משנה ברורה על אורח חיים תמו
סעיף א
[עריכה](א) יוציאנו וכו' - ר"ל יוציאנו מרשותו מיד שלא יבוא לידי מכשול אכילה קודם הביעור:
(ב) ויבערנו מיד - ואם צריך לברך על ביעור חמץ היכא שכבר בדק וביטל כדינו קודם פסח עיין בסוף סימן תל"ה במשנה ברורה:
(ג) יכפה עליו כלי - דדלמא אתי למיכליה:
(ד) לפי וכו' - ר"ל דאם היה מותר לטלטל היה צריך להוציאו לחוץ או לשורפו ולא היו מתירין להשהות בבית ע"י כפיית כלי:
(ה) שלא יוכל וכו' - דמוקצה הוא דהא אסור באכילה ובהנאה:
(ו) לשורפו במקומו - אפילו אינו מזיז החמץ כלל מפני שהוא הבערה שלא לצורך היום. והנה מסתימת השו"ע משמע דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א לבטלו ועובר על בל יראה אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח. ואפילו לשרוף מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בכגון זה שהוא צורך היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם וכ"ז דוקא בחמץ גמור ומשום לתא דב"י וב"י אבל בתבשיל שנאסר משום שמצא בו חטה וכדומה אפילו לסברא אחרונה אסור לבערו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ והסכימו הרבה אחרונים דאפילו נמצא החטה בתבשיל בשביעי של פסח דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו וכדמבואר בסימן תס"ז ס"י ונמצא כמשהה החמץ ע"מ לקיימו אפ"ה אין לו לבערו בפסח ואפילו ע"י עכו"ם אלא כופה עליו כלי ואחר יו"ט שורף החטה ואוכל התבשיל:
(ז) אסור - וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן תמ"ד ס"ד בכגון זה עיי"ש ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני כופין עליו כלי:
סעיף ב
[עריכה](ח) לענין זה - ר"ל דאם מצא חמץ ביו"ט שני אינו כופה עליו את הכלי אלא יוציאנו ויבערנו מיד וה"ה אם מצא ביו"ט ראשון שצריך לכפות עליו כלי יעמוד כן עד הלילה וכשיגיע יו"ט שני יבערנו ועיין בשכנה"ג והובא בא"ר שכמה פוסקים חולקים ע"ז דיו"ט שני שוינהו רבנן כיו"ט ראשון לכל דבר. ולהלכה הסכימו האחרונים דאם כבר ביטל חמצו יו"ט שני כראשון רק אם לא ביטל חמצו או נתחמץ תוך הפסח דאינו בכלל ביטול והיה בזה שיעור כזית דלכו"ע עובר בזה על בל יראה ובל ימצא יש לסמוך בזה על סברת היש מי שאומר ולטלטל בעצמו החמץ להשליכו לים או לבית הכסא מאחר שלדעת רוב ראשונים מותר בזה גם ביו"ט הראשון:
סעיף ג
[עריכה](ט) ה"ז דוחפו - אף דאין החמץ שלו ואינו עובר בב"י מ"מ אסור להשהותו ברשותו דלמא אתי למיכל מיניה בשעה שעולה על הגג להשתמש בו:
(י) בקנה - וליגע בו בידים אסור דלמא אתי למיכל מיניה ואע"ג דחמץ שלו מטלטלו ושורפו בחוה"מ וכדלעיל בס"א התם שאני דכיון שהוא מחזר עליו לשורפו לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו:
(יא) דאסור לטלטלו וכו' - היינו אף ע"י דחיפה בקנה דטלטול מן הצד שמיה טלטול וישהנו עד חוה"מ ואח"כ ידחפנו לגגו של עכו"ם או לר"ה:
סעיף ד
[עריכה](יב) ואינו יודע וכו' - דין זה הוא לפי מנהג זמנם שהיו אופין מצות עבה קצת ולא היו חלוקין בתארם מככרות של חמץ:
(יג) בתר בתרא - והרי משתמשין כעת רק במצה בכל הבית ועוד שהרי בדק את הבית כדין קודם פסח ולא נשאר מחמץ כלום ובודאי היא ממצה שמשתמשין באחרונה. וכתבו האחרונים דאפילו מצא הפת בגומא או בחור אין חוששין שמא לא ראה אותה בשעת הבדיקה שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקין כמו שנתבאר לעיל בסימן תל"ג ודוקא כשהגומא מגולה אבל אם מצא פת בגומא שאינה נראית לכל כגון שמצא בחריץ ובשולי התיבה ומכוסה בקרשי שולי התיבה ואינו נראה לכל יש לחוש שמא פת זו היא חמץ וחייב לבערה מיד. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הר"ח בעיקר דינו דסעיף זה: