רש"ש על המשנה/דמאי/ז

רש"ש על המשנה מסכת דמאי פרק ז

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

ב

ברע"ב ד"ה אומר כו' בירושלמי פריך אם באומר מעכשיו כו' ואם באומר לכשאשתה הא לא הוי תרומה אלא לאחר ששתה ועיין בר"ש. ול"ד במחכ"ת דכיון דבשעת חלות התרומה אין הדבר (שעליו נעשה תרומה) בעולם לא יחול כלל שם תרומה עיין בפ"ד דטבו"י מ"ד ובפירושו שם: שם בתוי"ט ד"ה ומע"ש בפיו. בכוס לא שייך כו'. ובתוספתא איתא גם בכוס בצפון או בדרום:

ג

ר' יוסי א' כו' שהוא תנאי ב"ד. בלשון הזה אמר ר' יוסי בזבחים ספ"ד ובסוף מס' טבו"י:

ד

ברע"ב ד"ה ומיחל ושותה. וזה שנשאר בשולי הכוס הוי כאלו הופרש מתחלה (ובפירוש הרמב"ם. והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה) ול"ד דהכא מתקן כל הנוד כדפי' בעצמו לעיל: בתו"ח בד"ה הר"ב הלוקח יין כו' וכ"כ הר"ש וקשה במשנה ה' דאיירי מבעוד יום. ולענ"ד ה"נ דלא תני כן רק בדמאי משום דאין בו חומש לכן היה דרך לפדותו מפני משוי הדרך. אבל בודאי דצריך להוסיף חומש לא פסיקא ליה דשמא לא ירצה לפדותו אלא יעלהו לירושלים:

ו

בתוי"ט ד"ה הראשונה מעושרת. וכתב הר"ב דעל השניה הוי מפטור עה"ח כו'. אפ"ה ל"ת מספ"ה דאי הפריש מפטור עה"ח תרומתו תרומה כו' במחכ"ת ל"ד בכאן. דע"כ ל"א שם ת"ת אלא מדמאי על הודאי או מעציץ שא"נ דעכ"פ מחוייבין מדרבנן ואיכא חששא דלא לזלזלי בתרומה. אבל מפטור גמור משמע בפ"א דתרומות דא"ת כלל. [ול"ד להא דמפריש חלתו קמח דאסורה לזרים (פ"ב דחלה מ"ה) משום דדמי קצת למפריש תרומה בשבלים דתרומתו תרומה מדאורייתא (ספ"א דתרומות) דנפ"ל מקרא כמ"ש הר"ש שם וגזרו הא אטו הא. וגם שם אינו אלא חומרא בעלמא כיון שכבר באה ליד כהן כמש"כ הרע"ב שם]. וגם מצינו שם בפ"ב מ"ב לישנא דל"ע כלום. ואפ"ה ס"ל לרנב"א (דהלכה כוותיה) ביבמות דתרומה מיהא הוה כאשר הביא בעצמו שם:

ז

בתוי"ט ד"ה חולין מתוקנים פי' הרמב"ם שהטבל כשיוציאו ממנו ת"ג ות"מ יהיה אז נקרא חולין וכו' ויש ראיה וכו' מדלעיל מ"ב פ"ה. הן התם לא הוציא עדיין אפילו ת"ג אלא שעתה מפרישה. ות"מ עתיד לאמר בסוף ועליו גופה. אלא כלפי שר"ל והשאר תרומה קורא לה חולין אף שעתה היא טבל גמור עדיין:

א

משמע מדברי המפרשים דשני פרקים הללו שהם פסח ועצרת אסורין מקרא או מהלכה (בזמן המקדש) ובמו"ק (ג' ב' ד' א') ובתד"ה אלא מוכח דמקרא או מהלכה אינה אלא למ"ד יום. והשני פרקים מתקנתא דב"ש וב"ה הם וכ"כ הרמב"ם ברפ"ג מהל' שמיטה אולם לשנוייא דרב אשי שם א"ל דגם הב' פרקים מהלכה הם ע"ש. אמנם לפרש"י בר"ה (י' ב') מוכח דעקר תוספת אינו אלא למ"ד יום לר"א ויום א' לר"מ ועי' בפי' הרמב"ם לקמן פ"ב מ"ו ודברי התו"ח בזה מגומגמין:

ה

בתורע"א אות ו' בד"ה קשה לי דלמה לי ג' אילנות כו'. [נ"ב קדמו בס' בנין אריאל גמ' מו"ק. - מהגרמ"ש]:

ו

בתור"ע אות ז' בהר"ב ד"ה נטיעות אין חורשין. קשה לי כו' אולם מלשון הרמב"ם בפי' בסוף פרקין כו' ומ"מ צ"ע דמנ"ל הא ע"ש. ומלבד שהקושיא חלושה דא"ת כל הב"ס נצרכה להחרש עד עצרת בשביל ג' הנטיעות ה"ל להתיר גם עד ר"ה כיון דהתורה חסה עליהן. עוד זאת דבירושלמי נמי מוכח כן והוא דאיתא התם ר"ש וראב"י אמרו ד"א דאמר כו' הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין וא"כ ע"כ גם דברי ר"ש אינן אלא לחומרא ושפיר דק הרמב"ם בכאן שלא לבאר הנ"מ דבין נטיעות לאילנות קולתן דנטיעות. ויתורץ בזה גם קושיות הט"א בר"ה הביאו בתור"ע אות ט' דהא ר"ע ל"ל הלכה דעשר נטיעות וא"כ מנ"ל להקל בהן והרי מוכח דל"פ ע"ז נמי ומדקאמר נטיעה כשמה אבל לפמש"כ א"ש דר"ע לא קאי רק אחומרא דאית בהון ודברי הרא"פ בהא דאמרו ד"א מופרכים מהר"ן בפ"ק דסוכה דכ' דאמרו ד"א משמע שהם שוים בדבריהם לגמרי ע"ש. ונ"ל עוד דהרמב"ם בחבורו חזר מזה וס"ל דר"ש לגמרי דאין עלה כנטיעה אפי' לקולא והירושל' דאמר אמרו ד"א לשיטתיה בר"פ דהב' פרקים אינן אלא מדרבנן לכן אף דלראב"י אינה רק מפני מה"ע מ"מ לא החמירו רבנן במילתייהו אבל הרמב"ם דפסק כש"ס דידן דבזמן המקדש אסור מהלכה א"כ ע"כ דברי ר"ש וראב"י אינן עולין בקנה אחד וטעמא דר"ש ע"כ דלענין תוספת שביעית הלכתא גמ"ל ואין למדין מהלכה ומיושב שפיר מה שהניח בתור"ע (אות י') בצ"ע פסקי רמב"ם מערלה לשביעית אהדדי גם מה שהקשה מהא דפסק דילדה פחותה מטפח חייבת בערלה לעולם אהא דגומם פחות מטפח לק"מ א' שהרי אמר ילדה כו' משמע דדוקא שנראית עדיין ילדה משא"כ הא דגומם דמיירי באילן שנראה זקן. ב' דהא כשיעלה בו החדש (אשר עליו אנו דנין) יהיה יותר מטפח. ג' דהא ניכר לכל שנגמם וא"כ ידעו שהיה תחלה גדול יותר:

ז

בתוי"ט ד"ה ר' שמעון בן גמליאל אומר כל עשרה דלועים כו'. מביא כי בירושלמי מוקי לה בדלעת יונית דוקא ור"ל דת"ק לא פליג ולכן פסק הרמב"ם בפי' כרשב"ג אבל בחיבורו לא העתיק דבריו מוכח דחזר בו וס"ל דת"ק פליג דיונית שוה לשארי דלועין ונ"ל ראיה לדעתו בחיבורו מהירושלמי דכלאים ספ"ב דחשיב שם דברים שחלוקה דלעת יונית משארי דלועין ולא חשיב להך להכא בהדייהו:

ח

במשנה עד שיחולו. עי' פי' הרמב"ם ובשנ"א הקשה עליו וכי הפדיה גורמת להיות נקראים ע"י אילנות ול"נ דבאמת אינם נעשים אילנות עד שנה הה' רק אם נפדו בשנת הד' ויהיו נאכלין חוץ לירושלים גזרו מפני הרואים שלא יסברו דשנת חמישית הן אולם לפי מה שאבאר לקמן דיש חומר בנטיעות מבזקנים ור"ע ור"ש מיירי דוקא בזה א"א לפרש כן: