ט"ז על אורח חיים שכח

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים שכח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ג

(א) אומר לעכו"ם להוציאו. כ"כ ב"י בשם א"ח ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן ומ"ש מניקף פרק בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא אמר במסייע וד"ה פי' המפרש שם מסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ ה"נ כך במה שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפרק ב' דביצ' דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מעכו"ם בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. פירש"י דסוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחל ומשני מסייע אין בו ממש פי' מי שאין עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלא"ה מתעבדא אין בו ממש והכי איתא ג"כ בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) דמסייע אין בו ממש וא"כ ה"נ מותר בהוצאת עכו"ם השן אלא דקשיין הגמרות אהדדי דכיון דמסייע אין בו ממש אין הניקף חייב מלקות דבעינן מעשה למלקות ולא ראינו בתוס' ובפוסקי' שיש חילוקים בזה ומסתמ' תרוויהו הלכתא נינהו ותו דרב אשי גופיה אמר כן בפרק המצניע וא"כ קשיא דרב אשי אדרב אשי והתוס' הקשו בפ' המצניע דרב זביד אהדדי ולא זכרו דקשי' רב אשי אהדדי מכח מ"ש וע"כ צריכים אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הם פתוחות אלא שהוא מסייע עמו בשעה שהוא עוש' המלאכה וכיון שא"צ לו רק לסיוע בעלמא אין בו ממש משא"כ בההיא דניקף שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו הוה כמו מתחיל במלאכה ויש בו ממש וכן בטור כתב ג"כ שמטה עצמו אליו לזה ואם כן ה"נ בזה שפותח פיו ועוש' מעשה קודם לעכו"ם כי סתם אדם פיו סגור תמיד אלא פותחו אם רוצה לאכול או כיוצא בזה ואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש ודומה לניקף ממש ואסור. וראיתי למו"ח ז"ל שהביא בשם רש"ל לאיסור בזה וז"ל כת' רש"ל דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אומן אין ראיה להתירו מטעם סכנות נפשות דדוקא ע"י סם שהיא רפואה ודאי' מחללין אפי' במלאכ' דאוריי' אבל הוצאת השן הוה סכנת נפשות ג"כ ע"כ אבל הב"י כ' בשם א"ח דמותר לומ' לעכו"ם להוציאו ואע"ג דהישראל מסייעו קי"ל דמסייע אין בו ממש כדאי' בפ' המצניע עכ"ל וכבר הוכחנו שצריך לחלק בין ההוא דהמצניע לשאר דוכתי ומטעם זה כתבו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה בי"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בערב י"ט לא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במכוין לזה וזה דומה לניקוף שזכרנו כן נלע"ד נכון בס"ד להלכה לאיסור ועמ"ש בס"ז:

סעיף ז

(ב) או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי ונרא' שהוא מה שאומרים בל"א שודר"ן והוא עכ"פ אין זה בקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא זה מיירי שבשעה אחת בא עליו החמימות והקרירות כנ"ל:

סעיף ט

(ג) ותחלת אוכלא. פירוש תחלת חולי:

סעיף י

(ד) אין מחללין עליו. עמ"ש שם לחלק בזה:

סעיף יב

(ה) ויש אומרים דאם אפשר כו'. דיעה זו איתא בש"ג בשם ריא"ז ול"נ דבר זה תימה דכי היכי דיש איסור לעשות ע"י עכו"ם אם יש לחוש שיתעצל כמה שכת' אח"כ כאן ה"נ יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהי' עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא וגם בזה אמרי' בירושלמי השואל ה"ז ש"ד והנשאל ה"ז מגונה כמ"ש הטור סי' זה מטעם שהנשאל היה לו כבר ללמד דבר זה עם רבים שפ"נ דוחה שבת כמ"ש ב"י בשם ת"ה כ"ש שאין לעשות מכשול ויתן מקום לטעות ותו דהא אמרינן בזה וכל הזריז ה"ז משובח אם כן למה לא יהי' הישראל זריז קודם לעכו"ם ועפ"ז נל"ל מה שכ' תרי בבי בגמרא פרק בתרא דיומא אין עושין דברים הללו לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים אלא על ידי גדולי ישראל וא"א לעשות דברים הללו על ידי נשים ולא כותים כו' וכבר נזכר בב"י טעמים לחילוק תרי בבות ולפ"ד א"ש טפי דתחלה אמר שיש איסור לעשות ע"י עכו"ם שלא יאמרו שיש איסור לעשות ע"י ישראל ואח"כ אמר מצוה לעשות ע"י גדולי ישראל וא"א לעשות ע"י נשים וכותים דהיינו אפי' אם הם מזומנים לפנינו והם שומרי שבת אם כן אין שייך מכשול הנזכר כאן אפ"ה יעשו דוקא גדולי ישראל כדי להורות הלכה למעשה לרבים והב"י כת' דהך גדולי ישראל לאו גדולים בחכמ' קאמר כדמשמע מדברי הרמב"ם שכת' גדולי ישראל וחכמיהם דאם כן מאי אריא נשים וכותים אפילו שאר אינשי נמי אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים ישראל והוסיף רמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדי' שדעתן קלה עכ"ל וכמה וכמ' שיכל הרב את ידו לצאת מפשוטו ולפרש בדוחק גדול דאם כדבריו הי' לו לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראל גדולי' [גם בר"ן פ' ח' שרצים כת' ומכאן אתה למד שחולה שיש בו סכנה צרכיו נעשים ע"י גדולי ישראל עכ"ל ושם אין שייך לומר לאפוקי נשים ועבדים דהוא לא זכר זה כלל ובחנם נכנס לזה] דודאי במ"ש גדולי ישראל לאו למידק איסורא בסתם ישראל קא מכוין אלא למצוה מן המובחר קאמר והכונ' שלא תאמר שיש לעשות ע"י עכו"ם ואסו' ע"י ישראל אלא אדרבא מצוה יש בדבר וגדולי ישראל יעשוה ונמצא שיש איסור ע"י עכו"ם ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה כנלע"ד נכון והבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבי' באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה הזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אע"פ שהעכו"ם לפנינו ועושם ההצלה מ"מ הישראל יעשנה טפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקון הוא גם מדברי הר"ן שמביא ב"י משמע כן שכ' שמא יבא הדבר כו' משמע דחש על העתיד אע"פ שעכשיו אין חשש ומה שנרשם כאן במ"מ תוס' והר"ן הוא טעות המעתיק ואינו אמת בעיקר הדין שזכר רמ"א בזה כנלע"ד ברור:

סעיף יד

(ו) שוחטין לו כו'. כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה ובס"ס זה הביא ב"י בשם הגהות אחרונות דמרדכי כ' ראבי"ה אם הי' חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם עכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל וצידד ב"י אם מיירי ביש סכנה או לא ול"נ דמיירי ביש בו סכנה וראבי"ה ס"ל כהראב"ד שמביא ב"י דגם בנבילה הוי הדין כן דמוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה ולא יעברו אחרים על לאו דסקילה אבל הד"מ לא ס"ל כן כמ"ש הרא"ש בשמו אלא טוב יותר לשחוט לו ה"נ בזה טוב יותר שישראל יחמם כי אם יתנסך אז יעשה איסור על כל טיפה וטיפה ששותה וכ"פ מו"ח ז"ל:

סעיף יז

(ז) חולה שנפל כו'. תחלה נעתיק ונבאר דברי הטור לפע"ד כמ"ש בשם הרמב"ם לפשוט ספיקא דהרא"ש דהיינו שהרא"ש נסתפק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לו שבות ע"י ישראל וז"ל הרמב"ם חולה שאין בו סכנה עושים לו כל צרכיו ע"י עכו"ם כיצד א"ל לעכו"ם לעשות והוא עושה לבשל לו לאפות לו כו' וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אע"פ שאין שם סכנה ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושה אותן אפי' ישראל לפיכך מעלים אזנים כו' עכ"ל ולמד הטור מרמב"ם שכתב דברים שאין בהם מלאכה היינו מה"ת אבל שבות יש בהם והקשה הב"י היאך פשט הטור ספק שלו לקולא מדברי הרמב"ם דמותר בחולה שאין בו סכנה ע"י ישראל אפילו בדבר שיש בו איסור לישראל מכח שבות מ"מ יעשה ישראל מעשה זה כיון שהוא לצורך חולה שאין בו סכנה מכח מ"ש הרמב"ם באם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' דא"כ קשה מ"ש בכוחל דאינו מותר כ"א ע"י עכו"ם דהא כוחל הוא מדברים שאין בהם אלא משום שבות כדאיתא במשנה ס"פ המצניע גבי כוחלת ופוקסת כו' ובזה הביא ב"י לתרץ ע"פ דברי ה' המגיד שפי' דברי רמב"ם דמעיקרא אמר בחולה שיש בו חולי כל הגוף מותר ע"י עכו"ם ובכוחל שאין בו חולי לכל הגוף אלא לחבר א' אע"פ שאין בו סכנה אז מותר גם כן ע"י עכו"ם ובסיפא אמר בחולי של כל הגוף דהיינו אונקלי ומעלה אזנים מותר ע"י ישראל כיון שכל הגוף חולה בו זהו תורף פי' אע"פ שאין זה לשונו. ולפ"ז מתיישבים דברי הטור לפי' הרמב"ם מדין כוחל דאין היתר רק ע"י עכו"ם והקשה הב"י על הרב המגיד שלא נרמז ברמב"ם רמז מחילוק חולי של כל הגוף ופי' הוא דברי רמב"ם בדרך זה דאין חילוק בין חולה כל הגוף אך לא אלא החילוק הוא בין שבות שיש בו עיקר מלאכה שהיא סמוכה לעיקר מלאכה דאורייתא כגון כוחל דאיכא חשש שחיקת סממנים זה אין מותר רק ע"י עכו"ם אבל שבות שאינה סמיכה לעיקר מלאכה דאורייתא מותר אפי' ע"י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואונקלי שדברים אלו לא נאסרו מצד שהם דומין למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנים וז"ש אם היו צריכים לדברים שאין בהם עשיית מלאכה כו'. ומעתה לא נפשט ספיקו דהרא"ש מן הרמב"ם לקולא או לחומרא ולא עוד אלא אפילו מאי דפשיטא להרא"ש והר"ן דביש סכנת אבר הותר שבות הנעשה ע"י ישראל ולרמב"ם כל שהוא דומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנים אסור לעשות ע"י ישראל ולא הותר אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע"י סמנים עכ"ד ב"י:

ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש וטור בזה במה שנסתפקו דהא איתא בהדיא בפ"ב דביצה בפשט דאמימר בענין לכחול את העין דאסור דאמרינן התם אמימר שרא למכחל עינא בשבת ע"י עכו"ם א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה הא מר מסייע דעמיץ יפתח א"ל מסייע אין בו ממש ש"מ דע"י ישראל אסור וכ"פ שם הרא"ש גופיה וכ"פ הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולה שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר על ידי ישראל והא דאמרינן בפ"ח שרצים דרב אמר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול כו' כמ"ש ב"י ש"מ באין בו סכנות נפשות מותר כי שחיקי סמנים מאתמול ואע"ג דיש איסור דרבנן כבר תירץ הר"ן דהתם היה עכ"פ סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר לא היה עכ"פ סכנה בעין אלא חולי לחוד אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפילו באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לעכו"ם וא"ל דהתם לא היה אפילו חולי רק מיחוש בעלמא זה אינו דהא בהדיא מדמה לזה בגמרא לחולה שאין בו סכנה ואם כן כל שיש בכחיל' עין הוא כחולה שאין בו סכנה ותו לא דאם הם חלוקים היאך יליף בגמרא דין כוחל מחולה שאין בו סכנה ואם כן נסתר מ"ש ב"י לתרץ דברי הטור ע"פ ה' המגיד לחלק בין חולי כל הגוף דהיינו חולה שאין בו סכנה לכוחל וגם א"ל דאמימר מיירי לשחוק הסמנים בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה וזה ודאי מיירי בשחוקים קודם י"ט וכן פירש"י להדיא התם למכחל עינא להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקין מאתמול צריך דוקא ע"י עכו"ם ודברי הרמב"ם מתפרשים ג"כ הכי כמ"ש בשם הב"י בפי' דברי הרמב"ם והוא הפי' האמיתי דלא התיר הרמב"ם אלא דבר שאין בו גזירת שחיקת סמנים כההיא דמעלין אונקלי כמ"ש הרמב"ם גופיה בפכ"א וא"כ צ"ע עוד מ"ש ב"י על פסק דהרא"ש וז"ל והרשב"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפילו ע"י ישראל עכ"ל קשה טפי ע"ז מההיא דאמימר למה הוצרך לעכו"ם וי"ל דזה מיירי במידי שאין בו גזירת שחיקת סמנים וכעין שפירש ב"י דברי הרמב"ם במ"ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' ועמ"ש ע"ז עוד בסמוך אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע ליישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויוריני:

(ח) באיסור דרבנן בידים. משמע אפי' במידי דאיכא גזירת שחיקת סמנים ואפ"ה יש מתירין והיינו הרשב"א שזכרתי בשם ב"י דאל"כ קשה דבזה הכל מודים דמותר על ידי ישראל וכבר כתבתי התימא על זאת מההיא דאמימר:

(ט) וי"א שאם יש בו כו'. הוא דעת הר"ן שזכרנו בסמוך שמחלק בזה בין ההוא דפרק שמונה שרצים בעין שמרדה ובין ההיא דאמימר ומ"ש ואם אין בו סכנת אבר פ' והוא חולי כל הגוף רק שאין בו סכנה דאז עושין דוקא ע"י עכו"ם:

(י) עושים בשינוי. הוא דעת הרמב"ן בדברי ה"ה דבחולה שאין בו סכנה ואפי' לאבר אסור ע"י ישראל כ"א בשבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד וראייתו מפרק ר"א דמילה אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת וכו' וסיים ה' המגיד ודעת הרשב"א כהרמב"ן ומזה תמוה לי הרבה האיך כתב ב"י בשם הרשב"א בתשו' להתיר בחולה שאין בו סכנה כמו בסכנת אבר ע"י ישראל והיא הי"א הראשון דכאן ואם כן דברי הרשב"א סותרים זה את זה וכמדומה לע"ד דההיא תשובה לאו דסמכא היא או שיש בה איזה ט"ס כי על התשובה לאו מר בר רב אשי חתים עליה וכאן הרב המגיד העיד על הרשב"א שכ"כ וא"כ אין שום מקור ליש מתירין הראשון דא"ל דעל הטוב קמרמז דיליף כן מדברי רמב"ם לקולא דכבר דחאו ב"י וכ"ש לפי מה שהקשינו מן הגמ' דאמימר:

(יא) וי"א אפי' יש בו סכנת אבר. הוא דעת הרמב"ם כפי פי' ב"י בו וי"ל ע"ז דאמרינן בפ' ח' שרצים עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול אבל משחק ואתוי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרשי לי מיניה דרב יהודה דאפי' משחק ואתויי דרך ר"ה נמי משום דשורייני דעינא בליבא תליא ויש סכנת נפשות ומזה למדו הרא"ש והר"ן דמדאמרינן בסלקא דעתיה מעיקרא דליכא בעין שמרדה סכנת נפשות ואפי' הכי מותר בשחיקי מאתמול ואע"ג דרבנן אסרו משום רפואה אם כן ש"מ דבסכנת אבר מותר אפי' ע"י ישראל ומזה קשה על הרמב"ם דאוסר אפי' בסכנת אבר בעינן דוקא שלא יהא בו סמך מלאכה דאורייתא דהיינו שחיקת סמנים אז דוקא מותר. וא"ל דברי הרמב"ם דמיירי בכוחל עין שלא במקום סכנת אבר וכדפירש הר"ן ולא כמ"ש ב"י דאם כן קשה ה"ל להרמב"ם לכתוב דין סכנת אבר דמחללין ע"י ישראל ע"כ נראה דודאי האמת בפי' ב"י דלהרמב"ם אין חילוק בין סכנת אבר או לא וכלהו הוה כחולה שאין בו סכנה לחוד וההוא דפרק ח' שרצים נראה שהרמב"ם ס"ל דמעיקרא היה סבור דאיירי בשחוקים מאתמול ואז היינו צ"ל דאע"ג דליכא סכנת נפשות מותר ע"י ישראל אפי' במקום שיש איסור דרבנן מחמת שחיקת סמנים אבל לבסוף דמיירי בסכנת נפשות ומותר אפי' שחיקת היום א"כ לא נרמז מזה הדין כלל במקום שאין בו רק סכנת אבר אלא הכל תלוי בסכנת נפשות דאז מותר לגמרי ובאינו סכנת נפשות אסור במקו' שיש סמך לאיסור תורה כנלע"ד נכון לדברי הרמב"ם:

(יב) ודברי הסברא השלישי' נראין. משמע דמסכים לדעת הרמב"ן שהיא דיע' השלישי' ומו"ח ז"ל פי' דעל הרמב"ם קאי שהיא סברת י"א השלישי ולא חשיב דיע' ראשונה דהיינו יש מתירין כו' אלא על ג' י"א קאי וכ"מ בלבוש ולא ידענא למה פי' כך ולא נפרש עם דיעה קמייתא ותו דא"כ היה לו לומר ודברי סברא זאת נראין כיון דעלה קאי ע"כ נלע"ד כפשוטו דעל הרמב"ן קאי:

(יג) לסייעו קצת. עמ"ש בס"ג דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה לא שיקדים לפניו כלל ומשמע מל' זה דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק כי לא מצינו היתר בחולה טפי רק לענין אם אומר צריך אני ונראה דגם כאן לאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר:

סעיף יט

(יד) מותר בבשולי עכו"ם. ואם נשאר למ"ש אסור לבריא ואפי' לדידי' אם הבריא ועמ"ש בי"ד סי' קכ"ג בסופו:

סעיף כ

(טו) אם פותח וסוגר כו'. דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה וכיון שהישראל נותן היין אסור משום רפואה ורוק תפל שהוא חזק מוכח' מלתא דלרפואה מיכוין דאי לרחיצה הא מאוס הוא וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשיב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין:

סעיף כב

(טז) בגמר מכה. דליכא צערא כצ"ל פי' אלא לתענוג כן הגיה מו"ח ז"ל:

סעיף כג

(יז) וחדשי' שאינן לרפואה. חילוק זה איתא בגמרא גבי חתיכות בגדים לתרץ דומיא דבגדים ובטור משמע דקאי גם אספוג דנקט חתיכות של בגדים וספוג יבשים וחדשים וכ"מ עוד בגמ' דחילקם לתרי בבי מוך יבש וספוג יבש:

סעיף כה

(יח) לא יחזירנה. גזירה שמא ימרח פי' להשות אותה:

(יט) ע"ג כלי יחזירנה. בטור הביא אספלנית שפירשה מהאגד מחזירין אותה תחת האגד ע"פ המכה והיא תוספת' והקשה ב"י דהא כבר פסק ברטיה אפילו פירש ע"ג כלי מותר להחזירה כ"ש בהוחלקה ואם כן למה הוצרכו הפוסקים לכתוב זה וע"כ השמיט' כאן ונ"ל דקמ"ל דל"ת דאסור להחזירה תחת האגד דשמא יבא לאגדה אם יתקלקל האגד והוא אסור מדין קשר בשבת כי היכי דגזרי' משום שמא ימרח בנפלה על גבי קרקע וזה מבואר במ"ש מחזירין אותה תחת האגד שהך תחת האגד הוא יתור אלא כדפרישית:

(כ) וע"י עכו"ם מותר. נ"ל דהיינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' ע"י עכו"ם לעיל בסי' זה:

סעיף כח

(כא) ה"ז מותר. אע"ג דשאר פטורים דשבת אסרי' לכתחילה וכאן אמרו במשנה פטור ומ"מ בזה מותר לכתחילה משום צערא:

סעיף כט

(כב) מי שנגפה כו'. פר"י כגון שלא באה מחמת ברזל דאלו בא מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד או רגל מחללין עליה שבת כדלעיל ס"ז [ב"י בשם התוס']:

סעיף לא

(כג) ומצערות אותו. סיים הרמב"ם ואם אין מצערו' אותו אסו' פי' אע"פ שהם כלפי מעלה:

סעיף לב

(כד) החושש בשיניו כו'. פשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמ' אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג:

סעיף לז

(כה) וכן אם נפל למשכב שרי. הג"ה זו תמוה דבב"י כת' וז"ל אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם ומשמע דאוכל אוכלין המרפאין ול"ח שמא ישחוק סמנים כיון שלא התירו לעשות מעש' הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו עכ"ל והנה רמ"א פוסק דלא כותיה אלא ע"י ישראל קא שרי. ודברי שניהם תמוהים דלהרמ"א פשיט' דקשה הא כבר נפסק בסי"ז דבחול' שאין בו סכנה אין מתירין אפילו בשבות לחלל ישראל עליו ואפי' על הב"י דמתי' ע"י עכו"ם קשה דע"כ לא שרי בע"י עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה ואפילו מסייע אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ו משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל וישראל אוכלו זה לאו מסייע מקרי אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם ופשיטא דאסור וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר:

סעיף מ

(כו) שעירו ממנו מים חמין. דאל"כ אפילו בחול אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ו:

סעיף מא

(כז) מי שנשתכר כו'. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה הרפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים כנ"ל:

סעיף מב

(כח) כדי שיגע ויזיע. בטו' כתוב שאסור לחולה ליגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהיא רפואה עכ"ל וק"ל כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין בו סכנה ומ"ש מהא דסעיף שאח"ז שמותרים מטעם זה. ונ"ל דכיון שלפעמים מביאים הזיעה על החולה ג"כ ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכו' רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן אלא דמ"מ קשה ע"ד הטור שהבי' לעיל ספיקא דהרא"ש ומדברי רמב"ם למד קולא קשה עליו מכאן דאסו' אפי' ע"י חולה עצמו וצ"ע ליישבו:

סעיף מג

(כט) שכל א' מאלו כו'. בסעיף הקודם לזה נתברר דבר זה: