שולחן ערוך אבן העזר יז לא
<< · שולחן ערוך אבן העזר · יז · לא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
ראוהו צלוב והעוף אוכל בו, אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים אין מעידין עליו שמת. ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או לבו או בני מעיו, הרי זה מעיד עליו שמת:
מפרשים
(נח) ראוהו צלוב: היינו צלוב ממש משום דאפשר שיחתך החבל ויחיה ולא ידעתי למה הקיל הב"ח ומפ' צלוב בידיו:
(נט) אף ע"פ שדקרוהו או ירה בו חצים: במשנה תנן [דף ק"ך ע"א] אין מעידין על המגוייד (פרש"י לשון גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב) ובגמר' משמע דאפילו במקום שעושה טריפה כגון מן הארכובה ולמעלה לא תנשא אם לא במים (דגמר' פריך על הא דמתני' מדתני אין מעידין על המגוייד למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו הוא מגוייד טמא לא מטמא הא מיחיי לא חיי אמר אביי לא קשיא הא רשב"א והא רבנן דתניא מעידין על המגוייד רשב"א אומר אין מעידין על המגוייד מפני שיכול לכוות ולחיות וא"כ מתני' אתיא כרשב"א ופריך מי מצית לאוקמי מתני' כרשב"א הא קתני סיפא דמתני' מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלת' בידו אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא (דמאחר שהוא טריפ' וא"א דחיי') מן הארכובה ולמט' לא תנשא (ופרש"י קתני מיה' מן הארכוב' ולמעל' תנש' אלמ' מגוייד לא חיי ומשני שאני מיא דמרזו מכה ולעול' אימ' לך לרשב"א דמוקמינן מתני' כוותיה אפילו מן הארכובה ולמעלה לא תנשא דמגוייד חיי ושאני הכא דהיה במים) ולפי הירושלמי (הביאו הב"י סק"א) דאזלינן לחומרא בסתם מגוייד דחוששין שמא בחרב מלובנת נכוה (דפרש"י שמתוך המכוה מתרפ') א"כ אפילו דקרו בו חץ בקרום של מוח או בשאר מקומות שנעשה טריפ' אפ"ה אין מעידין דשמא בחץ מלובנת ירו בו ואפשר שיחיה לעולם ובב"ח כ' שאף לרשב"א מת הוא תוך י"ב חודש ואין מעידין דקאמר היינו תוך י"ב חודש והמעיין בתוספות (בדף הנ"ל בד"ה למימרא דמגוייד חיי) יראה דאין דבריו ברורים דהתוס' כתבו והקשו וא"ת בלא מילתא דרשב"א תקשי ליה רישא לסיפא (דברישא דמתני' תני' אין מעידין על המגויד ובסיפא תניא מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד חיי ותירצו) דבלא רשב"א הייתי מפרש הרישא דאין מעידין לאלתר (וסיפא היינו לאחר י"ב חודש) אבל לרשב"א דאמר בפי' שיכול לכוות ולחיות ע"כ מקשה רישא לסיפא דרישא משמע אין מעידין לעולם מפני שיכול לחיות וסיפא משמע דתנשא לאחר י"ב חודש וע"כ מחלק בין מים ליבשה וא"כ לפי המסקנא לרשב"א אסורה להנשא לעולם כשהוא מגוייד ביבשה ולת"ק כשהיה מגוייד בסכין מלובנת ג"כ מודה לרשב"א:
(צג) ראוהו צלוב: כתב ב"ח דוקא אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצוארו אמרינן מיד נחנק ובח"מ חולק עליו כי י"ל דנחתך החבל ונפל וכן בט"ז חולק עליו וכן משמע בירושלמי לא כוותיה דאיתא שם שמא מטרוניתא עברה עליו ופדאתו:
(צד) או ירו בו חיצים: כ"כ הרמב"ם ולפי' המגיד לא הזכיר הרמב"ם דין מגויד וכן כ' ב"ח מ"ש הרמב"ם אם דקרוהו או ירו בו חיצים, למד מסוגיא ר"פ האשה שלום דאיתא שם זימנין דמחו ליה בגירא או ברמחא וסברה בוודאי מת ואיכ' דעבד סמתרי וחיי אבל אם נראה דשחט בו שנים מעידים וכן אם ראה שפצעו את מוחו מעידים עליו אלא אם יורה בו חצים ולא ראינו מה שנעשה בו אמרינן שמא לא נעשה בו שום דבר מחמת דעבד ע"י סמתרי ולא שלט בו כלי זיין, אבל הבית יוסף פי' מ"ש הרמב"ם דקרוהו היינו מגוייד דתנן ואין מעידי' בו משום דפוסק לחומרא כדאוקימתא דאביי שם דאמר דחיישינן שמא סכין מלובן היה, מיהו נראה אף לפי' הב"י מ"מ אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו דהא אם שחט בו שנים פסק הרמב"ם והטור דמעידים עליו וע"כ צ"ל אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אלא אם נעשה במקו' שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפילו אחר י"ב חודש דחיישינן שמא סכין מלובן היה ואז יכול לחיות אפילו אחר י"ב חודש ולא כב"ח שכתב אחר י"ב חודש מעידין עליו וליתא וכן השיג עליו בח"מ אבל במקום שתצא נפשו לא מהני סכין מלובן ובנ"י מחלק וכתב סכין מלובן מהני היכא שלא נעשה טריפה אלא שהוא מגוייד אבל במקום שנעשה טריפה מעידין עליו ולא מהני סכין מלובן ומה שא' שמואל לא שנו אלא במקום שאין נפשו יוצאת קאי גם על מגוייד נשמע סכין מלובן לא מהני במקום שנעשה טריפה וכן יש לחלק לדברי הרמב"ם במקום שנעשה טריפה מהני אבל במקום שנפשו יוצאה לא מהני וכל זה איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תו' גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידים עליו ואם הוא גוסס ג' ימים מעידים עליו כמ"ש בי"ד וכ"כ בספר ב"ה:
ראוהו צלוב ועוף אוכל כו' פי' דעדיין לא מת והעוף אוכל בו ובטור כתב או שעוף אוכל בו והכל חדא אלא שאין שייך העוף אוכל בו אם אינו אסור ומקושר במקום אחר וטעם איסור הצליבה משום דחיישינן שמא אחר שהלך זה משם בא א' וחתכו מן הצליב' כדאיתא במרדכי בשם ירושלמי דההיא מטרוניתא שעברה ראתה תלוי אחד ציותה לחתוך אותו ונשאר חי. כתבתי זה לפי שראיתי מו"ח ז"ל כתב דהאי צלובי היינו שצלבוהו בידים כדאיתא פ' נגמר הדין ופסוק מלא הוא שרים בידם נתלו אבל צליבא שבמלכות זה ובשאר מלכיות שתולין אותו בחבל סביב צוארו ונחנק מיד מעידין עליו אע"פ שהלך משם ולא שהה שם עד שתצא נפשו דכל שא"א שיהיה אלא ימות בקרוב מעידין עליו עכ"ל ואין לסמוך על הוראה זו כלל (ועיין בשו"ת לבב"ח סי' שכ"ז לדינא) דנהירנא בימי חורפי שאירע מעשה זה שהועד על אחד שראו' בו התלי' והלכו משם תיכף וע"ז כתב מו"ח ז"ל להתירה מטעם שהצליבא בגמ' לא היתה בצואר ויליף לה מדאיתא פ' נגמר הדין ת"ר אלו נאמר ותלית הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין כדרך שהמלכים עושין ת"ל והומת ותלי' ממיתין אותו ואח"כ תולין אותו ודקדק מזה מדקאמר ואח"כ ממיתין אותו ש"מ שדרך המלכים היה שלא מת מחמת התלי' אלא תולין אותו בידו ואח"כ ממיתין אותו ביורים ורמחים ולא נראה בעיני חילוק זה והבאתי ראיה מתרגום רות שחשיב ד' מיתות ב"ד רגמות אבנא ויקידת נורא וצליבת קיס' וקטילת סייפא הרי שחשיב שם ארבע מיתות ב"ד וחשיב במקום חנק צליבת קיס' ש"מ שסביב צוארו היו צולבים מי שהיה חייב חנק ולא בידו ומ"ש הפסוק שרי' בידם נתלו משם אין ראיה אדרב' דאי סתם צליבא בידים לא היה צריך הקרא למימר אלא סתם נתלו אלא ודאי ששם אמר על רוב הצרה שלא תלה אותם בצוארן דאז היתה המיתה קרוב ולא אפוש' צערא אלא שינוי התליה לתלותה בידיהם כדי לאפוש צעריהם קודם מיתתן והחי' דפ' נגמר הדין דקאמר ואח"כ ממיתין אותו לא אמרו דבר זה אלא לענין תלי' ההי' של ב"ד דחייב סקילה וכל הנסקלין נתלין ממילא היה תולין אדם שכבר מת משא"כ בתליה של מלכות שתולין אותו בעודו חי ואח"כ משהה אותו שם שימות ע"י חניקה שיחנק לכן אמר לשון ואח"כ לאפוקי להמיתו קודם התלי' והא דאמרה נעמי לרות אית לן צליבת קיס' במקום חנק אע"ג דמצות חנק של ב"ד אינו כך אלא משקעים אותו בזבל עד ארכבותיו כדאי' בפ' ד' מיתות דף נ"ב היינו דשם לא באה נעמי אלא לגלות לה מצות חנק שחונקים בצוארו ולא באה לפרושי לה כיצד חונקים לפי דיננו אלא שסביר' לה כדרך שהמלכות חונקים בצואר בתליי' קיס' כן חונקים בדיננו ותו דאי התנא דידן דתנ' היה צלוב היינו צלוב בידיו פשיטא דפשיטא שאין מעידין בשביל זה המיתה בפרט לדעת הטור דהעוף אוכל בו היא חלוקה אחר' ממילא האי דצליב אין שם רק הצליבא ואי בידו הוא מהיכי תיתי להעיד על מיתתו אלא פשוט דצליבא בצווא' קאמר ואפ"ה אין מעידין בו שמא תיכף חתכוהו משם ונשאר חי וזכורני שכמה רבנים לא הסכימו לחילוק זה. וע"כ אין לסמוך להקל בזה כלל. וע"כ נראה דאם בא א' להעיד על א' שנתלה צריך לשאלה אם שהה שם עד שיצא' נפשו אלא דאם שמע מפי אחר שפלו' נתלה די בכל כמו שזכרנו לענין קברתיו בסי' י"ח בתשובה (ועיין בשו"ת בב"ח סי' קכ"ז לדינא):
או שיירו בו חצים בטור כתב או מלא פצעים אפי' במקום שעושה אותו טריפה כו' וק' מאי שנא משחט בו רוב שנים דמיזידין עליו. ונראה לתרץ דבריו ותחילה נאמר ונפרש דברי הרמב"ם דהיינו סעיף ל' וסעיף ל"א במשנה איתא אין מעידין עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב והיה אוכלת בו ופרכינן למימרא דמגוייד חי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' צלוב ואפי' גוסס טמוי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי. אמר אביי הא ר"ש בן אלעזר הא רבנן. דתני' מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רשב"א אומר אין מעידין אף על המגויד מפני שיכול לכוות ולחיות בא אמר בסכין מלובנת ודברי אכל פי' דמתני' דתנא אין מעידין על המגוייד איירי בחתכו בסכין מלובנ' גם ת"ק דבריי' מודה דאין מעידין דמרפה ע"י מכוה וברייתא דפליגי במגוייד היינו בסתם דת"ק לא חייש שמא הסכין היתה מלובנת ורשב"א חייש בסתמא. וכתב הטור בשם הרמ"ה דוקא שראוהו מגוייד במלובנת וה"ה באינה מלובנת ונכווה אח"כ כדאמר רשב"א שיכול לכוות ולחיות אח"כ אבל אם לא נכווה אח"כ מעידין עליו ורבנן דפליגי ארשב"א וכן הלכה עכ"ל:
וקל דהא אם בודאי לא נכווה אח"כ גם לרשב"א מעידין דהא עיקר חומרת רשב"א משום שיכול לכוות אח"כ וכאן ראינו שלא נכוו' לא פליגי ת"ק ורשב"א אלא אי חיישינן בסתמא או לא וצ"ל דהך אם לא נכווה דאמר הרמ"ה בסיפא פירושו שלא ראינו שנכווה אלא ספק בדבר ופסק כת"ק והטור כתב ע"ז ואין נראה כן מדברי א"א ז"ל דהיינו מדלא הבי' הרא"ש והרי"ף רק המשנה ולא הביא אוקימת' דברי רבא דמיירי במלובנת אלא ודאי דאף בסתם חיישינן שמא הסכין היתה מלובנת וק' דהא לרבא מיירי במלובנת לד"ה וברייתא דפליגי היינו בסתם א"כ אמרי פסקו כרשב"א ולמה לא פסקו כת"ק ומ"מ מביא בשם הרשב"א ג"כ בסתם לחומרא וכתב עליו המ"מ דא"כ למה אמר רבא במלובנת ה"ל למימר בחשש סכין מלובנת ותמוה לי מאוד דהא א"א כלל לומר דרבא חשש מלובנת קאמר דא"כ היינו אביי דס"ל בחשש מלובנת מיירי מתני' והנלע"ד דהמחמירין בסתם פוסקים כאוקימת' דאביי דבסתם מיירי מתני' ואתי' כרשב"א ממילא הלכתא כן ואע"ג דהלכה כרבא לגבי אביי שאני הכא דסוגיא דגמ' אתי כאביי דהא פרכינן אח"כ שם ותאמר' מיא מירזי מכה והחי' סברא דמי' מרזי' מכה אינ' מוכרחת אלא לאביי כדאיתא בסוגיא שם בהדיא ועכשיו נבאר בס"ד פי' הסוגי' לדעת הרמב"ם והטור דהרמב"ם והטור תרווייהו ס"ל דמגוייד דתנן במתני' דאין מעידין היינו במקום שעושה טריפה ובודאי ימות אלא דהחי' דצלוב וחיה אוכלת היינו תרווייהו (דמי') להדדיי ושניהם אין בהם מיתה ודאית כמו שנזכר אח"כ והרמב"ם לא נקט מגויד שנזכר במתני' כמ"ש המ"מ והוא תמה עליו באמת למה לא הזכירו והב"י כתב דבמ"ש הרמב"ם אף על פי שדקרוהו או ירו בו חצים היינו גייד דמתני' ולא נלע"ד דבריו בזה דא"כ לא ה"ל לשנות הלשון לענין דקיר' וחצים אלא בזה כיון הרמב"ם על מה שאמרו ר"פ האשה שלום דאשה במלחמה אינה נאמנת לומר מת בעלי דזימנין דחזי' דמחי לי' בגיר' או ברומחא וסברא ודאי מת ואיכא דעביד ליה סמתר' וחיי והתם לא חזיי' דמחי גיר' במקום שעושה טריפה דאז לא מהני סמתר' להחיות מתים ואע"ג דאיתא בפרק המקבל דאמר שמואל כל חיות האדם תלוי ברוח ופרכינן והאיכא הרוגי מלכות דלאו ברוח תלי החיות ומשנינן אי לאו משום רוח הוה עבדי לי' סמא וחיי ש"מ דהתם מועיל לתת החיות אפי' לנהרג הוא באמת לא מהני סמא דשם לנהרג מצד הרוח וההיא דפ' האשה שלום ודאי לא מיירי דמחי לי' בגיר' במקום שחיותו בו כגון שראתה שהחץ נכנס למוח או ללב בזה ודאי נאמנ' כאלו אמר' קברתיו דהא איתא לעיל בהג"ה סעיף י"ז דלאו דוקא קברתיו אלא כל שרואין שודאי מת ותו דאמרינן שם וסבר' דהוא מת משמע באמת לא מת אלא ודאי דשם מיירי שלא ראתה דברים אלו במקום היות' אלא החץ נכנס לחלל הגוף וסברא שבודאי ימות ובאמת לא ימות רק שמכה יש בו ויש לו רפואה ודבר זה נתכוין הרמב"ם במ"ש אע"פ שדקרוהו ברומח או ירו בחצים אין מעידין דאפשר שאין שם מכת מות אלא סתם מכה ואפשר ברפואה אבל מגוייד דמתני' הוא מכת מות ולא זכרו הרמב"ם מטעם שהמשנה שאמרה שאין מעידין בזה משום שאפשר ברפואה מכוות אש כדמוקי לה רבא במלובנת והרמב"ם לא עסיק בזה שחתכו בסכין מלובנת דמלתא דלא שכיחי היא ולא נקט אלא הדברים שאין המיתה ודאית בהם אבל בדברים שהמיתה ודאית הוה כמו שחט בו שנים או רוב שנים דפשיטא דמעידין עליו וראיה עוד לזה מדברי ב"י שכתב על דברי הרמב"ם אלו וז"ל וא"ת דיש לתמו' עליו דלמא לא ביאר דבריו במ"ש אע"פ שדקרוהו אי מיירי דוקא ברומח או בחץ מלובני' ואי בשאינן מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום שאינו חי כו'. הרי לפניך שבמקום דלא חי מעידין עליו ואין חוששין לרפואה הגם שקושייתו אינו קושי' לפי מה שזכרתי דמיירי בספק מיתה מ"מ יש לי ראיה מן הסברא שזכרתי דלא חיישי' לרפואה במיתה ודאית ודבר זה נכלל במ"ש הרמב"ם בכל הדברים שא"א שיהיה אלא שימות בזמן קרוב מעידין עליו ולדעת הטור נראה שהוא מפרש ע"ד מ"ש התו' שם וז"ל עוד אומר ר"י לפרש דודאי פשיט' דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגויד במקום שעושה טריפה אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירו לה לינש'. והשתא פריך לי' ממגויד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר וה"ה נמי במגויד מת לאלתר מדתנ' מגויד בהדי גוסס עכ"ל. ובזה ניחא דברי הטור שכתב במגויד אפי' במקום שעושה טריפה דאע"פ שבודאי ימות קודם שיעברו י"ב חדש מ"מ אין מעידין להנשא קודם שימות בודאי וא"ל ה"ל לומר אין מעידין עד סוף יב"ח דה"א אפי' אם ימות צריכה להמתין יב"ח ע"כ נקט עד שתצא נפשו דהא בודאי תצא נפשו תוך יב"ח דטריפה אינה חיי' יב"ח ומש"ה נקט השיעור שאפשר להיות תוך יב"ח ופשוט שגם הרמב"ם מתיר בזה לאחר יב"ח נמצא לאחר יב"ח שרי לכ"ע ועפ"ז התרתי בזמן הגזירה בא' שבא מן המקום שהיה נחב' לחדר א' וראה שם א' מונח שנחבל והגיע חבורה תוך המוח ונשאר שם והוא ברח למקום אחר ולא ראה אח"כ אותו הנחבל ואח"ז עבר לערך שנה מזמן ההריגה דמותרת להנשא לכ"ע גם מו"ח ז"ל כ"כ לדברי הטור דמותרת לאחר יב"ח. אלא דלדעת הרמב"ם כתב שתחלה היו מפרשי' בגמר' או או קתני ולבסוף אמרינן דצלוב והוא מגויד קאמר ואין לזה רמז בגמ' כלל ועוד נראה דהא דצריך להמתין יב"ח היינו אם לא היה שם קבורה רק במקום שעושה טריפה אבל ראה העד שנעשה חתוך במוח בגלוי שנתרחב פשיטא דגם להטור תינש' אח"ז סמוך דהוא כמו שחט רוב שנים כנלע"ד וראיתי שגם בפרישה מחלק כן בענין אם נודע שרגל נעקר למעלה מארכובא (דברי המגיה כתב החמ"ח בס"ק נ"ט בב"ח כתב שאף לרשב"א מת הוא תוך יב"ח ואין מעידין דקאמר היינו תוך י"ב חדש המעיין בתו' יראה דאין דבריו ברורים דהתו' בד"ה למימרא הקשו וא"ת בלא מלתא דרשב"א תיקשי לי' רישא לסיפא כו' ותירצו דבלא רשב"א הייתי מפרש הריש' דיאן מעידין לאלתר וסיפ' היינו לאחר יב"ח. אבל לרשב"א דאמר בפי' שיכול לכוות ולחיות ע"כ מקשה רישא לסיפא כו'. וא"כ לפי המסקנא לרשב"א אסורה לעולם כשהוא מגוייד וכן לת"ק בסכין מלובנת עכ"ל וקושי' זו ק' ג"כ על הט"ז דמפרש הטור דמגויד במקום שעושה טריפה אינו חי יותר מיב"ח וכבר כתב הט"ז לעיל דהפוסים המחמירין בסתם ס"ל כאביי ואתי' מתני' כרשב"א והפוסקים המחמירין בסתם הם הרי"ף והרא"ש וע"ז כתב הטור ואינו נראה כן מדברי אדוני אבי הרא"ש א"כ קשה היאך פסק הטור לפ"ד הט"ז דלאחר יב"ח מעידין הא במסכנ' ס"ל לרשב"א דחי לעולם ומתני' אתי' כוותיה ונ"ל דלק"מ לא על הב"ח ולא על הט"ז ודבריהם ברורים ותחילה נבאר דברי הט"ז בקיצור דהט"ז ס"ל בין להרמב"ם ובין להטור דמגוייד דמתני' במקום שעושה טריפה ובודאי ימות לאלתר רק ע"י רפואה מכוו' אש יוכל לחיות יב"ח ולא יותר כמ"ש בעצמו במקום שעושה טריפה לא מהני סמתר' להחיות מתים וה"ה במכו' כן הוא דלא מהני להחיות מתים רק עד יב"ח מהני ולא יותר וכן מוכח נמי ממה שמפרש דברי הטור דלאחר יב"ח מעידין ולפ"ד מוקי הטור כאביי דבסתם חיישינן למכוה א"כ ה"ל לאסור אף אחר יב"ח כמ"ש דמתני' אתי' כרשב"א או דס"ל דאפי' כרשב"א לא מהני מכווה רק עד יב"ח ולא יותר והטור והרמב"ם מחולקים בזה דרמב"ם ס"ל דלא חיישי' למכוה דלא שכיחי הוא מעידין לאלתר דמגויי' מת לאלתר והטור ס"ל דחיישינן למכווה ואין מעידין עד אחר יב"ח אבל אחר יב"ח מעידין אפי' בראוהו מגויד במלובנת במקום שעושה טריפה דאינו חי יותר וזהו שכתב ופשוט דגם הרמב"ם מתיר בזה לאחר יב"ח כן הוא ביאור פירושו ועתה לתרץ קושיות החמ"ח דהא לפי פי' התו' דגם מגויד דמתני' מת לבסוף כו' דהיינו אחר יב"ח רק שקושיות הגמ' הוא דמוכח שמת לאלתר א"כ כדמשני בגמ' הא רשב"א הא רבנן ר"ל מתני' דקאמר דמת לבסוף ואין מעידין עד אחר יב"ח הוא כרשב"א דס"ל דיוכל לחיות ע"י מכווה עד יב"ח והא רבנן דס"ל דמת לאלתר ולא חיישינן למכוו' והשתא פי' התו' כן הוא דאי לאו מלתא דרשב"א לא הוה ק' רישא לסיפא דהא ע"כ אף כי מדלית מתני' דמגויד מוכרח לפרש הסיפ' דמיירי לאחר יב"ח דהא בלא קושיות הגמ' מהא דמוכח דמת לאלתר היינו סוברים דמגויד אינו מת לאלתר ויוכל לחיות עד יב"ח וא"כ איך קאמר המתני' מן הארכובה ולמעלה תנשא הא אפילו אם נעשי' טריפה במן ארכובה ולמעלה יוכל עכ"פ לחיות עד יב"ח והאיך תנש' קודם יב"ח אלא ע"כ דהמתני' דקתני תנש' היינו לאחר יב"ח אבל לא מקודם יב"ח א"כ מרישא דמתני' דקתניבמגויד דאין מעידין נמי לא מצי לאקשויי דנוכל לומר דזה מיירי בתוך יב"ח אבל השת' קאמר דמגויד מת לאלתר אלא דרשב"א ס"ל דאפשר לכוות ולחיות ורבנן סבירי ליה דלא חיישי' למכוה אם כן נוכל לאוקמי סיפ' דמתני' דקתני תנשא היינו לאלתר דמגויד מת לאלתר וכרבנן דלא חיישי למכוה ובודאי אלו היה דעת המשנה דהאי תנש' הוא לאחר יב"ח לא ה"ל לסתום אלא לפרש כדי שלא נטעה לומר דתנש' לאלתר כרבנן א"ו מדלא פירש כן ש"מ דהאמת כן הוא דתנש' לאלתר דמגויד מת לאלתר ולא חיישי' למכווה כלל להכי מקשה שפיר דכאן בריש' קאמר דלא תנשא והיינו עד אחר יב"ח דחיישי' למכוה ובסיפ' מוכח דלא חיישי' כרבנן אבל באמת אחר יב"ח גם מתני' ורשב"א ס"ל דא"א לחיות ע"י מכוה ולא כמו שהבין החמ"ח לפרש פשט התו' דלרשב"א יוכל לחיות לעולם כי זה הוא כלל גדול דטריפה אינו חי יותר מיב"ח וא"א להחיות מתים ע"י שום רפואה ע"כ דברי המגיה):
(צז) צלוב: ב"ח כתב דוק' אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצווארו אמרינן מיד נחנק. והח"מ חולק עליו כי י"ל דנחתך החבל ונפל וכן ט"ז חולק עליו ועיין בספר משפט צדק ח"א סי' נ'. מי ששברו זרועותיו והשליכו בים אשתו אסורה מהריב"ל ח"ג סי' נ"א. גוי מסל"ת שאומר שנטבע הספינה ונטבע הוא ואחרים עמו ויהודי א' שהיה בספינה ההיא. וראה סוחר א' שהוצי' סכין והרג את היהודי לפי שרצה לרכוב על קרש א' שהי' הסוחר רכוב עליו אין ממש בעדות זו אפי' אם יש ס"ס ע"ש תומת ישרים סי' קמ"א קמ"ט. אבל הר"ם אלשקאר סי' קי"א והמהר"י בי רב סי' י"ו חולקים וסוברים דבעדות זה משיאין את אשתו עיין כנה"ג דף כ"ט ע"ב. השליכוהו למים כשהוא מגוייד לכ"ע מעידין הר"ר הר"ם אלשיך סי' קכ"ב.
(צח) יוצאה: וה"ה בדקרוהו או ירה בו חיצים אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אבל אם נעשה במקום שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפי' אחר י"ב חדש דלא כב"ח מ"מ ב"ש. וכ"ז איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תוספת גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידין עליו ואם הוא גוסס ג"י מעידין עליו כ"כ בי"ד וכ"כ בה"י.
(צט) לבו: וה"ה העידו עליו שהכהו במקל על קדקדו עד שיצא המוח לחוץ אשתו מותרת הרש"ך ח"א סי' ע"ד.