רבינו שמשון על נגעים ז

<< · רבינו שמשון · על נגעים · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

שיהיו בו קודם מתן תורה. בת"כ דריש מדכתיב כי יהיה מן הדיבור ואילך וכל הני נמי דחשיב מהתם נפקי דבעינן שיולד הנגע משעה שראוי להטמא בו ולא קודם כמו עובד כוכבים עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד וכן כולם:

ובמורדים. כלומר בשחין ומכוה המורדים:

עד שלא העלו שער. בא הנגע (וכן) דחשיבי כעור הבשר היינו תחלתן טומאה וכשהעלו שער הוי טהרה שדינו כנתקין וכשנקרחו היינו סופן טומאה וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין והמכוה והקדח היינו טהרה דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת כדתניא בתורת כהנים והיה במקום השחין שאת שיקדים שחין לשאת ולא שתקדים שאת לשחין וכשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה:

וחיו. שנתרפאו יפה:

רבי אליעזר בן יעקב מטמא. דבתחלה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו לא חיישינן להפסק שבינתים:

תניא בתוספתא [שם] בראש עד שלא העלה שער והעלה שער ומשהעלה שער נקרח. בזקן עד שלא העלה שער והעלה שער ומשהעלה שער ניתק. בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ונעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צרבת. בעור עד שלא נעשה מכוה ונעשה מכוה ומשנעשה מכוה נעשה צרבת טהור. רבי אליעזר בן יעקב אומר הואיל ותחילתו טמא וסופו טמא טמא וחכמים אומרים יראה כתחלה היתה בהרת בעובד כוכבים עד שלא נתגייר ומשנתגייר נסמכה לה בהרת אחרת ראשונה אינה זוקקת להטמא בשער לבן ובפסיון ואינה מעכבת את הפריחה כחצי גריס עד שלא נתגייר וכחצי גריס משנתגייר טהור. פי' יראה כתחלה ונפקא מינה אי פשתה השתא לרבי אליעזר בן יעקב טמא ולרבנן יראה כתחלה ויסגיר דאין פסיון מטמא בתחלה:

אינה זוקקת לטמא בשער לבן ובפסיון דאם הפך שם שער לבן או פשה משהו אין השניה טמאה דאפילו כחוט היוצא ממנה לא חשיבא. ואינה מעכבת הפריחה דלא חשיבא כעור הבשר:

משנה ב

נשתנו מראיהן. אבהרות טהורות קאי כגון דהות כשלג עד שלא נתגייר ומשנתגייר נעשית כסיד ההיכל:

וכצמר לבן וכקרום ביצה. כלומר תחלה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה:

נעשת מספחת. שאת או מספחת עזה אי אפשר לומר שהמספחת נעשית שאת או עזה דהא להקל קמפרש אלא כלומר השאת שנעשית מספחת או העזה שנעשית מספחת וכבר תנא ליה רישא אלא פירושי קמפרש ומספחת לשון תולדה:

משנה ג

בהרת. מהשתא איירי בבהרות טמאות:

ואין בה כלום. לא מחיה ולא שער לבן:

בתחלה. כלומר יסגיר וכן בשבוע ראשון אם נולד בה כלום יסגיר:

בסוף שבוע שני. כלומר אם לא נולד בה כלום יפטור וכן לאחר הפטור נמי אם לא נולד בה כלום יפטור כלומר שעומד בפטור זה כל ימיו ולא יסגיר עוד:

עודהו. מסגירו. כלומר היה רוצה להסגירו כגון בתחלה או בסוף שבוע ראשון ולא הספיק להסגירו עד שנולדו סימני טומאה כגון בתחלה בשער לבן ומחיה ובסוף שבוע ראשון בשער לבן ומחיה ופסיון יחליט אבל משהסגירו הא תנן לעיל ברפ"ג אין מחליטין את המוסגר:

ופוטרו. כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפטור אם נולדו סימני טומאה יחליט:

עודהו מחליטו. שהיה רוצה להחליטו ולא הספיק עד שהלכו סימני טומאה בתחלה או בסוף שבוע ראשון יסגיר אבל משהחליטו הלכו להן כגון אם החליטו בשער לבן והלך לו שער לבן ובהרת קיימת אין מסגירו עליה אלא פוטרו ומטהרו כדאמרינן בפ"ג:

משנה ד

התולש סימני טומאה. כגון שער לבן בעור הבשר ושער צהוב בנתקים:

והכוה את המחיה. דמשמע דמשנכוית אינה סימן טומאה:

עובר בלא תעשה. דקוצץ בהרתו דדרשינן בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלב:) דהוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת דכ"מ שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

ולטהרה. כלומר מה שאמרנו לענין טומאה אבל לענין טהרה מה דינו:

עד שלא בא אצל כהן. אם תלשן טהור:

לאחר חלוטו. אם תלשן טמא:

הולכין לגדווד. שם מקום:

בתוך הסגירו. מהו אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני:

התחלתי מביא להם ראיות. שדקדק כדקתני בתוספתא [פ"ג] מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו (כלומר) אף תוך הסגרו נמי יהא טהור עד שיראה הכהן סימני טהרה שבו ומסיים בה בתוספתא [שם] אמרו לו יפה אמרת:

אחד עומד בפני כהן. כלומר אחד לאותו העומד לפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שתצא טומאה מפי כהן. ואחד תוך ימי הסגירו תלשן אחד זה ואחד זה טהור:

מאימתי היא טהרתו. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו:

כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. דכיון דנתרפא מן השניה איגלאי מילתא דחס רחמנא עליה ואי הוה קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כי האי ואע"ג דתנן לעיל בפרק שלישי דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא כדמוכח בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לד:) והתם בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפקא מינה לחתן שנראה בו נגע אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר ליה לבתרייתא הא נטרינן ליה ז' ימי המשתה אבל אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמיא לה לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא:

עד שתפרח בכולו. נגע האחרון דליכא למיחש למידי דהא אי הוה ביה נמי קמא הוה השתא טהור:

או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה היה נטהר מכיון שנתמעטה הבהרת מכגריס ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה אבל כוה את המחיה אינו נטהר בפריחה כדמוכח בתוספתא:

תניא בתוספתא [רפ"ג] התולש סימני טומאה מתוך נגעו בין שתלש כולן בין שתלש מקצתן בין עד שלא בא אצל הכהן בין משבא אצל הכהן בין מתוך הסגר בין מתוך החלט בין מתוך הפטור הרי זה לוקה את הארבעים הקורע נגע מן הבגד והקולף נגע מן הבית הרי זה לוקה את הארבעים שנאמר (דברים כד) השמר בנגע הצרעת אבל נושא הוא במוט על כתיפו ובסיב ברגלו ואם הלכה לה הלכה היו בו שתי שערות תלש אחת ונשרה אחת טהור היו בו שלש תלש אחת ונשרו שתים טהור שתים ונשרה אחת טמא נתמעטה בהרתו מכגריס בין כך ובין כך טהור היתה בו מחיה כעדשה באה חציה והלך חציה טהור היתה יתירה מכעדשה כוה מותר והלך כעדשה טהור כעדשה והלך מותר טמא נתמעטה בהרתו מכגריס בין כך ובין כך טהור פרחה בכולו בין כך ובין כך טמא א"ר יוסי בד"א בזמן שנעשה במותר זה בהרת אבל נעשה במותר זה שחין טהורה שאפי' בהרת כסלע ונסמך לה שחין טהורה. פירוש היו בה שתי שערות והוחלט בהן. תלש אחת ונשרה אחת טהור דאפילו לא תלש היה נטהר בנשירת האחת וכן תלש אחת ונשרו שתים אפילו לא תלש היה נטהר בנשירת השתים אבל תלש שתים ונשרה אחת טמא דאי לא תלש היה טמא באלו השתים. כוה חציה והלך חציה טהור דאפילו לא כוה היה נטהר מכיון דנתמעטה מחיה מכעדשה. פרחה בכולו בין כך ובין כך טמא בין כוה כעדשה בין כוה המותר טמא דדילמא לא היתה פורחת על מקום שהכוה ובשר חי כל שהוא מעכב את הפריחה ועד שתפרח בכולו דמתניתין לאו אכולה קאי. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בזמן שנעשה במותר זה בהרת אכעדשה והלך מותר טמא קאי דלא מפליג תנא קמא בהלך בין שנעשה שחין בין שנעשה בהרת וקאמר רבי יוסי דאם נעשה אותו מותר שחין טהור דאפילו לא כוה אותו מותר כלל כיון דסמוך שחין למחיה אפילו כל שהוא והוא מורד טהור. תניא בספרי בפרשת כי תצא השמר זה לא תעשה בנגע זה שער לבן הצרעת או המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר פטור מניין תלמוד לומר לשמור מאי ולעשות אין לי אלא נגעי אדם נגעי בתים ונגעי בגדים מניין תלמוד לומר ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מניין ת"ל כאשר צויתים אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת"ל לשמור ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת. פי' עושה אתה בה היינו נושא במוט על כתפו דברייתא:

תניא בתורת כהנים מניין לתולש סימני טומאה במקום נתקו שהוא עובר בלא תעשה ת"ל (ויקרא יג) ואת הנתק לא יגלח:

משנה ה

ונקצצה טהורה. כדתניא בתורת כהנים כל ימי הנגע בו יטמא (שם) וכל ימי שהיתה בו בהרת ונקצצה יכול אפילו קצצה ומתכוין תלמוד לומר כל ימי ומסתברא דאסמכתא בעלמא הוא דאינו אלא קנסא כדמשמע בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (דף לד:):

עד שתפרח בכולו. בכל הספרים כתוב כבבכורות או עד שנתמעט בהרתו מכגריס ושבוש הוא דגבי תולש סימני טומאה דרישא שהבהרת נשארה הוא דשייך למיתני הכי אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת ואי גרסי ליה יש לדחוק דמיירי כגון שקצץ מקצת הבהרת ומיעטה מכגריס וכי אזל ממה שנשתייר כל כך שאפי' קצץ היה ממעט מכגריס טהור:

ואם היתה בראש הערלה ימול. כדדרשינן בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלב:) בשר אפילו במקום בהרת יקוץ: תניא בתוספתא [שם] קצצה מתכוין רבי אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכמים אומרים אין לזה טהרה עולמית א"ר יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על שקצצה וקיצץ עמה בשר חי שאין לזה טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנה כל שהוא אם פרחה בכולו הרי הוא טהור על מה נחלקו על שקצצה מובאת שר"א אומר אין לו טהרה עולמית עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכ"א פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהור מצורע מוסגר ימול ופטור מן הקרבן ומוחלט ימול וחייב בקרבן היתה בו בהרת כגריס מל הימנה כחצי גריס ובסוף שבוע נעשית כסלע יראה כתחלה. פי' אין לזה טהרה עולמית ומתני' דקתני רבנן עד שתפרח בכולו בשקצצה מובאת שלא שייר הימנ' ולא קצץ עמה בשר וכר' יהודה ומובאת לשון צמצום לא פחו' ולא יותר כמו כעדשה מובאת דלעיל פ"ו (מ"ו) וקצת היה נראה שיש שבוש בתוספתא ועד שתפרח בכולו גרסינן בתוספתא כמו במתניתין דלכאורה לא פליגי ר' יהודה ות"ק אלא בהא דלר' יהודה פליגי ר"א וחכמים במובאת דוקא ולת"ק פליגי בכל ענין ועוד איכא למ"ד בפרק זה בורר (דף כה.) דכל מקום שא"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש ומיהו בסוף חלון (דף פא:) (גרס ב) במשנתינו. ועוד דכתוב בהני) איתא הך פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ות"ק וגרסי' לת"ק במילתא דרבנן עד שתפרח בכולו כמו במתני' ובמקום מובאת איכתוב שם מוות בשני ווי"ן בלא אל"ף וצריך טעם בהנך גווני דמפליג ר' יהודה מ"ש האי מהאי ושמא משום דקנסא הוא כדאיתא בבכורות (דף לד:) והיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנו לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה: