסתם קנין לכתיבה עומד והוי כשטר מ"מ הכא לא הוי קנין כשטר וכדמוכח בש"ס פ"ק דמציע' (דף ט"ו ע"א) גבי הא דא"ל שמואל לרב חיננא בר שילת אמליך וכתוב שבח' ופירי ומשני דהיינו כשקנו מידו וכ"כ התוס' שם וז"ל כשקנו מידו וא"ת א"כ אמאי אמליך הלא סתם קנין לכתיבה עומד וי"ל ה"מ כגון שקנה לו דבר שהוא בעין עכ"ל אלא שקשה לי בדברי התוס' למה המציאו סבר' חדשה לחלק בדבר שאינו בעין הל"ל סברת הש"ס ה"מ בדבר שיש לו קצבה ונראה דה"נ קאמרינן ה"מ בדבר שהוא בעין שיש לו קצבה ועכ"פ משמע בש"ס פ"ק דמציע' דקנין בדבר שאין לו קצבה לא הוי כשטר א"כ הריטב"א מפרש דפריך בפרק הניזקין לרב חנינ' דאמר כתובים לא טריף בדבר שאין לו קצבה וכדפי' לעיל סק"י וא"כ הא דמשני שקנו מידו לא בעי לשנויי דקנין אלים טפי מכתיבה דהא מוכח בפ"ק דמציע' דבדבר שאין לו קצבה לא הוי קנין כשטר אלא ודאי משני שקנו מידו ג"כ וכמ"ש. כנ"ל לדעת הריטב"א ודוק. ועכ"פ מוכח מדבריו דקנין הכא לא טריף. וע"כ צ"ע לדינא לטרוף ממשעבדי בשטר ובקנין כיון דבלאו הכי הרבה אחרונים ס"ל דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם דאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה וכמו שהבאתי לעיל. ואף שכתבתי שם שאין דבריהם נראין היינו לענין בני חרי מטעם שהרבה פוסקים חולקים על הרמב"ם ודבריהם נראין עיקר בש"ס אבל לענין משעבדי לא מצינו הרבה פוסקים חולקים עליו ואדרבה נראה כן ג"כ דעת שאר פוסקי' וגם משמע לכאורה כן בש"ס וכמו שכתבתי למעלה:

באר היטב

עריכה

(ו) חמש: הש"ך הביא כמה פוסקים דס"ל דזה נקרא דבר קצוב הואיל והשנים קצובים ע"כ כתב דצ"ע לדינא וכת' עוד דמ"ש הרמ"א או שלא נתן קצבה לשנים צ"ע מנ"ל דהרי הרשב"א בתשובה כתב בהדיא איפכא דמי שנתחייב לחבירו בקנין לתת לו מנה כל ימי היותו סופר או חזן אע"פ שאין השנים קצובות מיקרי קצוב וכן הוא ברבינו ירוחם עכ"ל ועיין שם.

(ז) נקטינן: כתב הש"ך דבתשובת ן' לב כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם וכ"כ הרשד"ם ומהרש"ך ואין דבריהם נראין לי דכבר ידוע שאין לומר קים לי כהיחיד היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו כו' ע"ש שדחה כל הראיות מה שמביאים לדברי הרמב"ם וכתב דמיהו כל זה לענין בני חורין אבל לטרוף ממשועבדים צ"ע.

קצות החושן

עריכה

(ב) אף על פי שקנו מידו. והקשו על הרמב"ם ממשנה ערוכה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבת קרקעות מנכסים משועבדי' הא מב"ת גובה הרי דיכול לחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה:

ובמשנה למלך פי"א מהל' מכירה הביא בשם מוהרש"ח דע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא במתחייב בדבר שאין לו קצבה בלא כסף ומחיר אך אם נתן לו שום דבר כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא בדבר שאינו קצוב ס"ל דחל החיוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב"ם אלא במתחייב בכדי וכו' ובזה תקנתי מה שהקשה הרמב"ן להרמב"ם מהא דפרק הנזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים עיין שם ומוהר"ש הלוי שיבח וקילס דבר זה עיין שם בחלק ח"מ סימן פ':

ועדיין לא הועילו חכמים בתקנת' דהרי הרמב"ם כתב פ' כ"א מהל' מלוה גבי מתנה וז"ל ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי זה בעל חוב גובה את השבת כדרך שגובין מן הלקוחות עיין שם והיינו משום דיש לו על מי לחזור והרי מבואר דאפילו בכדי בלא כסף ומחיר נשתעבד באחריות השבח דהוא דבר שאין לו קצבה ונראה ליישב דברי הרמב"ם שם דז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת המתנה וגובה ואם שיבתה מאליו בעל חוב גובה את כולה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי זה בעל חוב גובה ממנו כדרך שגובין מן הלקוחות ע"כ והוא שיטת הרי"ף דאין חילוק בין מכר למתנה אלא לענין הוצאה דהיכא דיש לו על מי לחזור כגון במכירה גובה כל השבח ואין הבע"ח צריך להחזיר הוצאה והיכא דאין לו על מי לחזור כגון במתנה צריך הבע"ח להחזיר לו הוצא' ומשום הכי ניחא דאם קיבל הנותן אחריות מהני דהוצא' ודאי מחויב להחזיר כיון דקבל עליו ואף על גב דאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה הוצאה ודאי מחויב להחזיר וכמ"ש מוהרי"ט בחלק ח"מ סימן ק"ג וז"ל ומה שטענו עוד מדין אסמכתא ודבר שאינו קצוב אין ענינו בזה כלום דלא נאמר אלא בבא להתחייב בדבר שאין לו קצבה אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא בבתים שליחותי' קא עביד בכל מה שבונ' וסותר וסומך על אמונתו שמרשיהו בכך ועיין שם ואם כן הכא שנותן קיבל עליו אחריות נהי דאין צריך להחזיר כל השבח אבל הוצא' ודאי מחויב הנותן להחזיר ואם כן יש לו על מי לחזור ושבח היתר על הוצאה אף על גב דאין לו על מי לחזור בעל חוב גובה לפי שטת הרי"ף והרמב"ם. ועוד נראה כיון דטעמא דהרמב"ם בדבר שאין לו קצבה הוא משום אסמכתא וכיון דאסמכתא דלא קניא היינו משום דלא גמר בלבו להקנות וכיון דקיימא לן אחריות טעות סופר גבי מכר ואפילו לא פי' לו את השבח וכיון דהוא ידוע שבלבו להקנות תו ליכא משום אסמכת' ודברי הרמב"ם גבי מתנה שכתב ואם קיבל הנותן אחריות נתיישב דהוי משום אחריות הוצאה. עוד הקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן פרק עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מא"ל. ומאי פריך לר' מאיר הא אפילו לר' מאיר לא מצי יהיב כל נכסיו שנפלו לאחר מיכן משום דהוי דבר שאין לו קצבה. ובעל התרומות תירץ דלר' מאיר דס"ל אדם מקנה דשבל"ע יכול להקנות נמי דבר שאין לו קצבה ועיין שם וביאור דבריו נראה דכיון דסוף הדבר להתוודע ולהגלות קצבת הדבר ואז יבא לידי הקנאה אלא לשעתו הוא דבר שאין לו קצבה ומשום דלא חל לשעתו גם אח"כ לא חייל ומשום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר הכי חייל וכדאמרינן בפ' אף על פי וכיון דלר' מאיר חייל כה"ג דהא אומר לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי חיילי קידושין לאחר שנתגיירו ומשום הכי לדידי' בדבר שאין לו קצבה לשעתו חייל לאחר זמן כשיבואו הנכסים לידי קצבה ובתומים הקשה על דברי בעל התרומות דהא גם לרבנן יכול להתחייב בדשבל"ע ואפילו הכי בדבר שאין לו קצבה לא מצי מחייב ואינו קושיא דהא דאדם יכול לחייב עצמו בדשבל"ע היינו משום דהחיוב חייל על גופו והגוף בעולם אף על גב דהדבר שנתחייב אינו בעולם מה שאין כן בדבר שאין לו קצבה גם על הגוף לא חייל החיוב וגרע מדבר שלבל"ע דשם הגוף בעולם ואינו מחוסר אלא הדבר שנתחייב אבל דבר שאין לו קצבה גם על הגוף לא חייל השתא כיון דהוא דבר שאין לו קצבה וכיון דלשעתו לא חייל גם לאחר זמן שנתוודע קצבת הדבר לא מהני ומשום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל וכו' מה שאין כן לר' מאיר דס"ל דלא אזלינן בתר השתא דהא בלאחר שאתגייר ודאי השתא לא חייל ואפילו הכי מהני הקידושין לאחר שנתגייר ומשום הכי בדבר שאין לו קצבה נמי נהי דהשתא לא מצי חל לא על גופו ולא על הנכסים חייל לאחר שיבואו לידי קצבה ומשום הכי מצי מקני לר' מאיר הנכסים שיבואו לו לאחר זמן אף על גב דאין לו קצבה ודו"ק:

. עוד ראיתי שם בתומים כתב ליישב הקושיא שהקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן לר' מאיר יכיר למה לי דהא הוי דבר שאין לו קצבה וכתב עפ"י מ"ש בג"ת דאם מכר דבר שכבר עלתה מצודתו אלא שלא נודע כמה אין זה דבר שאין לו קצבה דהא קצבתו כבר אלא שמחוסר ידיעה ע"כ ומשום הכי ניחא לר' מאיר דאין הקנין נגמר אלא לאחר שבא לעולם ובשעה שהקנין חל כבר יש לו קצבה דקודם שבא לעולם יכול לחזור לר' מאיר מה שאין כן במתחייב בדבר שאין לו קצבה דחל החיוב עכשיו ואז הוי דבר שאין לו קצבה וע"ש. וליתי' דהא כתב הרמב"ם בערב שנתערב לכל מה שילוה ל"מ דהוי דבר שאין לו קצבה והא לשטתו דאין אדם מחייב עצמו בדשבל"ע ועיין בית יוסף סימן קל"א ובשלחן ערוך שם. וגבי ערב ודאי יכול לחזור קודם שינוה ואין הערב נתחייב אלא לאחר שילוה ואפילו הכי הוי לי' דבר שאין לו קצבה ולא מהני אלא ודאי כיון דלשעתו הוי דבר שאין לו קצבה לא מהני הקנין אף על גב דבגמר הקנין יש לו קצבה וז"ב והעיקר כמ"ש בעל התרומות וכמ"ש ביאור דבריו דלר' מאיר לא אזלינן כלל בתר השתא אלא חייל לדידי' אחר שיבא לידי קנין ולדידן כל דלא חייל השתא אף על גב דבגמר הקנין יכול לחול לא מהני ומשום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל וכמ"ש וז"ב:

(ג) לא נשתעבד. וכתב הטור דכשם שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה כך אין אדם יכול למחול דבר שאינו קצוב ועיין בטור סימן רל"ב. ואיכא למידק בהא דאמרינן פ' אף על פי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר"מ ר' יהודא אומר בדבר שבממון תנאו קיים יכתב הרשב"א בחידושין דטעמא דר"י דתנאו קיים משום דודאי הכוונה הי' ע"מ שתמחלי לי שאר כסות דאי באומר ע"מ שאין לך דין שאר כסות ודאי גם ר"י מוד' דלא מהני ועיין חידושי הרב הגאון מוהר"ר בצלאל אשכנזי פ' אף על פי שם וכיון דשאר כסות ה"ל אינו קצוב היכי מהני המחילה:

ונרא' דכי היכא דאגב חיתון גמר ומקני דבר שאינו קצוב בפוסק מזונות לבת אשתו ומחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ה"נ אגב חיתון גמר ומחיל דבר שאינו קצוב. ☜עיין בתומים שהקשה על הרמב"ם מהא דתני השוכר את הפועל כו' דאמר עד שלא יתחילו במלאכ' וכו' שאם אתה עושה סעודת שלמה ומה כל החרדה הא הוי לי' דבר שאין לו קצבה דמזונות אינו קצוב ואין כאן חיוב ועיין שם ול"נ דודאי בפועל צריך ליתן דמים שנתחייב הן בדשבל"ע הן בדבר שאין לו קצבה דשכירות נקנה בדבור ועיין סימן של"ב ובמ"ש שם:

(ד) והכי נקטינן. והיינו לגבות מב"ח אבל ממשעבדי כ"ע מודי דאינו גובה מפני תיקון העולם לפי שאינו קצובין וכן העלה הש"ך וכ"כ בכהאי גוונא בשם הרשד"ם חלק אבן העזר ז"ל ולמדנו שאפילו לדעת החולקין מכל מקום לא מהני אלא לחייבו לדידי' דוקא לא למיגבו ממשעבדי:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}