ש"ך על יורה דעה יג
סעיף ב[עריכה]
(א) בין וכו' לפי שבן ח' חי הרי הוא כמת שא"א לחיות.
(ב) מותר באכילה דכתיב בבהמה אותה תוכלו ודרשו חז"ל כל שבבהמה תאכלו אבל דמו אסור כשאר דם כדאיתא בש"ס ופוסקים וכן הוא לקמן ר"ס ס"ו והטעם כתבו הרא"ש והר"ן ע"ש ולענין חלבו וגידו ע"ל סי' ס"ד ס"ב ולענין אם פודין בו ע"ל סי' שכ"א ס"ד.
(ג) ואינו טעון שחיטה לפי שניתר בשחיטת אמו ומוכח במשנה דכל היכא דאינו טעון שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום שנשחט אביו או אמו וכ"כ הפוסקים.
(ד) אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מדבריהם דלמא אתי לאחלופי בשאר בהמות כשרואין שאוכל אותו בלא שחיטה כדאיתא בש"ס ופוסקים.
(ה) אבל שאר טרפות כלומר שאר טרפות שאינן מחמת שחיטה דלא מיפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו אבל טרפות שהוא מחמת שחיטה כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה וכיוצא בזה כאלו לא שחט דמי דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא כ"פ הרא"ש והר"ן והרא"ה בב"ה ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ' המקשה סי' י'.
(ו) אע"פ שהפריס ע"ג כו' דכיון שהוא דבר תמוה קול יוצא מאין קלוט זה ואומרים בן פקוע הוא ומתוך שתמהין על קליטתו זוכרין את כל דבריו ולא אתי לאחלופי רש"י ופוסקים.
(ז) ויש מגמגמין בדבר כלומר שפרסותיו קלוטות לחוד לא מהני כשהפריס ע"ג קרקע עד שיהא תרי תמיהי דהיינו שאמו תהיה ג"כ קלוטה והעט"ז כתב ויש אוסרים עד שיהיה ב' תמיהות כגון קלוט בן פקוע בן קלוטה שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקוע עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא ונראה שהוציא כן מדברי רש"י (ומביאו ב"י שכתב על מאי דקאמר בש"ס איכ' דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר וז"ל בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה ע"ל) הבין דר"ל שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקועה (וגם הב"ח הלך בדרך הזה וכמ"ש בס"ק י"ד ע"ש) אבל ז"א שהרי לא כתב רש"י ואותה קלוטה בן פקועה אלא פקועה היתה ור"ל שנפקעה כריסה ונמצא בה קלוט זה ובן פקועה דקאמר בש"ס קאי אקלוט זה שנמצא בה והיינו לישנא דבן דאל"כ הל"ל בת פקועה והרי כל בן פקועה דעלמא להכי נקרא בן פקועה לפי שהוא בן של פקועה כלומר שאמו נפקע כריסה ומצאוהו בה אבל פשוט דא"צ שתהא אמו בת פקועה דהא מדינא אפילו הפריס ע"ג קרקע מותר אלא מפני מראית העין הוא דאסור והלכך כיון דאיכא תרי תמיהי שהוא קלוט בן קלוטה מה לי אם אמו בת פקועה או לא שסוף סוף איכא תרי תמיהי וכן משמע להדיא בחידושי הרשב"א דף ע"ו ע"ד ובת"ה דף נ"ח ע"ב כדפי' וכן בר"ן ורבינו ירוחם ושאר פוסקים וכ"כ מהרש"ל שם על דברי רש"י וז"ל פי' לפירושו לאו שאמו היתה נמי בת פקועה אלא כלומר פקועה שנמצא בה ולד קלוט עכ"ל והוא פשוט.
סעיף ג[עריכה]
(ח) טעון שחיטה מדאורייתא וכל שאר טרפות פוסלים בו כך פשוט בש"ס ופוסקים וע"ל סי' ט"ז ס"ט שלענין אותו ואת בנו יש חילוק בין שוחט ונתנבלה בידו לנמצאת טרפה ולענין כסוי הדם בסי' כ"ח סי"ז אין חילוק כמו כאן ועיין בש"ס פרק כל הבשר (חולין פח.).
(ט) הרי זה אסור שהרי לא הועילה שחיטת אמו לטהרו וצריך הוא שחיטה וכיון שהוא בן ט' מת או בן ח' חי שחשוב כמת לא מהני ביה שחיטה ואסור.
(י) אם האם טרפה אבל אם היא כשרה אפילו האידנא דהא אפילו הוא בן ח' שחיטת אמו מטהרתו וכן היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה פשיטא דאפילו נמצאת טרפה אין העובר טעון שחיטה וכשר אפילו האידנא.
(יא) דחיישינן שמא אינו בן ט' אבל ודאי כשימתין עד תחלת ח' ללידתו שאז יצא מספק נפל וכדלקמן סי' ט"ו (ס"ב) אפילו הייתה אמו טריפה נתרת בשחיטת עצמו וכ"כ בפרישה סי"ב.
סעיף ד[עריכה]
(יב) בן ט' כו' אין לו תקנה בשחיטה דהרי הוא כמי שאין בו אלא סימן א' מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא דאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד (רש"י ופוסקים) ואע"ג דבן פקועה מטרפה ניתר בשחיטת עצמו הכא כיון שאבי הולד בן פקוע מעליא הוא ולא היה צריך שחיטה אם כן סימנים דידיה הוי כשחוטין וא"כ הולד שבא ממנו הוי סימן א' דידיה כשחוט הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י ותוספות והרא"ש ורבינו ירוחם ושאר פוסקים ולפ"ז בן פקוע שבא מן הטרפה ובא על בהמה דעלמא והוליד ה"ז הולד כשאר בהמה דעלמא וניתר בשחיטת עצמו ולזה דקדק המחבר וכתב במעי שחוטה כשרה.
(יג) וגדל ובא על בהמה כו' ה"ה איפכא דהיינו בהמה דעלמא שבא על בן פקוע והולידה שהולד אין לו תקנה מטעם הנזכר וע"ל סי' י"ד ס"ק י"א שגם החלב שבא ממנו אסור.
(יד) והוליד נראה דלכך דקדקו הט"ו ושאר פוסקים וכתבו והוליד לאפוקי שאם לא נולד אלא נמצא בה הותר בשחיטת אמו ואין לו סימן כלל שהרי הוא כשחוט בין מצד אמו בין מצד אביו ומותר כבן פקוע דעלמא וכ"כ הב"ח וכן נראה משלון רש"י שבס"ק י"ב וכתב הב"ח וז"ל ונראה דה"ה בהמה שבאה על בת פקועה ונשחטה הפקועה ונמצא בה ולד דאותו ולד נמי ניתר בשחיטת אמו כדמוכח מלישנא בתרא דאביי דמיירי בכה"ג ולא אמרינן כיון דאמו לא בעי שחיטה מן התורה והולד בעי שחיטה אי חיישינן לזרע האב אם כן לא ניתר בשחיטת אמו אלא אמרינן רבויא דכל בבהמה מרבה הכל דבכל ענין שניתר האם באכילה ניתר גם הולד באכילה אגב אמו אם נמצא בתוכו עכ"ל ותימא דלישנא בתרא דאביי מיירי שהוא קלוט בן פקוע דהיינו שנמצא במעי קלוטה והקלוטה אינה בת פקועה אלא נפקע כריסה וזה הקלוט נמצא בו וכמ"ש בס"ק ז' אבל אם נמצא ולד בבת פקועה שנתעברה מבהמה דעלמא י"ל כיון שהבת פקועה זאת א"צ שחיטה אין הולד ניתר בשחיטת אמו וה"ל כילוד ויש לו סימן א' מצד אביו והב' שהוא מצד אמו ה"ה כשחוט ואין לו תקנה ולא מרבינן מרבויא דבבהמה תאכלו אלא היכא דניתר בשחיטת אמו אבל כאן שאין אמו צריך שחיטה ה"ל כלא נשחטה וה"ל הולד כילוד דאין לו תקנה.
(טו) הרי בנו ובן בנו כו' פי' אפילו נולדו כדרך הנולדים רק שבניהם יבואו גם כן על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות וכ"כ מהרש"ל שם סי' ט'.
(טז) צריכים שחיטה מדבריהם כיון שהפריסו ע"ג קרקע.
סעיף ה[עריכה]
(יז) השוחט את הבהמה כו' הוא לשון הרמב"ם וכתב ב"י דנראה מדבריו דיש לו פרסה ממש בעינן ולא סגי במין שיש לו פרסה ע"כ וא"כ כשיש לו פרסה ממש אפי' הוא עוף טהור מותר.
(יח) ומצא בה כו' וכ"ש נולד בעוף דאסור וכמ"ש בסי' ע"ט וע"ש.
(יט) לא הותר כו' שכן כתיב כל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו ודרשו חז"ל כן.
(כ) ויש אומרים דאפי' כו' הוא דעת התוס' והרא"ש וסייעתם דס"ל דלאו בפרסות תליא מילתא אלא במין שיש לו פרסה אלא שקשה לכאורה במ"ש הרב דאפילו פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה כו' דהא בכה"ג ודאי ליכא מאן דפליג והוא ש"ס ערוך ר"פ בהמה המקשה דבהמה קלוטה במעי פרה מותר והדרישה הוקשה לו גם כן דעדיפא מינה ה"ל לאשמועינן דאפילו אין לו פרסות כלל מותר וכתב וז"ל ונ"ל דה"פ משום דס"ל לרמ"א שאין הרמב"ם מצריך שיהא לבהמה הנמצאת בבהמה פרסות אלא בעינן שימצא בה בהמה שבמינה יש פרסות ואף שאין לה רגלים כלל או כרגלי יונה גם כן כשר הואיל ומין בהמה זו יש לה פרסות בהכשרה ורמ"א הוסיף דאפילו נמצא בתוכה גמל ואין לו פרסות כלל אלא כרגלי יונה או שאין לו רגלים וגם מינם אין להם פרסות בהכשרם אלא פרסותיו קלוטות דהיינו כחמור שכולה פרסותיו קלוטות אפ"ה כיון שגמל זה הוא מין בהמה רצה לומר שממינה שבכלל שם בהמה נמצאים בהמות שיש להן פרסה בהכשרן כשר משא"כ עוף שאין עליו שם בהמה עכ"ל ודבריו דחוקים ועוד שאם כן כבר נתבאר בדברי הרמב"ם שהכל תלוי בדמות ולאיזה צורך הוסיף הר"ב שום דבר ועוד מאן יש אומרים והנלפע"ד ברור שהר"ב הבין דברי המחבר כמו שכוון המחבר עצמו וכמ"ש בס"ק י"ז וקאי אסיפא דקאמר לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה דר"ל כשיש לו פרסה אע"פ שהוא דמות עוף מותר וקאמר וי"א דלא הותר אפילו פרסותיו קלוטות כשהוא דמות עוף (וה שלא אשמועינן רבותא דלא הותר אפילו יש לו ב' פרסות כשהוא דמות עוף משום דפרסה א' וב' הכל שוין וכן מוכרח לומר בד"מ וכמ"ש בהגהותי לד"מ א"נ סירכא דלישנא דהמחבר נקט דמשמע דשרי אפי' בפרסה א') רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה כלומר הכל תלוי בדמות ולא בפרסה וזהו כדעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ור' ירוחם והטור והרב המגיד דס"ל דהכל תלוי בדמות דאם יש לו דמות בהמה אפילו אין לו פרסה כלל כשר כיון דיש במינה פרסה ואם הוא דמות עוף אפילו יש לו פרסה אסור וכ"פ מהרש"ל שם סי' ב'.
סעיף ו[עריכה]
(כא) אסור משום דרחמנא אגמרי' למשה השסועה לאיסורא וע"כ במעי אמו אגמריה דאסור שהרי אינו יכול לחיות אפילו שעה א' כשיצא לאויר העולם ש"ס.