רמב"ם על שקלים ז

<< · רמב"ם · על שקלים · ז · >>

שקלים פרק ז

• ראו גם: נוסח המשנה שקלים ז רמבם

משנה א

לפי שזכר הספק הנולד בין השופרות, זכר גם כן כשנפל כיוצא בו לאדם בין מעות חולין ובין מעות מעשר שני באיזה מקום שיהיה, וכבר נתן לך עיקר בסוף דבריו.

ומה שאמרנו שנדבה חמורה מן השקלים, לפי שמעות נדבה כולם עולות למזבח כמו שנתבאר, ומעות שקלים מסתפקין מהם בקרבנות צבור מהם עולות ומהם חטאות אוכלים אותן הכהנים.

ולזה הטעם עוד אמרנו באותן מעות הנמצאות בין קינים לגוזלי עולה מחצה למחצה שהן כולם עולות.

והקדמנו גם כן הלבונה על העצים, כי הלבונה קרבן והעצים מכשירי קרבן:

משנה ב

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - רוצה לומר בירושלים, לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהם הבהמות על הרוב כמו שבארנו במסכת מעשר שני, וכל מה שימצא לפני סוחרי הבהמות בקר וצאן נאמר שמא ממעות מעשר שני נפלו מיד הקונה.

ואמרו בירושלים - רוצה לומר בכל השוקים.

ובשעת הרגל - לפי שכל ישראל עולין לרגל, וכל מי שיש אצלו מעות מעשר שני מעלה אותן עמו.

ומה שחייב שיהיה מה שימצא בהר הבית חולין, אמרם חזקה אין הכהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה, וכל מה שיפול ממנו חולין הוא, לפי שכבר נתחלל ואחר כך הוציאוהו מן הלשכה:

משנה ג

העולה היא כולה כליל לאישים, ולפיכך אין חותכין אותה חתיכות ודי לה לעשותה אברים אברים כמו שבארנו במסכת תמיד.

וכבר ידעת כי שלמים נאכלים בכל ירושלים, ולפיכך נחוש בבשר הנמצא שם שמא הוא שלמים, ונתן אותו כולו כמו שלמים, כמו שנתננו בכל הנמצא בעזרה מחותך חתיכות חטאות.

ואמרו זה וזה - רוצה לומר בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלים.

תעבור צורתו - עניינו שיניחוהו עד שיפסד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר.

נמצא שבדברינו תועלת, כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו, אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים, ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת.

ואחר כך חזר לדין אחר דומה לזה, ואמר בשר הנמצא בגבולים - עניינו בשאר מקומות, אם הוא אברים נחוש שמא נבלה הוא וחתכו להאכיל לחיות או למכור, ואם הוא חתיכות לא נחוש כי אין חותכין חתיכות אלא מה שאוכלין אותו בני אדם, אם כן הבשר שחוטה היא ומותר באכילה. וזה בעיר שכולה ישראל, אבל כשיש בעיר גוי אסור לאוכלו כי העיקר אצלנו בשר שנתעלם מן העין אסור.

ובשעת הרגל שהבשר מרובה אצל בני אדם, אין צריכין לחתכו חתיכות אלא שמבשלין אותו אברים, ולפיכך אף אברים מותרים:

משנה ד

כבר ידעת כי עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים, ותמצא בזה העניין כמה כתובים בתורה.

ולפיכך אומר רבי יהודה, כי אם נמצא קודם הפסח שלשים יום, והיה הזכר הנמצא בן שנה מן הכבשים או מן העזים שהוא ראוי לפסח, שאין מקריבין אותו עולה אבל מותר להקריבו פסח, כי ברור שנאבד לאחד מעולי רגלים שהיה מעלה אותו לפסחו. וזה הנקרב שלמים ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיננו, ואם יבא במקרה שיכיר בעליו אחר כן יתן לו דמיו כמו שהיה שווה בשעה שהקריבו שלמים.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ה

ממשכנים את מוצאיה - עניינו שהיו ממשכנים מוצא העולה עד שיביא נסכים המחויבים לאותו המין:

משנה ו

מנחת כהן גדול היא מה שאמר הכתוב בה "זה קרבן אהרן ובניו, אשר יקריבו לה׳ ביום המשח אותו, עשירית האיפה סלת למנחה, מחציתה בבקר ומחציתה בערב"(ויקרא ו, יג).

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ז

דין התורה אין מועלין באפר הפרה, אמרו בספרי "חטאת היא, מלמד שמועלין בה ואין מועלין באפרה". אבל לפי שהיו הכהנים משתמשין באפרה בחבורותיהן גזרו שיהיו מועלין באפר. וכשנסתלקה הסיבה ופרשו מהן בני אדם, החזירו הדבר לעיקרו והתקינו שלא יהו מועלין באפרה.

ואמרו על הקנים הפסולות - עניינו אצלי כי מה שנאבד ונמצא מן הקנים פסולות שיביא משל צבור, כיון שהבעלים נתנו הדמים ואנחנו לקחנו אותם מהם.

ואמר רבי יוסי, כי מוכר הקנים כיון שפסק דמים עם הגזברים, שהוא חייב להמיר כל מי שנמצא בהם פסול. כמו שאמרנו בפרק רביעי במוכרי נסכים שאינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, ואפילו נפסד היין או הסולת ברשות הגזבר אחר שלקחו ממנו, שהמוכר חייב לקבלו ולהמירו. כמו כן בכאן, אפילו נפסל העוף אחר לקיחתו, על הגזבר להחזירו למוכר ועל המוכר לקבלו.

ומאמר רבי יוסי אמת, אמרו "תנאי בית דין הוא, המספק את הקנים הוא מספק את הפסולות".

ובכל מקום שאומר משל צבור - הכוונה בו שיביא מתרומת הלשכה:

משנה שקלים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב