רבינו בחיי על שמות טז
<< · רבינו בחיי על שמות · טז · >>
<< · רבינו בחיי על שמות · טז · >>
פסוק א
בחמשה עשר יום לחודש השני. הוא חדש אייר והספיק להם הבצק שהוציאו ממצרים חדש אחד שלם מט"ו בניסן עד ט"ו באייר וליל ט"ז אכלו ממנו וביום ט"ז באייר ירד המן ואכלו ממנו ויום ט"ז באייר של אותה שנה חל באחד בשבת וזהו שכתוב (שמות טז) ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה יום ששי לימות השבוע היה ויום ששי לירידת המן.
פסוק ב
פסוק ג
מי יתן מותנו ביד ה'. כלומר בשלשת ימי החשך שמתו בהם רשעי ישראל בארץ מצרים, כן פירש רבינו חננאל ז"ל.
פסוק ד
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ע"ד הפשט קרא את המן לחם לפי שהיו עושים ממנו לחם כי לא היה ממטיר הלחם עצמו והוא כענין שכתוב (איוב כח) ארץ ממנה יצא לחם שטעמו שיצא ממנה החטה שעושים ממנו לחם.
ודע כי היה המן דבר נלקט כעין גרגרים דקים ולכך הזכיר בו לשון לקיטה ולקטו דבר יום ביומו, והיה כמין זרעונים קלופים ועגולים ממה שכתוב דק מחוספס, ופירוש מחוספס קלוף מל' מחשוף הלבן כי הסמ"ך כפולה וכן תרגם אונקלוס דעדק מקלף ותרגום דק השני דעדק כגיר שהיה עשוי חמרים וכן תרגם חמרים דגורין והיה לבן ככפור והיה מתוק וכתוב אחד כולל שלשתן ומבאר שהיה עגול ולבן ומתוק הוא שכתוב והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש. ואולי כי כפל הסמ"ך בא לרמוז על מה שהיה דורש ר"א המודעי גבהו של מן ס' סאה אתיא פתיחה פתיחה כתיב במבול (בראשית ז) וארבות השמים נפתחו וכתיב במן (תהלים עח) ודלתי שמים פתח וכך איתא במסכת יומא ריש פ' יום הכפורים. והיה יורד בלילה והם ישנים על מטותם כדי שישכימו בבקר וימצאו פרנסתם מזומנת, וזה מן ההכנות המושגחות מבעל ההשגחות יתברך ודומה לו היה בבנין בהמ"ק שהיו יורדים גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא ביום כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, וכן בחזקיהו שאמר להקב"ה אני אין בי כח להרוג ולרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה אמר לו הקב"ה אני עושה הה"ד (מלכים ב יט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' וכמו שדרשו במגלת איכה רבתי.
ותמצא פסוק אחד באור לכל זה (תהלים קכז) כן יתן לידידו שנא כי הוא יתעלה יתן לאוהביו בשעת השינה מה שמשיגים משכימי קום מאחרי שבת אחר היגיעה והעמל שעדיין הם אוכלים בעצבון, וא"כ שוא למשכימים לכל אותו טורח כי מה שהם מוצאים אחר הטורח נותנו הקב"ה לאוהביו בשעת השינה בלא טורח, ומה שכתוב (במדבר יא) בו ועינו כעין הבדולח יורה שהוא מתולדת האור העליון שכתוב בו (יחזקאל א) כעין הקרח הנורא, והבדולח פירשו בו שהוא יהלום הנקרא פירל"א שהיה חקוק בה זבולן וכן כתוב בספר מכלול בשרש בדולח, והיה המן יורד כמין מטר דק וכענין שכתוב (תהלים קמז) כפור כאפר יפזר משליך קרחו כפתים ועל כן פירש דוד ע"ה (שם עח) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וכתיב (שם) וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, וזה יורה כי האור העליון נתגשם ברצון הקב"ה ולכך קראו דוד ע"ה דגן שמים והזכיר עוד שהמטיר אותו בפתיחת דלתיו, כי כן מצינו באור העליון (יחזקאל א) נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ותמצא בכאן בפרשת המן ה' פעמים מן כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים אור וזהו לרמוז כי המן הוא תולדת האור והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון, ודרשו (תהלים עח) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים דברי ר"ע אמר לו ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלים לחם והלא נאמר (דברים ט) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים לחם שנבלע באברים, ומזה דרשו רז"ל מחספס בגימטריא רמ"ח אברים, ומכאן שלא היו צריכין לנקביהם שהרי מזונם היה נבלע ברמ"ח אברים שלהם שהיו אוכלים, וכן דרשו רז"ל עוד בפסוק (במדבר יד) עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, מהו בקרבו בבני מעים שלהם שהיו אוכלים ולא היו מוציאים כלום.
והרמב"ן ז"ל כתב כי כוונת המדרש הזה לר' עקיבא ולרבי ישמעאל הוא ידוע כי קיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכמו שדרשו רז"ל (נחמיה ט) ואתה מחיה את כלם אתה מחיה לכלם, ועליו נאמר (קהלת יא) ומתוק האור, שישיגו בו טוב טעם. ולפי מדרשו של רבי עקיבא היו אנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד ולכך תפש אותו רבי ישמעאל לפי שקיום מלאכי השרת הוא באור העליון עצמו ורבי עקיבא היה משים קיום בדבר המתגשם מתולדות האור הנקרא לחם מן השמים ולדבריו לא היה הפרש בין מזון אנשי המן ובין מזון מלאכי השרת הכל אחד ואין הדבר כן.
ודע כי מעת שהשיגו ישראל לזיו השכינה על הים מאותה השעה נתעלה נפשם להדבק בתולדותיו שהוא המן והיו ראויים להנתן להם המזון הזה במדבר, ע"כ כוונת הרב עם קצת לשונו.
ונראה לומר כי מה שמצינו בפרשה לשון זה הוא שכתוב זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' ירמוז אל זה אלי ואנוהו שאמר על הים כי מן העת ההיא היו ראוים לכך. וצריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופניי קיים תולדת האור העליון ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת השי"ת, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים והם בעלי חיים מעותדים לעתיד לבא ועתיד הקב"ה לעשות מהם סעודה לצדיקים, ואולי כי גם הם מתולדת האור העליון, וע"כ הם קיימים, ואלו הם דג ששמו לויתן עוף ששמו בר יוכני, ונבראו שניהם ביום ה' ונקרא בר יוכני לפי שהוא מוכן לסעודת הצדיקים, וכן בהמה בהררי אלף שנבראת ביום ששי שהוא מזומן ליום שצוה לאלף דור, ואין ספק כי אלה הם מאכלים דקים וזכים מחדדים השכל כמן ויותר ממנו שהרי באותו זמן יהיה שפע החכמה שנאמר (ישעיה יא) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
וע"ד המדרש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כמה היו ישראל חביבין לפניו ששנה להם מעשה בראשית, בנוהג שבעולם הטל יורד מן השמים והלחם צומח מן הארץ ועכשיו הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ.
ויצא העם ולקטו. שהיו יוצאים חוץ למחנה במדברות. דבר יום ביומו, שהיה בורא היום ובורא פרנסתו מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ובאור דבריו כי האומר כן מראה בעצמו שאין בטחונו אלא במה שרואה תחת ידו ועל כן הוא מקטני אמנה לפי שעקר האמונה להאמין מה שאין אדם רואה שיתלה בטחונו בבעל הרחמים שבראו ואת יומו שירחם עליו ויתן לו פרנסתו.
ובמסכת יומא ריש פרק יוה"כ שאלו תלמידיו את ר"ש בן יוחאי מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה אמר להם כדי שידאג כל אחד מישראל ויאמר שמא למחר לא ירד המן ונמצאו בניו ובנותיו מתים ברעב, נמצאו כלן מכוונים לבם לאביהם שבשמים, ד"א כדי שיהיו אוכלים אותו כשהוא חם, ד"א מפני משאוי הדרך. ועוד שם צדיקים היו אוכלים אותו לחם, בינונים (במדבר יא) ועשו אותו עגות, רשעים (שם) וטחנו ברחים או דכו במדוכה, צדיקים היה יורד על פתח ביתם שנאמר (שם) וברדת הטל על המחנה לילה וגו', בינונים היו יוצאים ולוקטין שנאמר ויצא העם ולקטו, רשעים (שם) שטו העם ולקטו וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים עח) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' אלו צדיקים, ויפל בקרב מחנהו אלו בינונים, סביב למשכנותיו אלו רשעים.
וע"ד הקבלה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, לשון ממטיר מלשון משמרת, והיא מדת הרחמים המקבלת מן השמים שעליה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ולשון הנני עומד ולשון ממטיר יוצא לשכינה כי השם המיוחד עושה שתמטיר, ולא היה הכתוב צריך להזכיר השמים כי בידוע שכל מטר מן השמים, אבל הכוונה כי המדה הזאת שהפרנסה באה משם לכל העולם כלו בין בעליונים בין בשפלים מקבלת מן השמים כלומר מן הרחמים, וזהו לפי דעתי (איוב לט) אם על פיך יגביה נשר. שדרשוהו רז"ל על השכינה. והזכיר מיד (שם) משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו. וכן הזכיר שלמה (משלי לא) ממרחק תביא לחמה, כלומר כי משם באה הפרנסה, והמדה הזאת קראה שלמה בשיר השירים (ה) אחותי רעיתי, ודרשו רז"ל רעיתי פרנסתי. כי לה היו מקריבים הקרבנות ומשם באה הפרנסה והברכה שופעת על כל העולם. והיה המן יורד במשמרה שלישית של לילה, באותה משמרת שמדת רחמים משמרת, שהרי שלש משמרות הוי הלילה כנגד הגדולה והגבורה והתפארת, ונתנו חכמים (ברכות ג' ע"א) סימן למשמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו. כלומר שהוא זמן הפרנסה לכל באי העולם שהיא מזדמנת בזמן שמדת רחמים משמשת. ומכאן תבין שהמן עיקרו משפע הרחמים שהוא האור, וזהו לשון "מן השמים". כמו (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים. וכתיב (תהלים עח) ודגן שמים נתן למו. והוא היה זמן ירידת הטל, הוא שכתוב (במדבר יא) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו. אבל ישראל היו מלקטין אותו ביום, שנאמר וילקטו אותו בבקר בבקר. וכתיב ולחם בבקר לשבוע.
למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחין הוא חייב לעסוק בתורה, זהו שאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. וזהו שזכתה תורה מתנות כהונה להכהנים והלוים, והן התרומה והמעשרות, והוא שכתוב (דברי הימים ב לא) ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. וכנגד מתנות כהונה תקנו מתנות לחכמי ישראל המתעסקים בתורה, שנאמר (משלי לא) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה.
ודע שעיקר הנסיון שהקב"ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו, ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים, ומטעם זה מנסה הקב"ה את הצדיקים, שנאמר (תהלים יא) ה' צדיק יבחן. כדי שיתפרסם מזה גודל חיוב העבודה בעמדו על הנסיון. ומצינו ג"כ שהקב"ה מנסה לכל בני אדם העשירים והעניים על דרך השכר והעונש, מנסה את העשיר היאך יתנהג בעשרו ובטובה שהשפיעו אם יתן צדקה אם לא, גם את העני אם יסבול עניו ורישו, שלא יחליש ממנו כח יראתו או אם יבעט בו, ואין צריך לומר הנפש בגוף שהיא באה בתוכו לנסיון כדי לנסות את האדם אם ימשיך גופו אחר עצת נפשו או ימשיך נפשו אחר תאוות גופו, ובכל הענינים האלה אשר האדם מתנסה בהם תתפרסם לבריות אמונת התורה בעונש ושכר ויתקדש שם שמים בעולם ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה"ז ובעוה"ב הכל לפי המעשים.
פסוק ה
והיה ביום הששי והכינו. ששי היה לירידת המן ולששת ימי בראשית, שהרי באחד בשבת התחיל המן לירד וזה נתבאר למעלה.
פסוק ו
פסוק ז
בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה. הזכיר כבוד ה' שהוא מדת הדין, וכענין שכתוב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, לכך נרמז כאן השם למפרע, והוא רמז למדת הדין בכל מקום.
פסוק ח
בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. ע"ד הפשט מה שהיתה הפרנסה בשני עתים האחד ביום ואחד בלילה ולא נתן להם הכל בבקר, הנה זה בנוהג שבעולם שהבריות אוכלים שתי סעודות בכל יום אחת ביום ואחת בלילה, כמו שדרשו רז"ל (סוכה כ"ז ע"א) תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה.
וע"ד המדרש בערב בשר לאכול ולחם בבקר, מכאן אתה למד שבפנים חשכות נתן להם השלו, אבל המן ששאלו כהלכה נתן להם בבקר בפנים מאירות, לפי שיש שהות ביום כדי לתקן.
וע"ד הקבלה בערב בשר לאכול ולחם בבקר, ייחד הפרנסה בשני עתים זה ביום וזה בלילה, כנגד מדת הדין ומדת הרחמים. והודיע הכתוב הזה כי פרנסת הבשר מזדמנת בערב ופרנסת הלחם בבקר. ומה שדרשו רז"ל במסכת ע"ז (דף ג' ע"ב), שלישיות יושב וזן את העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. בפרנסת בשר הוא מדבר, שהרי שעות שלישיות מן היום משתים עשרה שעות שהוא היום הם נקראות ערב, וכן כתוב בין הערבים תאכלו בשר. למדך הכתוב ששני ערבים הם, ערב אחד ג' שלישיות, ערב שני ג' רביעיות שאז החמה שוקעת, והבשר היה מזדמן להם לישראל בין שני ערבים הללו, זהו לשון בין הערבים תאכלו בשר. והוא זמן שחיטת הפסח שכתוב בו (ויקרא כג) בין הערבים פסח לה', אבל פרנסת הלחם היתה בבקר כנגד מדת רחמים, וזה יורה על מעלת המן שלא רבו האמצעיים.
לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. למדנו מכאן שכל המריב עם הנביא או תלמיד חכם כאלו מריב עם השכינה, שהרי ישראל היו מתלוננים על משה ואהרן, הוא שכתוב וילונו על משה ועל אהרן במדבר. והוא אומר לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וכן בסוף הפרשה אמר מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'.
פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
פסוק יב
שמעתי את תלונות בני ישראל. דרשו רז"ל אע"פ שמתלוננים, בני ישראל הם, בני הם, אהובי הם זרע אברהם אוהבי. דבר אליהם לאמר, מהו לאמר למדהו שידבר להם אחת קשה ואחת רכה. לפי שלשון דבור לשון קשה הוא, שנאמר (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות.
ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם. שתברכו את שמי על המזון, כענין שכתוב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ומכאן אמרו רז"ל משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, ומזה אמרו ברכת המזון דאורייתא, אבל ברכת המוציא דרבנן מק"ו, ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב עאכ"ו.
פסוק יג
ויהי בערב ותעל השלו וגו', ובבקר היתה שכבת הטל. השלו והמן התחילו לבא באחד בשבת, ועמד להם השלו ארבעים שנה כשם שעמד המן, ומה שכתוב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. הוא הדין בשלו שאכלו אותו ארבעים שנה, זה בא ביום וזה בא בלילה, אבל מפני שהיה הפלא גדול במן יותר מאד שנוצרה להם יצירה חדשה בשמים, לכך הזכיר הפלא הזה לבדו כי עמד להם ארבעים שנה, אבל השלו שהיה בא להם כאלו בענין הטבע והמקרה כענין הרוח, כענין שביאר במקום אחר (במדבר יא) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים, לא חשש להזכירו.
ונראה לי כי מפני שהשלו היה בא בדרך העולם כאלו הוא בטבע, לכך הזכיר בו ותעל השלו, לא אמר להם ותהי אלא ותעל כלשון (שמות ח) ותעל הצפרדע, אבל בפלא הגדול של ירידת המן שהיה תולדת האור העליון הזכיר בו לשון הויה ובבקר היתה שכבת הטל, שכן תמצא לשון הויה במעשה בראשית באור העליון (בראשית א) יהי אור ויהי אור.
ובמדרש כיצד היה המן יורד, רוח צפונית יוצאה ומכבדת העפר מעל פני הארץ ואח"כ הטל יורד ומשוה את פני הקרקע, ואח"כ היה יורד המן עליו, ויעל המן אין כתיב כאן אלא ותעל שכבת הטל, מלמד שהיה הטל יורד מן השמים ומכסהו, והיה טל מלמעלה וטל מלמטה והיה מכוסה כמונח בקופסא. ולפי המדרש יתפרש הפסוק ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה, זהו טל מלמטה כדי להשוות פני הקרקע, ותעל שכבת הטל זהו טל מלמעלה שהיה יורד על המן אחר שהיה המן על פני המדבר דק מחספס דק ככפור.
ומזה יש לך להתבונן ולהבין בדברי רז"ל שאמרו פורס מפה ומקדש והכוונה להם לתת על השלחן ב' מפות אחת מלמעלה ואחת מלמטה והפת באמצע זכר למן שהיה טל מלמעלה וטל מלמטה והמן באמצע. ורש"י ז"ל פירש ותעל שכבת הטל כשעלה הטל שהיה שוכב עליו לקראת החמה אז נתגלה זהו שאמר והנה על פני המדבר דק מחספס.
מן הוא. מלשון (שמואל א א) מנה אחת אפים, וכן (ויקרא ח) למשה היה למנה, ועל כן נותן הכתוב טעם כי לא ידעו מה הוא כלומר מפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מתנה מן השמים ולא קראוהו בשם מיוחד כי לא היו יודעים מהותו, ורבינו חננאל כתב מן הוא כלומר מאין הוא לפי שלא ידעו מה הוא.
זה הדבר אשר צוה ה' לקטו איש לפי אכלו. דרשו רז"ל אמר להם משה אל תאמרו שמא יבא נחשון בן עמינדב וכל הגבורים וילקטו הרבה ויבא עני שבישראל וילקט קמעא לכך נאמר איש לפי אכלו וכמה היה לפי אכלו עמר לגלגלת שאם יאכל כשעור זה הוא בריא פחות מכאן הרי זה מקולקל במעיו יתר על כן הרי זה הוא רעבתן, ומה שאמר מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, לאשר באהלו זו אשתו שהיא ראויה להיות נמצאת באהל כענין שכתוב (בראשית יח) הנה באהל וכתיב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה וגו', ולמד הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במוזונות אשתו ובניו הקטנים וזהו שאמר מספר נפשותיכם כן פירש רבינו חננאל ז"ל.
ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור תהלה לדוד שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו (תהלים קמה) פותח את ידך וגו', והנה הכתוב הזה יכולול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל אל נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות.
וילקטו אותו בבקר בבקר. בקר שתי שעות ובקר שתי שעות הרי ד' שעות ומד' שעות ואילך וחם השמש ונמס והיו חולקין בתורת צדקה אל כל מי שפשע ולא לקט בבקר, ונס גדול היה נעשה במן כשם שהנביא היה מגיד הדברים הנעלמים כך המן כשברח לו עבד ונמצא העבד ביד חברו זה אומר אתה מכרתו לי וזה אומר ממני ברח אם היה העומר שלו נמצא בבית רבו ראשון ידוע שהוא ברח ואם נמצא בבית חברו שהוא שם בידוע שהראשון מכרו, וכן האשה שברחה מבית בעלה זאת אומרת הוא סרח עלי והוא אומר היא סרחה עלי אמר להם משה רבינו לבקר משפט למחר נמצא העומר בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא העומר בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה והוא הוציאה מביתו כך דרשו רז"ל במסכת יומא מרמז הכתוב כזרע גד שהמן היה מגיד לישראל ענינים נעלמים ודין ומשפטים הרבה.
שבתון שבת קדש לה' מחר. על דרך הפשט כפל שמו של שבת כי כן עניני כל השבת כפולים בעומר וקרבן ומזמור.
וע"ד הקבלה שבתון שבת קדש לה' מחר יאמר שבתון של מחר כנגד השבת של העליונים שהוא שבת קדש לה'.
ורמה לא היתה בו. מכאן רמז וסמך שהמתים יש להם מנוחה בשבת, ואין בכל המקרא ורמה כי אם שנים, האחד (איוב כא) ורמה תכסה עליהם והשני ורמה לא היתה בו וזה הוא לרמוז ורמה תכסה עליהם בשאר ימי השבוע ורמה לא היתה בו בשבת.
אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. ודרשו רז"ל היום לא תמצאוהו אבל לעוה"ב תמצאוהו, ובאור זה כי ביום שבת לא ימצאו המן אבל לעוה"ב ימצאו יסוד המן הוא האור העליון בעצמו, ונזכרת מלת היום ג' פעמים בכתוב לרמוז על שלש סעודות בשבת.
והנני מגלה סוד אשר הסתירו חכמי האמת בג' סעודות וארמזנו לך בכאן ואומר כי סעודה ראשונה היא סעודת הלילה היא מדת שמור ונקראת בשם מלכות ומזה האירו רז"ל את עינינו שהיו אומרים בערב שבת באו ונצא לקראת כלה שבת מלכתא ואמרו באי כלה באי כלה, ועל כן הזכיר תחלה אכלוהו היום כי מלת אכלוהו מלשון כלה ואין מקדשים את האיש כי אם את האשה, סעודה שניה היא של שחרית והיא רמז למדת יסוד הנקרא שבת הגדול ועיקר קדוש אינו אלא ביום ועל כן נקרא קדוש היום קדושא רבא וכן תפלת (שחרית) ערבית אנו אומרים אהבת עולם ואותה של שחרית קורין רז"ל אהבה רבה, וידוע כי הלילה שמור והיום זכור ועל כן אמר כי שבת היום לה', סעודה שלישית היא של מנחה והוא חתימת היום רמז לראשית הראשית שהוא עיקר הבנין וראשו ועל כן אמר היום לא תמצאוהו כי מלת לא כמו אין כי החכמה מאין תמצא כל זה ממטה למעלה והם סעודות לנפש בחיים האמתיים בתענוג הקיים והנצחי, ומעתה הבן גודל מעלת המקיים שלש סעודות ושכרו וזכותו הגדול בכונה הגדולה והעליונה הזאת.
ראו כי ה' נתן לכם השבת. אמרו במדרש תהלים בפרשת מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב) מהו ראו א"ר יוסי ראו מרגניתא דיהבית לכון א"ר יצחק כל עסקא דשבת כפול, עומר כפול דכתיב שני העומר לאחד, קרבנו כפול (במדבר כח) וביום השבת שני כבשים, עונשו כפול מחלליה מות יומת, שכרו כפול (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, אזהרותיה כפולות זכור ושמור, מזמור כפול (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת וזהו שהכתוב אומר הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל ז' הבלים למה כנגד ז' ימי בראשית, אמר שלמה מה נברא ביום ראשון שמים וארץ ומה סופם (ישעיה נא) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ואמר הבל, מה נברא ביום שני רקיע וכתיב (ישעיה לד) ונגלו כספר השמים ואמר הבל, מה נברא ביום ג' יקיו המים מה סופם (ישעיה יא) והחרים ה' לשון ים מצרים ואמר הבל, מה נברא ביום ד' יהי מאורות ומה סופם (ישעיה כד) וחפרה הלבנה ובושה החמה ואמר הבל, מה נברא ביום ה' שרץ ועוף שנאמר (בראשית א) נפש חיה ועוף יעופף מה סופם (צפניה א) אסוף אסף כל מעל פני האדמה אסף עוף השמים וגו' ואמר הבל, מה נברא ביום ששי אדם ומה סופו (בראשית ג) כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואמר הבל, מה נברא ביום שביעי שבת חזר ונסתכל לכאן ולכאן ליתן בו פגם ולא היה מוצא לפי שכלו קדושה ומנוחה, אמר ר' יצחק אחר הסתכלו ראה כשאדם חוטא בו מתחייב בנפשו ואמר הבל, לכך הכל הבל הרי ז'.
למשמרת לדורותיכם. שלש משמרות נאמר כאן, דכתיב לפני ה' למשמרת לדורותיכם, וכתיב לפני העדות למשמרת, למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם זה דור המדבר, לפני ה' למשמרת כלומר בארץ ישראל לע"ל לפי שנצנת המן ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה והארון ובדיו וכל מלאכת המשכן נגנזו תחת מחילות ההיכל, ומי גנזם יאשיהו המלך גנזם בשעה שמצא חלקיהו הכהן ספר תורה פתוח בהיכל, וכן דרשו רז"ל במסכת הוריות פרק כהן משוח משנגנז ארון נגנזו עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל שנאמר (שמואל א ו) ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו, ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה שראה כתוב בתורה (דברים כח) יולך ה' אותך ואת מלכך וגו', צוה וגנזם שנאמר (דברי הימים ב לה) ויאמר לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, ואמר ר' אלעזר אתיא דורות דורות אתיא משמרת משמרת כתיב במקלו של אהרן (במדבר י) השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וכתיב הכא למשמרת לדורותיכם וכתיב לפני העדות למשמרת ללמדך שבמקום אחד נגנזו.
ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת. לא אמר ויקח משה צנצנת אחת ויתן שמה והיה ראוי לומר כן שהרי אהרן לא נבחר עדיין לכהן ואחרי זאת מצינו כי משה היה המקריב והמקטיר ראשונה באהל מועד עד שנתנה הכהונה לאהרן.
ויתכן שנאמר כי מה שצוה בזה לאהרן שבא לרמוז כי הכהנים הלוים מורי התורה שעתידין לצאת מאהרן יהיו מזונותם בהרוחה ולא בעמל כאוכלי המן, וכענין שכתוב (דברי הימים ב לא) ויאמר לעם ליושבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', והזכיר תחלה והנח אותו לפני ה' לבאר כי מזון תלמידי חכם שבכל דור ודור הוא מסור לשם יתברך והוא מונח לפני ה' ועל כן אמר והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם כי הוא לפני ה' יתברך מונח ושמור לדורות, והוצרך לרמוז זה לפי שהתורה היא ממקור החכמה העליונה והחכמה תחיה בעליה והיא היא מקור הברכה והחיים האמתיים וכענין שכתוב (תהלים קלד) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ועל כן ראוי להיות הפרנסה והמזון שהם חיי הגוף דבקים בתורה שהיא חיי הנפש, ואח"כ לפני העדות כי הניח מן המן למשמרת לפני העדות להיות לאות ולעד לדורות למען יראו את הלחם, ומפני זה הזכיר בינתים כאשר צוה ה' אל משה והיה הכתוב ראוי לומר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת כאשר צוה ה' אל משה אבל באר כי מזון בעלי התורה שמור ומונח לפני ה' כאשר צוה ה' את משה בהר סיני שאמר לו (שמות לד) פסל לך שיהיה הפסולת שלו, וכמו שדרשו רז"ל שמשם נתעשר ומשם זימן לו הקב"ה פרנסתו.
ובמדרש קח צנצנת אחת זה אחד מעשרה דברים שנבראו בין השמשות וכשהוא אומר צנצנת איני יודע ממה היתה אם של כסף אם של זהב או נחשת וברזל ועופרת, ומעצמו אתה למד צנצנת דבר שהוא צונן ומצנן מה שבתוכו ומשמר מה שבתוכו והוא בארץ שהוא חרש כדאמר (ירמיה לב) ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וכן היין אינו משתמר אלא בכלי חרש וזהו שכתוב והנח אותו לפני ה' למשמרת, וירמיה הנביא ע"ה הוציאה לישראל ואמר להם (ירמיה ב) הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה, אמר להם ירמיה לישראל מפני מה אי אתם עוסקים בתורה אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נרווח במה נתפרנס באותה שעה הוציא להם צנצנת המן ואמר להם ראו אבותיכם היו במדבר ועוסקים בתורה מאין היו מתפרנסים אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה מפרנס אתכם (שם ב) מדוע אמרו עמי רדנו לא נבא עוד עליך.
ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. לפי הנראה לא היו מ' שלמים כי חדש אחד יחסר מהם שהרי המן התחיל לירד באחד בשבת וחצי אייר היה ובצק שהוציאו ממצרים הספיק להם חדש אחד ואם כן היה ראוי שישבות המן בחצי אייר וזה הכתוב מעיד ששבת בחצי ניסן כשהיו ישראל בערבות יריחו וכתיב (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי וישבות המן ממחרת, על כן יש לומר כי טעם מ' שנה קרוב למ' שנה וכדי שלא תבין שהיו מ' שלמים לכך הוצרך לחזור סתם את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען כי כן תמצא כתוב וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא ולמדנו כי ישראל שירד להם המן כל ימי משה עוד ירד להם אחר פטירתו של משה והם ברשותו של יהושע ל"ח ימים שהרי בז' באדר מת משה ובכו אותו כל ישראל שלשים יום ועברו את הירדן בעשור לחדש הראשון כי כן מפורש ביהושע והמן לא פסק עד ט"ו בניסן וכאשר תחשוב מז' מאדר שמת משה עד ט"ו בניסן שפסק בו המן תמצא ל"ח ימים.
אבל רש"י פירש כי היו מ' שנה שלמים וכתב בזה כי בז' באדר שמת משה בו פסק המן ואעפ"כ היו ארבעים שנה שלמים משני טעמים, האחד שהעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן ואם כן לא יחסר חדש אחד, השני כי כשפסק המן בז' באדר שמת משה המן שירד מיום שלפניו הספיק להם עד שהביאו העומר בט"ז בניסן ויתקיים בכל זה את המן אכלו ארבעים שנה שלמים.
והעומר עשירית האיפה הוא. אמר רז"ל איפה שלש סאין סאה ששה קבין קב ד' לוגין לוג ששה ביצים והסימן גוד"ו אילנא, נמצא הקב כ"ד ביצים הסאה קמ"ד ביצים איפה תל"ב ביצים, מ"ג ביצים וחומש ביצה הוא שעור בעיסה שנתחייבה בחלה והוא שעור לישה בפסח, ומה שאחר עד עתה לפרש שעור מדת העומר והיה ראוי שיזכירנו מעלה בצווי הש"י או במעשה ושיאמר עומר לגלגלת הוא עשירית האיפה או וימדו בעומר הוא עשירית האיפה, אבל הענין מפני שכל הפרשה מבארת ענינו של מן ואחר שהשלים הספור בעסקי המן הוצרך לפרש עתה באחרונה כמה השעור, או נאמר כדי שיסמוך השעור לענין רפידים כי בנוהג שבעולם מתוך שפע השלוה ורבוי הטובה יתרשל אדם מן העבודה ויתרפה בתורה ולא יעשה כן בספוק ובשעור הבינוני אך יתחזק בזה ועל כן הודיענו הכתוב כי ישראל מתוך הספוק ושעור הבינוני לכל אחד ואחד שהוא עשירית האיפה רפו ידיהם ברפידים מן התורה על כן ויבא עמלק וזהו סמיכות הפרשיות זו לזו, ומה שהיתה מדת העומר אחד מעשרה יתכן לומר כי טעמו כטעם מצות המעשר כי ישראל במדבר היו קדושי עליון מלאכים גופניים ובהיותם אוכלים השעור הזה מן המן העליון ההוא הדק והזך היתה מחשבתם משוטטת במדה העשירית ומתבוננים בענינה וכענין שכתוב (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ובזה היו מוכנים לקבל המושכלות וראויים להשיג השגות עליונות במעמד הקדוש בהר סיני אשר שם הולכים יומם ולילה ילכו ולא ייעפו.