שבועות מו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואמר לקוחין הן בידי אאינו נאמן ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן ושאין עשוי למכור את כליו נמי לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל בגנובין לאו כל כמיני' לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר נאמן דשלח רב הונא בר אבין בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כי הא דרבא גאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אמר רבא דאפילו שומר נשבע אפי' אשתו של שומר נשבעת בעי רב פפא שכירו ולקיטו מאי התיקו אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו בכסא דכספא מאי וחזינא אי איניש דאמיד הוא או איניש דמהימן הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל ואי לא לא:
נחבל כיצד:
אמר רב יהודה אמר שמואל זלא שנו אלא במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה וניחוש דלמא בכותל נתחכך תני רבי חייא חשעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו ודלמא אחר עביד ליה טדליכא אחר:
וכשנגדו חשוד [וכו'] ואפי' שבועת שוא:
מאי אפילו שבועת שוא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא הנך דאית בהו כפירת ממון אלא אפילו הא נמי דכפירת דברים בעלמא הוא לא מהימן וליתני נמי שבועת בטוי כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר תנא שבועת שוא
רש"י
[עריכה]ואמר לקוחין הן בידי - ובעל הבית אומר השאלתים לו כדמפרש לקמן: אינו נאמן: אפילו בשבועה:
אלא דברים שאין דרכן להטמין - שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא הלכך אינו נאמן חדא דאין זה עשוי למכור את כליו ועוד מדאטמנינהו איכא למימר בוש הוא להודיעו שהוא צריך לשאול כלים משכיניו דאי לקוחין הוו לא הוה מטמינן:
נאמן - ואע"פ שאין עשוי למכור כלים זימנין דמיצטרכי ליה זוזי ומזבין:
היינו אורחיה - להטמין אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא:
ולא אמרן - באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אמר לקוחין וזה אמר שאולין אבל אם אמר. לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הן:
ה"ג ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר - בהנהו הוא דאמרי' דכי אמר לקוחין אינו נאמן אבל דברים שאין עשוין להשאיל שהבעלים חסים עליהם לפי שמתקלקלין נאמן לשבע שלקחם ואין נראין דברי האומר השאלתים לו:
דשלח רב הונא בר אבין כו' - אלמא בעשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן:
זוגא דסרבלא - מספריים של סורקי בגדים:
מיתמי - שהביא התובע עדים שהן שלו ואמר שהשאילם לאבי היתומים ומדאפקינהו רבא מיתמי ש"מ דסבירא ליה אי הוה אבוהון קמן ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן בשבועה דאי מהימן אנן הוינן טענינן בשביל יתמי אביהם לקחם ממך ודוקא ספרי דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר אבל שאר ספרים אינן עשוין להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלין כמו ששנינו במוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחלה ולא יקרא אחר עמו ויכול לומר לקוחין הן בידי ואין צריך לכתוב עליהן שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא שלא יצטרך לשבע וכן קבלתי מרב יצחק הלוי:
אפילו שומר נשבע - אמתני' קאי בראוהו שנים שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות אפי' שומר הבית נאמן לשבע וישלם זה:
שכירו ולקיטו - של בעל הבית ולא מסר לו שמירת הבית:
מהו - להיות נאמן אשבועה זו:
אמיד - עשיר:
לא שנו - דצריך שבועה:
תני ר' חייא - במתניתי' הכי היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול כגון שעלתה נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו נוטל שלא בשבועה דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא:
לא מיבעיא הנך - דאית בהו כפירת ממון והוה ליה רע לשמים ורע לבריות:
שבועת בטוי - דלהבא כי משתבע איכא למימר בקושטא אשתבע שבדעתו לקיימה ואפי' עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא לשקר מפיו:
תוספות
[עריכה]דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה ור' חייא תורת הזמה לא פריך כדאמרי' התם וכן צריך לומר לר' יוחנן דפליג אדר' חייא בירושלמי דפרק קמא דבבא מציעא אע"ג דפטר בטענו חטין והודה בשעורים לעיל וע"כ צריך לומר דפריך תורת הזמה.: בקונטרס גרסי' ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר פי' הא דאינו נאמן וקשיא לרבינו תם דקאמר בסמוך דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר משמע דמההוא טעמא לחוד מפיק וכן בפרק המקבל (ב"מ דף קטז. ושם) לא מדכר אלא ההוא טעמא לחוד ונראה לר"ת כגר"ח ושערים דרב האי דגרסי ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וה"פ ובכולהו לא אמרן דנאמן לומר לקוחין הן בידי אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר וכגון דהוי איניש דצניע או דברים שדרכן להטמין או בעה"ב העשוי למכור את כליו אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפי' איכא כולהו לטיבותא ואפי' אומר בעה"ב גנובין הן דהא גודרות אין להם חזקה אפילו זה אומר גנובין דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נינהו וכשאומר לקוחין הן בידי לית דין ולית דיין דלא מהימן ור"ח עצמו פי' כפירוש הקונטרס ואין נראה דסוגיא לא מוכח הכי כדפי' ועוד דגר"ח גופיה מוכח דאין לפרש כן מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן משמע דלא איירי כשיטה דלעיל דקיימת אאינו נאמן:
וספרא דאגדתא. נראה דכ"ש שאר ספרים שדרך להשאילן יותר כדאמרי' בפרק נערה בכתובות (דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ותימה כיון דספרים עשוין להשאיל ולהשכיר הא דתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודלמא איהו אפקיה לקלא ומסיק כגון שלנו בני אדם בביתו ועמד והפגין בלילה וכגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו יצאו והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי בעי כולי האי ניהמני' במגו דאי בעי אמר שאולין הם בידי דאין האחד נאמן לומר לקוחין הן בידי כיון דעשוין להשאיל ולהשכיר בההוא טעמא לחוד כדפי' לעיל וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמרי' הכא דהתם לא קאמר שהוא גנבם אלא אומר שהגנבים גנבום וכמה גנבים איכא בעלמא אר"ת דהתם איירי באדם שאינו רגיל עמו דאנן סהדי שלא השאיל לו ורבא דאפיק הכא היה יודע שבעל הספר היה דרכו להשאיל לאביהם בחייו ומורי ה"ר דודי תירץ דהתם הוי מגו להוציא דלא אמרי':
[וע"ע תוס' ב"מ קטז. ד"ה והא]:
ואפי' שבועת שוא. הק' ר"ת דבפרק זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם) אמרינן עבריין אוכל נבילות להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן ופריך מדתניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנים ומועלין בשבועה מאי לאו אחת שבועת שוא ואחת שבועת ממון אלמא לא בעינן רשע דחמס לא אידי ואידי שבועת ממון והשתא אמאי לא פריך ממתני' דפסל בהדיא נשבע לשוא לשבועה ולא פליג שום תנא וה"ה דיפסל לעדות וי"ל דהתם גבי עדות מכשרינן נשבע לשוא כיון דלא הוי רשע דחמס אבל הכא שהוא כבר רע לבריות אם הוא משקר וכופר ממון וכבר משנשבע לשוא הוי רע לשמים הלכך הוי פסול לשבועה:
אבל שבועת בטוי דאיכא למימר בקושטא משתבע לא קתני. מכאן רצו לדקדק דמי שעבר על החרם לא יפסל לשבועה כיון דבשעת קבלת חרם איכא למימר בקושטא משתבע ואר"ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני פי' דלא קמיירי במידי דבקושטא משתבע וראיה מפרק הכותב (כתובות דף פה. ושם) דאמרי' ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה בההיא איתתא דחשידא אשבועה ובה"ג גרס ידענא בה בההיא איתתא דמפקא שם שמים לבטלה ופירושו שנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואוכלת ואפכה רבא אשכנגדה אע"ג דאיכא למימר בקושטא משתבע חשיב ליה חשודה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ז (עריכה)
כח א מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ד', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' צ' סעיף י"א:
כט ב מיי' פ"ח מהל' טוען הלכה י', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע שם סעי' יא יב יג:
ל ג מיי' פ"ח מהל' טוען הלכה י':
לא ד ה טור ושו"ע חו"מ סי' צ' סעיף ד':
לב ו טור ושו"ע חו"מ סי' צ' סעיף א':
לג ז ח ט מיי' פ"ה מהל' חובל ומזיק הלכה ה', סמ"ג עשין ע, טור ושו"ע חו"מ סי' צ' סעיף ט"ז
ראשונים נוספים
וטוענו דמשכנו כלים הניטלין תחת כנפיו וכדרב יהודה דאמר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן [ולא אמרן] אלא בכלים שאין דרכן להטמין תחת כנפיו. וזה הטמינן ובאיניש דלא צניע ובבעה"ב שאינו עשוי למכור את כליו ולא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין. אבל בכלים שדרכן להטמין או איניש צנוע הוא או בעה"ב עשוי למכור את כליו נאמן.
ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוים להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן. כדשלח ליה רב הונא בר אבין. ראוי לפרש השבועה על העיקר שהיא בנויה וראינו שהיא בנויה על מי שמעידין עליו עדים שלקח כלים מביתו של זה והטמינן תחת כנפיו ויצא ועתה טוען כי לקוחים הן בידי אינו נאמן בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. ובענין הזה דין ההוא דאחבל סכינא דאשכבתא מחבריה (ב"מ קטז.):
וכן הא דרבא דאפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר:
כל (אשבועה) [השמוע'] כגון דאשהידו על אבוחון שהדי דהטמין כלים תחת כנפיו ויצא מביתו של זה. דאי לא תימא הכי נמצאת דוחה כלל גדול בדין שהמוציא מחברו עליו הראיה. ואי ליכא שהדי כי האי גוונא נשב מי שהן אצלו לקוחין הן בידי ומיפטר וכן אמר רבינו [היא] גאון:
שומר שלו או אשתו של שומר היא שהיתה בבית ונכנס זה ונטל הכלים מתוך הבית נשבע השומר או אפילו אשתו של שומר נשבעת ומשלם הגוזל לנגזל מה שנשבעין הללו:
כדרב פפא דאמר רב פפא אפילו שומר נשבע ואפי' אשתו של שומר נשבעת כ"ש אשתו של נגזל. דקי"ל שלוחו של אדם כמותו. והני במקום הנגזל עומדין. וכאילו הן הנגזלין.
אבל שכירו ולקיטו שלא מסר להן שמירת ביתו עלו בתיקו:
א"ל רב יימר לרב אשי אם יש עדים כי נכנס לביתו ומשכנו כלים הניטלין תחת כנפיו וטוען בעה"ב דכסא דכספא שקל מהו. ופשט ליה רב אשי אי איניש עשיר הוא דאית ליה בביתיה כגון הני מאני. או איניש מהימן הוא דמפקדי אינשי גביה וטעין דפקדון הוה בידיה ואיהו דשקליה משתבע ושקיל. ואי ליתא אמיד ולא מהימן. טענתיה לאו טענה:
הנחבל כיצד כו'. אוקמה שמואל שנשבע ונוטל במקום שיכול לחבול בעצמו. דחיישינן שמא חבל בעצמו.
אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו כגון נשיכה בשיניים בגבו או בין אצילי ידיו ואדם אחר אין שם אלא הם הניהם בלבד ונכנס תחת ידו שלם ויצא חבול כי הני דליכא חשש דהוא חביל בעצמו נוטל שלא בשבועה:
שכנגדו חשוד על השבועה.
אחד שבועת שוא ואחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון.
ואקיסנא לא מיבעיא שבועת העדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון אלא אפי' שבועת שוא דכפירת דברים בעלמא הוא כגון אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד וכיוצא בו נשבע התובע ונוטל. ואפי' אם הוא חשוד בשבועת בטוי. כגון שנשבע שלא אכלתי ואכל.
ה"ג: ולא אמרן אלאו בב"ה שאינו עשוי למכור את כליו אבל ב"ה עשוי למכור את כליו נאמן. ובב"ה שאינו עשוי למכור את כליו לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל בדברים שדרכן להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צנוע אבל איניש צנוע היינו אורחיה ולא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל אומר גנובים לא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ובכלהו לא אמרן אלא בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן כדשלח כו'. וכן היא גירסת רבינו חננאל ז"ל. ופי' רבינו הגדול ז"ל דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר א) לא ראוהו שהטמין כליו תחת כנפיו אלא הוציא מגולין או לא ראינוהו שנכנס בתוך ביתו כיון שראה אע"ג דליכא עדים בפקדון אינו נאמן ור"ח ז"ל חולק ואמר דדוקא בשראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו אבל לא ראוהו נאמן ב) וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח והממכר בשער (ודס"ט) ג)
דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אעפ"י שהוא ב"ה העשוי למכור את כליו ואיניש דצניע ודברים שדרכן להטמין אינו נאמן ולפיכך נראין דברי רי"ף ז"ל שאין לחלוק בין ראוהו שהטמין כלים העשויין להטמין ואיניש דצניע. וב"ה העשוי למכור את כליו נמי שלא ראוהו שהטמין כלל. ודבריו וראיותיו כתובין בפרק המקבל וגרסתו בשמועה זו כך היא ולא אמרן אלא בב"ה שאינו עשוי למכור את כליו אבל בב"ה העשוי למכור את כליו נאמן. ולא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל איניש דצניע אורחיה הכי ובאיניש דצניע נמי לא אמרן אלא בדברים שדרכן להטמין אבל דברים שאין דרכן להטמין אינו נאמן כו' כדכתיבנא לעיל וכך היא גרסת רבינו האיי גאון ז"ל.
ולפי זאת הגירסא איניש דצניע בדברים שאין דרכן להטמין אינו נאמן וכן דברים שדרכן להטמין באיניש דלא צניע אינו נאמן ולפי' יש לתמוה שהרי רבי' כתב בשער הרביעי אם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להצניעם ואותו האיש אינו צניע אינו נאמן ולמה לי כולי האי לפי גרסתו ותמה על עצמך שאף הגאון ז"ל כתב כן ולפי גרסתם אינו צריך לכל זה וא"ת רי"ף ז"ל או קאמר או אותן כלים אין דרך בני אדם להצניעם או אותו האיש אינו צניע מה נעשה לדברי הגאון ז"ל.
אבל נראה שהם מפרשים ובאיניש דצניע דמהימן לא אמרן אלא כשדרכן של אותן דברים להטמין אותו אדם צניע אבל דברים שאפי' לצניע אין דרכן להטמין אינו נאמן וה"ה לכלים שדרך בני אדם להטמין שנאמן שכל שדרכו להטמין כלי זה צניע הוא בדבר.
נמצא דכי אמרי' אינו נאמן בב"ה שאינו עשוי למכור ודברים שאין דרכן של סתם בני אדם להצניעם וזה האיש אינו צניע יותר משאר בני אדם שאלו היה צניע דרכו להטמין כל כלים עד שיודע שאין דרכן של אלו להטמינן.
והרב הלוי ז"ל כתב ובכלהו לא אמרן אלא בדברים שעשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר אפי' ב"ה שאינו עשוי למכור את כליו ואפי' דברי' שאין דרכן להטמין ואיניש דלא צניע כי קאמר לקוחים הם בידי נאמן וקאמ' דהכי כתב ר"ח ז"ל בפירושיו. וה"נ קאמ' משמיה דרבינו האיי גאון ז"ל.
וטעה בדברי ר"ח ז"ל ובדברי הגאון ז"ל שלא אמר כך דאינהו גרסי ובכלהו נמי לא אמרן אלא בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשויין להשאיל ולהשכי' אינו נאמן ולפי זו הגירסא אי אפשר לומר כן ולא אמרו אלא שלא נאמרו דברים הללו אלא כשראוהו שהטמין כלים מתחת כנפיו כמו שכתבתי ומפורש הוא בדברי רב האיי הגאון ז"ל ובדברי ר"ח ז"ל ואף בדברי רבי' הגדול ז"ל בהמקבל וגרסת הרב הלוי ז"ל אינה ברוב נוסחי הגאונים ז"ל אלא שבה"ג ז"ל ורש"י ז"ל כתבוה כן ואינהו.
ויש מדקדקי' מדקאמרן מעיקרא ולא אמרן אלא שזה אומר שאולין כו'. והדר מחלקינן בין העשויין להשאיל ולשאין עשויין להשאיל ש"מ דאפי' אמר גנובים בדברים העשויין (אינו נאמן להשאיל ולהשכיר) ד) ואין זה דרך נכון.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל נמי כך אמר שהלוקח נאמן ודינו מחוור דכיון דאמר גנובים אתרע ליה חזקתן של כלים שהם להשאיל ולהשכיר, ואע"ג דאיכא מיגו גביה דהא אי בעי אמר שאולין כיון ה) דבעיקר דינא מהימן הוא ומשום מיחזי כשיקרא הוא דמפקינן מיניה לא מהמני ביה מיגו דהא בכל אומר גנובים נמי איכא מיגו דשאולין ולא מהני ולא מעלי כטעמא (דמפקינן) ו) מיניה דריע טענתיה דב"ה באומר גנובים ולא מפקינן ממונא מחזקתיה. ואע"ג דעשויין להשאיל ולהשכיר א"נ אינו עשוי למבור. וכ"ש לדברי האומר שאין מיגו לאפוקי ממונא וכבר הארכתי בה בפ' חזקת הבתים והוי יודע שאין דיני שמועתנו כדרב יהודה אלא בשראה אבל לא ראה מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר לקוחין הם בידי. וכן המעשה שכתב רבינו בטוענא דכיתנא אינו אלא בשרא' וכן הלכת' בנסכא דרבי אבא אע"פ שהוא כגזלן ואפי' כגזלן גמור (גם אל) ז) ראה ונאמן למימר החזרתיו מצי למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפילו בשיש שני עדים דקי"ל איכא עדים ולא ראה אחר דלאו אומן יש לו חזקה אלא כלהו בשראה.
וכן היה דינו של גאון ז"ל בשראה מדקא מייתי ליה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ולפי' השיב רבינו ז"ל מה שהשיב ואין כל דבריו אלא לומר שכיון שנטלן מיד חבירו שלא בפניו כמאן דאיכא עידי פקדון או גזלה דמי כדמייתי לה מגודרות הא לא ראוהו בין בגודרות בין באלו כלן יש להן חזקה ונשבע היסת ונפטר.
והוי יודע שאפילו דברי' העשויין להשאיל ולהשכיר שדרך העולם להשאיל אותם הדברים וזה האיש עשוי להשאיל לזה וזה עשוי לשאול ממנו אם זה הכלי אין דרך בני אדם להשאילו אע"פ שזה האיש עשוי להשאיל לזה בשאר כליו כיון דלא מושלו אינשי להאי משום דפגים כסכינא דאשכבתא נאמן וכן כתב רבינו הגדול ז"ל באותה תשובה שכתבתי למעלה בלשון הזה רואין אם זו המקרא בני אדם רגילים להשאיל אותה או לשאול כמותה והיה מנהג זה שמעון להשאיל אותה אין ראובן נאמן.
הא דתנן בנחבל חבלת בי והוא אומר לא חבלתי. טעה בה הרב הלוי ז"ל שהק' דקנס הוא ואין אדם משלם על פי עצמו וכל ה' דברים ממון הם. ומפורש בתחלת נזיקין דתני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין נזק וצער ורפוי שבת ובושת וקאמר בקנסא לא מיירי וכן מפורש בהחובל ודבר פשוט הוא במקומות הרבה. ואיני יודע לו מקום טעות אלא מההיא דאמרינן בב"ק לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי וקא מהדר ליה קנסי מגבית בבבל. ולא היא דהתם ה"ק וכי בבבל מקום הראוי לגבות בו קנסות שאתה מגבה בה חבלות והא קי"ל כל מילתא דלא שכיחא אין גובין אותה אלא במקום שגובין קנסות כלומר בב"ד מומחין ולא בב"ד הדיוטות של בבל ואין בדבר זה מקום טעות.
אבל שבועת ביטוי דא"ל בקושט' משתבע לא קתני. ופרש"י ז"ל בקושטא אשתבע שדעתו לקיימה ואפי' עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא שקר מפיו. אבל בשם ר"ת ז"ל דודאי חשוד דהא קא עברי לאו כמלוי ריבית וסוחרי שביעי' ואע"ג דאיסור בא מעצמו הוא פסול אלא ה"ק דמתני' לא קתני לה ולא נהיר' דאם חשוד הוא הו"ל למתני' לאשמועינן הך רבותא.
ה"ג ולא אמרן אלא בבעה"ב שאינו עשוי למכור כליו אבל בבעה"ב העשוי למכור כליו נאמן, ובעה"ב שאינו עשוי למכור כליו נמי לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל בדברים שדרכן להטמין נאמן, ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא באיניש דלא צניעא אבל איניש דצניעא היינו אורחיה, ובאיניש דלא צניעא נמי לא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר לקוחין וזה אומר גנובין לאו כל כמיניה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, וכלהו לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להשאיל ולהשכיר אבל דברים שדרכן להשאיל ולהשכיר אינו נאמן כדשלח רב הונא בר אבין כו'.
וכתב הרב אלפסי ז"ל דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אפי' הוציאן מגולין אינו נאמן, אבל ר"ח זול כתב דדוקא בשלא הוציאן מגולין אבל אם הוציאן מגולין אפי' בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן שאם לא כן נמצאת דוחה כלל גדול בדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואי ליכא ראיה נשבע כה"ג מי שהן אצלו שלקוחין הן בידו ומפטר, וכן כתב גם משם רבי' האי גאון ז"ל, וזה ודאי נראה דחוק הרבה שהוא הוצרך לפרש מחמת כן עובדא דההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה וכן הא דרבא דאפיק זוגא דסרבלא מחבריה וספרא דאגדתא מיתמי כגון דאסהידו על אבוהון דהטמין תחת כנפיו ויצא מביתו של זה, וזה בברור דחוק הרבה ודברי הרב אלפסי ז"ל נראה עיקר, ותדע לך דהא אפי' באיניש דצניעא אמרי' בטמונין אינו נאמן בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אע"ג דהיינו אורחיה, וטמונין באיניש דצניעא כמגולין באיניש דלא צניעא דמי.
ויש מי שאומר דדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר אפי' זה אומר גנובין וזה אומר לקוחין בעה"ב נאמן במגו דאי בעי אמר שאולין, וליתא דכלל גדול אמרו אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומאן דטען גנובין ריע טענתיה ולא אמרי' מגו בכה"ג וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ובכולהו נמי לא אמרינן אלא בשראה אבל לא ראה לא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ואפי' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר עשו בהן תקנת השוק, וכבר כתבתיה בב"ק בס"ד.
ופירוש דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הכל לפי מה שהוא כלי ומה שהוא אדם אם דרכו של זה להשאיל או להשכיר כלים או ספרים אלו אם לאו, אבל הר"ם ז"ל פי' שהן עשוין מתחילתן לכך כמו עדיים ונזמים וכמו כלי שעומד להשאילו או להשכירו לכלות, והראשון נראה עיקר וכן השיב הרב אלפסי ז"ל בתשובה ובלשון וה כתב רואים אם זו המקידה בני אדם עשרין להשאיל אותה או להשכיר, או כמותה, והיה מנהג שמעון זה להשאיל אותה אין ראובן נאמן.
ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון וכו': קשיא לי שבועת העדות מאן מוכח דעבר עלה במזיד אפי' איכא עדים קרובים למלוה או ללוה דמתרו ביה דילמא איתשלי ולא מזיד הוא, ואי במודה שהזיד דידע ולא העיד אין אדם נאמן לשוויי נפשיה רשע, וצ"ע.
אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא משתבע לא קתני: ופרש"י ז"ל קושטא משתבע שדעתו לקיימה ואפי' עבר עליו שכפאויצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא שקר מפיו ע"כ, וכן נראה שפי' ר"ח, אבל משם ר"ת אמרו דאוכל ולא אוכל אם לא קיים שבועתו חשוד הוא אלא דבמתני' לא קתני אלא שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע כאכלתי ולא אכלתי, וכפי' ר"ח ורש"י ז"ל נראה לי עיקר משום דפשטא דלישנא הכי משמע דלמפסל לאינשי בספיקא דלישנא לא פסלינן, ועוד אם איתא הו"ל למתני' לאשמועינן הך רבותא, וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל.
חזינן אי איניש דאמיד א"נ דמפקדי גבי' טענתיה טענה וש"מ שעשו תקנת נגזל לישבע וליטול אפי' ליטול כלים שהוא טוען שהיו פקדון אצלו אם הוא אמוד בכך ואפילו לא היה עליו אלא שומר חנם דהיינו סתם פקדון והיינו עובדא דירושלמי בשק צרור כדכתיב לעיל גבי תקנת נגזל באשו. בדליכא א' פי' דע"כ מתני' מיירי בהכי דאי הוה תמן א' כל חד וחד מצי מידחי ליה והיכא דחד מנייהו קטן או חולה או זקן או אשה הכל לפי ראות הדיינין. הא דתנן א' שבועת העדות ע"כ כולה מתני' בשעבר עליה במזיד ומשכחת לה לשבועת העדות כשאמר לו להד"מ ויש שם עדים שידעו שהיה כן והזכירוהו בדבר ואפ"ה קבלו עליהם שביעה והא דכתיבנא בריש פ' שבוע' הפקדון דלא משכחת מלקות בזדון שבועת העדות מלקות הוא דליתא משום דלאו בני התראה נינהו כדכתיבנא התם אבל מזיד איכא כדמוכח הכא אבל (איכא למימר) [אין לומר] דלא משכחת דליתברר שעברו במזיד אלא שאמר התנא (שלא) [שאילו] היה אפשר דמתברר הוי (חשוב) [חשוד] דכיון דלא משכחת לה דתתברר מילתא לא שייך למיתני עלה שכנגדו שנשבע ונוטל ודכ"ע לפי שהודה הוא על עצמו שעבר על השבועה במזיד אינו נפסל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע. אבל שבועת ביטוי איכא למימר דבקושטא משתבע לא קתני פי' רש"י ז"ל בקושטא אשתבע שדעתו לקיימה ואפ"ה עבר עליה במזיד שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה לשעבר להוציא שקר מפיו וכ"כ רבינו רמ"ה ז"ל אבל בתוס' כתבו בשם ר"ת ז"ל דודאי נעשה חשוד בכך דהא מ"מ עבר בלאו דלא יחל דברו כמלוה ברבית ושאר העוברים בלאו שהוא חשוד ואע"ג דאיסור בא מעצמו ולא אמריתה אלא דתנא לא קתני ליה ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דלא נהירא האי סברא דר"ת ז"ל דאי חשוד היא בכך הו"ל למתנייה לאשמועינן האי רבותא אבל הרמב"ם ז"ל כתב כדברי ר"ת ז"ל דאפילו בשבועת ביטוי נעשה חשוד וכן נראה דעת הגאונים ז"ל וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל ובעובר על החרם כבר כתבתי דינן לעיל במכילתין בארוכה בס"ד. הא דאמרינן לעיל ל"מ קאמר יתור לשון יש כאן דהא פשיטא דל"מ קאמר מדקתני אפי' אלא דלא הוה ידענא מאי רבותא דשבועת שוא. הא דתנן היו שניהם חשודים רמ"א חזרה שבועה למקומה ר"י אומר יחלוקו ואיפליגו אמוראי בדברי ר"מ דמר סבר חזרה שבועה לסיני ומר סבר חזרה שבועה למקומה למחויב לה אבל בדברי ר"י לא נתפרש בגמ' מ"ט אלא דאמרינן דעבד ר"נ עובדא כר' יוסי וכל הגאונים ז"ל הסכימו שאין הלכה כר"י ולא כר"נ אלא כר"מ וכר' אבא דאמרו חזרה שבועה למחויב לה דסוגיין כוותיה בכולה ש"ס ומתניתא כר' אמי מסייעא ליה כדאיתא לקמן ונרא' מדבריהם ז"ל דר"י ור"נ לית להו כוותיה דר' אבא דאי לא כיון דר"מ ור"י הלכה כר"י ור"נ דהוא בתרא ודיינא דמובהק עבד כוותיה הו"ל למיפסק כוותייהו ומשמע דלית ליה דרב ושמואל דאי לא הול"ל חזרה שבועה לסיני כוותייהו וא"כ צריך לשאול מ"ט דר"י ור"נ וי"ל דר"י ור"נ מספקא להו דינא בכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אי אמרינן חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה למחויב לה וכ"כ מורי הרשב"א ז"ל בתשובה אבל הקשה ר"ת ז"ל על שיטה זו דהא אשכחן לר"נ דאית ליה דר' אבא מדתנן בפ' השואל זה אומר שאול' מתה וזה אומר איני יודע חייב ואמרי' עלה לימא תהוי תיובת' דר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופרקינן הב"ע בשיש עסק שבועה ביניהם דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ולפיכך חייב אלמא רב נחמן כר' אבא ס"ל ולכך פי' ר"ת ז"ל דר"נ אית ליה דר' אבא ואית ליה דרב ושמואל כל חדא מנייהו בדוכתה אלא דקסבר דהכא שניהם מחוייבים שבועה וכיון שאין א' מהם יכול להשבע זה מפסיד מקצה וזה מפסיד מחצה והקשה על זה רבינו ז"ל דהא אמרינן הכא דרב נחמן כר' יוסי עבד ודלא כר"מ ואפילו ר"מ טעמא דידיה או כרב ושמואל או כר' אבא וא"כ ר' יוסי לית ליה דר' אבא ולא דרב ושמואל ודאי ועוד דלקמן אמרינן על מאי דאמר רב נחמן אם איתא לדרב ושמואל איתא ואם ליתא ליתא ופרכינן מדקאמר אם איתא אלמא מספקא ליה לר"נ והא אמר ר' יוסף בר מניומי עבד ר"נ כר"י כלומר אלמא ודאי לית ליה דרב ושמואל ואיברא שכך פי' רש"י ז"ל לקמן אבל ר"ת ז"ל לא כך מפרש לקמן אלא דהכי פרכינן ומי מספקא ליה. והא מדעבד עובדא יחלוקו ע"כ כי היכי דאית ליה דר"א אית ליה נמי דרב ושמואל ולחוש לדברי שניהם אמר יחלוקו שיפסיד כל א' מהם מחצה וכן פי' בעל המאור ז"ל ואע"ג דמרן הרמב"ן ז"ל שדא נרגא לקמן בפי' ההוא מ"מ אפשר להתיישב שם כפי' ר"ת ז"ל כדבעינן למיכתב קמן וגם מ"ש רבינו ז"ל דכיון דר"י פליג על ר"מ ולר"מ אוקימנא כר' אבא או כרב ושמואל מכלל דר"י לית ליה ודאי כחד מנייהו ומסתיין דנימא דמספקא ליה אי עבדינן כר' אבא או לא הא ל"ק דלעולם אימא לך אף ר"י אית ליה בעלמא כר' אבא וכרב ושמואל ומש"ה הוצרך לומר כאן יחלוקו לקיים דברי שניהם ובהא פליג על ר"מ כי ר"מ אינו תופס כאן אלא דברי א' מהם או כר' אבא או כרב ושמואל ונדחה הב' מפני חבירו ועכ"ז אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה ואי משום ההיא דפ' השואל כבר פירשנו דכי אוקימנא בשיש עסק שבועה ביניהם לאו משום דר"נ סבר לה כר' אבא אלא משום דסתם מתני' דהתם ר"מ ור"נ סבר לה כר"מ הכא חזרה שבועה למחויב לה קאמר כר' אבא אבל איהו כר"י ס"ל דמספקא ליה וכ"ת וכיון דמתני' דהתם סוף סוף דלא כר"נ מוקמינן לה נשבקה כפשטה בלא עסק שבועה ונימא דהויא דלא כר"נ הא בורכא היא דאי סתם מתני' דהתם סבר דמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב ר"נ כמאן מן תנאי מוקים נפשיה דס"ל פטור כוותיה בהא לא משכח תנא דמכרח ליה הכי אבל כי אוקימנא בעסק שבועה מוקים נפשיה כר"י דהכא וזה ברור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה