לדלג לתוכן

שולחן ערוך אורח חיים תמו א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

המוצא חמץ בביתו:
אם הוא בחול המועד - יוציאנו ויבערנו מיד.
ואם הוא יום טוב - יכפה עליו כלי עד הלילה, ואז יבערנו (לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש), גם לשרפו במקומו אסור (ר"ן)).

מפרשים

 

יוציאנו ויבערנו כו'. בטור לא כתוב אלא יוציאנו ופי' בו ב"י לחד פי' לפרש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ואני או' חס לנו לפ' כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרי' בגמ' פ"ק א"ר ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור בר"ה וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן אלא דפליגי במה מבערו ופי' דברי הטור הם דל"צ לכתוב שיבערנו שהוא פשוט אלא דקמ"ל לענין שתכף שהוא מוצא החמץ במקום דירתו יוציאנו לחוץ בענין שלא יהא לפניו במקום שהוא אפי' שהייה קטנה עד שישרפנו כדי שלא יבוא לידי מכשול אכילה ע"כ כ' עכ"פ שיוציאנו ממקום שאצלו עד שיבוא לידי ביעור כנ"ל פשוט:

ואם הוא י"ט כו'. בטור כתוב וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל בשבת אחר ה' שעות:

לפי שלא יוכל לטלטלו. בטור כתוב ל"מ אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיט' שאין יכול לטלטלו אלא אפי' לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו בכל דבר כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו שריפה לר"י עכ"ל ולפ"ז לחכמים דהשבתתו בכל דבר היה יכול לטלטלו לבערו להשליכו למים וכ"מ מפ' כ"ש בע"פ שחל בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער החמץ וא"כ ק' להרמב"ם ורא"ש דפסקו בסי' תמ"ה כחכמים למה הצריכו כלי בי"ט לכסות עליו ולא יבערנו תיכף וע"כ נ"ל דלהרמב"ם האיסור משום הטלטול לחוד כיון דלא חזי ליה בהנאה הוי כמוקצה בעלמ' למ"ש רמ"א גם לשורפו במקומו אסור היינו דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך י"ט הותרה נמי הבערה שלא לצורך אא"כ יש שם צורך היום קצת משא"כ הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וביום יכסהו בכלי כנ"ל:


 

(א) ויבערנו מיד:    נ"ל דיברך על ביעור חמץ אף על פי שכבר ביטל מ"מ מברך על תקנת חכמים וכ"ש אם נתחמצה לו עיסה בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה:

(ב) שלא יוכל לטלטלו:    דמוקצ' הוא דהא אסור בהנא' (תו' פ"ק דכתובו') ואף על גב שלא הי' בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ועובר על בל יראה דאוריי' ומוקצ' הוי דרבנן כיון דשב ואל תעש' הוא אסרוהו וכיון דרצונו הי' לבערו אלא שחכמי' אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא והר"מ תי' דלא שרו לטלטל כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל ליה עדיין לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה (כ"מ פ"ג) ומהר"ם לובלין סי' כ' וכ"כ הר"ן גבי שופר דתנן סוף ר"ה דאין מפקחין עליו את הגל מ"ט שופר עשה וי"ט ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכיון דמדאוריי' לא דחי ה"ה דמוקצה דרבנן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עכ"ל והק' שם הש"ל מה צ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא הא אפי' ל"ת לחוד' נמי לא דחי כיון דבעידן דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר"ת דעשה דרבים דחי ל"ת אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל ונ"ל דחמץ לא מקרי עשה דרבי' דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים דאל"כ חמץ נמי עשה ול"ת הוא ולידחי עשה ול"ת די"ט מיהו יש לו' כמ"ש רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דלענין לדחות לא מצרפי' לל"ת ע"ש:

ובשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אף על גב דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן עכ"ל וצ"ע דה"נ אף על פי שנותנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם דהא מיירי לאחר זמן איסורו וע"ק דהא הוכחתי לעיל דגבי שופר לא הוי טעמ' משום דבעידנא דמיעקר לאו וכו' ועוד דלדידיה אפי' ע"י ישראל לישתרי להשליכו לים דליכא אלא אסור' דרבנן לכן נ"ל דכופה עליו כלי כמשמעות הגמ' והפוסקים והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק הטעמים הנ"ל:

ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דה"ל שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' שכ"ה ס"ג וסי' תמ"ד וסי' תנ"ט ס"ד וסי' תקפ"ז סכ"א וסי' ש"ז, אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' שי"ט ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי וכ"כ מור"ם לובלין שכן מנהגו ואפשר דחיישי' שהעכו"ם לא יפררו כדינו ועוד דעיקר ביעור הוא שריפ' ועוד דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה כדאי' סי' תל"ג ס"ז:

והב"ח פסק דחמץ גמור כגון קמח שירדו עליו גשמים מבערו בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול וכן נוהגין העולם ותבשיל שנמצא בו חטה אפי' בי"ט שני ישהנו עד ח"ה כיון שאינו חמץ גמור ואם נמצא חטה בתבשיל בז' של פסח יבערנו מיד דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהי' מותר להשהותו ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו עכ"ל ועיין סוף סי' תמ"ז מ"ש לבער חמץ גמור בי"ט זה הוא מחלוק' הפוסקים ע' בטור והיכא דנהוג נהוג ובמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף גם מ"ש שבז' יבערנו כו' נ"ל שהוא סברא רחוקה שיעשה איסור ויבערו בי"ט משום שלא יחזור להתירו ונ"ל טעם אחר דהא כתבתי בשם התוספות דהמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו דהא לא יבערנו אח"כ לכן יבערנו בז' ע"י עכו"ם וכ"מ מדכ' בסי' תס"ז ואם נמצא בח' מות' להשהותו משמע דבז' אסור להשותו /להשהותו/:

(ג) גם לשרפו במקומו אסור:    וא"ת הא ק"ו ומה טלטול דרבנן אסור ק"ו הבערה דאוריית' וא"כ מאי גם וי"ל כמש"ל דשאני הכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וה"א דשרי קמ"ל דאסור וכ' הכ"מ כיון דלית ביה צורך היום כלל לא אמרינן מתוך כמ"ש סי' תקי"ד ס"ה ועוד דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנא' לגוף כמש"ל סי' תקי"א ואף על גב דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מידי דהוי אשריפת קדשים דאין דוחה י"ט ע"כ ובתו' פ"ק דכתובות לא משמע כן ומהר"ם לובלין כ' הטעם אף על גב דקי"ל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל היינו דבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין תורת כלי עליהם אין נטלין לצורך חמץ עכ"ל עיין סי' תק"ב מיהו בתו' פסחים ד' ה' ע"ב משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי"ט אבל להמסקנא ביום הראשון היינו מעי"ט א"כ אסור לשורפו בי"ט ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א:

כתב ב"י בשם הריב"ש דאסור לטלטל החמץ משום דכל דבר האסור באכילה אפי' מדרבנן אסור לטלטלו בשבת וה"ה בי"ט ולכן אין מהפכין החלבים עיין סי' תצ"ט פ"ד עכ"ל הריב"ש וכ"כ הרמב"ם פכ"ה משבת פירות שאסורים לאכול כגון טבל כו' אסור לטלטל עכ"ל וא"כ בע"פ שחל בשבת אסור לטלטל חמץ בשעה ה' וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מחמץ שכ' חמץ אחר ד' שעות כופה עליו כלי וצ"ע אטו מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטל דחזי' להשליכה לכלבים ולכן נ"ל דדוק' פירות טבל אסור לטלטל או חלבים דלאו דעתי' למשדא לכלבים וכמ"ש סי' ש"ח סל"א ע"ב אבל חמץ דעתיה למשדיה לכלבים ונ"ל דאפי' למ"ד נולד אסור בשבת מ"מ הכא שרי דמאתמול היה דעתו להשליכה לכלבים בשעה ה' כדאמרי' בשבת דף קמ"ג וכ"כ הטור דמותר לטלטלו בשעה ה' והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של עכו"ם שנמצא דלא שייך לו' דעתו עליו ובי"ט דבאמת הוא אסור בהנאה אסור לטלטלו כמ"ש ס"ג ורמב"ם מיירי דליכא עכו"ם או כלב ליתן לו:
 

(א) בביתו:    ואם החמץ ברה"ר הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף כשהוא מזיק לרבים. ריב"ש.

(ב) ויבערנו:    ויברך על ביעור חמץ אע"פ שכבר ביטל וכ"ש אם נתחמצה לו עיס' בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינו חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה וע"ל סי' תל"ה סק"ג מש"ש וכן אין לברך על התערובות משהו.

(ג) כלי:    דעת הטור אפי' לא ביטלו כגון שנתחמץ ביום טוב דעובר על בל יראה אפ"ה אסור לבערו. ואפי' טלטול לא התירו כגון להטיל אותו לים או לזרות לרוח אכן באמת דעת שאר גדולי פוסקים מבואר דוקא בביטול דאינו עובר על בל יראה סגי בכפיות כלי אבל בלא ביטול אתי לאו דב"י ודחי עכ"פ טלטול דרבנן ואפי' לשרוף מותר דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכן פסק הב"ח אבל הסכמת רוב האחרונים דאין לו תקנה אלא בכפיות כלי ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התירו וכן מסיק המ"א. מ"מ היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמכו עמ"א וח"י. ועי"ל סי' שכ"ה ס"ב כתב רמ"א כגון להוציא חמץ מביתו בפסח ודו"ק.
 

(א) יוציאנו וכו' - ר"ל יוציאנו מרשותו מיד שלא יבוא לידי מכשול אכילה קודם הביעור:

(ב) ויבערנו מיד - ואם צריך לברך על ביעור חמץ היכא שכבר בדק וביטל כדינו קודם פסח עיין בסוף סימן תל"ה במשנה ברורה:

(ג) יכפה עליו כלי - דדלמא אתי למיכליה:

(ד) לפי וכו' - ר"ל דאם היה מותר לטלטל היה צריך להוציאו לחוץ או לשורפו ולא היו מתירין להשהות בבית ע"י כפיית כלי:

(ה) שלא יוכל וכו' - דמוקצה הוא דהא אסור באכילה ובהנאה:

(ו) לשורפו במקומו - אפילו אינו מזיז החמץ כלל מפני שהוא הבערה שלא לצורך היום. והנה מסתימת השו"ע משמע דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א לבטלו ועובר על בל יראה אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח. ואפילו לשרוף מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בכגון זה שהוא צורך היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם וכ"ז דוקא בחמץ גמור ומשום לתא דב"י וב"י אבל בתבשיל שנאסר משום שמצא בו חטה וכדומה אפילו לסברא אחרונה אסור לבערו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ והסכימו הרבה אחרונים דאפילו נמצא החטה בתבשיל בשביעי של פסח דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו וכדמבואר בסימן תס"ז ס"י ונמצא כמשהה החמץ ע"מ לקיימו אפ"ה אין לו לבערו בפסח ואפילו ע"י עכו"ם אלא כופה עליו כלי ואחר יו"ט שורף החטה ואוכל התבשיל:

(ז) אסור - וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן תמ"ד ס"ד בכגון זה עיי"ש ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני כופין עליו כלי:
 

(*) בביתו:    כתב הריב"ש בסי' ת"א מצא חמץ בר"ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע"ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש"ח סי"ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא"כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי"ש והעתיקו הפוסקים דבריו:

(*) שלא יוכל לטלטלו:    עיין מ"ב ואפילו בחמץ דרבנן ג"כ אסור בטלטול וכ"כ האחרונים. ואם מטלטל תבשיל ומוליכו למורה הוראה לשאול עליו איזה שאלת חמץ והמורה הורה לאיסור דברו בזה האחרונים אם מותר לו להוליכו לביתו כדי לכפות עליו כלי או צריך לזרוק אותו תיכף מידו עיין בח"י ובא"ר ובבית מאיר והנראה דאפילו אם נימא דמותר לו לטלטל בחזרה כיון שהוא כבר בידו ושמתחלה טלטלה בהיתר וברשות וכההיא דלעיל סימן רס"ו וסימן ש"ח ס"ג מ"מ אין לו להוליכה לביתו אלא לבית הכסא ולא התירו בכפיית כלי אלא משום דלא אפשר לטלטל משא"כ הכא שבלא"ה מטלטלה וכן משמע מא"ר בסוף דבריו:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש