לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/חגיגה/פרק א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





מתני' הכל חייבין בראייה - במצות ראיית כל זכורך (שמות כג) שצריכים להתראות בעזרה ברגל:

חוץ מחרש שוטה וקטן - דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות:

החיגר והסומא - כולה יליף מקראי בגמרא:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו - מירושלים לעזרה ובגמרא מפרש להו:

אי זהו קטן כו' - אבל מכאן ואילך אף על פי שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות:

שלש רגלים - הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן לאו בר חינוך הוא:

ב"ש אומרים הראייה שתי כסף - גדול הבא להיראות צריך להביא עולה ואינה פחותה משתי כסף שתי מעות כסף שהן שליש דינר שנאמר ולא יראו פני ריקם (שם) ויליף בגמרא שצריך להביא עולה אע"פ שלא נתנה בו תורה שיעור חכמים נתנו שיעור:

והחגיגה - שלמי חגיגה חייבין היחידים להביא ברגל דילפינן לה בשלהי פירקין (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה':

גמ' ולרבינא דאמר כו' - לקמן אמרינן בפירקין (דף ד.):

הניחא למאן דאמר כו' - לקמן אמרינן בפירקין (דף ט.) שיש לקרבנות החג תשלומי כל ז' ואיפליגו בה אמוראי איכא למאן דאמר תשלומין זה לזה ואיכא למאן דאמר תשלומין דראשון הן ואמרינן מאי בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו מאן דאמר כולן תשלומין לראשון מי שמחויב בראשון ולא הביא יביא באחד משאר הימים ומי שאינו מחויב אינו צריך תשלומין ומאן דאמר תשלומין זה לזה קסבר החובה מוטלת על כל אחד מן שאר הימים ולא על הראשון לבדו הלכך אף מי שפטור בראשון ונראה בשני חייב להביא ואם לא יביא בו ביום יביא למחר:

יראה יראה - [יראה] כתיב וקרינן יראה יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו:

כדרך שבא לראותך - כך הוא בא ליראות ממך:

מה לראותך - בשתי עיניו:

אף - כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם:

משנה ראשונה - קודם שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש סיפא דמתני' דקתני חוץ מן העבדים שאינן משוחררים דאוקמא רבינא במי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור נשנית קודם שחזרו ב"ה אבל לאחר שהודו לב"ש שיש על ב"ד לכוף את אדונו לשחררו והוה ליה כאלו משוחרר כבר וחייב ומשנה שנשנית לא זזה ממקומה:



תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם - כל תקנת רבו כאן היא אבל תקנת העבד אין כאן אם נתקן במשפט הממון לא נתקן בפריה ורביה:

לישא שפחה אינו יכול - מפני צד החרות שבו וכתיב לא יהיה קדש וגו' (דברים כג):

בת חורין אינו יכול - מפני צד עבדות שבו:

לא תהו בראה - לא ברא הקב"ה את הארץ להיות בלא יישוב אלא לשבת יצרה:

כדתנן - בריש מסכת תרומות (מ"ב):

חרש שדברו בו חכמים בכל מקום - שהשוו אותו לשוטה לפוטרו לא דברו אלא במי שאינו שומע ואינו מדבר הכי קים להו לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר דלאו בני דעה נינהו:

מדבר ואינו שומע - תחילתו היה פקח עד שלמד לדבר ואח"כ נתחרש:

תנינא - במתניתין:

להא דתנו רבנן - בברייתא ולמדנו שהברייתא הזאת עיקר וסומכין עליה:

זה וזה כפקחים - היינו כמתניתין דלא פטר אלא חרש הדומה לשוטה:

ואי בעית אימא - אלם כמשמעו נוטריקון אישתקיל מלוליה ניטל דבורו:

פטור - מן הראייה קשיין אהדדי מתניתין וברייתא:

אמר רבא - מתניתין דתני אצל ראייה חרש דומיא דשוטה:

חסורי מיחסרא והכי קתני - דאע"פ דלא דומה לשוטה פטור וכי תניא מתניתין דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תנא מתניתין וחסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני הכל חייבין בראייה חוץ מחרש כל דהו או שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע:

ואף על פי שהוא פטור - בעולת ראייה ליראות:



חייב בשמחה - לשמוח בחג דכתיב ושמחת בחגך (דברים טז) ואמרינן לקמן (דף ח.) דשמחה בשלמים לאכול את הבשר וילפינן לה (פסחים דף קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולקמן פריך: מ"ש לענין ראייה דפטור ולענין שמחה דמחייב:

ושאינו לא שומע ולא מדבר - היינו חרש דמתניתין שסמכו לשוטה וקטן:

ראייה מהקהל - דכתיב בפרשת הקהל בבוא כל ישראל לראות וגו' ופרשת הקהל המלך היה קורא משנה תורה בעזרה בכל מוצאי שמטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' (דברים לא):

פרט לשומע ואינו מדבר - השתא משמע שאין זה ראוי ללמוד:

הלכתא - משניות:

למען ילמדו - ואין זה ראוי ללמד אחרים:

רב אשי אמר ודאי למען ילמדו - כלומר בלאו קושיא דהנך תרי אילמי ליכא לאוקמי לדרשה דתנא דמעיט מהכא שומע ואינו מדבר אלא מלמען ילמדו:

דאי סלקא דעתך מלמען ילמדו - הוא דמשמע ליה אלמא סבירא ליה לתנא דכיון דלא מישתעי לא גמיר לנפשיה:

וכיון דלא שמע - אנן סהדי דלא גמיר וכיון דתנן למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ואנן סהדי דטעמא משום דלא גמיר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו למה לי למהדר תו למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר כיון דסבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי לא גמיר מלמען ישמעו ממעט ליה אלא ודאי סבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי גמיר ולא מלמען ישמעו ממעט הלכך הדר ומעטיה מלמען ילמדו הלכך ודאי למען ילמדו הוא דדריש:

פרט לבעלי קבין - כשחתכו רגליהם נתנו קב קטן בסוף שוקו ונותנים בו מוכין וסומך סוף שוקו עליו:

אלא רגלים - אדם שיש לו רגלים:

פעמיך בנעלים - אלמא בבעלי מנעלים שייכי פעמים ובראייה כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו':

שנקרא נדיב - על שם שנדבו לבו להכיר בוראו:

נדיבי עמים - הם הגרים המתנדבין מבין העמים לקבל עליהן עול מצות:

והבור רק - משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום:

אבל נחשים ועקרבים יש בו - לא היה רק אלא ממים:

להקביל פניו - יום טוב היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף טז:) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד):

תלמידיך אנו - ואין לנו לדבר בפניך:

האמרת - שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד) ישתבחו שדרכן צלחה:

חטיבה אחת - שבח אחד שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה:



ואף הוא - רבי אלעזר בן עזריה:

לתלמיה - שורות המענה:

פוסלין ומכשירין - שייך לומר לענין פסול עדות ופסול כהונה:

כולן אל אחד אמרן - אין לך מבני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר אלא מתורת אלהינו:

פרנס אחד אמרן - אין לך מביא ראייה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו:

עשה אזניך כאפרכסת - מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו אפרכסת טירמויי"א שעל הריחים:

מה מסמר זה - כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו יכול אף זה כן תלמוד לומר נטועים כנטיעה שדרכה לפרות ולרבות:

ולימרו ליה בהדיא - מיד למה הוזקקו לומר תלמידיך אנו:

נמנו וגמרו - והתקינו שיהו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב:

מעשרין - עכשיו מעשר עני בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קידשוה עולי גולה כקדושת הארץ:

פשוט ידיך וקבל עיניך - הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש והלא מימות אנשי כנסת הגדולה היתה תקנה זו:

אל תחושו למניינכם - אל יהי לכם שום חשש וגמגום במה שמיניתם ותיקנתם שהרי הסכמתם להלכה:

כך מקובלני - שקדושה ראשונה שקידשה יהושע לשעתה לא קידשה לעתיד לבא אבל קדושה שניה נתקדשה לעולם כדתניא ביבמות (דף פב:) קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן לפיכך בשאר ארץ ישראל אין זריעה בשביעית אבל עמון ומואב הניחו מלקדשן כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ובמעשר עני לכך תקנו להן שיהו מעשרין מעשר עני וברשות החכמים היה להטיל עליהן איזה מעשר שירצו לפי שאינן חייבין מן התורה:

איזהו שוטה - האמור בכל מקום שפטור מן המצות ומן העונש ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר:

והלן בבית הקברות - בלילה:

לעולם דקא עביד להו דרך שטות - ואפילו הכי לא מחזקינן ליה בחדא דהיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה ולי נראה שנתחמם גופו ויוצא למקום האויר:

שתשרה עליו רוח טומאה - רוח שדים שיסייעוהו להיות מכשף:



כמו שנגח שור חמור וגמל - דבבא קמא (דף לז.) דנעשה מועד לכל ולא אמרינן עד שיהא מועד בשלשה בכל מין ומין דהואיל והועד שלשה נגיחותיו בשלשה מינין אין זה מקפיד על מין אחר אף כאן לא באו שלשה דברים לידו בבת אחת אלא כולן משום שטות:

אי שמיעא ליה - הא דתניא דמשמע בדבר אחד מחזיקין אותו בשוטה הוה הדר ביה:

זכור - אם נאמר זכור אין לך להוציא אלא את הנשים עכשיו שנאמר זכורך בא להוציא אף טומטום ואנדרוגינוס עם הנשים:

נשים פטורות - בפ"ק דקדושין (דף לד:) ילפינן לה:

מהקהל - דהוי נמי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות:

אתא קרא למעוטי ספיקא - בתמיה למה לי קרא מהיכא תיתי לן לחיוביה:

כשביציו מבחוץ - אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטריך קרא למעוטי:

המקמץ - מפרש במסכת כתובות (דף עז.) המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות שקורין קורדוו"ן שמעבדים אותן בצואת כלבים:

והמצרף נחשת - שמצרפו במקום שחופרין אותו מן הקרקע כדמפרש במסכת כתובות (שם) וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חביריהם:

כדאמרן - זכור להוציא את הנשים:

לה לה מאשה - כתיב הכא וכתב לה (דברים כד) וכתיב התם או חפשה לא נתן לה (ויקרא יט):

לא נצרכה כו' - מיהו למשנה אחרונה הואיל ובידינו לכוף את רבו חייב דאין לו אלא אדון אחד:

דבר אחר כו' - פרט לבעלי קבין מפעמים נפקא כדאמרינן לעיל הלכך רגלים למעוטי מי שצריך משענת אחרת לבד מרגליו:



מפנקי - שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי:

פטורים מן הראיה - אין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח: טמא אינו (חייב) בביאה שאינו יכול ליכנס למקדש דכתיב (כי מקדש) ה' טמא ונכרתה (במדבר יט):

ערל - ישראל שמתו אחיו מחמת מילה: הכי גרסינן דמרבי ליה ערל כטמא:

איש איש - מזרע אהרן והוא צרוע או זב:

לרבות את הערל - שהוא כטמא שלא יאכל תרומה אם כהן הוא:

עבד - שהוא חביב לרבו עד שרבו מצפה ושואף מתי יראהו יתרחק מעליו:

יתרחק מעליו - איך הגיע יום שנהפך לו לשונא ורחקו וצוה שלא יראהו שנאמר כי תבאו וגו':

תוכחה - שמוכיח פשעו בפניו:

מאי היא - מנא לן דמתיירא:

כולי האי ואולי - כל היסורין הללו יקבל ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה:

ויש נספה בלא משפט - יש כלה ואין עון בידו ולא היה משפט לספות:

ומי איכא דאזיל כו' - הש"ס: קא בעי לה:

אמר ליה - מלאך לשלוחו:

אייתי לי מרים מגדלא נשייא - הרוג את מרים המקלעת שיער הנשים:

היכי יכלת לה - מאחר שלא הגיע זמנה:

הות נקיטא מתארא בידה - היתה אוחזת בידה האוד של תנור שקורין פרגו"ן:



וקא מחריא תנורא - מכבדת את התנור:

אותיבתיה אגבה דכרעה - הושיבתו על גב רגלה ונכות והורע מזלה:

דרעינא להו אנא - איני מוסרן לשומר המתים ששמו דומה אלא מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו והוא קרוי דור:

דמעביר במיליה - מעביר על מדותיו:

דמטו - נתבשלו:

הני מינטרן - אותן שלא בישלו כל צורכן אין ממהרות לירקב:

היינו דכתיב כו' - הטובות ירא פן ירקבו אף הבחורים הצדיקים נאחזין למיתה פן יחטאו:

אדזוטר - בעודו בחור:

אי בעי האי מרבנן - להיות הולך בדרך טובים הוי חיי:

מבעט ברבותיו הוה - רבי אלכסנדרי היה מכיר בו שלא היה מן הקדושים וכתיב וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים (קהלת ח) ותניא במסכת קדושין (דף לג:) מורא זו איני יודע מהו כשהוא אומר והדרת פני זקן ויראת מאלהיך (ויקרא יט ) הוי אומר מורא זו כבוד חכמים:

קלות כחמורות - עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים:

ומטי גר - בהאי קרא כתיב:

ולא יראוני - ובהא קרא כתיב:

כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם - ואף על הנעלמות ממנו שעשה שוגג הוא מביאו במשפט:

על כל - אפי' דבר מועט במשמע:

ונמאס - קצה דעת חבירו בדבר:

מאי אם טוב - דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט:

שאינו מחותך - שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורים:

בערבי שבתות - שמתוך שממהרין לעשות צורכי שבת אינן נותנין לב אם מנוקר הוא:

צרות סמוכות זו לזו - לשון וכעסתה צרתה (שמואל א א) שתי נשים יחד:

זיבורא ועקרבא - נקיט הכי משום דאמרינן במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (דף כח:) חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופא סכנתא הלכך היכא דנכתיה זיבורא ועקרבא נעשות צרות זו לזו דלית ליה תקנתא לא בקרירי דקשה לעקרב ולא בחמימי דקשה לזיבורא:

זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו - אלעיל קאי אם טוב ואם רע הרגיל להמציא צדקתו לעני בשעת דוחקו ולא קודם שעת הדחק שיכול לבקש מזונותיו ולקנותן בשעת הזול:

לעללא - לקנות התבואה דמתרגם ועללת ארעא (ויקרא כה):

לתליתא - להפסד ולאיבוד כך שמעתי ולי נראה לקנות בשעת הדחק מזון שהוא תולה בסלו כדאמר מר (פסחים דף קיא:) תלא סילתא תלא מזוני תלאי בביתא קשה לעניותא:



אינו מהן - מזרע ישראל דכתיב והסתרתי פני מהם (דברים לא) שצועק מצרות הבאות עליו ואינו נענה שלא יבואו:

והיה לאכול - {שהעובדי כוכבים} <שהגוים> שוללין ממונו:

וגרבוהו - שללוהו:

בחלום אדבר בו - ביום ההוא קא דייק ביום ולא בלילה שמראין לו חלום כדי שיתפלל על הדבר:

ידו נטויה - להגן עליו:

{אפיקורסים - שאינם מאמינים לדברי רז"ל כגון צדוקים} <מינאי - מתלמידי ישו הנוצרי>:

אחוי ליה - על ידי סימן רמז לו החזיר פניו:

במחוג - ברמז:

נסרחה חכמתם - באדום כתיב האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים מישראל:

לנגדך - בשוה:

שיחה יתירה - דברי שחוק שלפני תשמיש:

כדלא טעים תבשילא - שרעב לאכול כלומר מתאוה לתשמיש:

בבתי גואי - איכא דכתיב במסתרים:

הכי גרסינן ובבתי בראי ליכא והכתיב ויקרא - וכל קריאה השמעת קול היא:

מאיגרא רם לבירא עמיקתא - כמה גדולה נפילה זו אין לך גבוה ובור עמוק כמשמים לארץ:

תקפיה - רבי לר' חייא ואזיל רבי בהדיה:

כי הוו מיפטרי מקמיה - שנטלו ממנו רשות:

איכו השתא - אם לא באתי עמך והאמנתי לך מנעתני מברכה זו:

מנא לך - שכל כך גדולה הקבלת פנים:

כדקש - כשהזקין רבי יעקב:

היה רגיל כו' - מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית המדרש ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות:



עד הכא מאן אתייה - עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו:

מחייבא בשמחה - לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד):

מכאן ואילך - דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית:

עד יגמל - לסוף כ"ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן:

הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן - דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב"ה מהו צריך חינוך או לא:

שאינו יכול להתפשט - שאין סופו להתפשט עולמית:

קטן מיבעיא - הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך:

שיכול להתפתח - קודם שיגדיל:

מצינו בעצרת - בפ' שור או כשב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג):

ישנה לפני הדיבור - קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד) ואע"ג דהאי קרא כתיב בואלה המשפטים לאחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה והכי תניא במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (דף פח.) רבי יוסי אומר בשני עלה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי ירד ושוב לא עלה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי ניתנה תורה ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו' ולקמן פריך התם נמי עולה הואי:

נשיאים - בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו' (במדבר ז):

שתי אכילות - מזבח ואדם: נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה:

ראייה נמי ישנה לפני הדיבור - דעולה נמי הוה התם:

מדבר הנוהג לדורות - כבשי עצרת:

עולת תמיד הואי - חובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה:

עולת ראייה הואי - על שם ויחזו את האלהים:

כללות נאמרו בסיני - הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך אלא מזבח אדמה מעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ) ולא פי' מתן דמיהן הפשיטן וניתוחן של עולות והקרבת אימורין של שלמים:



ופרטות באהל מועד - משהוקם המשכן ודיבר עמו מעל הפרוכת שם פירש לו הכתוב כדכתיב ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ובספר תורת כהנים דהיינו ויקרא נתפרשו כל הלכות קרבן וכן דברים הרבה:

ונשנו - פעם שנית וכל מה שנאמר כאן נאמר כאן ואע"פ שלא נכתב:

ונשתלשו בערבות מואב - מפי משה לישראל שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו' (דברים א):

ואי סלקא דעתך עולת סיני עולת תמיד הואי - וחובת הדורות מפי הגבורה:

מי איכא מידי כו' - אלא ודאי עולת ראייה הואי ומאיליהם הקריבוה:

והיא עצמה לא קרבה - והעולה שהקריבו הבכורות עולת ראייה הוה:

ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר - לשון תימה ומשמע שלא הקריבו לפי שנזופין היו:

שבטו של לוי - הקריבוה משלהם:

שמחה - אף הם שלמי שמחה אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה שהתנדב כל השנה שמביאין ברגל ולא מעשר בהמה מביא שלמים משלו או ממעות מעשר שני שלו להיות לו בשר לשובע שאין שמחת החג אלא בבשר:

שחגיגה ישנה לפני הדיבור - אותן שלמים שהקריבו הבכורות אף על פי שלא ברגל הקריבום חגיגה נקראו שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר (שמות ה) שנאמר להם במצרים:

השמחה נוהגת בנשים - דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד):

מה שאין כן בשתיהן - דמצות עשה שהזמן גרמא הן והכתוב לא ריבה אותן:

הכי גרסינן ורבי ישמעאל מאי טעמא קא מוקמת ליה כבית שמאי אי סלקא דעתך וכו' - ולא גרסינן אמר לך והכי פירושא לאביי פריך דאמר לעיל בית שמאי ורבי ישמעאל כו' מאי טעמא מוקמת לה לרבי ישמעאל דלא כהלכתא דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה משום דשמעת ליה דאמר פרטות לא נאמרו בסיני וקשיא לך אי סלקא דעתך עולת תמיד הואי ומי איכא מידי כו' משום הכי לא הוה לך לאוקמה כבית שמאי:

הא ר' יוסי הגלילי - דשמעת ליה בהדיא דאמר לעיל עולת תמיד הואי ואפילו הכי שמעינן בעולת תמיד דלית ביה הפשט וניתוח:

לפסוקי טעמים - בנגינות אם תאמר שני מינין צריך אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא כמו שאנו קורין אותו או בזקף קטן טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו ואם מין אחד היה צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין כגון פשטא או רביע: לאומר הרי עלי עולה כו' גר' ולא גרסי' כאומר:

נפקא מינה לאומר הרי עלי עולה כאותה עולה - מה יביא פרים או כבשים תיקו:

תנן התם - במסכת פאה:



הפאה - לא נתנה בו תורה שיעור ואע"פ שאין לפאה שיעור נתנו בו חכמים שיעור אחת מששים:

וכן הבכורים - ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כו) ולא נאמר כמה:

והראיון - לקמן מפרש:

אמר רבי יוחנן כסבורין היינו לפרש - האי אין לו שיעור דקתני הכא:

אין להן שיעור למעלה - שיביא כמה שירצה:

אבל למטה יש לו שיעור - שלא לפחות ממעה כסף כמו ששנינו במשנתינו והיינו סבורין דשיעור דאורייתא הוא:

עד שבא ר' אושעיא ברבי ולימד - ברבי גדול בדורו:

ולימד שאין לו שיעור לא למטה ולא למעלה - מן התורה:

אבל חכמים כו' - כלומר שיעור מעה כסף ושתי כסף האמור במשנתינו בראייה ובחגיגה מדברי חכמים הוא אבל אמרו חכמים גרסינן:

מאי הראיון - ולא תנא הראייה דליהוי משמע דמי עולה דאלו השתא לאו בדמים משמע אלא במצות ראיית פנים:

רבי יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה - כמה פעמים שהוא חפץ בא ומראה עצמו בעזרה ואין צריך להביא קרבן בכל ראייה וראייה:

ראיית פנים בקרבן - וצריך להביא קרבן על כל פעם ופעם:

בעיקר רגל - ביו"ט ראשון:

בזבחים - צריך להביא קרבן בהמה הזבוחים בסכין ולא עולת העוף שהיא נמלקת:

נאמרה חגיגה ברגל - למאכל הדיוט:

ונאמרה ראייה לגבוה - דהא לא יראו פני דכתיב משמע לצורכי אני שואל:

מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים - של בהמה דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר (שמות כג) במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר:

ואין נראין חצאין - מפרש לקמן:

בחטאות ואשמות - שלא תחטא ותזקק להביא חטאת ואשם:

מבית רעך - מבית אוהבך הקב"ה שקרא ישראל רעים שנאמר למען אחי ורעי (תהלים קכב):

סבר רב יוסף למימר כו' - דאי לאו הכי מאי אין נראין חצאין דיליף מבכל זכורך אי שלא יהיו חציין עולין מזכורך נפקא שהרי כל הזכרים בכלל זכורך:



א"ל אביי האי נמי לא תיבעי לך קרא דבלאו קרא נמי פשיטא מאחר שחייב את כולן אנא ידענא דכל אחד צריך לזרז את עצמו דהיאך יאמר האב לאלו הוו זריזין ולאלו הוו עצלין: אלא קרא לכדאחרים - והיינו נמי אין נראין לחצאין דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן כך נראה בעיני וחביריי מפרשין דלאו אין נראין לחצאין אתא אביי לפרושי אלא למימרא דקרא לאו להכי אתא וקשיא לי סוף סוף הא דאין נראין חצאין מאי קאמר תנא ועוד ששיטת הש"ס כל היכא דאיכא סבר פלוני למימר הכי ואמר ליה פלוני הכי ההיא מילתא גופא דהוה מצי למימר קמא מתרץ בתרא ואמר ליה דלא תפרשיה הכי אלא הכי:

מתני' עולות במועד באות מן החולין - משמע השתא עולות ראייה הבאות בחולו של מועד באות מן החולין ולא ממעות מעשר שני דקיי"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין במסכת מנחות (דף פב.) ולקמן נמי בגמרא (דף ח.) תניא מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ובגמ' פריך אמאי נקט חולו של מועד כי מייתי לה ביום טוב נמי מן החולין בעי לאתויי:

ושלמים מן המעשר - בגמרא מפרש שלמי שמחה דרבינהו קרא בכל מילי:

ויו"ט הראשון של פסח - בגמרא מפרש מאי היא ומאי שנא פסח דנקט:

ישראל יוצאין ידי חובתן - משום שמחה בכל ענין שיש להן בשר לשובע ואין זקוקין לזבוח שלמים לשם כך:

בנדרים ונדבות - שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל מביאין אותן ומקריבין אימוריהן והבשר נאכל לבעלים יוצאין בהן משום שמחה משום דבעי למיתני סיפא והכהנים בחטאות וכו' נקט ברישא ישראל:

והכהנים - שבאו להן חטאות ברגל חטאות ואשמות שהיו עולי רגלים מחוייבין ויש להן בשר לשובע יוצאין בהן משום שמחה ואין צריכין להביא שלמים לשם שמחה אלא בזמן שאין להן בשר לשובע:

יוצאין בחזה ושוק - המורמים להן משלמי עולי רגלים:

אבל לא בעופות - בחטאת העוף שאין שובע אלא בבשר בהמה ובגמ' יליף לה:

גמ' הא - אם הביאן ביום טוב יביאם מן המעשר אם ירצה בתמיה:

וכי תימא - האי דנקט במועד משום דאגב אורחיה קא משמע לן מילתא אחריתי דאין עולת ראייה קריבה ביום טוב ואף על פי שהיא חובת הרגל הואיל ויש לה תשלומין למחר:

מביאין שלמים - ביום טוב לפי שיש בהם צורך מאכל הדיוט:

ואין סומכין עליהן - שהסמיכה שבות היא שמשתמש בבעלי חיים ותנן אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו:):

אבל לא עולות - אין מביאין כלל דסבירא להו לב"ש לכם (שמות יב) ולא לגבוה חוץ מתמידין ומוספין שזמנן קבוע וכל שזמנן קבוע כתיב בהו במועדו ואפילו בשבת וכל שכן ביו"ט: וסומכין עליהן כיון דמותר להביאן לא גזרו שבות לבטל סמיכתן:

ביו"ט אינן באות - ואפי' לב"ה סבירא ליה לתנא דמתני' דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וכי שרו ב"ה בעולת ראייה ושלמי חגיגה אע"פ שיש להן תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון דכתיב וחגותם אותו (ויקרא כג) ביום ראשון משמע:

וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין - והכא לא מצו לאיפלוגי ולמימר טופל מעות מעשר עמהן דכי אישתרי טפילה בחגיגה הוא דאישתרי לקמן מניין שאם רצה לערב כו' גבי שלמים יש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסין מועטים ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין אבל עולה למה טופלה יביא במעה כסף:

אף מן המעשר - דלאו דבר שבחובה הוא במקום שיש בשר והרי יש לו מעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים ויקנה בהם שלמים ורבי קרא לקמן כל מיני שמחות לשמחה:

וחגיגת יום טוב הראשון - שהוא ודאי דבר שבחובה אפי' יש לו בשר הרבה דילפינן לקמן מוחגותם אותו וגו' ולקמיה פריך מאי שנא פסח דנקט:

וב"ה אומרים כו' - לקמן פריך הא ודאי דבר שבחובה היא ומוקי לה בטופל:

חגיגת י"ד לא - כלומר להכי נקט פסח לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת כשהיתה חבורת פסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא פסח נאכל על השובע ואשמעינן מתניתין דחגיגת יו"ט עצמו הוא דאינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת ארבעה עשר באה אף מן המעשר.


אמר מר ובית הלל אומרים אף מן המעשר. והלא דבר שבחובה הוא:

בטופל - מחבר מעשר עם החולין ומביא ופליגי אמוראי כיצד טופלין:

חזקיה אמר בהמה לבהמה - אם יש לו אוכלין הרבה ואין להן סיפוק בבהמה אחת יביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר ואע"פ שכולן הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין:

ואין טופלין מעות למעות - לקנות בהמה גדולה ורבי יוחנן אמר איפכא למר אתחזי ליה שפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלמה מן החולין ולמר אתחזי ליה שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותיו ולקמן יליף לה מקראי דמותר להיות טופל:

מסת - בשבועות כתיב ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך ולקמן מפרש מסת לשון חולין:

מערב - אין לשון זה נופל אלא במעות שקנה בהן בהמה דשתי בהמות זו ניכרת לעצמה וזו ניכרת לעצמה:

אשר יברכך - מכל אשר יברכך:

יום ראשון - שהוא לשם חגיגה יהו מן החולין ולית להו לב"ש טפילה בדבר שבחובה:

מכאן ואילך - שאינו אלא שמחה דאילו בחגיגה כתיב וחגותם אותו יום אחד ותו לא אף מן המעשר:

אכילה ראשונה - השתא סלקא דעתך בהמה לעצמה ויביאנה על שלחן ראשון:

מכאן ואילך - אפילו בו ביום:

ושאר כל ימות הפסח - שאינן אלא לשמחה אדם יוצא במעשר בהמה אם יש לו וכל שכן שקונה שלמים במעות מעשר שני:

ביו"ט מאי טעמא לא - נפיק במעשר בהמה בשאר אכילות חוץ מן הראשונה כי היכי דשרו במעשר שני:

משום סקרתא - שצובעו דתנן בבכורות (דף נח:) היוצא בעשירי סוקרו בסיקרא ואומר הרי זה מעשר והוא צבע אדום שצובעין בו תריסין:

ושמחת - כל השמחות במשמע דלא בעי מיניה אלא שמחה ואמר מר אין שמחה אלא בבשר והאי בשר הוא.


יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן. דחגיגה חלב כתיב בה לא ילין חלב חגי וגו' (שמות כג):

מתני' אוכלין מרובין - בני בית רבים מביא שלמים רבים שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים ועולת ראייה מועטת:

עולות מרובות - דכתיב איש כמתנת ידו:

גמ' טופל - מעות חולין ומעשר יחד:

אילימא הכי קאמר ליה הרי אמרו בהמה לבהמה מעות למעות לא - כחזקיה:

לימא ליה הרי אמרו אין טופלין מעות למעות - כיון דלמיסר טפילת מעות אתא ושמעינן לחזקיה בהדיא דאין טופלין היכי שביק מילתא בהדיא ומותיב מדיוקא:

אלא אף טופלין קאמר ליה - דשמעינן לרב חסדא דקאמר בטופל ומביא פר גדול דוקא מעות למעות אבל בהמה לבהמה לא ואמר ליה איהו הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה כמאן וכו':

וכי תימא אמוראי הוא דפליגי - חזקיה ורבי יוחנן הוא דפליגי בבהמה ובמעות:

אבל מתנייתא - דאייתינן לעיל תניא כוותיה דמר ודמר:

לא פליגי - במעות אלא בבהמה דהך דקתני אם רצה לערב הוא דקאמר מעות דוקא אבל אידך מתניתא ס"ל בין מעות בין בהמה ורב ששת כברייתא בתרייתא סבירא ליה:

והא קתני אכילה ראשונה מן החולין - וקא סלקא דעתך דסעודה הבאה ראשונה על השולחן בעי כולה מחולין:

דמי אכילה ראשונה - כלומר אכילה ראשונה סתמא קתני דאית ליה בין בהמה עצמה בין מעות שיעור אכילה ראשונה:

חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני - ולא אמרינן עובר הוא בבל תוסיף ורחמנא אמר וחגותם אותו חד יומא ותו לא דהנך נמי דחד יומא הוא ושני תשלומין דראשון:

בסתם - אם הפרישן סתם אינו חוזר ומקריבן כדמפרש ואזיל:

כאן במפרש - דאמר בהדיא ליום ראשון אני מפריש את כולן חוזר ומקריבן שאינו אלא תשלומי ראשון:

האי סתם - דאמרת אסור להקריבן היכי דמי:

משום דלא הוה ליה שהות הוא - ומסתמא ליום ראשון הפרישן:

שיורי שייר - שהיה בדעתו לחוג שני ימים:

ה"נ מסתברא - דמודה ר' יוחנן בדמפרש:

איתמר נמי - דהיכא דמוכח מילתא דלא היה בדעתו לחוג שני ימים מודה ר"י:



לא שנו - הא דתניא לקמן אותו אתה חוגג ולא יותר אלא שלא גמר היום:

אבל גמר היום - ולא היה לו שהות להקריב כל חגיגות שהפריש:

מתני' מי שלא חג - שלא הביא חגיגתו ביום הראשון של חג:

ויו"ט האחרון של חג - חוגג שמיני עצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא הוי תשלומין לראשון:

והוליד ממזר - שהביא פסולין בישראל ויהא זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקין בתשובה:

יכול להחזיר - דמי גניבתו וגזלתו לבעלים:

ויתקן - ויהא מתוקן מן החטא:

מעוות - מקולקל:

גמ' מנהני מילי - די"ט האחרון של חג הסוכות תשלומין לקרבנות החג ליחידים:

עצרת בשביעי של פסח - בפרשת כל הבכור ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז):

מה לשביעי של פסח - תשלומין לראשון שהרי אינו חלוק משלפניו שמיני עצרת חלוק משלפניו לענין פז"ר קש"ב:

מופנה - וצריכה גזירה שוה זו שתהא מופנה דתו לא פרכינן עליה מידי דכל גזירה שוה מופנה למידין ואין משיבין:

לאיי - באמת:

הא כתיב לא תעשה מלאכה - בההוא קרא גופיה וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה:

ותנא מייתי לה מהכא - משום דר' יוחנן דגמר לה כדאמרינן לעיל אמורא הוא נקט הכא האי לישנא:

כל שבעה - כל יום ויום:

בחדש השביעי - כל ימי החג האמור בחדש השביעי: יכול יהא חוגג והולך כל החדש איזה יום שירצה לתשלומי החג אם לא הקריב בחג:

ת"ל אותו - בסיפיה דקרא תרי אותו כתיב ביה:

מאי תשלומין - כיצד הן תשלומין:

כולן תשלומין לראשון - שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר בכולן דכתיב אותו ושלאחריו עשה תשלומין לו:

כולן תשלומין זה לזה - אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו יום ראשון שהוא נראה להביא עיקר לדידיה וימיו שלאחריו תשלומין לו:

חיגר - אינו ראוי ליראות כדאמרינן במתני':

נטמא ביום - בכריתות (דף ט.) תנן נזיר מביא קרבן אחד על טומאות הרבה ואמר חזקיה נטמא ביום ח' שהוא ראוי להביא קרבנות ולהתחיל מנין נזירותיו וימים שמנה קודם טומאה בטלין כמו שנא' וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני וגו' והזיר לה' כל ימי נזרו וגו' והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו (במדבר ו): מביא קרבן על הטומאה השנית שכבר נתחייב בקרבן הטומאה והתחילה שניה והרי זו טומאה אחרת אבל נטמא בליל שמיני אינו מביא אלא קרבן אחד דכיון דלא יצא מטומאה הראשונה לשעה שהיא ראויה להביא עליה קרבן לא נתחייב בקרבן הראשון ואין לו תשלומין:

ורבי יוחנן אמר - הואיל וטבל לטומאתו ראשונה והעריב שמשו נתחייב בקרבן ואף על פי שאין לילה ראוי לקרבן אלמא אף על גב דלא ראוי לקרבן יש לו תשלומין:

שאני טומאה - קרבן הנדחה מפני הטומאה ולפיכך יש לו תשלומין ואף על גב דלא נראה להביא:

הואיל ויש לה תשלומין - כגון אלו בפסח שני שהרי מי שלא נראה בראשון יש לו תשלומין אבל הנדחה מפני דבר אחר לא מצינו לו תשלומין אלא אם כן נראה להביא:

הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא במסכת פסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צג.):



אלא למ"ד רגל בפני עצמו - ועכשיו אין לך לתלות טעמו של רבי יוחנן בהואיל ויש לטומאה תשלומין לשני:

קסבר ר' יוחנן - אין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר הלכך מחוייב הוא בקרבן אלא שהלילה מעכבו מלהביא אבל חגר ביום ראשון אין עליו שום חובת ראייה לפיכך אין לו עליו תשלומין: ומי א"ר יוחנן אין לילה מחוסר זמן והא"ר יוחנן ראה אחת בלילה זב שספר שבעה נקיים כמשפטו וטבל והעריב שמשו וחזר וראה אחת בלילה ושתים למחר:

מביא - קרבן על טומאה שניה זו לבד מן הקרבן שיביא על הראשונה ויביא שני קרבנות כשיטהר הואיל ולא ראה השניה עד שיצא לשעה שהיא ראויה להביא קרבן יש לו תשלומין ואף על השניה יביא אע"פ שתחילתה בתוך זמן קרבן הראשונה לא אמרינן חדא טומאה היא ופי' רב יוסף את הטעם במס' כריתות לפי שהראייה ראשונה של זב אינה אלא כקרי בעלמא וכי חזי אינך למחר מצטרפת בהדייהו ה"נ אע"פ שהיתה ראייה ראשונה בתוך קרבן ראשון כי הדר חזי אינך למחר מצטרפין בהדייהו:

ואי סלקא דעתך לילה אין מחוסר זמן - אפילו ראה שלשתן בלילה זה כבר יצא מזמן ראשון ושתי זיבות הן אי לאו דסבירא ליה לילה מחוסר זמן הלכך אם ראה שתים בלילה הויא לה זיבה אריכתא:

כי א"ר יוחנן - ההיא לדברי האומר לילה מחוסר זמן אמרה אבל לדידיה סבירא ליה אפילו ראה כולן בלילה מביא:

לדברי האומר פשיטא - אי אמרת בשלמא טעמא דנפשיה קאמר אשמעינן ביה דסבירא לילה מחוסר זמן אלא אי לדברי האומר כו' קאמר מאי אשמעינן בה:

מהו דתימא כאתקפתא דרב שישא - דאתקיף בכריתות על הטעם שנתן רב יוסף על הדבר כמו שפירשתי למעלה תדע דהא ראייה ראשונה של כל הזבים קרי בעלמא הוא וכי הדר חזי תרתי מצטרפין בהדייהו ה"נ לא שנא ומתקיף לה רב שישא מי דמי התם כולהו בזמן חיובא חזינהו הכא לאו בזמן חיובא דהאי קרבן חזייה:

להמלאות מיבעי ליה - אצל חסרון נופל לשון מילוי שחסר מצוה אחת לא יתמלא עוד חסרון זה משחסר:

שמינוהו חביריו לדבר מצוה - שאמרו לו בא עמנו ולא הלך נמצא שחסר עצמו מאותו מנין לא יוכל לימנות עוד באותו מנין שכבר עשו את המצוה:

היינו צדיק היינו עובד אלהים - מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלהים הלא אחד הוא:

אינו דומה שונה פרקו כו' - אע"פ ששניהן צדיקים לא עבדוהו בשוה שזה עבדו יותר:

עשרה פרסי - ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד שכבר נהגו כן ואם תאמר לו לילך פרסה יותר ישאלך שני זוזים:

צרפתיך ולא בכסף - ולא באש כמו שצורפים הכסף באש אלא בחרתיך בכור עוני לצורפו בו כור הוא החרס שצורפין בו:

גנב אדם - גניבה אפשר שיחזירנה ויתקן:

נטרד מן העולם - אין לו עוד תשובה לפי שעשה דבר שאין לו רפואה:

אין אומר בקרו גמל - זה לקרבן כלומר מי שהוא מעוות מתחילתו אין זה מעוות:

אלא בקרו טלה - זה לקרבן שמא נפל בו מום ונתקלקל כך לשון קלקול נופל באדם שהיה טוב מתחילה:

אחותו פנויה - הוליד אין לא הוליד לא:

באשת איש - בלא הוליד נמי יש זכרון לעונו שאסרה על בעלה לא שנא אחותו ולא שנא נכרית:

באונס - לא אסרה על בעלה לפיכך הוליד אין לא הוליד לא:



ברצון - אסרה על בעלה:

אשת כהן - אפילו באונס אסורה לבעלה בכתובות (דף נא:) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואי זו זו אשת ישראל ומדכתיב היא מיעוטא הוי לומר יש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן:

וליוצא ולבא אין שלום - מקרא הוא בזכריה ודרשוהו כאן ליוצא מן התורה ובא לו לדברים אחרים:

שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום - שאין הוראה מדבר מקרא שהמשנה מפרשה סתימת התורה:

מתלמוד למשנה - אם שמש את החכמים שהן מדקדקין ליתן טעם משניות להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה לאיסור ולהיתר שהמשנה זו קרוי תלמוד ואם יצא מהן ונתן עסקו לגירסת המשניות שוב אין לו שלום בדבר הוראה שאין הוראה נכונה בדבר משנה שכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונין ותירצום בני הש"ס הכא במאי עסקינן חסורי מחסרא הא מני רבי פלוני היא ואין הלכה כמותו:

אפילו מש"ס לש"ס - מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם זו הש"ס של בבל:

מתני' היתר נדרים פורחים באויר - התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה:

הלכות שבת והלכות חגיגה הלכות מעילות - יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז מקרא מועט:

כהררין התלוים - בשערות ראש:

והעבודות - הלכות עבודת קרבן:

והעריות - ערוה:

הן הן גופי תורה - בגמרא פריך אטו הנך לאו גופי תורה נינהו:

גמ' כי יפליא שתי פעמים - אחד בערכין ואחד בנזיר כי יפליא נדר בערכך כי יפליא לנדור נדר נזיר:

אחת הפלאה לאיסור - כוליה הפלאה לשון פירוש כתרגומו ארי יפריש ולמה כתב הפלאה בשניהן אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא נדרתי והרי הוא בא לידי חרטה ומתוך כך בא לידי היתר:

נשבעתי באפי - מדקאמר באפי משמע יכול אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לאמר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה הבא לי ע"י נדרי מתירין לו:

כל נדיב לבו הביאו - אם עודנו לבו נודבו עליו יביאו ואם מתחרט יתירו לו:

נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך - מדקאמר ואקיימה מכלל דאם רצה שלא לקיים מתירין לו:

אי מדרבי אליעזר - דדריש הפלאה יתירתא:

דלמא - לכדרבי טרפון אתא:

אין אחד מהן נזיר - ב' שהיו יושבין ובא אחד לפניהם ואמר אחד הריני נזיר שזה הבא אצלנו נזיר הוא וחבירו אומר הריני נזיר שאינו נזיר ולבסוף נמצא כאחד מהן אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות להיות נזיר בתלייה ובספק אלא בהפלאה ודאית מפורשת:

גמר בלבו - שבועה או נדר או הקדש:

שנשבעין לקיים המצוה - כלומר מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה כדי שימהר ויזדרז לקיימה:

פלפלתא - גרעין אחד של פלפל:

מיכתב כתיבן - טובא אזהרות כתיבי בשבת מאי מקרא מועט דקאמר מתניתין:

לא נצרכא כו' - דבר זה וכיוצא בו רמז מועט יש לו ללמוד מן התורה:

חופר גומא - בונה בנין הוא ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר אף על פי שהבנין בנוי אינו חייב משום בונה:

שאינה צריכה לגופה - כגון זה שאינו צריך לבנין זה ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת (שבת דף צג:) וקאמר רבי שמעון פטור על הוצאה זו שברצונו לא היתה באה אליו ולא היה צריך לה:

אפילו תימא לר' יהודה - דפליג עליה מודה בהך גומא דאלו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו.

ומאי כהררין - דקאמר במתניתין דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד זה ומהו הרמז:



מלאכת מחשבת - שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה וזה לא נתכוון לה לבנין זה לפיכך פטור וזהו רמז מועט דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת:

מיכתב כתיבן - כדאמרינן לעיל מוחגותם אותו:

חוגו חגא - להרבות שמחה:

דלמא הכי קאמר רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי - והאי זבחים דקרא לאו שלמים נינהו אלא וזבחת בשר לאכול:

חלב הבא בזמן החג - אם באת להקריב קרבנות נדריך ברגל לא ילינו חוץ למזבח בעלות השחר:

הא כל השנה ילינו - בתמיה:

עד הבקר כתיב - היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר מכאן אנו למדין שמעלה כל הלילה אברים ופדרים של קרבנות שנשחטו היום אבל לא מעלות השחר ולמעלה דנפסלו בלינה:

ומאי כהררין התלויין - גזרה שוה ראייה גדולה היא:

דברי תורה מקבלה לא ילפינן - הלכך רמז בעלמא:

השליח שעשה שליחותו - בעל הבית שהיו בידו מעות הקדש ונתחלפו במעותיו ונתנן בשוגג לשליח ואמר לו קח לי מהם חלוק או טלית אם עשה שליחותו בעל הבית מעל וזהו כהררין שיש לתמוה ולומר וכי שליח זה חטא שהוציא מעות הקדש ובעל הבית מתחייב קרן וחומש ולהביא אשם מעילות והרי ידוע לנו בכל הש"ס שאין שליח לדבר עבירה שיהא שולח מתחייב על ידי שלוחו:

מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה - לכמה דברים נאמר בתורת כהנים נאמר במעילה וחטאה בשגגה מקדשי ה' (ויקרא ה) ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא (במדבר יח) מה התם שלוחו כמותו דכתיב כן תרימו גם אתם (שם) ואמר מר גם אתם לרבות שלוחכם:

נזכר בעל הבית כו' - ברייתא היא בפ' בתרא דמעילה והכי גרסינן לכדתניא נזכר בעל הבית שהן של הקדש עד שלא יגיע שליח אצל חנוני ולא נזכר שליח והוציאן השליח חייב:

שליח עניא מאי עבד - נהי דבעל הבית פטור דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא ומיהא שליח מאי עביד:

מידי דהוה - אשאר כל מוציאין מעות הקדש לחולין בשוגג שימעלו אף זה בשוגג הוציאן דכיון שביטל המשלח שליחותו הוה ליה איהו מוציא:

הוא מעל - דכיון שנתנם לו הוציאן מיד הקדש לחולין:

וחברו לא מעל - בכל שיעשה הוא בה דהא דידיה היא ועליה דהאיך לשלומי להקדש כדכתיב ואשר חטא מן הקדש ישלם (ויקרא ה):



דכל היכא דמנחה - אפילו מקמי הכי ברשותיה מנחה הלכך כל כמה שנטלה לא שנייה מידי דתיפוק מידא דהקדש:

שנויי שנייה - כשקבעה בבנין וקנייה בשנוי שמסתתה וקובעה:

שהניחה ע"פ ארובה - לפקוק הארובה וכל שעה שירצה נוטלה ולא שנייה מידי:

כדרבא - נזכר בעל הבית כו:

היינו כהררין התלויין בשערה - בסמיכה מועטת מדמינן לה למוציא מעות הקדש לחולין שהרי קרוב הוא לאונס יותר מן השוגג:

דינין מיכתב כתיבן - מפורשין יפה ומתניתין קתני יש להן סמיכה משמע שאינן מפורשין:

לא נצרכא כו' - כלומר יש בהן דברים שאינן מפורשין בפירוש כגון זה וכיוצא בה: דכתיב נפש תחת נפש אם אסון יהיה שמתה האשה יתן ממון דמי האשה ליורשיה שאין עליה חיוב מיתה שלא נתכוון לה אלא לחברו נתכוון דכתיב וכי ינצו אנשים יחדיו קסבר רבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ממון:

נתינה למעלה - לענין דמי וולדות כתיב ונתן בפלילים (שמות כא):

נתינה למטה - ונתתה נפש תחת נפש ממון ומאי נפש דמי הנפש:

והקריבו זו קבלת הדם - אע"פ שהוא לשון הולכה. אינה אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אלא אם כן קיבל הדם:

והקריב הכהן את הכל - גבי אברים כתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה:

זו הולכת אברים לכבש - דאילו הקטרה בהדיא כתיב בקרא והקטיר המזבחה:

לא תפקיה מכלל קבלה - לכל דבריה ואע"ג שהיא עבודה שאפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלין את הקרבן במחשבתה וצריכה כהן ובגדי כהונה ופוסל בה אונן ויושב וערל:

במים - נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובין ומיהו מים חיים לא צריך מדכתיב בזב מים חיים (ויקרא טו) מכלל דשאר טמאין לאו מים חיים בעו ומיהו במים במים המיוחדין במקוה אע"פ שהן גשמים:

בהם - כל הנוגע בהם:

מהם - כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא:

חומט - אומר אני שהוא מין שרץ שקורין לימג"א הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל ותחילת הניצר כקליפה של עדשה היא:

כזנב הלטאה - לפי שמפרכסת לאחר שנחתכה והיינו מקצתו שהוא ככולו שיש בו חיות:



לבתו מאנוסתו דלא כתיבא - דאילו בתו מאשתו כתיבא ערות אשה ובתה וגו' (ויקרא יח) משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר וכתיב קרא אחרינא ערות בת בנך או בת בתך וגו' ומוקמינן לה ביבמות (דף צז.) בבתו מאנוסתו מדלא אסר הכתוב בת בתה של אשה זו אלא בבת הבת שנולדה הימנו ובהאי קרא דאנוסה בת בתו ובת בנו כתיב בתו לא כתיב וא"ת ק"ו הוא אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מדין ק"ו דיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בק"ו אבל לא אזהרות ועונשין ומקראי נפקא לן במס' מכות (דף ה:) ומהיכן נפקא לן לבתו מאנוסתו:

אמר רבא אמר לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה - לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה כתיב בנישואין שארה הנה זימה היא וכתיב באונסין כי ערותך הנה מה האמור בנשואין עשה הכתוב בתה כבת בתה וכבת בנה אף באונסין עשה הכתוב בתו כבת בתו וכבת בנו אתיא זימה זימה לשריפה מאחר שלמדת אנוסה מנשואה ובנשואה כתיב זימה היא כמה דכתיב באנוסה דמי וחזור ולמוד בה שריפה מאיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ):

הני אין הנך לא - הני דמיפרשי הוו גופי תורה הנך דלא מיפרשי כולי האי לאו גופי תורה בתמיה:

הן והן - אלו ואלו:

פרק שני - אין דורשין


מתני' אין דורשין - בשלשה. שנים והוא:

בשנים - אחד והוא:

ביחיד - אין שם אלא הוא לבדו ובגמ' מפרש לה:

ארבעה דברים - הני דמפרש ואזיל:

מה למעלה - מרקיע שעל ראשי החיות:

ומה למטה - מהן:

ומה לפנים - חוץ למחיצת הרקיע למזרח:

ומה לאחור - למערב:

תוספות - אינו יכול להיות מה שפירש המורה מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע ומה לאחור למערב מדפריך בגמ' בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור לחיי אלא לפנים מה דהוה הוה אלמא מה לפנים קודם לעולם הוא ועוד בתוספתא מה לפנים ומה לאחור מה היה ומה עתיד להיות ע"כ תוס':

כל שלא חס על כבוד קונו - בגמ' מפרש מאי היא:

ראוי הוא לו - טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י) ראויין היו לישרף אלא שריתה הכתוב לאהרן:

גמ' אמרת ולא במרכבה ביחיד - וכיון דיחידי הוא ואינו שומע מפי הרב על כרחך מדעתו הוא מבין וקאסרת ליה והדר אמרת אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו:

לשלשה - לבד מן הדורש:

לא במעשה בראשית לשנים - וכ"ש לשלשה:

ולא במרכבה ליחיד - לתלמיד יחיד:

אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו - שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו דלאו אורח ארעא לפרושא בהדיא:

ואמר רחמנא לא תקרבו לגלות ערוה - לא תקרבו שלשתכם זה אצל זה לגלות טעמי פרשת עריות:

בסתרי עריות - שאינן מפורשות כגון בתו מאנוסתו ואם חמיו ואם חמותו דנפקי במס' סנהדרין (דף עה.) מדרשא:

שקיל וטרי - נושא ונותן בהלכה עם רבו:

מצלי אודניה - מטה אזנו ושומע דבריהן והן שומעין את דברי הרב אבל כשהן שלשה שקלי וטרו הנך תרי זה עם זה ולא שמעו מאי דאמר רבן ואתו למישרי איסורא בעריות על ידי שלא שמעו מפי הרב כשדרש בו איסור:

דאמר מר גזל ועריות כו' - במתניתין בתרייתא דמסכת מכות (דף כג:):

בפניו - כשהוא רואה לפניו שיכול לגזול:

מנא הני מילי - דאין שנים שואלין במעשה בראשית:

יכול ישאל אדם - מה היה קודם שנברא העולם:

יכול לא ידרוש ולא ישאל בששת ימי בראשית - דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא:

תלמוד לומר לימים ראשונים - מיום ראשון:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/חגיגה/פרק_א"