שבועות יב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאני קטורת דלא בר רעיה היא אלא רבנן דפרה דלמא שאני פרה דדמיה יקרין ואלא רבנן דאמרו לו ממאי דר' יהודה היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו אלא לדידך דאמרת לא אמאי יקרבו דלמא ר"מ היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתן שוה מש"ה יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה לדברי ר"ש אין נפדין לדברי חכמים נפדין ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן מאי עבדין להו א"ר יצחק א"ר יוחנן מקיצין בהן את המזבח א"ר שמואל בר רב יצחק ומודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהן הכא הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל התם דמעיקרא חטאת והשתא עולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אמר אביי אף אנן נמי תנינא פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור"ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואמאי נקרבו אינהו גופייהו עולה אלא לאו ש"מ אגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אמר רבא אף אנן נמי תנינא בוהשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואמאי יקרב איהו גופיה עולה אלא לאו ש"מ גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה אמר רבינא אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו גירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה רבי אליעזר אומר ימות רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה וליקרב הא גופא עולה דאלא לאו גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה שמע מינה תניא נמי הכי המה הן מביאין מן המותרות
רש"י
[עריכה]אלא רבנן דאמרו לו - במתני' והכי אמרי ליה הואיל ואין כפרתן שוה ולית לך לב ב"ד מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה אחרת היאך הן קריבין:
ממאי דר' יהודה - קאמר ליה דאית ליה נמי אין כפרתן שוה כר"ש ומשום לב ב"ד מתנה הוא דקא מותיב לה והכי קאמר ליה בשלמא כו':
דלמא ר"מ - קאמר לה דאית ליה כפרתן שוה והכי קאמר ליה כו':
מאי עביד להו' - לתמידין שלא הוצרכו לצבור:
מקיצין בהן את המזבח - כשהמזבח בטל מקריבין אותו עולה לנדבת צבור כדשמעינן ליה לר"ש דאמר במתני' גבי שעיר שלא קרב בזה יקרב בזה משום טעמא דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלמא אע"ג דלאו היינו דההיא כפרה גופה כיון דשייכא במקצתה קרב לה ה"נ אלו שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם עולה הופרשו וקיץ נמי עולה הוא ולקמן מפרש מהו לשון קיץ:
מודה ר"ש בשעירי חטאות - שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו כגון שעיר של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת צבור והרי הוא לקיץ המזבח מודה הוא שאין מקיצין בגופו ליקרב הוא עולה אלא בדמיו שירעה ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח:
התם - הוא גבי תמידים שלא הוצרכו קאמר ר"ש דמקיצים בגופן דמעיקרא לשם עולה נלקחו והשתא נמי לעולה קרבי:
אבל הכא גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה אי מכשרת חטאת צבור - ליקרב עולה לאחר שנתכפרו צבור באחר וניתן זה לקיץ המזבח אתי לאכשורי נמי לעולה קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד:
אף אנן נמי תנינא - לר"ש דאין מקיצים בגופי חטאות שניתותרו ואף שמקיצין בדמיהן:
והשני ירעה - במסכת יומא (דף סב.) גבי שני שעירי יוה"כ שמת המשתלח והוצרכו להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם וישתלח האחד ונמצאו שנים לשם אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני אחד יקרב לשעיר הנעשה בפנים והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה ומאן שמעת ליה דאמר אין חטאת צבור מתה ר"ש וקאמר ירעה ולא קאמר יקרב לנדבה וכל יפלו לנדבה דקאמר ר"ש בכל דוכתא לקיץ המזבח הוא:
אשם שמתו בעליו או שנתכפרו - באחר דאילו בחטאת כי האי גוונא מתה באשם רועה דהכי גמרינן בהלכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל הרועין דמיהן נופלים לנדבה שכן מדרשו של יהוידע הכהן במס' תמורה (דף כג:):
ר"א אומר ימות - ר"א אית ליה אשם כחטאת לכל דבר אף שאם שחטו שלא לשמו פסול בפ"ק דזבחים (דף ב.) וכן לענין שאם נכנס דמו להיכל פסול:
רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה - בעל האשם יביא בדמיו עולה והתם מפרש והלא אף נדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה נדבת יחיד סומך עליה ושוחטה ונסכיה קרבין משלו ובזמן שהיא באה נדבת צבור אינו סומך עליה ונסכיה קריבין משל צבור:
תניא נמי הכי - כדאמר לעיל מותרות לר"ש מקיצין בהן את המזבח:
מה הן מביאין מן המותרות - של צבור שנתותרו משנה לשנה:
תוספות
[עריכה]שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעיה. תימה דה"ל למינקט תקנתא דתמידים והל"ל דלית להו תקנתא בקיץ למזבח שתקנה זו עושין בתמידין כדאמר בסמוך וי"ל דרבותא נקט דאפי' תקנה מועטת כזו אין בקטורת וא"ת לעיל (דף י:) דפריך רבה לרב חסדא ממתני' דמותר הקטורת אמאי לא משני הכי ויש לומר משום דרב חסדא אית ליה שאין לב בית דין מתנה בשום מקום להפקיע קדושת הגוף:
וממאי דר' יהודה היא. תימה כי אתיא נמי כר' יהודה מצי למימר שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא ברעיה דהא ר' יהודה אמר לעיל כולם ימותו ומיהו עדיפא מינה קאמר דדלמא ר"מ היא ואפי' בהנך חיצונים דשכיחי לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן:
מקיצין בהן את המזבח. תימה דבפרק התודה (מנחות עט: ושם) משמע דאזלי לרעיה דאמר ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה עליהן והא א"ר אידי בר אבין א"ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ומשני שאני התם דאית להם תקנה ברעיה וי"ל דהתם משום חטאות משני הכי דעיקר מילתא דר' יוחנן משום דדייק ממתני' דלית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה אע"ג דא"ר יוחנן גמרא גמיר לה היינו דלרבנן נפדין תמימים אבל לדברי ר"ש ממתני' דייק וכן משמע מדנקט לדר"ש ולא קאמר ר"ש אומר ואגב דנקט לדברי ר"ש נקט נמי לדברי חכמים ואם תאמר וממתני' היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו ר"ש לב ב"ד מתנה עליהן משום דלא איצטריך וי"ל כיון דגמיר ר' יוחנן דלרבנן אית להו לב ב"ד אי לאו דשמעי' לר"ש דלית ליה לא הוה להו לאקשויי לר"ש היאך הן קריבין:
אשם שמתו בעליו כו' אלא ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. משמע דלאחר כפרה אפילו קודם ניתוק שרי מדאורייתא מדלא קאמר גזירה אחר ניתוק אטו קודם ניתוק משמע דליכא איסור אלא קודם כפרה והא דאמר בכל דוכתא. דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה אר"ת דרעיה דרבנן היא והלכתא לא גמירי אלא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה והש"ס דנקט רעיה לפי שתקנו אותה חכמים והעמידוה בה ואינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא והכי נמי מוכח בפסחים בסוף פרק אלו דברים (עג. ושם) דאמר רב הונא א"ר אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי פי' בשלמא אי בעי עקירה כו' מש"ה בעי ניתוק דעבוד רבנן היכרא דע"י כך יזכור לעוקרו אבל כיון דלא בעי עקירה לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ותימה דבפ"ק דזבחים (דף ה: ושם) ובפ"ק דמנחות (דף ד. ושם) אמר רב הונא אשם שניתק לרעיה כו' ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהוייתו יהא ופירש בקונטרס בהוייתו יהא עד שניתק וע"כ דרשה גמורה היא דקאמר התם אלא הוא למה לי ואר"ת דל"ג התם ניתק אין לא ניתק לא ובתמורה פרק אלו קדשים (דף יח ושם) אינו בשום ספר ואפילו גרס ליה לא קאי דרשה דקרא לפרש טעמא דלא ניתק לא אלא אתא לפרש מאי טעמא כשר כששחטו סתם בלא עקירה אמר קרא הוא בהוייתו יהא כלומר באותה הוייתה שסופה להיות דהיינו עולה דהכי גמירי שקרב עולה באותה הויה יהא מתחלה בלא עקירה ואף על גב דקרא קאי . אהלכתא אשכחן כי האי גוונא בפ"ב דבכורות (דף טז. ושם) דמקיש דבר הבא ממעלה גרה פי' תמורת פסולי המוקדשים לדבר הבא ממפריסי הפרסה ה' חטאות המתות וגמר מהתם מה התם במיתה אף על גב דהתם הלכתא היא:
תניא נמי הכי מה הן מביאין כו'. נראה דמייתי סייעתא דגזרינן אטו קודם כפרה מדלא קתני מה הן עושין מן המותרות אלא מה הן מביאין משמע מדמיהם אבל לא מגופן ובמותר חטאת ואשם מיירי ולא במותר עולה דסתם מותר בזבחים ובתמורה בחטאת ואשם מיירי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק א (עריכה)
לט א מיי' פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה ב':
מ ב מיי' פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה ט"ו:
מא ג מיי' פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה י"ד:
מב ד מיי' פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה ט"ו:
מג ה מיי' פ"ד מהל' שקלים הלכה ט':
ראשונים נוספים
ור' יוחנן האי גמרא גמיר לה. ור' שמעון הני תמידין שלא הוצרכו לצבור מקייץ בהו למזבח כלומר מקריבין אותן שלא לשום תמידין. אלא כמו מיני מגדים שאינן מעיקר הסעודה כך ענין קייץ המזבח. והני מילי תמידין דמעיקרא עולות נינהו. השתא נמי מקריבין אותן עותו לקייץ למזבח. והני מילי תמידין דמעיקרא עולות נינהו. השתא נמי מקריבין אותן עולות לקייץ למזבח כמו דורון ולא כמו חובה (אלא) [אכל] כגון שעירי חטאת שנשתיירו וכיוצא בהן אין מקייצין בגופן לשום עולה.
דחיישינן לאחר כפרה אע"ג דפקעה מהן קדושה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אלא מקייצין בדמיהן:
אמר דרבא אף אנן נמי תנינא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר.
ואמאי נקרב הוא גופיה עולת נדבה. אלא לאו ש"מ גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.
תניא נמי הכי מה מביאין מן המותרות.
(הא) [הכי] גרסי' בכולהו נוסחי ואלא חכמים דאמרו ליה ממאי דר' יהודה היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו הכי קרבי. והכי פירושא: ודאי דהאי אמרו לו קושיא היא דמקשו ליה לר' שמעון מי לא מודת בזו שאנו שונין שיקרבו זה בזה ואמר להן הן אמרו כיון שאתה מודה שאין כפרתן שוה האיך יקרבו לדבריך שאין לך לב ב"ד מתנה ממאי דהכי אהדרו ליה חבריה לר' שמעון דילמא רבי מאיר היא וה"ק ומיהו לא ניחא למימר (דלבדי) [דלדברי] אמרו לו אינן קרבין אלא קריבין הן ותשובה היא שהשיבו עליו מהלכה זו.
ורב יהוסף הלוי ז"ל לא גריס אלא ממאי דר' יהודה היא דילמא ר' מאיר היא ופירש ממאי דר' יהודה היא וסבירא ליה דאינן קרבין זה בזה משום דלב ב"ד מתנה עליהן ונפדין תמימים וזה אינו דבר נכון שלפי זה אין לנו ראיה מדברי ר' יהודה אלא שלא יקרבו זה בזה אבל נפדין תמימין אין לנו ושמא ירעו ועוד דילמא לית ליה לר' יהודה לב ב"ד מתנה וימותו כדתניא לעיל בפר ובשעיר יום הכפורים כדברי ר' יהודה וכן הא דאותבינן לעיל לימא לב ב"ד מתנה עליהן פי' הרב הלוי שיפדו תמימין.
ואמאי לקרב איהו גופיה עולה נדבה. משמע דנתוק רעיה דרבנן הוא מדקאמרי' לקרב איהו גופיה עולה ואי רעיה מדאוריתא הא בעי רעיה והכי נמי בפרק אלו דברים דאמרינן התם אמר רב הונא אשם שנתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי' עקירה אי הכי אפי' כי לא נתק נמי גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.
ואיכא למיפרך מההיא דגרסי' בזבחים (ה,ב) אמר רב הונא אשם שנתק לרעיה כו' ואמרינן נתק אין לא נתק לא מאי טעמא דכתיב הוא בהויתו תהא ופרש"י ז"ל דקודם נתוק אסור דבהוית אשם יהא ופסול לעולה אלא שאפשר שגם זו מן הסוגיות המתחלפות בסוג' המסכתות במו אותה שבתחלת פרק כל הגט דמוקי לברייתא כדי לזרזן במצות ובפרק אין בין המודר מתרץ לה משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ורבות מהן בתלמוד.
אבל ר"ת ז"ל לא גריס התם נתק אין לא נתק לא, אלא הכי גרסי' מאי טעמא דכתיב הוא כו' מאי טעמא דנפיק מתורת אשם משום דכתיב הוא בהויתו תהא כלומר בהוי' אשם תהא בעוד שהו' בהוי' אשם וכיון שנתכפרו בעליו באחר לאו בהוי' אשם הוא הילכך קרב עולה דלא בעינן עקירה וכי תימא קודם נתוק נמי משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה כי ההיא דבפרק אלו דברים ואי קשיא לך והא קי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה והילכתא גמירי לה וקשיא אשמעתין ואההיא דבפרק אלו דברים ואההיא דזבחים לפי פירוש ר"ת ז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהכי גמירי הילכתא כל שבחטאת מתה באשם עולה ורעיה גופה מדרבנן משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולאפוקי שאינה מתה קאמרי' רועה.
ואיכא למידק, אי הכי לפי פי' רבינו תם ז"ל למה לי דכתב רחמנא הוא בהויתו תהא לאשתרויי אשם שמתו בעליה ושנתכפרו באחרת הא הילכתא גמירי לה ואיכא למימר דאי לאו קרא הוה אמינא בעי עקירה קמ"ל ואי מקרא הוה אמינא כל שלא נתעקר בהוית אשם הוא קמ"ל גמרא כלומר פירושא דקרא ודאמרי' במסכת תמורה בפרק אלו קדשים הוא קרב ואין תמורתו קרבה הילכתא גמירי לה פירושו שאין תמורתו קרבה לשם אשם אבל לשם עולה קרבה וכן אתה צריך לפרש על דרך זו אותה הלכה שבמסכת נזיר בפרק מי שאמ' תניין, ואין לי להאריך.
ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עבדי' להו: כלומר לתמידין שלא הוצרכו לצבור, ואמרינן מקיצין בהן את המזבח, תמיה' לי תינח תמידין, קטרת מאי עבדין ליה, וי"ל דלדידיה קטרת קדושת דמים הוא, אבל ליכא למימר דלר"ש נמי לב ב"ד מתנה בקטרת, מיהא דלאו בר רעיה היא וכדאתי' לדחויי לעיל בסמוך דרבן דקטרת לא פליגי עליה דר"ש דטעמייהו בקטרת משום דלאו בר רעיה הוא, דהא ר"ש לית ליה בתמידין רעיה אע"ג דבני רעיה נינהו.
אמר רבינא אף ... ור' אלעזר: וא"ת מאי איכא בין ת"ק לר"א. י"ל דלת"ק הוי עולת ציבור ולר"א עולת יחיד, ונ"מ לנסכים ולסמיכה, דלר"א הנסכים משלו ובעי סמיכה מיניה כדין קרבן יחיד ולת"ק נסכים משל צבור.
אמאי ליקרב איהו גופיה: מהכא משמע (דנסיק) [דנתיק] רעיה דרבנן מדקאמרינן דליקרב איהו גופיה, ואיכא למידק דהא קי"ל (תמורה יח, א) כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב והלכתא גמירי לה, תירץ ר"ת ז"ל (ספר הישר סי' תשעז) דהכי גמירי הלכתא כל שבחטאת מתה באשם עולה, ורעיה גופה מדרבנן משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולאפוקי שאינה מתה קאמרינן רועה.
ממאי דר' יהודה הוא דפי' דס"ל אין כפרתם שוה עד דנימא דטעמא דקרבין זה בזה משום לב ב"ד מתנה עליהם דילמא ר"מ וטעמא דקריבין זה בזה משום דכפרתן שוה ה"ה דיכול לומר דאף לר' יהודה דילמא שאני שעירים דלית להו תקנתא ברעייה דהא לר' יהודה חטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא ולא לרעייה כדתניא לעיל ומשום הכי לב ב"ד מתנה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה או לקייץ בגופן לית ליה לר' יהודה לב ב"ד מתנה וכדמשני לעיל גבי קטורת אלא דניחא ליה טפי לומר לרווחא דמילתא דדילמא ר' מאיר היא והא דאמרינן נמי שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעייה ה"כ מצי למימר דלית ליה תקנתא לקייץ בגופן כתמודין אלא דנקטיה הכא לרווחא דמילתא:
ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עביד להו פי' רש"י ז"ל מאי תקנתא עביד להו שיהו הם עצמן קריבים פי' לפי' דהא לאו קושיא היא דהא אפשר להו ברעייה אלא דשאלה הוא דשייל להו תלמוד מאי תקנתא עביד להו שיהו הן עצמם קריבין דכיון שהופרשו להקרבה והם תמימים כל מאי דאפשר לתקוני בהו שיהו הן עצמם קריבין אית לן למעבד:
א"ר יצחק אמר ר"י מקייצין בהם את המזבח פי' כשהמזבח בטל מקריבים מהם עולות הרבה וזהו קייץ המזבח הנזכר בכל מקום ולקמן מפ' תלמודא למה נקראו כן ופירוש רש"י ז"ל דר"י האי טעמא נפקא ליה ממתניתין דאר"ש גבי שעיר חטאת שהם קריבים זה בזה ואעפ"י שאין כפרתם שוה דכיון דמ"מ כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דרך כלל אע"ג דאין כפרה זו ממש כשל זו כיון דשייכא במקצת' קרב בכולה ה"נ אלו כיון שנלקחו לצורך עולת תמידין של צבור ולא הוצרכו יקרבו לקייץ המזבח שהם ג"כ עולות אעפ"י שזו עולת חובא וזו עולת נדבה כיון דלשם עולה הופרשו דמשום תרומה ישנה ליכא ולקמן בסוף שמעתין אשכחן ברובה דנוסחי דגרס' תנ"ה מודה ר"ש וכו' והיינו סייעתא כדפירש"י ז"ל הכא דקתני שאין קריבין זה בזה כיון שכולם באים על מזבח החיצון לטומאת מקדש וקדשיו ואין פי' זה נכון דאי ר"י ממתני' דייק לה הו"ל לפרושי ולמימר מי לא תנן רש"א כולם באים לכפר דהכי אורחיה דתלמודא ועוד מאי האי דאמריה מודה ר"ש שבעירי חטאת שאין מקייצין בגופן וכו' עד גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה פשי' דבלאו ההיא גזירה אינו מודה בהא לא דמיא כלל למתניתין דתניא כולם חטאות ודומיא דתמידין אלו שמקייצין בהם בשביל עונות ואלו הכא הופרשה לחטאת ואין מקייצין בהם קייץ שהם עולות ולקמן דגריס תניא נמי הכא אדמייתי ברייתא דתניא הכי לייתו לה ממתניתין לכך הנכון דר"י מסברא א"ל דלר"ש לא עביד תקנתא שיהיו נפדים תמימים משום דפדיון תמימים דבר של חדוש גדול דהא בבהמה טמאה ופדה בערכך כתיב וא"א לומר חידוש זה אלא בטעם לב ב"ד מתנה דהא כמותנה ועומד שניתקן בהם את המזבח שלא יהא בטל וכאילו פירוש כן בשעת הפרשתן ומשום דדילמא הוה ס"ד דנימא הכי גם בשעירי חטאת שלא הוצרכו לתקון המזבח שלא יהא בטל הוצרכו לומר דמודה ר"ש דלא אמרינן הכי משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולקמן ל"ג בנוסחי דיוקני תניא נמי הכי אלא תניא רש"א וכו' ועל מתני' מייתי לה תלמודא ולאו משום האי סוגיא כלל ומיהו הא דאמרי' דאר"י מסברא היינו מאי דאמר מקייצין בגופן אלא מאי דאמר לעיל לדברי ר"ש אין נפדין תמימים הא ממתני' דייק לה וכדבעינן למימר לקמן בסמוך ומשום הא אפשר דגרסינן לקמן תניא נמי הכי:
מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקייצין בגופם אלא בדמיהן פי' בשעירי חטאת שנתותרו מן השנה שעברה שאי אפשר ליקרב במוסף אחר כגון שעיר ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן והרי הוא קייץ למזבח שאין מקייצין בגופו ממש אלא בדמו שירעה עד שיסתאב ויפול דמיו לנדבה דהיינו קיץ למזבח שכן דין כל יפלו דמיו לנדבה האמור בכל מקום:
גזירה לאחר כפרה וכו' פי' שאם אנו מקייצין בגופן לאחר שנתכפרו בעליה באחר שלא נעקר שם חטאת ממנה והו"ל מקריב חטאת לשם עולה שהיא פסולה כדאיתא בפ"ק דזבחים ואיכא למידק אסוגיין מהא דאמרינן בפ' התודה ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה והאר"י לדברי ר"ש תמידין שלא הוצרכו אין נפדין תמימים ופריק שאני התם דאית ליה תקנתא ברעייה ואילו בסוגיין אר"י שמקייצין בגופן וי"ל דהתם לא דק ונקט לישנא דשייך בשעירי חטאת כדאמרינן הכא. משום דמאי דאר"י דלר"ש אין נפדין תמימים ודאי דייק לה ממתני' דקתני בשעירים שקריבים זה בזה מטעמא דכולם באים לכפר ואלו אית ליה לב ב"ד מתנה לא הוה צריך לההוא טעמא אלא דלימא לב ב"ד מתנה ואע"ג דלעיל אמרינן דר"י גמרא גמיר לה ה"מ לדברי חכמים דאמרי נפדים תמימים אבל לדברי ר"ש דאמר אין נפדין תמימים ודאי ממתני' דייק לה והיינו דנקט לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ולא נקט לר"ש אין נפדין ואיידי דנקט לדר"ש נקט נמי לדברי חכמים ומשום הכי מהדרינן התם בפ' התודה שאני התם דאית להו תקנתא ברעייה ונקטה לרבותא דאפי' תקנתא דרעייה חשיבא תקנתא לשעירים וכ"ש לקייץ בגופן של תמידין והשתא דאתינן להכי יש לפ' דהיינו דגרסינן התם תניא נמי הכי ופירושא תניא נמי הכי דלדברי ר"ש אין נפדין תמימים משום דלית ליה לב ב"ד מתנה מדאצטריך בשעירי חטאת למיהב טעמא שכולם באים לכפר על מזבח החיצון ומיהו אכתי לא כהירא ההיא גירסא דהא ממתניתין גופה מצי דייק לה וכדאמרן:
ואמאי נקרב איהו גופיה עולה פירוש לקייץ המזבח בגופו בלא רעייה דהכי עדיף טפי לתקן בגוף כל היכא דאפשר:
אף אנן תנינא במסכת יומא גבי שני שעירים שאבד א' מהם שיקח זוג אחר והב' ירעה עד שיסתאב ויפול לנדבת צבור ואמאי ליקרב איהו גופיה דההיא ודאי ר"ש היא דלא שמעיה ליה דחטאת צבור שנתכפרו באחרת שתהא רועה אלא ר' אלעזר כדאיתא במתניתין דלעיל:
אמר רבא אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה פי' דקסבר דכל שבחטאת מתה באשם רועה והכא חטאת יחיד היא דלכ"ע מתה:
רא"א ימות פי' דס"ל דאשם כחטאת דכתיב כי כחטאת האשם הוא אבל לרבנן דרשו ליה לענין שחטו שלא לשמו פסול או אם הכניס לפני ולפנים כדאיתא בזבחים:
ר"א ור"ש אומרים ימכרו ויפלו דמיהם לנדבה והתם בדוכתה פריך תלמודא ר"א היינו ת"ק ופריק איכא בינייהו לנדבת יחיד. א"נ עולת עוף פי' דת"ק סבר שיפלו דמיו לסתם רוב נדבה דהיינו נדבת צבור ועולת בהמה ור"א אתא לטפויי מלתא דאי לא אפשר בנדבת צבור ועולת בהמה מקייצין בדמיו אף נדבת יחיד או עולת עוף ואיכא בין נדבת צבור לנדבת יחיד דנדבת צבור לא בעי סמיכה ונסכיו באין משל צבור ונדבת יחיד בעי סמיכה ונסכיו משלו:
אמאי יקרב איהו גופיה עולה פי' דהא מסתמא ר"ש דס"ל דכל דלא הוי דיניה במיתה כגון חטאת צבור רועה ואשם יחיד דינו כחטאת צבור ורועה:
אלא לאו ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ודייקי רבנן ז"ל אשמעתין טובא דהכא משמע דניתוק רעייה דאשם שנתכפרו בעליו באחרת מדרבנן היא משום גזירה דלפני כפרה דאלו מדאורייתא הוא גופי' קרב עולה בלא רעייה והכי משמע בפסחי' בפסח ב' (פ' אלו דברים דאמרינן התם א"ר הונא אשם שנתכפרו בעליו באחר וניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירא). א"ה אפי' לא ניתק נמי ופריק גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ואלו בכמה דוכתיה אמרינן כל שבחטאת מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה כלומר הלכה למשה מסיני היא שתהא רועה ולא תהא היא עצמה קריבה ובמס' זבחים [אמרי'] דהא מדאוריי' ממש מקראי דאמרינן התם א"ר הונא אשם שניתק לרעייה מותר לקרבו עולה ואמרינן עלה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אשם הוא בהוייתו יהא ופירש"י ז"ל דקודם ניתוק אסור לעולה דבהויית אשם יהא פסול לעולה ויש שתירצו שזאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד בחלוף המסכתות שיש מהן רבות בתלמוד אבל ר"ת ז"ל כתב שיש להלמן דהא דאמרינן בעלמא דכל שבחטאות מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה משום דאמרו רבנן רעייה משום גזירה כדאמרינן בשמעתין ובפ' אלו דברים נקטינן רועה דאלו מאי דגמירי הלכה אינו אלא שלא תמות כחטאת אע"ג דכתיב כחטאת כאשם וכיון שלא תמות ממילא קריבה היא עצמה כולה ואית דגרסי באשם עולה והכל אחד וההיא דזבחים ל"ג עלה ניתק אין לא ניתק לא וה"פ מ"ט נפיק מתורת אשם משום דכתיב אשם הוא בהוייתו תהא כלומר בעוד שהוא אשם יהא בהוייתו וכיון שנתכפרו בעליו באחר אינו בהוייתו ובדין הוא דאפילו קודם דניתוק אלא דגזרו רבנן לאחר כפרה אטו לפני כפרה נמצאו כל ההלכות עולות דניתוק אשם לרעייה גזירה דרבנן דאלו מן התורה הוא גופיה קרב עולה בלא רעייה ועדיין לא מחוורא ההיא דזבחים דבכולהו גרסינן גי' נתוק אין לא ניתק לא ועוד מלישנא דקאמר מותר לקרבו עולה. משמע שאינו רועה אלא שהוא עצמו מותר לקרבו עולה ואפילו סתם ולא בעי עקיר' לשוחטו בפי' לשם עול' שכבר ניתק ממנו שם אשם מעצמו כשניתן לרעיי' ואין עליו שם אשם אלא שם עולה וכי שחט' סתם לאו אשם לשם עול' שחיט שהו' פסול אלא עול' לשם עול' ואמרי' ניתק אין אבל לא ניתק לא דאפי' מדאוריי' בעי עקירא לשוחטו בפי' לשם עולה מ"ט בעי עקירא ואפי' מדאורייתא דכתיב אשם הוא בהוייתו יהא כלומר אפי' לאחר שנתכפרו בעליו יהא בהויית אשם שלא יעקר שם אשם ממנו עד שיעקר ממנו בפי' בשעת הקרבה הא בעקירא מותר לקרבו עולה שאין רעייתו אלא מדרבנן ונ"מ שאם שחטו בדיעבד בלא רעייה כשר וה"נ מתפרשא ההיא דפסח ב' פרק אלו דברים דאמרינן אשם שנתכפרו בעליו וניתק לרעייה כלומר שנתנוה לרעייה מדרבנן ושחטו הוא ענמו סתם כשר לעולה דלא בעי עקירת שם עד שנאמר שהוא פסול מן התורה לפי שהקריב אשם לשם עולה שהוא פסול. ודוקא ניתק לרעייה דניתוקו לדין רעייה זהו עקירתו אלמא לא בעי עקירא ופריך א"ה אפי' לא רתק נמי דכיון דנתכפרו בעליו באחר זהו עקירתו ופרקינן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה דגזרו רבנן שלא יהא הוא עצמו קרב כלל וא"ת מ"מ מההיא דזבחים משמע דניתוק רעייה מדרבנן דאלו מקראי משמע שהוא עצמו קרב עולה מדאורייתא א"כ לימא ליה הילכתא גמירא לה כדאמרינן בעלמא וי"ל דאי לאו הלכתא ה"א דקרא דאמר אשם הוא בהוייתו יהא אפי' בעקירא ובניתוק קאמר דאשם כחטאת שהוא מתה משום דכתיב כי כחטאת האשם אתאי הילכתא לומר דלא נדרוש אשם הוא בהוייתו יהא אלא קודם כפרה ואי מהלכתא הו"א דאפילו קודם ניתוק לא בעי עקירא קמ"ל אשם הוא בהוייתו יהא ובעינן עקירא בשעת הקרבה ואשכחן הלכתא דאתאי לפרושי קרא כדכתב הרמב"ן ז"ל:
תניא נמי הכי מה הן מביאין פי' רש"י ז"ל דאדר"י קאי דקאמר דתמידין שלא הוצרכו לר"ש מקייצין בגופן והקשו בתוס' דא"כ הו"ל למיתני מה הן עושין דלישנא דמביאין לא משמע אלא לדמיהן כדתנן טובא יביאו בדמיו עולה לכך פי' דאבתרייתא דשעירי חטאת קיימא שמקייצין בדמיהם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה