הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן יג
סימן יג[עריכה]
(סי' י"ג ט"ז סק"א) וזה כתיב במקום שנזכר שחיטה. דאלו מלישנא דאסיפה לחוד ליכא ראיה דהא כתיב ג"כ ויאספו את השליו הכי איתא בסוגיין. ובזה מיושב לי היטב קושית תוס' חולין דף י"ז ע"א ד"ה רע"ק וכו' תימא מנ"ל דפליגי דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עיי"ש שהניחו בתימה ולענ"ד לכאורה קשה איך ילפי' דגים אין טעון שחיטה מדכתיב אם את כל דגי הים יאסף הא לרע"ק במדבר הותר להם בשר נחירה א"כ יש לומר מש"ה כתיב אסיפה ועתה שנאסר בשר נחירה יש לומד דגם דגים טעון שחיטה אמנם באמת לא קשה מידי דהא מכל מקום כיון דבצאן ובקר כתיב ישחט להם אף דהיה סגי בנחירה מ"מ קרי ליה שחיטה דאז נחירה בסימנים הוי כמו שחיטה לדידן כדאמרי' בפוסקים נחירה שלהן זהו שחיטתן וא"כ כיון דכתיב בדגים אסיפה ע"כ משום דאפי' נחירה בסימנים לא בעי וכיון דאפי' נחירה ל"צ גם לדידן ל"צ שחיטה וא"כ ראיה זו אתיא שפיר בין לר"י ובין לרע"ק דלר"י דנאסר להם בשר תאוה והיו צריכים להקדיש והיה צריך שחיטה ממש הראיה כפשוטו מדכתיב בדגים אסיפה הא מעולם לא הותר להם נחירה ע"כ משום דדגים לא בעי' שחיטה ולרע"ק דהותר נחירה ג"כ הראיה שפיר דמקרי נחירה שלהן בלשון שחיטה בצאן ובקר ע"כ בדגים דכתיב אסיפה משום דאפי' נחירה לא בעי' וכיון שכן מיושב קושי' תוס' דאם איתא דלא פליגי יקשה מנ"ל הך כללא דדגים לא בעיא שחיטה הא ליכא ראיה מהקרא די"ל דצאן ובקר דהוצרכו להקדישן והיה בעי' שחיטה ממש מש"ה כתיב ישחט להם אבל דגים דלאו מילי דהקרבה הם סגי בנחירה מש"ה כתיב יאסף ואין הפרש בין דגים לשאר בע"ח ולדידן דנאסר נחירה גם בדגים נאסר אע"כ דפליגי ושפיר אזלא ההוכחה בין לר"י בין לרע"ק וכנ"ל ודו"ק היטב:
(ש"ך סק"ב) והטעם כ' הרא"ש והר"ן ולענ"ד יש לומר דכתיב כל בבהמה תאכלו דמשמע הכל בלי שום שיור מוכח דחלב וגיד דשליל מותר אבל לענין דם אף אם קיימא באיסורים מ"מ אפשר לקיים לישנא דכל בבהמה ע"י שיבשל כל דם השליל והוי דם שבשלו דמותר ומה"ט יש ליישב קושית תוס' פסחים דף כ"ב ע"א ד"ה והרי דם משמע דדם אינו בכלל בהמה וכו' והיינו דמה דאמרי' כשהותר נבילה וכו' כיון לגר אשר בשעריך משמע דכל הנבילה יכולים ליתן לו ומוכח דהכל מותר בהנאה גם החלב וגיד אבל אין ראיה מזה דהותר דם בהנאה דאף אם אסור בהנאה יכול לבשלו וליתנו להגר ומיושב ג"כ מה דנדחקו תוס' חולין דף ל"ו ע"א ד"ה סד"א וכו' אע"ג דאין הדרשא מיושבת וכו' ולפי הנ"ל גם על הדם צריך קרא לאכילה לאסור אפי' ע"י בישול:
(סעיף ב') אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה. ע' בפר"ח לקמן (סימן ס"א) דלענין מתנות כהונה דאימעט בתוספתא דבן פקועה כיון דלא קרינן בי' מאת זובחי זבח פטור במתנות אף דהפריס פטור. ובזה לא החמירו חז"ל לעשות כבהמה אחרת ע"ש:
(שם) טעון שחיטה. ולענין הברכה הביא התב"ש תשו' רשב"א דמברכים ואולם בתשובת בשמים ראש סימן רפ"ג כתב דאין לברך:
(שם) אבל שאר טריפות אינו אוסר אותו. מסתפקנא בנקובת הוושט אם נידון כיון דעצמות השחיטה היה כדינו בסכין בדוק ובלא שהייה ודרסה וחלדה הוי כמו שאר טריפות דאינו אוסר או כיון דקיי"ל דנקובת הוושט נבילה והוי פסולו בשחיטה כמו דלא נשחט דמי ולכאורה יש להקשות מהשמטת הרי"ף מימרא דר' זירא דליבן סכין ושחט בה משום דלא קיי"ל ביה"ש מרווח רווח והא מ"מ יש נ"מ ליסוד הסבר' דחדודו קודם לליבונו לענין בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע ושחט בסכין מלובנת דאם לא אמר חדודו קודם לליבונו הוי רק שריפת סימנים וכלא נשחטה אבל אם חדודו קודם לליבונו א"כ אף דלא מרווח רווח והוי ניקב הושט קודם גמר שחיטה דכשר הכא אע"כ דגם זה לאו [שם] שחיטה עלה והוי פסולה בשחיטה.
ואולם למ"ש התב"ש לעיל (סי' ט') דאפי' בעוף ותפס הקנה לבדו ושחט בסכין מלובנת פסולה כיון דאינו מרווח גורם השריפה אף במקום חדודו ול"א בכה"ג חדודו קודם לליבונו והוכיח כן מדהשמיט הרי"ף לדר"ז הא נ"מ בעוף עיי"ש א"כ י"ל דמש"ה אף בבן פקועה פסול דהוי כנשרף הסימנים ומ"מ אין זה מספיק דהא הסברא זו ודע"י נגיעת הצדדים תו ל"א על חדודו קודם לליבונו אינו מוכרח מסברא דא"כ איך הוכיחו הראשונים מפירכת הש"ס והאיכא צדדים דניקב הוושט במקום שנשחט קודם שנשחט הרוב דפסול הא י"ל דפירכת הש"ס והאיכא צדדים היינו דמכח זה לא נימא דחדודו קודם לליבונו אע"כ משום דבזה לא פסיקא להקשות כ"כ אלא דלפי שינויא דביה"ש מרווח רווח י"ל לדינא דדלמא בלאו דמרווח רווח אין אומרים חדודו קודם לליבונו וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ובבן פקועה דהשחיטה משום מראית העין יש לדון דהוי ספק דרבנן דשמא אף דאיכא צדדים מ"מ אמרי' חדודו קודם לליבונו אע"כ דגם משום נקב בושט פסול השחיטה דכלא נשחט דמי. ועיין:
(סעיף ג' בהג"ה) דחיישי' שמא אינו בן ט'. ובנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה לפי מ"ש לעיל בסימן א' בט"ז סק"ו דאף למה דקיי"ל כר"ח דבלא שיבר בה עצמות אסור מ"מ י"ל דהוי רק ספק ואינו דומה למקוה עיי"ש א"כ י"ל דהולד מותר בשחיטת עצמו מכח ס"ס ספק שמא בעצם המפרקת נפגמה ואת"ל בעור נפגמה שמא כלו חדשיו ומהני שחיטת עצמו ומ"מ י"ל דהוי ס"ס בחזקת איסור דאינו זבוח ואף דמה דאסרנו הבהמה ולא אוקמי הסכין בחזקתיה דהשתא נפגמה אף דהוי ס"ס דשמא לא במקום הפגימה שחט היינו משום חזקת איסור דאינו זבוח וכמש"ל והוי ספק ראשון כמו ודאי והספק השני הוי ספק איסור א"כ (הוי) מלבד ספק הראשון איכא ס"ס שמא לא שחט במקום הפגימה ושמא הוולד בן ט' חי מ"מ י"ל דנהי דאם היה ג' ספיקות בבהמה היה מהני לדעת הש"ך (סי' ק"י) דהספק א' הוי כמו ודאי ושוב הוי ס"ס והיינו כיון דצרפנו חזקת איסור לעשות ספק ראשון לודאי שוב הוי אח"כ ס"ס בלא חזקת איסור אבל הכא דבספקו דבן ט' הוי חזקת איסור דאינו זבוח של הולד. ואפשר דתליא במה שכתבנו במקום אחר דבס"ס ולגבי ספק א' הוי חזקת איסור ובספק א' לא הוי חזקת איסור די"ל דמהני א"כ הכא הספק דשמא הוא בן ט' בזה הוי חזקת איסור דהולד אבל הספק שמא שלא במקום הפגימה שחט כיון דבצד זו אנו דנין דהולד בן ח' והוי הולד והבהמה א' דאם במקום הפגימה שחט הבהמה והולד שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים ולגבי חזקת איסור דבהמה כבר צרפנו לספק הראשון שמא בעור נפגמה לעשותו כודאי וצ"ע לדינא:
(ש"ך סקי"א) אבל ודאי כשימתין. בתב"ש השיג דלא מבעי להפוסקים דלא כרשב"ג דבודאי בן ח' לא מהני ח' ימים א"כ מהני ח' ימים רק לסתם ולדות ומטעם דמסייע רוב בהמות ולדות מעלי' ילדן אבל בנמצא במעי האם דליכא רוב לא מהני ח' ימים אלא אף להפוסקים בכולה כרשב"ג דאף בודאי בן ח' מהני ח' ימים י"ל דמ"מ הטעם רק משום סיועת דרוב בהמות ולד מעליא ילדן עיי"ש ולענ"ד כיון דרשב"ג סבר דאף בודאי בן ח' מהני ח' ימים ובזה נגד הרוב דולדות מעלי' ילדן איכא רוב דאין משתהי ובהנך דנולדים לח' אין רובם ולד מעלי' ע"י אשתהי ואעפ"כ מהני ל' יום ה"נ בולד בהמה שנמצא במעי אמו אף דליכא רוב מהני ח' ימים כמו באדם בודאי בן ח' דמהני ל' יום ובזה לא מצינו דפליגי רבנן די"ל דפליגי רק בבן ח' משום דלא ס"ל דאשתהי כלל או דהוי מיעוטא דמיעוטא ובעי' דוקא בירור גמור שיהיה בן כ' וגמרו שערו וצפרניו אבל בנמצא במעי אמו י"ל דמודי דמהני ח' ימים וא"כ אף להפוסקים בזה דלא כרשב"ג לענין ודאי בן ח' מ"מ הכא מודים ומ"ש הכו"פ נ"כ כהתב"ש כתב משא"כ כאן דלא נולד הבהמה והיא במעי אמה אין כאן רוב וס"ל לגאונים דע"ז דשהה אין לסמוך ובפרט כי לא אפשיטא בנדה אם בהמה יולדת לז' דברים אלו לא הבנתי דמה צריך כאן לאשתהי הא אנן דנין דמכח שיהוי ח' ימים הוי ולד מעליא ובן ט' הוא ורק באנו לדון מכח הסברא דדלמא כיון דליכא רוב מסייע לא מהני ח' ימים. א"כ אף אם שייך אשתהי מ"מ כיון דח' ימים לא הוי בירור גמור חיישי' שהוא בן ח' ממש ומה שהוכיחו דאל"כ הסמ"ג ובעה"ת מאי השמיעונו דאסור הולד כיון דאין אנו בקיאי' הלא בכל ולדות בעי' ח' ימים אלא ודאי דאשמעי' דהכא לא מהני ח' ימים לענ"ד י"ל דבעלמא הוי חזקת אינו זבוח דמורה דהוי נפל ולא מהני בי' השחיטה מש"ה בעי' בירור ח' ימים אבל הכא כיון דשחיטת האם דנטרפה מהני לטהר הולד מידי נבילה כדאיתא בחולין (דף ע"ה ע"ב) א"כ איסור הולד הוי רק כטריפה וכמו האם ואין בזה חזקת אינו זבוח דהא שם זביחה עלה לענין נבילה וגם לדעתי אין בולד איסור עשה דוזבחת זבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל דכל מה דפעל השחיטה אצל האם להוציא מעשה דאינו זבוח פעל ג"כ בולד. א"כ לא הוי בחזקת איסור. ולזה הוצרכו להשמיענו דמ"מ אסור בלא שיהוי ח' ימים. אמנם לענ"ד גם בזה שייך חזקת איסור והיינו דכל כמה שאינו ניתר ע"י שחיטת עצמו הוי כא' מאבריה ואסור משום טריפה דאל"כ במת הולד מה נידון ביה שום איסור דכיון דשם זבוח עלה וליכא עשה דאינו זבוח וגם איסור אמ"ה ליכא דהרי מת לפנינו וגם הא השחיטה פעל לאם להוציא מידי אמ"ה לענין מפרכסת דלא עבד עלה משום אמ"ה א"כ הועיל ג"כ לגבי ולד לענין זה וע"כ במת הולד או בתולש ממנו אבר ואוכל אסור משום טריפה דבמה שאין בו הכשר ע"י שחיטת עצמו הוי כאם ממש וא"כ י"ל כיון דכל זמן שחי הולד יש בו איסור טריפות. וע"י שחיטת עצמו בזה מובדל מהאם וניתר לעצמו וא"כ כשיש ספק אם כלו חדשיו שייך לומר אוקי אחזקתי' דהשחיטה לא הועילה כלום ובאיסור דטריפה עומד: