ש"ך על יורה דעה יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה יד |


סעיף א[עריכה]


(א) והוציא העובר את ראשו בח"מ סי' רע"ז מבואר דרוב פדחתו הוי כאלו יצא כל ראשו ואע"ג דבש"ס ר"פ יש בכור וברמב"ם פ"ב מהלכות נחלות ובש"ע שם איתא דאם יצא פדחתו הוי כאלו יצא כולו פשוט הוא דלא מיירי אלא מדין פדחת דהוי כראשו אבל ודאי דרוב פדחת הוי ככולו ומחש על ידו כאלו יצא כל ראשו וכ"כ העט"ז והסמ"ע שם ס"ק ו' והפרישה כאן וכן הוא לקמן ס"ס קצ"ד בטור ורמב"ם והב"ח בח"מ מחק תיבת קוב ולפענד"נ כמ"ש.


(ב) אסור כולו אבל כשהוא בן ט' חי ניתר כולו בשחיטת עצמו דוקא אפילו אמו טרפה ניתר בכך דה"ל כילוד.

סעיף ב[עריכה]


(ג) מה שיצא מן האבר לחוץ אסור שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשו חז"ל כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו דהיינו הרחם שהוא מחיצת העובר נאסר.


(ד) אפילו הוא מיעוטו של אבר.


(ה) וכל זה כו' אלא לענין שיהא ניתר כו' ר"ל דשחיטת אמו הוא דמגרע כחו דאם לא נולד קודם שחיטת אמו אע"פ שהוא בן ט' חי האבר אסור ולא מהני ליה גם שחטת עצמו אח"כ וטעמא עיין בס"ק י"א.


(ו) אבל אם ילדה אותה הבהמה אח"ג דוקא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה אפילו נולד דדך בית הרחם אסור כן מוכח בטור וב"י וכ"כ הב"ח ובזה מיושב מה שהניחו בד"מ ובדרישה דברי הב"י בצ"ע ע"ש.

סעיף ג[עריכה]


(ז) ואם יצא חציו ברוב אבר כגון שיצא רוב ידו וכנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי רוב שדינן מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים רוב העובר ואסור עכ"ל טור ודין זה בעיא בש"ס ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא ולכן כתבו הט"ו בסי' שי"ט לענין בכור שהבא אחריו ספק בכור והלכך אם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי חיישינן שמא ה"ל כילוד ואסור הכל אפילו מה שנשאר בפנים ואם הוא בן ט' חי אז מה שיצא לחוץ אסור דשמא לא ה"ל כילוד וה"ל בשר שיצא לחוץ למחציתו ונאסר ולא מהני ליה נמי שחיטת עצמו כיון שלא נולד קודם שחיטת אמו אבל מה שנשאר בפנים מותר ממ"נ אפילו היתה אמו טרפה בשחיטת עצמו כמו שנתבאר בסי' י"ג ואפילו לא החזיר מה שהוציא מותר הנשאר בפנים ממ"נ ומ"ש הט"ו בסעיף ד' ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור התם כיון שחתך רוב אבריו א"א שיהא ניתר בשחיטת עצמו א"נ מיירי בבן ח' או בבן ט' מת ועיין בדרישה שכ' כה"ג.


(ח) או שיצא רובו במיעוט אבר כו' פשוט בש"ס דהוי כילוד והמחבר שכתב בבת אחת ה"ה כילוד אין ר"ל להשוותן לגמרי וסמך אמ"ש לקמן סי' שי"ט דביצא רובו במעוט אבר הוי ודאי כילוד ובחציו ברוב אבר הוי ספק ותימא על העט"ז שכ' ברישא ובסיפא הטעם משום דאזלינן לחומרא והא ודאי ליתא אלא ביצא רובו במעוט אבר פשיטא לן דהוי כילוד והלכך היכא דהוא בן ט' חי ניתר כולו ע"י שחיטת עצמו דוקא והיכא דהוא בן ט' מת או בן ח' חי הרי כולו אסור אף מה שבפנים ועיין בס"ק שלפני זה.


(ט) רובו במעוט אבר ז"ל הטור ואין אומרים נטיל מעוט אבר שיצא אחר רוב האבר שבפנים אלא מטילין אותו אחר רוב העובר שיצא ואסור עכ"ל וכ"כ רש"י ולכאורה אינו מדוקדק מ"ש אחר רוב העובר דהא בלאו האי מיעוט אבר שמבחוץ ליכא רוב עובר ונראה דעל שם סופו קרי ליה רוב העובר וה"ה אם היה מבפנים יותר מבחוץ בלא המיעוט אבר שדינן ליה אעובר שמבחוץ כיון שבמעוט אבר שעמו הוי רוב עובר הוא בחוץ וכן משמע מהט"ו לקמן סי' שי"ט ודוק.

סעיף ד[עריכה]


(י) גם המעוט שנשאר בפנים אסור זהו ג"כ בעיא דלא איפשטא בש"ס אי בעינן רובא בבת אחת או לא ולחומרא ועיין ס"ק ז

סעיף ה[עריכה]


(יא) החלב שלה אסור לשתותו זהו ג"כ בעיא בש"ס (חולין סט.) מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי (וכדאיתא בסי' פ"א ס"ק י"ב וסי' פ"ז ס"ק ט') ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה תיקו וכ"כ הרמב"ם הרי זה אסור לשתותו מספק והקשה הב"ח אמאי לא בעי ש"ס נמי הכי גבי בן פקועה שבא על בהמה דעלמא והוליד שהולד אין לו תקנה מטעם שהייה וכדלעיל סי' י"ג ס"ק י"ב ותירץ דהתם פשיטא דשרי דלאו טרפה היא אלא שאין השחיטה מתירתו ודמי למ"ש הרשב"א וכתב הר"ב (סי' כ"ד סט"ו) גבי שמוטה דחלב שלה מותר מטעם דשמוטה לאו טרפה היא אלא שאין שחיטה מועלת בו אבל הכא אסור משום טרפה וחלב טרפה אסור עכ"ל ולא משמע לי פירושא דשמעתא הכי ועוד דל"ד לשמוטה דהתם הל"מ דשמוטה לאו טרפה היא בחייה משא"כ לעיל דהולד טרפה משום דסימן אחד שלו הוי כשחוט והגע עצמך אם שחט סימן א' ואח"כ הניחה אם חלבה מותר דנימא שיגמור אח"כ השחיטה והרי נמי דכוותא היא ועוד דבשמוטה היתה לה שעת הכושר משא"כ הכא דמיום שנולד אין לו תקנה וחילוק זה מבואר בדרישה והא דבעי ש"ס הכי דוקא באיסור יוצא היינו משום דאיסורא משום אבר מן החי וחלב דעלמא נמי כאבר מן החי דמי וכ"כ הרשב"א בחידושיו וז"ל הכי קמבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בהן ע"י שחיטה והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי וא"כ מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי או דלמא מיגרע גרע דהתם חיותו עומד לתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של עובר זה אין לו תקנה עולמית ע"י שחיטה עכ"ל וכ"כ הר"ן אבל לעיל שכל הבהמה אסורה מטעם שסימן אחד שלה הוי כשחוט פשיטא דאסור.


(יב) והרי זה כחלב טרפה כו' כתב ההב"ח דאם היה ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ע"כ וכ"כ העט"ז ואני תמה מי הגיד להם נביאות זה שמא מאבר קטן החלב מתגדל הרבה יותר מאבר גדול ולעולם אינו בטל והכי משמע פשטא דש"ס ופוסקים אח"כ מצאתי שכתב הדרישה סברא זו מיהו י"ל דלא יהא אלא ספק אם יש ס' כיון דהוי מין במינו דבטל מן התורה ברוב אלא מדרבנן צריך ס' ה"ל ספק דרבנן ולקולא וכדלקמן סי' צ"ח ס"ב והכי אמרינן נמי לקמן סי' פ"א ס"ק ח' ע"ש.

סעיף ו[עריכה]


(יג) וחתך מן הטחול וכליות נקט הני משום דאין הבהמה נטרפת בחתוכן וכדלקמן סי' מ"ג ומ"ד ובש"ס (חולין סט.) פריך מ"ש מעובר ומשני דכתיב אותה שלמה ולא אותה חסרה דלא כהעט"ז דאישתמיטתיה ש"ס זו וכתב טעם אחר ע"ש.


(יד) ואם שחט עובר כו' זהו בעיא דלא איפשטא פרק המקשה (חולין עד.) ומוכח שם דמיירי שיצא אחר שחיטתו קודם שחיטת אמו דאז אפילו הוא בן ט' חי שחיטתו נבלה מספק דשמא אין שחיטה אלא לאחר שיצא לאויר העולם אבל היכא דלא יצא קודם שחיטת אמו ניתר בשחיטת אמו והר"ב קיצר במובן וסמך אלמעלה (והלכך כיון שמספק לא מקרי שחיטה אסור לשחוט האם אחריו בו ביום דשמא הוי שחיטה) ובעט"ז לא ידע מקור דין זה ולכן כתב הטעם דלא הוי שחיטה משום חלדה וסוגיא דהתם לא אזלא כלל לפ"ז ע"ש אלא הטעם פשוט כמ"ש וכ"כ רש"י שם וכבר השיכו הל"ח דף קפ"ד סוף ע"א.