רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ד עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבועות · דף ד עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

משלמי דם טמא לדם טהור וטבלין ואתו לידי איסורא דכרת דהא אפשר למהוי כל דם דחזיא בשיתא יומי טהור וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד דצריכא דמישלם עליה ז' יומי וכיון דסבירא להו דדם דכולהו ז' טמא הוא אמרי שלימו לן ז' יומי וטבלן לאורתא ואתו לידי איסורא הלכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה יתירה לסלוקי כל ספיקי ואצריכו למיתב שבעה נקיים על כל דם דלא ליגע לאיסורא דאוריי' והיינו דאמרינן (נידה סו.) אמר רב יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוודית ראתה יום אחד תשב ששה ימים והוא שנים תשב (ס"א ששה) חמשה והן שלשה תשב שבעה נקיים אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים ואע"ג דהאי תקנתא בסוודית ליכא למיחש בה למילתא דאיסורא כלל עבדו רבנן הרחקה יתירה והנהגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא דהא אמרינן דהא דרבי זירא הלכה פסוקה היא כדאמרינן התם (ברכות לא.) אין עומדין להתפלל מתוך דין או הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים והכין נמי עבדינן כימי טוהר דיולדת ואע"ג דקי"ל כרב דאמר (נידה לה:) מעין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טיהרתו כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה שבעה נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירה כר' זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבה עליה שבעה נקיים ובתר הכי טבלה במי מקוה ומשתריא לבעלה ואע"ג דלא נפקן ימי טוהר כיון דיתבה שבעה נקיים ותו לא חזיא שריא:

מתני' (נידה סד:) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת ב"ש אומרי' נותנין לה ד' לילות וב"ה אומרים עד שתחיה המכה הגיע זמנה לראות ונישאת ב"ש אומרים נותנין לה לילה הראשון וב"ה אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה ובית הלל אומרים כל הלילה (נ"א כולה) שלה:

גמ' עד שתחיה המכה אמר ר"נ בר יצחק ואפילו ראתה (נ"א מדאפליג בסיפא בין ראתה ללא ראתה מכלל וכו' ד"ת) ממאי מדקתני סיפא ראתה ועודה בבית אביה ופליג בין ראתה ולא ראתה מכלל דרישא בין ראתה בין לא ראתה תניא נמי הכי בית הלל אומרים עד שתחיה המכה בין ראתה בין לא ראתה עד שתחיה המכה עד כמה אמר רב שמואל בר יצחק לדידי מיפרשא ליה מיניה דרב עומדת ורואה יושבת ואינה רואה ע"ג קרקע ורואה ע"ג כרים וכסתות ואינה רואה כידוע שלא חיתה המכה ע"ג כולם ורואה ע"ג כולם ואינה רואה כידוע שחיתה המכה וזה דם נדה הוא משמשת וראתה דם מחמת תשמיש הוא אינה משמשת וראתה דם מחמת נדה הוא ואמרינן על הדין פיסקא דמתני' כפירקא קמא א"ר גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש אבל פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש טמאה עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה נשתנו מראה דמים שלה טמאה:

הגיע זמנה לראות ונישאת וכו' (נידה סד:) איתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר שימשה בימים לא הפסידה לילות עד מוצ"ש תנן ולוי אמר שימשה בימים הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות ולרב ל"ל למיתנא ד' לילות ולוי נמי ניתני ד' עונות אורח ארעא קמ"ל בלילא ניתני ד' לילות ותו לא עד מוצ"ש ל"ל הא קמ"ל דשרי למיבעל בתחלה בשבת

רבנו ניסים (הר"ן)

התקין רבי בסוודית מקום שאינן בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדותן מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה ואינן מכירות בן דם טמא לדם טהור:

ראתה יום אחד תשב ששה והוא כדין תורה שמא בימי נדתה היא:

שנים תשב ששה והוא כדין תורה שמא בימי נדתה היא:

שנים תשב ששה והן זו עיקר הגרסא ומשום הכי יושבת ששה והן משום דחיישינן שמא יום ראשון ראתה דם טהור ושני דם טמא והוי תחלת נדה אי נמי דיום ראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וששה דקאמרינן נקיים בעינן דכיון דטועות משוינן להו אי זה יום שתראה מספקינן ליה בתחלת נדה ונקיים דקאמרינן לבסוף אכולי יומא קאי אלא דיש לישן [פי' הרגל לשון כמו היה דש בעירו] היא ז' ימים נקיים:

ואע"ג דהאי תקנתא דרבי בסוודית וכו' מוציאה לכל ספק תמיה למה הנהיגו חכמים מילתא [יתירה] כיון דתקנתא [דרבי סגי] חומר בנות ישראל [למה לי] יש שתרצו כדי שלא יטעו בדבר שלפעמים תהא זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים כגון שראתה שתי ראיות ואחת מהן בין השמשות ולא תספור אלא ששה והן וכדי שלא יבא לטעות בכיוצא בזה השוו מדותם שאפילו בדם טפה כחרדל יהו יושבות ז' נקיים ועדיין אין זה מספיק אלא יש לומר שכיון שלפעמים בטפה כחרדל יושבת ז' נקיים דהיינו בזיבה הסותרת החמירו בנות ישראל על עצמן לעשות כל דם שתראה כאילו היא סותרת ורבותא דטפת דם כחרדל היינו משום דהוה צי למימר דבדם מרובה דוקא הוא שראוי להחמיר בו דשמא יצא מן המקור בשלשה ימים זה אחר זה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ כדדרשינן לעיל וצריכה מן התורה שבעת ימים נקיים אם הוא בימי זיבה ולהכי נקט טפה כחרדל אע"ג דודאי אינה אלא ראיה אחת:

והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת זהו דעת הרב אלפס ז"ל [שאפילו] בימי טוהר צריכה לישב שבעה נקיים כיון דאיכא יולדת בזוב שצריכה שבעה נקיים ועוד דעכשיו כל הנשים הרי כיולדות בזוב דהא קיי"ל דאי אפשר לפתיחת בלא דם ובנות ישראל הן החמירו על עצמן שיהו סופרות שבעה לדם טיפה כחרדל ובפרק בנות כותים איפליגו אביי ורבא בימי לידא שאינה רואה בהן דם אם עולין לה לספירת זיבתה ופסקו הגאונים ז"ל כרבא דאמר עולין לה לספירת זיבתה אבל רבינו יעקב ז"ל פסק כאביי דאמר [דמ"מ] אין עולין משום דס"ל [דהאי] שמעתא היא למ"ד דיע"ל קג"ם ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו שהוא לחי העומד מאליו דבספ"ק דעירובין וכן עיקר חדא דהא איתותב רבא התם דאלמא לית הלכתא כותיה ועוד דימי לידה אמרינן היכי נקיטינן בסימנא למ"ד ועוד דבפרק בא סימן אסיקנא בהדיא דימי לידה שאינה רואה בהן עולין ולענין דם טוהר הגאונים ז"ל החמירו שלא לנהוג בו היתר אפילו ספרה שבעה נקיים אחר לידתה וכתב הרמב"ן ז"ל שהדברים נראין כן אף לדין הגמרא שכשם שחששו לטעות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו בימי טוהר שמא ינהגו בהם קולא שיהו סבורות שכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל כתבו שאף עכשיו אנו נוהגין בדם טוהר של תורה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' איסורי ביאה שהדבר תלוי במנהג:

מתני' בראש פרק בתרא דנדא:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת בש"א נותנין לה ארבע לילות לשמש דאפילו רואה אמרינן דם בתולין הוא:

עד שתחיה המכה מפרש בגמרא דהכא ליכא הפרש בין ראתה ללא ראתה מדקא מפליג בסיפא בין ראתה ללא ראתה וברישא לא מפליג:

והגיע זמנה לראות דהיינו ימי הנעורים והביאה שתי שערות אבל לא ראתה:

עד מוצאי שבת והיא נשאת בד' ותו לא משום דכיון שהגיע ימי הנעורים אין פתחה צר כל כך ומסתמא בארבעה לילות חיתה המכה:

ובה"א כל הלילה כולה שכיון שדמים מצויין בה אין נותנין לה אלא אותה לילה בלבד:

גמ' אמר רב נחמן בר יצחק ואפילו ראתה אפילו ראתה בבית אביה אמרי ב"ה דכיון שלא הגיע זמנה נותנין לה עד שתחיה המכה מדמפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה ללא ראתה [וברישא לא מפליג מכלל דרישא בין ראתה בין לא ראתה]: בידוע שלא היתה המכה ולפיכך כשעומדת או יושבת ע"ג קרקע קשה למכה ורואה:

מחמת תשמיש היא ותליא בדם בתולים:

לא שנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש דכל הכא שבכל פעם ששמשה ראתה מוכחא מילתא שלא חיתה המכה ולפיכך אע"פ שראתה שלא מחמת תשמיש תלינן דדם בתולים הוא ומיהו לא מחזקינן לה בטהורה אלא בעומדת ורואה יושבת ואינה רואה וזה נראה דעת הרב אלפס ז"ל שהביאן לשתיהן בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי ביאה:

אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה אחר כך [אפילו באותו יום] טמאה:

עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש [ואע"פ שלא פסקה:

וראתה שלא מחמת תשמיש]:

טמאה דמסתמא כיון שעמדה לילה אחת בלא תשמיש אותה ראיה שראתה אחר כך בדם נדה מחזקינן לה ומיהו כל ששמשה אח"כ וראתה מתוך תשמיש [ואפילו שמשה בהפלגות] תולין בבתוליה כל ראיה שתראה באותו יום והיינו דאמרינן בפרק תינוקת מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך שנים עשר חדש:

נשתנו מראה דמים שלה שאין מראה לילה זו דומה למראה לילה אחרת [אע"פ שלא פסקה מחמת תשמיש ולא עבר עליה לילה אחת:

טמאה שזה מוכיח שאינו דם מכה דאם כן הוה כולה מראה אחד:

עד מוצאי שבת תנן ביום ובלילה:

דשדי למבעל בשבת אע"פ שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתחה דחוק ומיהו בלא"ה מסקינן בפ"ק

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט