שולחן ערוך אורח חיים שכד ג
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שכד · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים אבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל מותר ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב ומותר לערב המורסן כדרכו בכלי אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כורים ויש אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום
- (ועיין לעיל סימן שכ"א גבי שום וחרדל כיצד נוהגין)
מפרשים
(א) אבל נותנין בו מים כו'. בעל דיעה זאת הוא הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור שזכרנו בסימן שכ"א סט"ו שפוסקין כר"י בר יהודה דאין חייב בנתינת מים עד שיגבל וע"כ שרי לגמרי ליתן מים דלא עביד מידי והא דאר"י בר יהודה אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא עכ"פ איכא בנתינת מים לאו מלתא היא דהא במשנה שרי לכתחלה ליתן מים למורסן ואתיא כר"י בר יהודה אלא דכיון דא"ר התם א' נותן קמת וא' נותן מים האחרון חייב ע"כ הוא נקט ואמר אינו חייב ובאמת מותר לגמרי והב"י כ' דאיסורא מיהו איכא גם בנתינת מים והיינו בקמח שא"צ לשבת ע"כ יש מיהו איסור אבל (במורסן) שיש בו צורך להאכיל לחיה ועוף לא גזרו ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דאטו בקמח לא הוה בו צורך לעופות ולבהמו' ובודאי אותו הנותן בו מים הוא עושה לצורך זה ותו דבגמרא פרכי' דלמא ע"כ לא אמ' ר"י בר יהוד' אלא בקמח דבר גיבול כו' הרי ראינו דבעינן שיהא מפור' להיתר לר"י ולא סגי באם נא' י"ל דאתי כר"י דאל"כ מאי פריך וממציא חילוק הא עדיף לן טפי לו' דאין חילוק בין בר גיבול או מורסן ונוכל לאוקמי' מתני' כר"י דהא כר' עכ"פ לא אתי' אלא ודאי שהגמ' בעי למימר דבודאי אתיא כר"י ואין שום חילוק א"כ בלא"ה ה"ל להקשות עכ"פ לא אמר ר"י אלא דאינו חייב אבל מתני' דאיכא היתר לכתחלה לא אלא ודאי דכל דלא מצינו איסור בפי' ודאי לא בדינן איסורא מלבנו וכ"ה האמת לר"י בר יהוד' ואע"ג דבדברי ה' המגיד מצינו חילוק בין איסור לחיוב למאן דס"ל דמידי דלאו בר גיבול קיל טפי שכתב וז"ל והטעם משום דאינו בר גיבול ולכך אפי' אם יגובל לא יהיה בו חיוב אלא איסור מדבריה' ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היה גבולו אסור מה"ת היה אסור נתינת מים מדבריהם כו' ולפ"ז מ"ש אינו חייב עד שיגבל ר"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר אין חיוב לר"י בשום צד עכ"ל אין מזה ראיה דהוא כתב לאותו מ"ד דס"ל דבר שאין בר גיבול הוא עדיף לר"י וא"כ קשה מ"ט אר"י שם בברייתא בפ' מי שהחשיך נותנים מים למורסן היה לו לומר אפי' גובלין שאין שם חיוב דלאו בר גיבול הוא א"ו דאיסור יש בגיבול אפילו במידי דלאו בר גיבול משום גזירה אטו משום בר גיבול וא"כ ה"ה נמי במידי דבר גיבול כגון קמח פשיטא דיש איסור אפי' בנתינת מים גזירה דיגבול דהא לא עדיף נתינת מים במידי דבר גיבול מגיבול עצמו באינו בר גיבול אבל אנן דקי"ל כדעת התוספות והראב"ד דבאינו בר גיבול חמיר טפי ואפ"ה אר"י בר יהודה דאינו חייב עד שיגבל ואפי' איסור אין שם דהא אמר בפי' נותנין מים לתוך המורסן א"כ כ"ש במידי דבר גיבול שאין בו איסור בנתינת מים לר"י בר יהודה כנ"ל:
(ב) ויש אוסרין ליתן מים. הוא דעת הטור דפוסק שם כרבא דבנתינת מים לחוד הוה גיבול ולעיל סי' שכ"א סט"ו נתבאר:
(א) מורסן: כתב הרמב"ן במלחמות לסברא קמייתא דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי וכמ"ש סימן שכ"א סי"ד ע"ש:
(ב) ונותן לפני כל בהמה ובהמה: אבל אסור לגבל יותר ממה שצריך וקשה דאמרינן בגמרא אפי' כור ואפי' כוריים וכו' עיין בבית יוסף שנדחק בזה ולי קשה עוד דהא כתב בחושן משפט סימן של"ח דמאכל פרה ד' קבין ליום וא"כ היכי קאמר ר"י אפי' קביים מאי אפי' הוא זה לכן נראה דודאי לכ"ע אסור להכין יותר מהצריך ליום אלא דרב מנשיא אוסר להכין יותר ממה שרגילים בפעם א' בחול וזה התירו ר"י ועולא כנ"ל נכון:
(א) מורסן: ומעט מעט שרי בלא שינוי לסברא קמייתא עיין סי' שכ"א סי"ד.
(ב) מים: עיין ט"ז שכתב דה"ה לקמח אין איסור בנתינת מים ע"ש.
(ג) כור: עיין מ"א שהעלה דלכ"ע אסור להכין יותר מהצורך ליום ע"ש.
(ה) אין גובלין וכו' - אף דאינו בר גיבול מ"מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש [רמב"ם] ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש ועיין בבה"ל:
(ו) מורסן - ואין חילוק בין אם מגבל הרבה או מעט מעט:
(ז) אבל נותנים בו מים - ואם מותר ליתן מים לתוך הקמח באופן זה עיין בט"ז שכתב דזה תליא בשיטת הפוסקים דלהרמב"ם אסור ולשארי פוסקים מותר. וכל זה לדעה קמייתא זו אבל לדעת הי"א שהובא בסוף הסעיף דס"ל דאפי' לתוך המורסן אסור ליתן מים משום דנתינת המים זהו גיבולו כ"ש לתוך הקמח דהוא בכלל גיבול:
(ח) כיון שאינו וכו' - אבל אם ממרס או מסבב בהתרווד נראה כלש:
(ט) אפילו כור וכו' - והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל"ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא:
(י) יש אוסרים וכו' - הוא דעת בעל התרומות וסייעתו דפוסקין כרבי דס"ל דבנתינת מים לחוד חייב משום גבול בקמח ובמורסן ובאפר ובכל דבר וע"כ צריך שיתן עליו המים מבעוד יום ואפ"ה אסור לגבל למחר להדיא אם לא בהולכת שתי וערב וכנ"ל:
(יא) ועיין לעיל סימן שכ"א וכו' - ר"ל דשם נתבאר דנוהגין להחמיר כסברת בעל התרומה וכתב הח"א דבשעת הדחק יש להתיר ע"י א"י שהא"י יתן המים בשבת ויגבל ע"י שינוי הנ"ל. ואם המים היו רותחין אסור אפי' ע"י א"י לערות מכלי ראשון משום מבשל אלא יערה הא"י מתחלה המים לכלי שני ואח"כ ישפוך המים על המורסן. ודע דמורסן הנזכר בשו"ע הוא קליפת התבואה הנשארת בנפה כשמנפין את הקמח ולענין מוץ הנושרת בעת הדישה לא נזכר פה בשו"ע ועיין בבה"ל שבארנו דלענין מוץ בודאי יש ליזהר שלא ליתן המים בעצמו בשבת דלהרבה גדולי הראשונים חייב בזה משום לש:
(*) אין גובלין וכו': הנה בענין נתינת מים למורסן פליגי בזה רבי ור' יוסי ב"ר יהודה רבי מחמיר [ולדידיה יש חיוב חטאת בזה דס"ל נתינת מים זהו גיבולו] ור' יוסי בר"י מיקל לכתחלה ויש סתם משנה בפרק בתרא דשבת כר"י ב"ר יהודה ובפ"ק כרבי ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כסתמא בתרא להקל אף דבעלמא קי"ל הלכה כרבי מחבירו הכא סתמא בתרא עדיף ויש פוסקים שסוברין [היינו הרא"ם ובעה"ת וסמ"ג וסמ"ק והובאו דבריהם בהגה"מ וגם במרדכי ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל] דכיון דחולקין הסתמות אהדדי הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו ודעת המחבר בעצם הדין להקל בנתינת מים ותפס הדעה האחרונה רק בשם י"א משום דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם קיימי בזה בחדא שיטתא ובאמת כן הוא ג"כ דעת הר"ח והרז"ה והרמב"ן במלחמות והר"ן והרוקח והא"ז ורבינו ירוחם והמאירי כולם פסקו כר' יוסי ב"ר יהודה. וכן ה"ה דפליגי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט דרבי מחייב ור' יוסי בר"י פוטר עד שיגבל ומ"מ יש איסור דרבנן אפילו לר' יוסי בר"י בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט שמא יבוא לגבל והא דהתיר במורסן לכתחלה דעת הרמב"ם משום דאפילו כי גבלו לית ביה איסור דאורייתא וכדלקמיה ולכך לא גזרו על נתינת המים וי"א דטעם ההיתר הוא משום שצריך להאכיל לבהמה ולעוף ולכך לא גזרו רבנן ולפי טעם זה גם בקמח יהיה מותר נתינת המים כשהוא צריך להאכיל לעופות וכמו במורסן ע"י שינוי [מט"ז ופמ"ג] ודע עוד דבדיעבד אם גבל מורסן דעת הרמב"ם דפטור משום דלאו בר גיבול הוא וה"ה באפר או חול הגס וכן הוא דעת הרי"ף ורש"י בפ"ד דביצה דבאפר דאינו בר גיבול אפילו כי גבלו פטור אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז [הלא המה התוס' בשבת י"ח והראב"ד בפ"ח דהלכות שבת והרא"ש בפ"ד דביצה והר"ן והרשב"א שם] וס"ל להיפוך כדעת אביי דבדבר דאינו בר גיבול תיכף משנתן בו מים חייב וע"כ באפר או חול הגס חייב תיכף משנתן בו מים אך מורסן מיקרי לדידהו בר גיבול ולכך פטור בעת נתינת המים וחייב כשגבלו כמו קמח. וכ"ז במורסן אבל במוץ פשוט דאינו בר גיבול לכו"ע ולדעת אלו הראשונים יש בהו חיוב חטאת כשנותן בו מים בשבת:.
(*) מורסן: עיין במ"ב שכ' בין רב או מעט ולא הותר מעט מעט כ"א בקלי ואף דהמגן אברהם הביא בשם הרמב"ן במלחמות דמעט מעט מותר אפילו שלא ע"י שינוי המעיין שם היטב במלחמות בסוף המסכת יראה דאין ראיה כלל דמה שכתב שם כולן מותרין הכוונה היינו בין לעבה בין לרכה בקלי וכ"כ בהדיא בחידושיו והטעם דלא התירו זה אלא במאכל אדם ולא לטרוח בשביל מאכל בהמה א"נ דמורסן לבהמה מתאכלי אפילו אם אינו מגבל כל צרכו [היינו רק ע"י שינוי דהעברת שתי וערב] לכך לא רצו להקל בזה ע"י התירא דעל יד על יד עי"ש בחידושיו. אח"כ מצאתי בספר קרבן נתנאל שגם הוא הסכים דלא כהמגן אברהם וכתב דאין מהמלחמות ראיה וכוון האמת בדברי הרמב"ן וכמו שכתבנו:.
(*) ומעביר בו וכו': עיין בב"י וב"ח שמצדדין לומר דאפילו מעביר כמה פעמים שתי וערב שפיר דמי כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב בהמקל:.