מגן אברהם על אורח חיים שכח

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים שכח |◄

סעיף ב

(א) והשואל וכו':    והנשאל ה"ז מגונה שהי' לו לדרוש ברבים שמותר [גמרא] ועיין ביורה דעה סוף סי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפוא' ידועה או ע"פ מומחה ועיין שם בב"י סוף סי' קל"ד דקדחת אין בו סכנה:

סעיף ג

(ב) מהשינים ולפנים:    אפילו אינו צפידנ' כל שיש בה מכה מחללין כ"כ הרב"י בשם הרא"ש וכ"כ הר"ן פי"ד דככי ושיני אבעי' ולא איפשט' ונקטינן לקולא ומ"ש גבי עין שמרדה דהיכ' דכאיב טובא חושש קרי ליה ללמד ממנו דבמיחוש בעלמ' אסור אמיר' לעכו"ם וכ"כ הב"ח כל זה דלא כע"ש דלא דק:

(ג) ומצטער עליו:    צ"ל שחלה ממנו כל גופו כמ"ש סי"ז וכ"מ בד"מ, והוצאת שן מלאכה דאוריי' דהא חובל לרפואה:

סעיף ד

(ד) כל שרגילין:    משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא [מ"מ ב"י] ועמ"ש סי"ח וסט"ז וכ"כ רדב"ז ח"א ס"ל:

סעיף ה

(ה) ועיין סי' תרי"ח:    דלא כע"ש שהביא דברי רי"ו:

סעיף י

(ו) רופא אחד אומר צריך:    אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו, חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ שומעין לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא [רדב"ז ח"א ס"ו כ"ה]:

(ז) שא"צ מומחה:    ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל עיין סי' תרי"ח ובטור וסי' ש"ל דאפילו גבי רופאים י"א דהולכים אחר הבקיאות ע"ש דלא כע"ש:

סעיף יג

(ח) הזריז וכו':    נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעליהו אף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו, ננעל הדלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצי' שראוים למלאכ' שמא יבעת התינוק וימות [רמב"ם גמר'] ולא אמרינן שאפשר לקרקש ליה באגוזים מחוץ [גמרא ע"ש ומשמע קצת בהגמ"ר דאין להקל בזה]:

סעיף יד

(ט) שוחטים לו:    דשבת הותרה אצל פיקוח נפש ומשמע ברא"ש ביומא דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו אבל הר"ן כתב הטעם דבנבילה עובר על כל כזית ממנה ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אף על פי שאין בו מלקות והוי הרבה לאוין וחמירי מלאו א' דשבת וע' בב"י עוד טעמים וכ' הגמ"ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע"כ, וכתב בד"מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאד ואין החולה קץ בו ע"כ [וגם בתשו' מתיר רמ"א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם] ועיין ביורה דעה סי' קכ"ה ס"י דאפשר בלא ניסוך וע"ל סי' שי"ח סי"ג:

סעיף טז

(י) הגמ"ר פי"ח:    מה שכתב הע"ש שמשמע בהגמ"ר דשבת דחוי' לא ראיתי שום משמעות:

סעיף יז

(יא) אומרים לעכו"ם:    דוקא שצריך לה בשבת עצמו רד"ך בח"ב ח"ז:

(יב) אפי' אין בו:    משמע דכ"ש כשיש בו סכנת אבר דמותר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף וזו דעת המ"מ מה שסיים אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה אסור וזה שלא התירו לכחול אלא מן העכו"ם עכ"ל פי' שאין באבר סכנה דלא כב"י וכ"כ המ"מ אח"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר ע"כ ומשמע דשבות מותר בסכנת אבר ואם אין בו סכנת אבר מותר ע"י עכו"ם והיינו עובדא דאמימר וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי ומיחוש בעלמא אפילו ע"י עכו"ם אסור וכמ"ש ס"א ועמ"ש סי' תצ"ו:

(יג) נסמך למלאכה:    כגון כוחל שהוא ככותב או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש לשחיקת סמנים ודין זה כתב הרב"י מדעתו והקשה עליו הב"ח דהא הרא"ש והר"ן הוכיחו מההוא דעין שמרדה שמותר לכוחלה אף על פי שהוא נסמך למלאכה ע"ש:

(יד) הסברא השלישית:    היינו שעושין בשינוי וכו' ודוק בפוסקים ותמצא שהוא מגדולי הפוסקים ודברי הב"ח צ"ע:

(טו) לעשות תבשיל:    ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א (או"ה):

(טז) לסייעו קצת:    היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור [רש"י וכ"כ התו' שבת דף צ"ג ] ומשמע שם דאפי' במלאכה דאוריית' מסייע אין בו ממש:

סעיף יח

(יז) הקיז דם:    אבל לשאר חולי לא לפי שאין בו סכנה הא אם יש בו סכנה שרי אף על גב שאין בצינה סכנה שאפשר לחממו בבגדים (מ"מ) ועמ"ש ס"ד אבל ב"י כ' בשם רש"י שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין:

סעיף כ

(יח) וסוגר מותר:    דאמרי' לרחיצה בעלמ' הוא דעביד [רש"י] והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור וכמ"ש רסי' שכ"ו:

(יט) ורוק תפל:    כל שלא טעם כלום משניעור (רש"י ומ"מ) ועד"מ בשם א"ז, ונ"ל דלענין כתם איתמר כדאי' בנדה פ"ט:

(כ) ע"ג אסור:    דמאיס לרחוץ בו, ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירו על עיניו שרי דאמרי' לרחיצ' עביד ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה (רש"ל וב"ח):

סעיף כא

(כא) קילורין:    ודוקא ברכה אבל בעב' אסור וכמ"ש סי' רנ"ב ס"ה:

(כב) כרוחץ:    ומאן דחזי סבר שהוא יין (רש"י) בתו' דף י"ח כתבו דלא שרי אלא באדם בריא ואינו מניחו בעין לרפוא' אלא תחת העין לתענוג:

סעיף כב

(כג) דליכא צערא:    אלא תענוג שרי כצ"ל (ב"ח):

(כד) ע"ג מוך:    אפי' חמין לחוד אסור משום סחיט' (גמ') אבל שמן לחוד לא גזרי' כמ"ש סי' שי"ט ועיין סי' ש"א סמ"ו:

סעיף כד

(כה) חוץ מעלי גפנים:    וה"ה כל עלים שהם מרפאים:

סעיף כה

(כו) לא יחזירנה:    דגזרי' שמא ימרח אבל לשחיק' סמנים ליכא למיחש כיון דהוי מאתמול עליה [ב"י ורי"ו תוס'] ועיין סי' ש"ג סט"ו מ"ש:

(כז) יחזירנה:    דכהוחלקה דמיא אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (ש"ל):

(כח) ועל ידי עכו"ם:    דוקא במקצת חולי כמ"ש סי"ז וס"א:

(כט) לעשות רטיה:    דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא דחייב משום ממחק ואסור כמ"ש סימן ש"ז ס"ה:

(ל) עליה אפר:    וצ"ע דלפמ"ש סי"ז מותר דשבות הוא וצ"ל דמיירי דכשלא חלה כל גופו:

סעיף כז

(לא) כמשמרה:    ואינו בהול כ"כ שיבא לידי שחיקת סממנים ולמירוח:

סעיף כח

(לב) להוציא ממנה הליחה:    ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד [רש"י] ולכן טוב לעשות ע"י עכו"ם [אגודה סי' קכ"א], מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה) ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"י דסנהדרין:

(לג) ה"ז מותר:    דמלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ולמ"ד דחייב נ"ל דכשעושה להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש בשום פנים א"נ הוי דבר שאינו מתכוין (מ"מ), ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטורא אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהי' פתוח כבר שרי וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כה"ג ורטיה מותר ליתן על האפטורא כמ"ש סכ"ז ומל' הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה אם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחנה דפסיק רישיה הוא אבל מותר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח דגדול כבוד הבריות כו' ועיין סי' י"ג ועוד דאית להו צערא עיין סי' שי"ז ע"ש בעירובין ובסה"ת פ' מפנין כ' מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קויטר"א בלע"ז ואף על פי שיש דם בתוך הכויה משום דמפקיד פקיד כמו מורסא ובכ"ה כת' בשם ספר הזכרונות דף נ"ב דאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם יש לחוש שיצא הדם ויצבע הבגד ע"ל סמ"ח מ"ש ונ"ל דהכא שאני כיון שנקב בתוכה כ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב, ונ"ל דאסור לחוך שחין שמוציא דם ול"ד לליחה דהוא מפקיד פקיד:

סעיף כט

(לד) ידו:    וע"ג ידו ורגלו מותר כמ"ש ס"ו:

סעיף לא

(לה) חייב חטאת:    משום גוזז עמ"ש סוף סי' ש"ג וסי' ש"מ:

סעיף לב

(לו) לא יגמע:    וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר (ר"ן) ועמ"ש ס"ג:

(לז) לא יערענו:    פי' שישהא השמן בפיו דמוכחא מלתא דלרפואה עביד ואפי' ע"י אניגרון אסור (ב"י בשם הרמב"ם):

(לח) בולע השמן:    וב"ח אוסר בזה ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור כמ"ש סל"ז:

סעיף לג

(לט) וי"א שאם:    צ"ע דאדרב' לסברא הראשונה אף בי"ט אסור משום רעבון כמ"ש במלחמו' דמשום תאות המאכל אין מתירין שבות ולי"א משום רעבון בי"ט שרי ובשבת לכ"ע אסור:

(מ) אסור לינק:    אבל בי"ט מותר מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו בי"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סי' תק"ה (תוס' יבמות דף קי"ד) וצ"ל דג"כ ליכא עכו"ם ובגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו (ר"ן):

סעיף לה

(מא) דלית בו סכנה:    וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי דמלאכה שאצ"ל הוא עיין סי"ז וסי' רע"ח:

סעיף לז

(מב) לקצת דברים וכו':    כצ"ל כלומר אף על פי שקשה לשינים ומוכחא מלתא שעושה לרפואה לבני מעים שרי:

(מג) מיחוש מותר:    בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אף ע"פ שהוא בריא וכ"מ בסמ"ד דהא הרוחץ בים בריא הוא וכ"מ בירושלמי דף י"ד ע"ג גבי מי משרא ועוד דקאמר בגמ' אף על פי שיש לו חטטין בראשו כו' ע"ש וכ"מ ספכ"ב דשבת דאמרי' אסור לעמוד בקרקע של דיומיס', שמעמל' ומרפא וב"מ בברכות ד' ל"ח דפריך ורפואה בשבת מי שרי ולא משני דמיירי באדם בריא אלא ע"כ אפי' באדם בריא אסור וכ"כ ט"א ד"ז ע"ב וכ"כ הרמב"ם ומ"מ בהדיא פכ"א ע"ש דין ז' וכ"מ בתו' ד' י"ח בד"ה ומתרפאת עמ"ש סכ"א וכ"מ בגמ' דף ק"ח רבין הוי אזיל בתריה דר"י א"ל מהו למימשי מהנהו מיא כו' משמע דבריא הי' ועמ"ש סמ"ב וע"ש בתוס':

(מד) למשכב שרי:    לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמש"ל דלא כב"ח:

סעיף מא

(מה) מותר לסוכם:    נ"ל הטעם כמ"ש סמ"ג שדברים אלו אין עושין בסממנים:

סעיף מב

(מו) אין מתעמלין:    כ' בש"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י ולהטור ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושי' ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ ועמ"ש סל"ז:

(מז) ואסור לדחוק:    שמא יבא להשקותו סמני' המשלשלים:

סעיף מג

(מח) ויש לו צער:    הא לא"ה אסור משום עובדא דחול:

סעיף מד

(מט) רוחצין כו':    אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם פכ"א וכ"כ הסמ"ג ואם כן אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועמ"ש סל"ז וסמ"ב ונ"ל דמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת:

סעיף מו

(נ) על גבי העין:    וה"ה מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח [מרדכי רש"י]:

סעיף מז

(נא) מחזירין אותו:    ונלע"ד דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ורי"ו וברמזים אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפי' לשפשפו אסור וכמ"ש ס"ל וכ"מ בגמרא בעובדא דרב אוי' ע"ש וכ"מ מסי' ש"ל ס"ט דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה וצ"ע וכ"כ כ"ה בשם ר"ש הלוי שהקשה זה וגם הרמב"ם לא הביא דין זה לכן אין להקל:

סעיף מח

(נב) יצבע אותו:    ואף על גב דמקלקל פטור מכל מקום אסור (רקנ"ט סי' קכ"ג) ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור:

(נג) ואסור להוציא דם:    רש"י פירש סוף עירובין דה"ל חובל והוי אב מלאכה וכ"כ הג"מ פכ"א דהמניח דבר המושך דם וליחה הוי מפרק ומלשון רש"י משמע דדוקא כשמהדקה בגמי הוא דהוי אב מלאכה דהוא עביד מעשה אבל כשמניח עליה דבר המושך דם לא הוי אב מלאכה דאיהו לא עביד מידי וא"כ כ"ש כשמעמיד עלוקה שקורין ניגלין דשרי לחולה כמ"ש סי"ז דשרי שבות אבל בזבחים דף י"ט משמע דכשנתכוין להוציא דם אפי' אין מהדקו הוי מלאכה ובסנהדרין דף ע"ח שהשיך בו נחש ר"מ מחייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולא גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו ע"כ ואפי' רבנן דפטרי היינו דס"ל דארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקא הוי כמו שעושה בידים, והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה (רש"י פי"ט) וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה ועיין סי' ש"ך ס"א:

(נד) וי"א שכורך:    ויש מפקפקין לאסור משום שמרפא:

סעיף מט

(נה) לשום פתילה:    וכ"ש דאסור לעשות קרוסטי"ר אפילו הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סי"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא ואם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ע"י עכו"ם כמ"ש סי"ב עיין סי' של"א ס"ו: