שולחן ערוך אורח חיים שכח לז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שכח · לז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אע"פ שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו הכי שרי וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם אין לו שום מיחוש מותר.
- הגה: וכן אם נפל למשכב שרי
מפרשים
(כה) וכן אם נפל למשכב שרי. הג"ה זו תמוה דבב"י כת' וז"ל אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם ומשמע דאוכל אוכלין המרפאין ול"ח שמא ישחוק סמנים כיון שלא התירו לעשות מעש' הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו עכ"ל והנה רמ"א פוסק דלא כותיה אלא ע"י ישראל קא שרי. ודברי שניהם תמוהים דלהרמ"א פשיט' דקשה הא כבר נפסק בסי"ז דבחול' שאין בו סכנה אין מתירין אפילו בשבות לחלל ישראל עליו ואפי' על הב"י דמתי' ע"י עכו"ם קשה דע"כ לא שרי בע"י עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה ואפילו מסייע אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ו משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל וישראל אוכלו זה לאו מסייע מקרי אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם ופשיטא דאסור וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר:
(מב) לקצת דברים וכו': כצ"ל כלומר אף על פי שקשה לשינים ומוכחא מלתא שעושה לרפואה לבני מעים שרי:
(מג) מיחוש מותר: בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אף ע"פ שהוא בריא וכ"מ בסמ"ד דהא הרוחץ בים בריא הוא וכ"מ בירושלמי דף י"ד ע"ג גבי מי משרא ועוד דקאמר בגמ' אף על פי שיש לו חטטין בראשו כו' ע"ש וכ"מ ספכ"ב דשבת דאמרי' אסור לעמוד בקרקע של דיומיס', שמעמל' ומרפא וב"מ בברכות ד' ל"ח דפריך ורפואה בשבת מי שרי ולא משני דמיירי באדם בריא אלא ע"כ אפי' באדם בריא אסור וכ"כ ט"א ד"ז ע"ב וכ"כ הרמב"ם ומ"מ בהדיא פכ"א ע"ש דין ז' וכ"מ בתו' ד' י"ח בד"ה ומתרפאת עמ"ש סכ"א וכ"מ בגמ' דף ק"ח רבין הוי אזיל בתריה דר"י א"ל מהו למימשי מהנהו מיא כו' משמע דבריא הי' ועמ"ש סמ"ב וע"ש בתוס':
(מד) למשכב שרי: לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמש"ל דלא כב"ח:
(ל) בריאים: יש מוחקים בריאים וגורסים דברים ופירוש כלומר אעפ"י שקשה לשינים ומוכח מילתא שעושה לרפואה לגבי מעיים שרי מ"א. ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו"ן בשבת אעפ"י שינשוף אותו בשביל הנזילה כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול הלק"ט ח"א סי' ק"א. ועיין ס"ק ל"ב מש"ש בשם הט"ז.
(לא) למשכב שרי: לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז מ"א. וט"ז וב"ח אסרו בכל ענין בחולה שאין בו סכנה ע"ש. ועי' יד אהרן. ודע הא דכתב הש"ע דאם אין לו שום מיחוש מותר היינו ששותה או אוכל אותו לרעבו ולצמאו וכ"כ הטור בהדיא. אבל אם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא פוסקים ועיין מ"א.
(קיז) לקצת בריאים - צ"ל דברים וכלומר אע"פ שהדבר הזה מזיק קצת לשאר אברים שבגוף כגון הטחול שיפה לשיניים וקשה לבני מעיים וכה"ג וא"כ מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה לשיניים דאל"ה לא היה אוכל כיון שהוא מזיק למעיים אפ"ה שרי דמ"מ אוכל הוא:
(קיח) וכל שאינו וכו' בריאים - ומפני זה אסור לשתות משקה המשלשלין כגון לענה וכיוצא בו [רמב"ם] אם לא שמצטער וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב אפילו הוא חולי שאין בו סכנה שרי וכדלקמיה בהג"ה:
(קיט) אבל אם וכו' - והיכא דיש לו שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור [א"ר וכ"מ בטור] והטעם דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה ועיין בבה"ל:
(קכ) אין לו שום מיחוש - דהיינו שאוכל ושותה לרעבונו ולצמאונו [מ"א בשם הטור] אבל אם הוא עושה לרפואה דהיינו כדי לחזק מזגו כתב המ"א דאפילו בבריא גמור אסור:
(קכא) אם נפל למשכב שרי - פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו ואע"ג דפסקינן לעיל סעיף י"ז כדעה ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה גמור לא גזרו [רדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן וכן מצדד להלכה בספר בית מאיר עי"ש שהאריך בזה]:
(*) אבל אם וכו': עיין מ"ב מש"כ בשם א"ר ודבריו נובעים ממשמעות דברי הטור ומקורו הוא מרש"י במתניתין מה שפירש לצמאו אם אינו חולה ומשמע דבחולה אף לצמאו אסור אמנם אלולי דבריהם מפשטות המשנה משמע דלצמאו אף בחולה מותר כיון שאינו שותה עתה בשביל רפואה רק לצמאו לא גזרו בזה משום שחיקת סממנים והנה הר"ן שהעתיק כל הרש"י שעל המשנה הזו השמיט דברים אלו ולא העתיקם משמע דלא ס"ל כוותיה בזה ואח"כ מצאתי בעז"ה בהדיא בפיר"ח שבסוף פרק ח' שרצים שכתב שם וז"ל הלכך אע"ג דשמן וורד ע"כ מסי אם סך הוא כדרכו ואין מתכוין לרפואה אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן וורד בין בדוכתא דלא שכיח שרי עכ"ל וה"ה בעניננו פשוט דס"ל דאפילו במקום שיש לו מיחוש והוא שותה דברים שמרפאין אותו כיון שאין מתכוין לרפואה אלא לצמאו שרי ואע"ג דבענין שמן וורד פסק בשו"ע כהרי"ף ורמב"ם היינו משום דמפרשים פירוש אחר בסוגיא אבל על עיקר סברתו לא מצינו שיחלקו עליו בזה ואפשר דגם הם מודים דאם אינו מתכוין בהסיכה לרפואה דשרי בכל מקום וה"ה בעניננו אפילו יש לו מיחוש כיון דאינו מתכוין לרפואה שרי וכן נוטים לענ"ד פשטות דברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה כ' אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים וכו' [והאי בריא ע"כ בבריא שחושש כדמוכח בהמ"מ סוף ד"ה לפיכך ולעיל בפ"ב בדבריו ע"ש היטב ונקט בריא לאפוקי חולה שאב"ס דשרי ברפואות אלו ודברי המגן אברהם שכתב בסקמ"ג שכן מוכח ברמב"ם דאפילו בריא שאין לו מיחוש אסור אם עושה לרפואה איני מבין ראיתו כלל לפי מה שפירשו הרה"מ] ואח"כ בהלכה כ"ב כתב אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לאכול ולשתות וכו' אע"פ שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות מותר הואיל והן מאכל בריאין עכ"ל משמע מזה דברישא שאסר מיירי ג"כ באופן זה שאוכלן כדי להתרפאות ולהכי אסור אבל אם לרעבונו שרי דכן משמע מלשונו שכתב אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים משמע דאם אינו מכוין להתרפאות ממילא לא שייך גזירה שמא ישחוק סממנים. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש כן נ"ל דיצא לו כן מסוגיא דברכות ל"ח ע"א שתירץ שם אביי דלהכי כל האוכלין אוכל לרפואה דגברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא הויא ואפ"ה סיים המשנה דחוץ ממי דקלים היינו אף דהוא יכוין לשתיה אפ"ה אסור ומשום דאין אדם עושה כן כ"א לרפואה וא"כ מה זה שסיים אבל שותה הוא לצמאו לכך פירש"י דהיינו אם אינו חולה דאז לא שייך עליה כלל הגזירה דשחיקת סממנים ואידך פוסקים הנ"ל נ"ל שיפרשו דהכוונה דלכו"ע אין ניכר הדבר דיאמרו גברא לאכילה קמיכוין וכו' משא"כ במי דקלים דאין דרך כלל לצורך שתיה כ"א לרפואה אסור אבל כ"ז אם הוא באמת מכוין לרפואה משא"כ כשהוא באמת מיכוין לצמאו שרי. היוצא מכל זה דלענ"ד דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה:.
(*) וכן אם נפל למשכב: עיין במ"ב שהסברתי דברי רמ"א וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה באריכות ע"ש שכתב שכן משמע ברמב"ן וסיעתו ובהר"מ פכ"א בהדיא שכתבו אכל הני דמתניתין שהם דברים שאין בהם סרך מלאכה שהם במדרגה פחותה ממלאכות הנעשים ע"י א"י שמותר לחולה ומתניתין דאסר היינו רק בבריא שחושש אכן באמת עיקר דברי הרמב"ן וסייעתו שחלקו זאת לשלש מדרגות אינו מוסכם לכו"ע וכמו שנבאר ומהש"ס משמע ג"כ לכאורה להחמיר כוותייהו דהנה בשבת ק"ט איתא רבינא אשכחיה לר"א וכו' דצמית ליה בחמרא א"ל לא סביר לה מר וכו' ושני ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר וכו' מחללים עליהם את השבת ומפשטות הסוגיא משמע דליכא אלא תרי דרגי או חולי שאין בו סכנה או חולי שיש בו סכנה וכ"כ רש"י ומכתו מסוכן ומחללים כו' עי"ש ומסתמא בענין זה הוי כאיב ליה טובא וגם זה הוא בכלל חולה כמבואר בהג"ה בסעיף י"ז ולדברי הרמב"ן וסייעתו אפילו אם לא היה בזה סכנה נמי מותר לצמות דהא אין בזה סרך מלאכה [ואולי דלרווחא דמלתא קאמר דאפילו סכנה יש בזה אבל אה"נ דאפילו בסתם חולה נמי מותר א"נ דשם לא הוי כאיב ליה טובא עד שיצטער מזה כל גופו ולכן אי לאו דהיה ע"י אבר זה גופא חשש סכנה היה אסור] וז"ל ר' חננאל שם ואי מפנק אפילו חמרא נמי אסור אא"כ ישנה מכה של חלל שמחללין עליה את השבת עכ"ל ומשמע מדבריו לכאורה ג"כ שלא הותר שום דבר רפואה אא"כ הוא חולה מסוכן וכן בירושלמי בסוגיא משמע ג"כ כעין זה דאיתא שם מהו למשתי קרורטין בשובתא אם לתענוג מותר אם לרפואה אסור ופריך ולא מן השפה ולפנים הוא פתר לה בלבד דבר של סכנה עכ"ד הירושלמי ומשמע דאין מתירין אפילו לשתות דבר רפואה כ"א בחולי מסוכן וכן משמע בכמה ראשונים היינו במאירי דף קל"ד ע"ב אין נותנין חמין ושמן ע"ג המכה במקום שאין בו סכנה גזירה משום שחיקת סממנים [וכ"כ עוד בדף קכ"ח בני מלכים סכין בשמן אע"פ שאין בהם סכנה וכ"כ עוד בדף קמ"ח] וכ"כ בשיבולי לקט סי' קי"ז וז"ל אוכלין ומשקין שדרך לאוכלן וכו' מותרות אבל הני שאין דרך וכו' אסור אא"כ היה בו סכנה כן פי' ר' ישעיה עכ"ל וכן משמע במרדכי פרק שמונה שרצים וז"ל אשה שיש לה מכה מכמה שנים אם יכולה לתת אפר מקלה וכתב דבשבת אסור אם אין בו פק"נ גזירה משום שחיקת סממנין עי"ש וליכא למידחי דאפר מקלה גרע דדמי למלאכה דהא מביא גם מסיכת שמן עי"ש הרי דלא חולק כלום ועוד יותר מבואר שם במרדכי באותו עמוד גבי לשתות מי רגלים ע"ש וכן ברוקח סוף סימן ק"ט כתב וז"ל וכל מקום שנכרת הרפואה ואין בו סכנה אסור עי"ש והנה עיקר סייעתא לדעת המקילין הוא מדאיתא בגמרא דצרכי חולה שאין בו סכנה עושין ע"י א"י והרי אפילו אם הא"י מכין לו הרפואה ע"כ השתיה של רפואה גופא הרי עושה הישראל בעצמו ואפ"ה שרי והנה הפוסקים שהבאנו להחמיר ע"כ יתרצו דהכא כיון שהא"י מכין לו הרפואה ומושיט לו איכא היכר שלא יבוא הישראל אח"כ לשחיקת סממנים [ועיין בב"י] משא"כ בעלמא שהישראל לוקח בעצמו הסממנים שחוקים שהוכנו מאתמול וליכא הכירא אסור. הארכתי בכ"ז לבאר דדעת הרמב"ן וסייעתו [ולפי דברי הרה"מ גם הרמב"ם סובר הכי] אינו מוסכם ליתר הפוסקים שהזכרתי ומ"מ לא נוכל למחות ביד המקילין אחרי שבשו"ע סתם כוותייהו ומלתא דרבנן הוא ופשטות הסוגיא דעושין צרכיו של חולה ע"י א"י משמע יותר כוותייהו:.