שולחן ערוך יורה דעה יג ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · יג · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
השוחט את הבהמה, ונמצאת כשרה, ומצא בה עובר בן שמונה אבין חי בין מת, או בן ט' מת – במותר אבאכילה גואינו טעון בשחיטה. ואם מצא בה בן תשעה חי, דאם הפריס על גבי קרקע – טעון גשחיטה. האבל שאר טרפות – דאינו אוסר אותו. ואם לא הפריס על גבי קרקע – אינו טעון שחיטה. ואם פרסותיו קלוטות (פירוש, שפרסתו כולה אחת ואינה סדוקה, או שהיה בו שום שאר דבר תמוה. הגהות אשר"י) ואף על פי שהפריס על גבי קרקע – אינו טעון השחיטה. זויש מגמגמין ובדבר.
מפרשים
(א) בין וכו' לפי שבן ח' חי הרי הוא כמת שא"א לחיות.
(ב) מותר באכילה דכתיב בבהמה אותה תוכלו ודרשו חז"ל כל שבבהמה תאכלו אבל דמו אסור כשאר דם כדאיתא בש"ס ופוסקים וכן הוא לקמן ר"ס ס"ו והטעם כתבו הרא"ש והר"ן ע"ש ולענין חלבו וגידו ע"ל סי' ס"ד ס"ב ולענין אם פודין בו ע"ל סי' שכ"א ס"ד.
(ג) ואינו טעון שחיטה לפי שניתר בשחיטת אמו ומוכח במשנה דכל היכא דאינו טעון שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום שנשחט אביו או אמו וכ"כ הפוסקים.
(ד) אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מדבריהם דלמא אתי לאחלופי בשאר בהמות כשרואין שאוכל אותו בלא שחיטה כדאיתא בש"ס ופוסקים.
(ה) אבל שאר טרפות כלומר שאר טרפות שאינן מחמת שחיטה דלא מיפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו אבל טרפות שהוא מחמת שחיטה כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה וכיוצא בזה כאלו לא שחט דמי דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא כ"פ הרא"ש והר"ן והרא"ה בב"ה ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ' המקשה סי' י'.
(ו) אע"פ שהפריס ע"ג כו' דכיון שהוא דבר תמוה קול יוצא מאין קלוט זה ואומרים בן פקוע הוא ומתוך שתמהין על קליטתו זוכרין את כל דבריו ולא אתי לאחלופי רש"י ופוסקים.
(ז) ויש מגמגמין בדבר כלומר שפרסותיו קלוטות לחוד לא מהני כשהפריס ע"ג קרקע עד שיהא תרי תמיהי דהיינו שאמו תהיה ג"כ קלוטה והעט"ז כתב ויש אוסרים עד שיהיה ב' תמיהות כגון קלוט בן פקוע בן קלוטה שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקוע עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא ונראה שהוציא כן מדברי רש"י (ומביאו ב"י שכתב על מאי דקאמר בש"ס איכ' דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר וז"ל בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה ע"ל) הבין דר"ל שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקועה (וגם הב"ח הלך בדרך הזה וכמ"ש בס"ק י"ד ע"ש) אבל ז"א שהרי לא כתב רש"י ואותה קלוטה בן פקועה אלא פקועה היתה ור"ל שנפקעה כריסה ונמצא בה קלוט זה ובן פקועה דקאמר בש"ס קאי אקלוט זה שנמצא בה והיינו לישנא דבן דאל"כ הל"ל בת פקועה והרי כל בן פקועה דעלמא להכי נקרא בן פקועה לפי שהוא בן של פקועה כלומר שאמו נפקע כריסה ומצאוהו בה אבל פשוט דא"צ שתהא אמו בת פקועה דהא מדינא אפילו הפריס ע"ג קרקע מותר אלא מפני מראית העין הוא דאסור והלכך כיון דאיכא תרי תמיהי שהוא קלוט בן קלוטה מה לי אם אמו בת פקועה או לא שסוף סוף איכא תרי תמיהי וכן משמע להדיא בחידושי הרשב"א דף ע"ו ע"ד ובת"ה דף נ"ח ע"ב כדפי' וכן בר"ן ורבינו ירוחם ושאר פוסקים וכ"כ מהרש"ל שם על דברי רש"י וז"ל פי' לפירושו לאו שאמו היתה נמי בת פקועה אלא כלומר פקועה שנמצא בה ולד קלוט עכ"ל והוא פשוט.
מותר באכילה. דכתיב בבהמה תאכלו ודרשינן כל שנמצא בבהמה תאכלו דשחיטת אמו מתיר אותו:
ואינו טעון שחיטה. זהו לשון מיותר לכאורה ונראה דקמ"ל דאין בו איסור אבר מן החי ומותר לאוכלו אפילו חתך ממנו בזמן שהוא חי עדיין וכיוצא בזה מצינו בפי' רש"י בסוף פרק רבי עקיבא שכתב דאין בו משום איסור אבר מן החי כיון דאין טעון שחיטה אלא שיש בו משום בל תשקצו כו' עכ"ל וכאן אין בו משום בל תשקצו דשקיל ליה בעודו חי ומבשלו דאי היה בו משום אבר מן החי היה אסור כיון שחתכו בעודו חי. ובטור כתוב כאן ודמו אסור וחלבו מותר וכתב הרא"ש הטעם דדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האברים של הבהמה עצמה עכ"ל וצריך לבאר דעתו למה לא יהיה גם החלב נחשב כחלב עצמה של הבהמה ונראה דעתו שהדם שבעובר מתערב עם דם הבהמה עצמה שהעובר נתהוה ונזון ממנו ע"כ לא עדיף מדם הבהמה עצמה:
טעון שחיטה. משום מראית עין דאתי לאחלופי בבהמה גמורה כיון שגם זה הפריס ע"ג קרקע. ויש לעיין מה דינו בדיעבד אם לא נשחט אם החמירו בו כ"כ משום גזירה דאחלופי דמלשון הטור שכתב וכל הדברים הפוסלין בשחיטה פוסלין בו משמע אפילו דיעבד או אפשר שלכתחלה אמרו שפוסל וכמ"ש התוספות ריש השוחט בההיא דר"י פוסל עד שישחוט הורידין והכי משמע מדמתיר ר"ש שזורי בגמרא אפילו לכתחלה בלא שחיטה ואין להפליג מחלוקתם כ"כ ויש עוד ראייה דבריש גיטין מצינו ג"כ חשש דאיחלופי גבי המביא גט ממדינת הים דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דמן הדין היה סגי בפני נחתם לחוד אלא משום אחלופי דשאר קיום שטרות ומצינו שם בריש פ"ב דגיטין דתני התנא בבא יתירה דקמ"ל דאפילו דיעבד פוסל אם לא אמר תרווייהו דהיינו בפני נכתב ובפני נחתם. ש"מ דבלאו בבא יתירה לא היינו פוסלים דיעבד כי לא אמר תרוייהו ואע"פ שיש חשש אחלופי א"כ כאן דלא מצינו בבירור פסול דיעבד אין לנו להחמיר לאסור דיעבד ותו דהא כתב ב"י בשם המגיד וגדולי המורים דאין סכין פגומה אוסר כלל כנ"ל:
שאר טריפות. דאין מפורסמין כולי האי אבל שחיטה כיון דאצרכוהו שחיטה בעינן כראוי כ"כ הרא"ש:
פרסותיו קלוטות. דמילתא דתמיהא הוא ודכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקוע ולא אתי לאחלופי. ויש מגמגמין ס"ל כלישנא אחריני בגמרא דדוקא תרי מילתא דתמיהי בעינן דהיינו שפקוע והיא קלוטה שנשחטה ונמצא בה ולד שהוא ג"כ קלוט ובדיעבד פשיטא דאינו אוסר:
(א) באכילה: דבן ח' חי א"א לחיות והרי הוא כמת. וכתב בש"ך אבל דמו אסור כשאר דם כמ"ש בסימן ס"ו ולענין חלבו וגידו עיין לקמן סימן ס"ד ס"ב ולענין אם פודין בו עיין סימן שכ"א ס"ד.
(ב) שחיטה: וכתב בט"ז גם אין בו משום איסור אבר מן החי וכן אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום ששחט אביו או אמו.
(ג) שחיטה: וכתב בט"ז דזה השחיטה הוא מדבריהם דלמא אתי' לאחלופי בשאר בהמות ומיהו בדיעבד אין לנו להחמיר וצ"ע לדינא ובס' נה"כ פסק לאסור אף בדיעבד.
(ד) אותו: ופירש הש"ך כגון שאר טריפות שאינו מחמת שחיטה דלא מפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו. אבל טריפות שהוא מחמת שחיטה כגון שהייה או דרסה וכו' כאילו לא שחט דמיא דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא מיהו לדעת הט"ז בדיעבד אין לפוסלו.
(ה) שחיטה: והטעם דמילתא דתמיה דכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקועה ולא אתי לאחלופי.
(ו) בדבר: והטעם איתא בהש"ך דפרסות קלוטות לחוד לא מהני עד שיהיה בה תרי תמיהות שאמו היתה ג"כ קלוטה אבל ודאי דאין צריך שאמו תהיה ג"כ קלוטה ובת פקועה אלא כשהיא קלוטה לבד סגי ולא כב"ח.