סמ"ע על חושן משפט ס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט ס |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

הרי זה טורף מקרקעות כו':    ואפי' לא כתב לו אחריות דאחריות ט"ס הוא כמ"ש לעיל ריש סי' ל"ט וע"ל סי' קי"ב דכ' מור"ם די"א דגם באחריות דדאקני אמרי' שהוא ט"ס מיהו כתבתי שם דהיינו דוקא בדלא כ' בהשטר שום אחריות אבל אם כתב בו אחריות ולא כתב בו דאקני אמרינן מאי דלא כ' לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ"ש דצריך לכתוב לו דאקני:

דקנינא ודעתיד אנא למקני:    בפרק מי שמת (דף קנ"ז) מסקנת הגמ' דאפי' רבנן דפליגי אר"מ ואמרי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לשעבד דבר שלב"ל ופי' רשב"ם והנ"י הטעם דאלמוהו רבנן לשיעבוד יותר מקנין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וע"ש מ"ש עוד וגם התוס' כתבו דיש לחלק בין קנין לשיעבוד ע"ש וכתבו מור"ם בד"מ סי' ק"ד ובסי' קי"ב ובסי' ר"ט ובכל ג' מקומות הללו כתב דיש פלוגתא בזה והיינו דודאי אי שיעבד לו ולא חזר בו עד שכבר בא לעולם כ"ע מודים דשוב אינו יכול לחזור בו וקנוהו למפרע משעת השיעבוד אף שלא הי' אז בעולם אף דבקנין גמור בכה"ג קי"ל כרבנן דאמרי דיכול לחזור אף לאחר שבא לעולם (אם לא שכבר שכבר שמטו ותפס בו דקאמר רב נחמן בפרק איזהו נשך בשמעתתא דמוכר פירות דקל דמודו בה רבנן דאין מוציאין מידו) בהא השיעבוד עדיף מקנין דאינו יכול לחזור בו וכמסקנת הגמ' הנ"ל דפ' מי שמת אבל אם בא לחזור משיעבודו קודם שבא לעולם בזה יש פלוגתא דהרמב"ם [דהרמב"ן] ס"ל (הביאו הנ"י בפ' ח"ה בשמעתתא דמוכר פרה וטלית) דאינו יכול לחזור בו והרשב"א כתב (הביאו הנ"י ג"כ שם) דיכול לחזור בו וכת' מילתא בטעמא והוא דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר"מ דס"ל דאדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם ומפרשו רב הונא דהיינו לאחר שבא לעולם ובש"ע ר"ס קי"ב ובסי' ר"ט כת' מור"ם בהג"ה ג"כ פלוגתתם בקיצור וע"ש בסקי"ב בסמ"ע מ"ש עוד מזה:

אבל המטלטלים אין עליהם אחריות:    ל' אחריות נאמר לענין טירפא וכדמסיק שאם מכרם או נתנם לאחר אינו טורף אותם ול' זה מצינו בכמה מקומות ומקור ל' זה הוא משנה במס' קדושין (ריש דף כ"ו) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' וז"ל הערוך בערך אחריות אחריות פי' נכסי קרקע כמ"ש ואחריתך תאכל אש ותרגומא ושפיר ארעך תתוקד בנורא אין אנו אחראין לרמאין ע"ש נראה דפי' בו ב' פירושים פי' הראשון דאחריות הוא מל' אחריו או אחרית ור"ל שבטוח בנכסי קרקע שישאר אחריו ולא יוכל לשומטם מלהפרע מהם משא"כ במטלטלים ובפי' השני פי' אחריות מלשון אחראין שהוא מלשון ערבות שבטוח בנכסי' דקרקע שהן ערבין לו וכדאמרי' בעלמא נכסוהי דאינש אינהו ערבין ליה:

ומ"ש או נתנם לשעתי:    כן הוא שם ברמב"ם בפי"ח ממלוה וכן הוא ל' הרמב"ם בכמה מקומות וכאן ר"ל בעת שהי' חייב לו עדיין א"נ ר"ל בעת שהי' צריך לו למכור או ליתנו לזה:

דלא כאסמכתא כו':    כן צריך למכתב בהקנאתו לו מטלטלים אג"ק וטעמיה מפורש בטור לקמן סי' קי"ג ס"ר ע"ש גם שם בסמ"ע ס"א כתבתי מילתא בטעמא ע"ש:

נהגו שאין טורף:    ומ"מ כותבים כן משום הני תרי ענינים דמסיק המחבר וכתב דהיינו אם כתב כל נכסיו לאחר ולא שייר לנפשו כלום או אם מכר שט"ח וגם איכא נ"מ בזה לענין ב"ח מאוחר וכמ"ש אחר זה בשם ב"י:

שמכר או נתן או משכן כו':    דוקא להני איכא תקנת השוק (דא"כ לא יקנה שום אדם מטלטלים כמ"ש הטור) אבל אם היו ללוה זה ב' בעלי חובין שלוו זא"ז ושיעבד לכל א' אג"ק וקדם המאוחר וגבה מטלטלים המוקד' לו מוציאו מידו וכ"כ הב"י בפשיטות וכת' דכל דיין דלא דאין הכי אינו דיין וראוי לסלקו מהדיינות וכ"כ המחבר לקמן ס"ס קי"ג (ע"ש דשם כתבתי הישוב למה כ' שם הדין בדכתב לשניהן דאקני) ומה"נ נוהגין לכתוב בשטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ולא כר"ש מודינה ז"ל בתשובותיו סי' ק"ח בחלק ג' שחלק אדין זה וס"ל דגם בשני לווין שקדם המאוחר וגבה מטלטלים אין מוציאין מידו ועד"ר שם כתבתי דנלע"ד להסכים עם דברי הב"י:

וע"ל סי' צ"ט סעיף ו':    ר"ל דשם כת' מור"ם בהג"ה דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה אלא למתנה גמורה קנה המקבל אע"פ שנתנו לו להפקיע חובו ע"ש:


סעיף ב[עריכה]

או לכסותו ה' שנים:    דאף דהשנים קצובין הכסות והלבוש אינו קצוב שמא יתייקרו ועד"ר:

או שלא נתן קצבה לשנים:    להרמב"ם כ"ש הוא ולא כתבו מור"ם אלא בשביל החולקים עליו ללמדינו דאפי' לא נתן קצבה לשנים ס"ל דקנה א"נ ה"ק או שהקנה לו דבר הקצוב בענין שאין לחוש שיתייקר אלא שלא נתן קבצה בהשנים אבל הרשב"א כ' והביאו בד"מ דזה מיקרי דבר קצוב אפי' לדעת הרמב"ם ע"ש:


סעיף ג[עריכה]

לתת לו פירות כו':    פי' מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה להתפרנס אלא בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דדוקא בהתנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו צריך לאכול עמו וכן מוכח בריטב"א ע"ש:

הדין עם המקבל המתנה:    הטעם דסתם לזונו משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם:

לפי ברכת הבית:    פי' ברכת הבית הוא במרובים שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ כאלו אכלו כל אחד בפני עצמו ונותנין לזה לפי ערך מה שהי' מגיע להוצאתו אם הי' אוכל עמהן וכ"כ הטור והמחבר לקמן סי' קע"ז ס"ד באחד מהאחין או השותפין שרצה לילך ללמוד כו' ע"ש:

ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו:    ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בשותפין ל' ס"ס קע"ו וקע"ז בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ובין חולי דבא לו באונס או בפשיעה ע"ש בסי' קע"ז והרא"ש כתב (והביאו רבינו בא"ה בס"ס קי"ד) שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב"ד ללא נתפרנס בתנאי ב"ד ע"ש:

כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע:    מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך (ודוחק לומר דכ"כ משום דנסתפק בו אי משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שהוא צריך) אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו הי' כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו הי' אכל ימי חייו וצ"ע:

וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו:    ע"ש בתשו' הרא"ש דנשאל על מעשה שהי' כן וכתב שם טעם בצדו משום דהמע"ה וכ' שמה"ט קהל שפטרו ליחיד ממס סתם וחזרו בהן בטענה שלא קבעו לו זמן לפטור דהדין עמהם דמאחר שהוא הי' חייב ליתן מס עמהן רק שבא בטענה שפטרוהו יכולין לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה (וכתבו מור"ם לקמן בס"ס קס"ג דיכולין הקהל לומר שלא פטרוהו אלא משנה ע"ש) והביא הרא"ש שם ראי' לדבריו וא' מהראיות הוא דאפי' לגבי גבוה אמרינן כן כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכים אחר נדבה הקטנ' שאדם מביא מאותו המין ע"ש ונלמד ממ"ש דבל' פלוגתא כ' מור"ם השני י"א זאח"ז דהי"א הראשון דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב"א. והי"א השני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא"ש הנ"ל וכן מוכח ממ"ש הב"י והד"מ כאן ובא"ע סי' קי"ד ע"ש ולא כע"ש דכ' דל"פ דל"ק הי"א השני דבשנה אח' סגי אלא משום דאמר בסוף דבריו או יתן ק' זהובים לשנה דמדהזכיר לשנה לא מחשב קיבל עליו לזון סתם דז"א דהא בפטרוהו ממס ובקיבל עליו נדב' הנ"ל הי' הפטור והקבל' סתם ואפ"ה כ' דסתם כזה הוה על המעט ומשוה שם שלשתן יחד וכנ"ל. וגם בשאלות הרא"ש שם מייתי פלוגתא דרבא ורב אשי דרבא אמר סתם הוה לעולם ורב אשי אמר אפי' ליום א' ושיש פוסקים כרבא ויש כרב אשי ע"ש. והא דכתב בהג"ה מרדכי וכתבו מור"ם בהג"ה לקמן בסי' רי"ב ס"א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפילו שעה א' במשמע נרא' דהיא ג"כ מה"ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא הי' אלא לשעה א' והמע"ה. והא דפסק כאן דנפטר בשנה א' ומשמע דשנה א' עכ"פ צריך לזונו הוא מטעם דגילה דעתו דשנה א' רוצה לזונו מדאמר או יתן מאה זהוב לשנה. ונלמד מזה דפליג אהי"א קמייתא פלוגת' רחוקה דהוא ס"ל דצריך לזונו בסתם כל ימי חייו והרא"ש ס"ל דבסתם אפי' בשעה א' סגי דומיא דדירה ובפטרוהו ממס סתם דכתב מור"ם בס"ס קס"ג דנפטר בשנה א' האי כל שנה אחד נפטר נרא' דלא בכל ענין איירי דא"כ קשה מנ"ל למור"ם הא כיון דאותו דין למדו מתשובת הרא"ש הנ"ל וכמ"ש בד"מ שם. ובתשובת הרא"ש סתם וכתב דהדין עם הקהל ושיכולים לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה וא"ל דס"ל דסתם זמן אינו פחות משנה דא"כ בדירה נמי ולמה כתב מור"ם והוא מהגמ' דנפטר בשעה א' וכנ"ל. אלא נרא' דמור"ם דכתב דנפטר ממס שנה אחד איירי ממס פרטי דומיא דמס דאיירי שם בתשובת הרא"ש דקאי שם אמי שפטרוהו ממס דגלגול' דהוא אינו נגבה כ"א פעם אחת בשנה אי נמי במקום שגובים מס דכל השנה בפעם אחת כן נרא' ביאור דברי מור"ם מ"ש כאן ובס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב ומוכרח הוא ע"פ מ"ש הרא"ש בתשוב' הנ"ל דלמד מינייהו מור"ם דין המקבל עליו לזון או לפטור ממס וכנ"ל. וא"כ קשה דלא ה"ל למור"ם לסתום בג' המקומות הנ"ל אלא לפרשו לפחות במקום א' וע"ל בסי' רי"ב מ"ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני ודו"ק:


סעיף ד[עריכה]

חייבים היורשים כו':    דלא כתב על שלחנו אלא לאפוקי שיתחייב לזונו בפ"ע במקום שהוא שם:


סעיף ו[עריכה]

ה"מ כשהקנה לו בל' מכר או בלשון מתנה:    עיין דרישה שדקדקתי מדכתב בלשון כו' משמע שהכל תלוי בלשון ומש"ה אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך כו' אף שהוא במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו מ"מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם והבאתי עוד ראיה לזה ע"ש ואפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים וכמ"ש מור"ם בשמו לקמן סי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה הכל מודים דקנה וכן משמע מהגהת מור"ם שכ' בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו' ז"ל אבל לא שיעבד עצמו להתחייב עכ"ל דמשמע הא שעבד עצמו להתחייב היה חייב אפי' בל' נתתי אף שלמ"ד זה נתתי הוה כמו אתן וק"ל ועד"ר ודו"ק:

ואפי' נתן לו משכון אינו כלום כו':    הטעם מפורש בהטור דכל דהקנין אינו חל זולת המשכון גם המשכון אינו מועיל לו כלום ועל כיוצא בזה אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן אם לא שא"ל קנה לך מגוף המשכון כך וכך וכ"כ לק' בסי' ר"ז ובא"ע ס"ס נ' ע"ש:

על התובע להביא ראיה:    וכ"כ מור"ם בסי' קי"ב ס"ג ע"ש. והמחבר כתב שם פלוגת' בזה בס"ס ר"ן סתם המחבר וכתב דעל היורשים להבי' ראיה שלא הי' לו בשעת מיתה והיינו דלא כמ"ש כאן ובסי' קי"ב. גם מור"ם לא כתב שם כלום רק כ' ז"ל וע"ל סי' ס' סעיף ו' עכ"ל ורימז לזה שכתבתי דכאן כתב היפך מ"ש שם. ונ"ל לישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא היה לו המטבע בשעת הקנאה מ"ה אמרינן דעל המוצי' להביא ראיה משא"כ בס"ס ר"ן דשם כ' דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחם וכמ"ש שם מ"ה אזלינן בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואף דבסי' קי"ב איירי גם כן ביורשים וסתם יורשים אין טענתם במילי דאבוה בברי וגם סתימתו כפירושו דמי דאיירי גם בשמא דומיא דבבא דלפני זה דאיירי גם בטוען הלוקח שמא וכמ"ש בטור בהדי' י"ל דשאני התם בסימן קי"ב דאיירי בקרקעות ובקרקעות לא שייך למימר כאן נמצא וכאן היה דהקרקע במקומה עומדת ואף שיצאה מרשות לרשות מקומה לא תזוז. ודוק' במטלטלים הנמצאי' בבית בעליהן בהן כ' שם בסי' ר"ן כאן נמצאו בביתו כאן היו גם בשעת המתנה וכאן אף דאיירי במטלטלים מ"מ כיון דטוען הנתבע ברי המע"ה וכנ"ל ודו"ק:


סעיף ז[עריכה]

ואחר זמן כ' לו שטר כו':    פי' אע"ג דקי"ל דבהלואה אפי' לא הוציאה עדיין כיון דמלוה להוצאה נתנה ה"ל כאלו כבר הוציאה ואין כאן דמים לקנות בו גוף הקרקע וכמ"ש הטור לקמן בסימן ר"ד בשם הרא"ש מ"מ כאן קנה במשכונא אפי' כבר הוציא המעות כיון שלא בא לקנות גוף הקרקע אלא לאכול ממנה הפירות עד שיתן לו דמיו ה"ל כמלוה ע"פ ונותן לו משכון עליה דאינו יכול להוציא מידו המשכון עד שיתן לו דמיו טור ע"ש:

שטר בקנין כו':    עד"ר שם כתבתי דנראה דמיירי דלא עשה לו קנין בפני עצמו אלא ר"ל שכ' לו שטר קנין ולאפוקי שטר ראיה ובשטר לחוד אינו קונה עד שיתן ג"כ דמי הקנין אם לא במוכר שדה מפני רעתה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ץ וקצ"א ע"ש ומ"ה הוצרך לכתוב דאפ"ה זכה בזה במשכונא דאלו עשה לו קנין סודר בפ"ע פשיטא דקנה ואפי' גוף השדה קנה ומ"ה דקדק הטור וכ' בשטר ובקנין ולא כתב קנין ושטר שהרי קנין גמור הוא קודם לשטר וק"ל:


סעיף ח[עריכה]

ואם בא לוי למחול כו':    פי' דאע"פ דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחילתו מחילה וכמ"ש לקמן בסי' ס"ו שאני הכא דמעות שט"ח מעולם לא היה שלו ועיין בטור:


סעיף ט[עריכה]

ה"ג:    שיכתבו העדים השטר בשם שמעון אך שיתנו השטר כו':

אין כופין אותו:    ל' הטור דא"ל לא יקרא דידך בעינא ולא זילותא דידך בעינא עכ"ל ור"ל שיש לו זילותא בזה דנרא' כאלו צריך למכור משטרותיו:

ואפי' הודה לו שמעון כו':    ל' הטור דהרי לא נעשה מעשה שיתקיים התנאי ע"י משא"כ כשהתנה כן עם הלוה דהלוא' נעשה על תנאי זה וה"ל דומה לנאמנות ולאל תפרעני אלא בעדים דמהני כשהתנ' בשעת הלואה וכמ"ש בסי' ע' וע"א ור"ז:

ואפי' לא פירש דבריו אלא אמר לעדים כו':    כל' זה כתב ג"כ הטור ושם כתבתי דה"ה אם אמר כן ללוה אע"פ שלא פי' דבריו אלא אורחא דמלת' נקט דכל שאמר כן בפני עדים מסתמ' אינו מפרשו כדי שלא להשביע את עצמו דאל"כ מתחל' מאי סבר לכתבו ע"ש שמעון משא"כ כשמדבר עם הלוה דהלוה הי' יודע האמת שהמעות של הלואה הן שלו ואז מסתמ' מפרש ואו' שטר אחר תכתוב על שמי:

שטר שהי' כתוב ע"ש ראובן כו':    המחבר קיצר כאן בשאלות ותשובות דין זה במקום שהי' לו להאריך כי ז"ל השואל קהל שהי' מנהגם לחכור חכירת הכנסתם וכשכותבים השטר כותבים אותו בשם אחד מהקהל ובסוף השטר קודם חתימת העדים כותבין דזה הממון הוא מהחכירות כך וכך של הקהל ועכשיו ראובן הוציא שטר כזה וטוען כו' והקהל מיחו בהחוכר שלא ליתן לראובן אע"פ שכתוב ע"ש כיון שכן מנהגם תשו' כיון שמנהג הקהל כך הוא לאו כל כמיני' דראובן ועליו להבי' ראיה שהמעות הן שלו ואינו יכול לטעון שהקהל נתנו לו שטר זה בחובו דא"כ היה בידו שטר דכתיבה ומסיר' עכ"ל בקיצור הרי לפנינו דלא כ"כ אלא במקום שמנהג הקהל' לכתוב שטרי הכנסתם ע"ש היחיד (כדי שלא יהא עסקם כקדירה דבי שותפי או מטעם אחר הידוע להם למה כותבים כן) הא לא"ה נאמן זה לו' שמעות אלו שלו היה וכדי שלא להשביע את עצמו כתב בסוף שהמעות הן של הקהל גם בס"ס ס"ה יתבאר דאם כ' בגוף השטר חוב שהוא של פלוני אין לאותו פלוני טענה עליו דיכול לו' שלא להשביע כו' כתבתיהו. ולא כמ"ש בע"ש טעם לדין זה מסברא דנפשיה והוא דאין היחיד דרכו לתלות מעותיו בהקהל משום כדי שלא להשביע עכ"ל הרי מתשוב' הנ"ל דכפל ושלש לתלותו במנהגן משמע דדוק' בכה"ג קאמר וכנ"ל ודו"ק:

ה"ג:    וכתב בסופו קודם חתימת העדים ואלו כו':


סעיף יא[עריכה]

ועכשיו טוען שמעון כו':    גם כאן קיצר המחבר בהעתקה כי ז"ל שם ואחר כך כתב לוי לראובן שטר הרשאה לתבוע משמעון אותן כ' זהובים ובא ראובן ותבע לשמעון וטוען שמעון כו' והשיב אף על פי שכתב ראובן השטר בשם לוי לא הקנה המעות ללוי וכו' משמע דדוק' באופן זה דמיירי שלא בא השטר ליד לוי הא בא השטר ליד לוי איכא למימר שזיכה הממון ללוי ע"י כתיבתו על שמו ואפי' מחל בפי' אינו יכול למחול אחר ששינה הלוה השטר לכתבו בשם הלוקח או הזוכה כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ג וזה ברור וכ"כ בע"ש ע"ש:

(הג"ה עיין בטור בס"ס זה מ"ש בשם הרמב"ם שאם אמר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו כו' ע"ש והמחבר השמיט ולא כתבו כאן בש"ע דסמך עמ"ש בס"ס י"ו גם משום דס"ל מ"ש הטור כאן בשם הרמב"ם הוא סותר למ"ש הטור בס"ס י"ו בשם הרא"ש (וכמ"ש הב"י בהדיא כאן גם מור"ם כ"כ בד"מ ע"ש) ועיין בסמ"ע מ"ש שם ובפרישה ודרישה כאן דל"פ אהדדי ודו"ק עכ"ה):

אין בדבריו כלום:    וכ' הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' על אחד שקנה קרקע והלוה מעות על שם בניו הקטנים והשטרות נכתבו על שמן והפקיד השטרות ביד נאמן ואמר שאם ימות יהא לבניו אחריו ואח"כ נשא אשה ומת ופסק דזכו בניו הקטנים בקרקע בשטרות שנכתבו על שמן עכ"ל וע' בריב"ש סי' ר"נ שהאריך בדין זה באם מכר הקרקע אח"כ לאחר ונתחייב לכוף את בנו כשיגדל לכתוב השטר על שמו וכשגדל הבן לא נתרצה לכתוב השטר ועיין שם:


סעיף יב[עריכה]

הדין עם האשה:    היינו באינה נושאת ונותנת בתוך הבית וכמ"ש בסי' ס"ב ס"א שם חזר וכתבו מור"ם ע"ש: