רש"ש על המשנה/כלים/ה

רש"ש על המשנה מסכת כלים פרק ה

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

ברע"ב ד"ה ושיריו. אם היה גדול ונטמא. כ"כ הר"ש וכ"ה לשון רש"י בחולין. והרמב"ם פי' לענין קבלת טומאה. ובחבורו כ' לתרווייהו ברפט"ז:

ב

בתוי"ט ד"ה שיעורו כתנור. לאפות סופגנים כו' ויראה דה"ה לענין שיעור גובה כו'. ולכאורה יראה מסידור המשנה דלא קאי רק על מאי דסליק מיניה ולשון הר"ש הוא בדוקא מדתני כאן ג' חלוקים בין תנור לכירה. (א) בשיעור גובה. (ב) בשיעור ההיסק. (ג) בשיעור האבן. ואם כדברי התוי"ט ה"ל להמשנה לקצר ולשנות ביחד הג' דינים בתנור ואח"ז בכירה. ובאחרונה יאמר כופח עשאו לאפיה כו' עשאו לבשל כו' והוה קאי על כל הג' דינים. אך לפ"ז לא אשמע לן התנא בכופח שיעור הגובה:

ג

אם חברה לו אפי' על ג"א. נל"פ אפי' אינה גבוהה רק בכמו ג' אבנים. ואולי היה דרכם לבנותה באבנים קטנים ויאמר דאפי' לא בנאה אלא בג' אבנים בגובה. טמאה: תוי"ט ד"ה דר"מ. מאן תנא כו' כדתנן במ"ב פי"ב. ע"ש בגמרא דלא על הא קאמר אלא על מ"ו פ"ב דעוקצין: בסה"ד ועוד דר"מ מחמיר. תמוה דאדרבה כיון דאף לר"מ אינו אלא מדרבנן כמש"כ הר"ש משמע דגמרא ה"ל למיפסק לקולא. שוב ראיתי בתור"ע בשם הפר"ח שהקשה כן. ואולי לזה נתכוון הכ"מ במה שסיים וצ"ע. והראב"ד בפכ"ד מהל' ט"מ כתב דר"מ ור"ש הל' כר"ש. והכ"מ תמה עליו שם. ועמש"כ בס"ד בפ"ו דאהלות מ"ד. ואפשר דמש"כ הכ"מ ועוד דר"מ מחמיר. ר"ל והלכה כר"מ בגזירותיו:

ד

ברע"ב ד"ה או שהוסק בבית האומן מקדם שנגמר מלאכת עשייתו. ע"כ מיירי לאחר שהדביק סביביו טיט להחזיק חומו דאל"ה לא מיטמא עדיין כמו שפי' בר"ת בד"ה משיסיקנו. והאי קודם שנגמר שכ' ר"ל קודם שחברו בארץ כי אין דרך האומן לחברו בארץ אלא הבעה"ב הלוקחו ממנו. וזהו ג"כ כוונת התוספתא שהביא הר"ש תנור שהסיקו עד שלא נגמרה מלאכתו (דהיינו קודם חיבורו בארץ) ור"י דמטהר שם אזיל לשיטתו לקמן במ"ו. וכפר סיגנא נ"ל דשם היו דרין האומנים במלאכת התנורים. והביא ר"י ראיה מחכמים דטהרום. ומשנתינו הביאה מר"ג דטמאן. ולא נצטרך לדחוק דשני מעשים הוו כמש"כ הרא"ש:

ה

ברע"ב ד"ה מפני שהוא אופה כו' וריו"ח לא סגי לי' כו' והוא מפי' הר"מ והר"ש. ולעד"נ דמוסיף טעם כי היכא דליטמא אפי' באויר דלטעם הת"ק אינו אלא כמו יד ולא מיטמא אלא במגע:

ז

ברע"ב ד"ה אלא ממעטו. שהוא שיעור תחלתו כו'. יותר היה נאות לומר שהוא שיעור סופו. או שיעור שיריו: תוי"ט ד"ה חולקו. ומש"ה לא סגי כו' אלא בעינן דלא ליהוי רובא. הלשון אינו מכוון וכך הל"ל אלא בעינן עד שיהא בארץ. ואולי ט"ס הוא וצ"ל ולא בעינן דלא ניהוי רובא:

יא

עשה לה פטפוטין. הר"ש פי' שהן מתחתית הכירה. והרמב"ם מפרש שהן ממעל לה להעמדת הקדרה [עי' תוי"ט]. ול"נ דתרווייהון נקראין פטפוטין עי' ר"פ דלקמן. ולשניהן כוון התנא דלנקב עושין אותה למטה. ולפגימה דמשמעה בשפה העליונה עושין אותן מלמעלה: ברע"ב ד"ה של אבן כו' טהור מדין כ"ח שאינו מטמא מאוירו כו'. כאן ה"ל לכתוב ואינו מיטמא אם הוא מחובר לקרקע. אשר כתב לקמן. ודע שהמ"נ הקשה בהך דרשה דת"כ למעוטי תנור של אבן מקרא דיותץ שמביא הר"ש. הא כלל גדול בידינו דכלי אבנים טהורין. ול"נ משום דגם זה כלל גדול דהמחובר לקרקע אינו מיטמא. ובתנור וכיריים חדשה התורה דיטמאו ולכן הוה ס"ד דאפי' של אבנים נמי: ד"ה ניקב. ועשה טפול של סיד כו' ברמב"ם איתא וסתם כו' בטיט. וכן בתוספתא שהביא הר"ש. אבל בסיד אני מסתפק כיון שהוא בא מאבנים שרופות אולי דינו כאבן. או אפשר מידי דהוה אכלי אדמה דמשהוסקו דינן ככלי חרס. גם י"ל דכוונתו אם עירב בו חול ועשאו טרכסיד: ברע"ב בד"ה מרחה בטיט כו' לפי שאין כו' אלא מניחין בתוכה. עי' בפי' הרמב"ם ותראה שכוונתו לחלק דבתנור אופין בפנים לכן מועיל לה הטפילה לשמור חומה שבפנימיותה. אבל כירה עיקר תשמישה על גבה (ולפעמים ע"כ נותנין הקדירה גם בתוכה כדמוכח בגמרא ר"פ כירה) לכן אין תועלת לה בהטיפול: