רבינו בחיי על בראשית מה
<< · רבינו בחיי על בראשית · מה · >>
<< · רבינו בחיי על בראשית · מה · >>
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו. נראה מזה כי הנצבים עליו שהיו שם בבית המלכות היו מחלים פניו בזה מפני שנתרכך לבם לתחנוני יהודה, ויגיד הכתוב כי לא יכול יוסף לסבול זאת ולחזק לבו כנגד כלם, ומפני זה קרא הוציאו כל איש מעלי, ואחרי כן ויתן את קולו בבכי, כלומר בצאתם, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה.
ובמדרש ולא יכול יוסף להתאפק, אמר רבי שמואל בר נחמני בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה שאלמלי הרגוהו אין כל בריה יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו, ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים.
העוד אבי חי. תחלת דבורו שאל להם על אביו העוד אבי חי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לבשם חרדה ואשתקל מלולם מפני שמכרו אותו לעבד והיו רואים אותו כמו מלך, ועוד נבהלו כי יראו לנפשם שמא יגמלם רעה, וכענין שכתוב (שעיה יג) ונבהלו צירים וחבלים יאחזון.
ובמדרש אמר להם יוסף לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פנות הבית. אמר להם מה אתם מסתכלים אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. אמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו אחיו לענות אותו, כשהקב"ה עומד לדין על ברואיו על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיה י) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא, וכתיב (מלאכי ג) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו.
גשו נא אלי ויגשו. ראה אותם נבהלים ונרתעים לאחוריהם אמר להם להתקרב אליו כדי להשקיט אימה שנפלה עליהם.
ובמדרש ,גשו נא אלי הראה להם ברית מילה. אני יוסף אחיכם, אע"פ שמכרתם אותי מצרימה אחיכם אני, איני משתרר עליכם כלל.
והיית קרוב אלי. גשן קרוב למצרים היה והיה יודע יוסף באביו שלא ירצה לעמוד בעיר מצרים אשר שם הבירה למלכות וע"כ שלח לו שיושיבנו בארץ גשן. ומ"ש וכלכלתי אותך שם פן תורש, יאמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש, ואני א"א לכלכלך שם פן יחשדוני אנשי הארץ שאני שולח שם תבואה למכור כדי לעשות שם אוצרות כסף ומטמוני מסתרים וכי רצוני לשוב לארץ מולדתי, אבל בבוא כלכם לגשן קרוב למצרים ידעו הכל כי באו אלי אבי ואחי ואז יתן לי המלך רשות, כן פירש הרמב"ן.
והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין. השוה בנימן לשאר אחיו ללמד שאהבתם שוה אצלו כאהבת בנימן שלא היה במכירתו. כי פי המדבר אליכם. בלשון הקדש. וכתב הרמב"ן ז"ל כי זו אינה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, ורבים במצרים יודעים אותו אף כי המושל כי מנהג המלכים והמושלים לדעת הלשונות. והראיה הגמורה בהזכיר שמו וענין המכירה, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי. אבל כונת הכתוב לומר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין, כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצוה אתכם להוריד את אבי לכלכלו.
ובמדרש כי פי המדבר אליכם, כפי כן לבי. ולא נזכר לב בכתוב, אבל דרשו רז"ל כן מפני שהיה יכול לומר כי אני המדבר אליכם, ומה שהזכיר כי פי מפני שהדבור המושם בפה הוא כלי הלב להוציא אשר בתוכו, ומזה דרשו כפי כן לבי
ויפול על צוארי בנימן אחיו. יגיד הכתוב כי יוסף נפל על צוארי בנימן, ובנימין ג"כ נפל על צוארו כמנהג אחים בני אם אחת שאהבתם עזה, כענין שכתוב (שיר ח) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי, וכתיב (דברים יג) כי יסיתך אחיך בן אמך. ומה שהזכיר צוארי בלשון רבים ידוע כי הצואר שהוא אחורי האדם הוא הנקרא עורף שהוא כנגד הפנים, כענין שכתוב (ירמיה ב) ערף ולא פנים, ושלפני האדם גם הצדדים נקראים צואר. וע"כ הזכיר הכתוב צוארי בלשון רבים.
ובמדרש ויפל על צוארי בנימן אחיו, בכה יוסף על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימן ועתידים ליחרב. ומפני שהצואר בגובה גופו של אדם המשיל בו בית המקדש שהוא בגובה ההר. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.
וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. הודיעם שאין בלבו עליהם ודעתו ורצונו להיטיב להם. ואחרי כן דברו אחיו אתו, כי עד עתה נוטל מהם הדבור ולא יכלו לדבר עמו כי נבהלו מפניו ועתה נתישבה דעתם ודברו עמו.
ובמדרש וינשק לכל אחיו, מלמד שכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה, שנאמר וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. וכשם שלא פייס את אחיו אלא מתוך בכיה כך אין הישועה באה לישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיה לא) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם.
והקול נשמע בית פרעה. כבר היו יודעים כל מצרים כי היו ליוסף אחים נכבדים בארץ העברים כי הגיד להם, ועתה כששמעו בבואם אמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי מתחלה היה להם לחרפה למשול עליהם איש נכרי, עבד מבית הסורים יצא למלוך, ועתה שמחו שמחה גדולה בראותם כי הוא נכבד וכל בית אביו נכבדים.
ובמדרש והקול נשמע בית פרעה, כיון שהכירו אחיו ליוסף בקשו להרגו, ירד מלאך מן השמים ופזרם לארבע פנות הבית, באותה שעה צוח יהודה בקול גדול ונפלו כל חומות שוקים שבמצרים והפילו כל המעוברות ונפל יוסף מכסאו וגבורים שהיו עומדים עמו נהפכו פניהם שנאמר (איוב ד) שאגת אריה וקול שחל ושני כפרים נתעו, הוי אומר והקול נשמע בית פרעה, ואין קול זה אלא קולו של יהודה שנאמר (דברים לג) שמע ה' קול יהודה.
ואכלו את חלב הארץ. פרעה נבא ולא ידע מה נבא, וכן אמר כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא, רמז הכתוב למה שעתידים ישראל לעשות להם בגאולת מצרים כענין שכתוב (שמות יב) וינצלו את מצרים.
ואתה צויתה זאת עשו. היה יודע פרעה ענותנותו של יוסף ונאמנותו שלא היה שולח כלום לאביו ולאחיו זולתי אם יצוה עליו, וע"כ הוצרך לאמר לו כן בדרך צואה.
עגלות על פי פרעה. שלח לו סימן שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, וזהו שכתוב וירא את העגלות ותחי רוח יעקב וגו'.
ולבנימן נתן שלש מאות כסף. טעם שלש מאות כנגד מה שהיו האחים חייבים במכירתו כי עשרה פעמים שלשים שקלים שהם דמי עבד הם ג' מאות. וזה ממה שאמרו המוכר עבדו לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו כלומר בדמי העבד שהם שלשים.
וחמש חלפת שמלת. רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, וזהו שכתוב בו (אסתר ב) בן קיש איש ימיני, כי מבנימן היה.
ולאביו שלח כזאת. כמנחה הזאת, כשם שנתן צדה לאחיו לדרך כך שלח לאביו לדרך. ומה שלח עשר חמורים ועשר אתנת שיהיו נושאים המשא שלו, ושלח המנחה הזאת זכרים ונקבות כמנחה ששלח אביו לעשו (בראשית לב) עזים מאתים ותישים עשרים.
בר ולחם ומזון. בר זו תבואה, והוא כולל חמשת המינין. ולחם אלו מיני קטניות כגון פול ועדשים שמהם עושים לחם. ומזון אלו מיני פירות שהן מזון לאדם כגון תאנים וצמוקים ותמרים וכיוצא בהם. ודע כי כל בר עושים ממנו לחם, אבל כל לחם אינו מן הבר, וכן כל לחם מזון אבל כל מזון אינו לחם.
וישלח את אחיו וילכו. כל אחיו, ראובן ושמעון וכל השאר ובנימן בכללם. והנה יהודה קיים תנאו במה שנדר ונדה את עצמו אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך. ומה שנענש על זאת כמו שאמרו רז"ל כל אותן מ' שנה שעמדו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, לפי שהנדר ההוא היה תלוי ביד אחרים והיה הדבר ספק בידו אם יתקיים אם לאו ולפיכך נענש אע"פ שהחזירו לאביו, ומכאן למדו רז"ל נדוי על תנאי אפילו מקיימו צריך הפרה. וכן דרשו במסכת מכות פרק ואלו הן הגולין (דף יא ב) אמר רב יהודה אמר רב נדוי על תנאי צריך הפרה מנא לן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וגו'.
אל תרגזו בדרך. אל תפחדו מלשון (דברים כח) ולב רגז. (דברים ב) ורגזו וחלו מפניך. ולפי שבנוהג העולם נושאי בר ולחם ומזון בימי הבצורת הם מתפחדים כ"ש בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, לכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא כמו שאמר מהרו ועלו אל אבי ולא יפחדו בדרך כלל, כי שמו עליהם שהוא מושל על כל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו בשלום, זה לשון הרמב"ן ז"ל.
ודרשו ז"ל אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה מפני טורח הדרך. ולא מנע מהם כי אם העיון הגדול מפני הטורח אבל לא מנע מהם שלא ילמדו כלל ח"ו שהרי אמרו רז"ל שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם ד"ת ראוים לישרף שנאמר (מ"ב ב) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, לפי שהיו מדברים דברי תורה ויפרידו הא לא היו מדברים היו נשרפים.
ויפג לבו. מלשון (איכה ג) מאין הפוגות, כלומר אין הפסק לדמעות ופירושו פסקה תנועת לבו והיה כמת, וכן בדרך הטבע כאשר תבא שמחה פתאום על האדם יתעלף ויהיה כמת, וטעם הדבר כי יפתח הלב ויתרחב פתאום והחום הטבעי שבתוך הלב יוצא ממנו ויתפשט בחיצוני הגוף ואז ישאר הלב מבפנים קר ומתוך כך בא לידי עלוף. והענין הזה ברוב הוא נמצא בזקנים ובבני אדם חלושי הכח בבוא להם השמחה פתאם. וכענין שדרשו רז"ל במסכת כתובות הות יתבא דביתהו וקא נהלה קמחא דל עיניה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה אמר עניה זו לשוא שמרה בעא רחמי עלה ואחיה. כי ברוב השמחה שבא לה פתאום בראותה את בעלה ויפג לבה ופרחה נשמתה.
וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. כתב הרמב"ן ז"ל זהו שהגידו לו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגו', וכי הש"י שלחו למחיה להם ושיכלכל את אביו ואת אחיו. ובאמרו את כל דברי יוסף אין בכללם שיגידו לו מה שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה, כי יעקב אבינו לא ידע זה מעולם אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרוהו למצרים, והם לא הגידו לו כי לא יגידו חטאם, ועוד כי יפחדו פן יקלל אותם כמו שעשה לראובן גם לשמעון ולוי, גם יוסף במוסרו וענותנותו לא הגיד לאביו. והראיה שלא ידע זה מעולם, הכתוב האומר (בראשית מט) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא. ואלו ידע יעקב בענין היה ראוי שיחלו פני אביהם לצוות את יוסף שימחול להם ובודאי ישא פניו ולא ימרה דברו ולא יצטרכו לבדות דברים מלבם.
ותחי רוח יעקב אביהם. תרגם אונקלוס ושרת רוח נבואה לפי, שהיה יכול לומר ויחי יעקב אביהם ומפני שהוסיף מלת רוח תרגם רוח נבואה.
ויאמר ישראל. עד שלא באה אליו רוח נבואה הזכירו הכתוב בשם יעקב ותחי רוח יעקב, משבאה אליו הרוח הזכירו בשם ישראל ויאמר ישראל, ויסע ישראל, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. ומה שהקב"ה קראו יעקב והוא עצמו יתברך קרא שמו ישראל, מכיון שנסיעתו למצרים היתה להיותו גולה שם לא הזכירו בשם השררה רק בשם השפלות, ואחר שהקב"ה קראו בשם יעקב יזכירנו הכתוב ג"כ בשם הזה, ויקם יעקב מבאר שבע, את יעקב אביהם. ומה שכתוב וישאו בני ישראל, כי רצה להזכיר בירידה זו שני שמותיו ישראל ויעקב להורות שאע"פ שהוא עתה יעקב בירידה עתידים הבנים להגאל ולצאת ביד רמה ולחזור לשררותם ולגדולה ממנה, ומזה הוצרך להזכיר בני ישראל כי יכול היה הכתוב לומר וישאו בני יעקב את אביהם, וזהו שכתוב ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, כי הבאים מצרימה הם יעקב ובניו והם עתידים להקרא בני ישראל ולהפקד במספר שמות.
רב עוד יוסף בני חי. ע"ד הפשט לפי שאמר, לו שני דברים עוד יוסף חי וכי הוא מושל, השיב להם מה לי אם הוא מושל רב לי שהוא חי.
וע"ד המדרש רב עוד יוסף בני חי, שכר הרבה ורבוי טובה יש לי בעוה"ז ובעוה"ב כאשר יוסף בני חי, והוא כלשון (תהלים לא) מה רב טובך. והוסיף מלת עוד המורה על הענין להבא כמו שכתוב (תהלים פד) עוד יהללוך סלה.
ונראה לי כי לזה רמז אונקלוס שתרגם סגי לי חדוא, ואין רבוי שמחה כי אם לנפש לעוה"ב, כי שמחת העוה"ז דבר כלה ואף כי ליעקב שכל ימיו מצאוהו צרות רבות וכמו שדרשו רז"ל אין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. וכלפי שאמר כשאבד ממנו כי ארד אל בני אבל שאולה, מפני שמיתת בנו בחייו הוא המעיד על רשעו ומפני זה היה מתירא מעונש גיהנם שהוא שאול, אמר עתה כשראהו חי כי בטוח הוא שיזכה לג"ע ולעוה"ב.