רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/קידושין/פרק ב

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו:

גמ' השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלותו כי הא דרב ספרא מחריך רישא ורבא מלת שיבוטא איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בי' כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש עד האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא אבל בהא איסורא ליכא כדאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר אסור לו לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

סימן ב

שליחות מנלן דתניא שלח מלמד שהוא עושה שליח שלחה מלמד שהאשה עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ותניא ר' יהושע בן קרחה מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל קהל עדת ישראל שוחטין אותו והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו ומינה ילפינן בכל דוכתין ששלוחו של אדם כמותו דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה אמרינן קדשים יוכיחו וכי פרכת מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיחו ואתיא מבינייא ולדבר עבירה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין:

סימן ג

אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו' כתבתי בפרק אלמנה ניזונית בכתובות סי' יח: אמר רבא אמר רב נחמן האחים שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרי' פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וקשה והא רבא הוא דאמר בכתובות פרק אלמנה דף ק. דשליח כדיינין ושם סימן ט כתבתיו. והא דאמרן שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר ניפלוג בשומא דבי דינא לא דהא תנן שום הדיינין שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל והא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות זו היא גירסת ר"ח ז"ל ורב אלפס ז"ל והוא עיקר ובפרק הזהב סימן כא כתבתי דין ביטול מקח קרקעות ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויא אבל פליג במשחתא לא כדרבא דאמר כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר:

סימן ד

אתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי רבי שילא אמרי אין שליח נעשה עד והילכתא שליח נעשה עד ירושלמי ה"א חד בר נש אפקיד גרבא דחמרא גבי חבריה וכפר ביה אתא עובדא קמיה דר' ירמיה ועשה השליח עד וחייבו שבועה על הכפירה: אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות כגון שאמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו ומלוה אמר לא נטלתי מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכלי למימר פרעניה למלוה אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת ואי אמרי אהדרינהו ללוה בעי אישתבועי ליכא מיגו דניחא להו למימר פרעתינהו למלוה הילכך נוגעים בעדות הן ולא מהימנו לאפסודי למלוה אלא משתבעי שנתנום למלוה ועשו שליחות הלוה ונפטרו הימנו והמלוה נשבע שלא נתנם לו ויגבה חובו מן הלוה כדין חנוני על פנקסו מכאן ראיה דאין הלכה כבן ננס דאמר בפרק כל הנשבעין דף מה. כיצד אלו ואלו באין לידי שבועות שוא ואע"ג דבריש בבא מציעא דף ב: דחק ליישב המשנה כבן ננס כמו כן דוחק להעמידה כסומכוס אע"ג דקי"ל כרבנן: אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו וכו' ירושלמי שם (פ"ב ה"א) א"ר אבין נראין הדברים כשקדש בשטר אבל בכסף נעשין כנוגעין בעדותן א"ר יוסי מכיון שהאמינום תורה אפי' בכסף מהימני א"ר בא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד וה"ר יונתן הכהן ז"ל כתב בקידושי כסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לפקדון נתנוהו לי והם אומרים לקידושין אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדים אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי כלל לא אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדים:

סימן ה

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה וכו' תנן התם בפ' התקבל דף סד: נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה א"ר יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה מקבל גיטה בלבד פירש"י דוקא נערה אבל קטנה דברי הכל אביה ולא היא כתבתי בגיטין פרק התקבל סימן ט. וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פירש"י אפי' ע"י אביה ור"ת ז"ל פירש דמתגרשת ע"י אביה וכן עשה מעשה וכתבתיו ביבמות פרק חרש סימן ג. אמר ריש לקיש כמחלוקת לגיטין כך מחלוקת לקידושין ורבי יוחנן אומר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא והלכתא כר' יוחנן. בעי מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה אי אלימא ידה כיד אביה לשווייה שליח או לא א"ל אין נערה שיש לה אב עושה שליח וכן הילכתא:

סימן ו

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה נראה כיון דקי"ל דהלכה כר' יוחנן דאמר בקידושין דברי הכל אביה ולא היא בנערה נמי איכא לאסתפוקי שמא נתרצה או שמא לא נתרצה ולמ"ד לקמן אפילו מיאון אינה צריכה הוא הדין בנערה ולא מסתבר לחלק לפי שהיא בת דעת שיש לחוש יותר שמא נתרצה האב והאי דנקט קטנה לפי שבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון לפי שבגדולה לא תיקון מיאון כדאמרי' נדה דף נב. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואם היתה נערה ויצאה בגט לבד לא שייך לתקן בה מיאון וכן מצינו בכמה מקומות גט בגדולה מדרבנן ולא חששו שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובקטנה דשייך בה מיאון תיקנו שתמאן ואפשר דבנערה צריכה הכרזה שלא היו קידושין דאורייתא שמואל אמר צריכה גט וצריכה מיאון וכן א"ר צריכה גט וצריכה מיאון צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א"ר נחמן והוא ששידכו: אתמר מת אותו שקידש ונפלה לפני אחיו ליבום אמר רב הונא אמר רב ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו עשה בה מאמר צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושי שני וצריכה חליצה שמא נתרצה האב בקידושי ראשון וצריכה מיאון שמא לא נתרצה לא בקידושי ראשון ולא בקדושי שני ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד מאי אמרת תיבעי נמי מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה הכל יודעין דאחות חלוצה דרבנן דאמר ריש לקיש כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים עולא אמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ויש ספרים שכתוב בהן אף על גב דשדכו: הנהו בי תרי דהוו שתי חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהיב ליה לחבריה אמר מיקדשא ברתיך לברי אמר ליה רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן דגבי בת אם נתרצה האב חיילי קידושין ממילא למפרע והוי כאילו אומר לבתו צאי וקבלי קידושיך כדאמר לקמן גבי נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ואם נתרצה הויא חופה למפרע וכן בקידושין דכשנתרצה האב הויין קידושין למפרע אבל בבן אפילו נתרצה הבן אחר כך אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח אמרו ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שוויה לא חציף איניש לשווייה לאבוה שליח ודילמא ארצי ארצויי קמיה ושתיק כלומר גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכייה הוי מטעם שליחות כדפרישית לעיל סימן טו וסימן כה והוי כאילו עשה את האב שליח לקדשה לו:

סימן ז

מכאן נראה לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' אישות הט"ו) כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו וא"צ עדים עכ"ל. והראב"ד ז"ל כ' תמיה היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ואפי' שניהם מודים א"כ מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתן חיוב לאחריני ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים. אבל. למיהוי שלוחו לקדשה לו מהניא הודאתם כמו בשאר שליחות. אמנם צריך לדקדק מאי שנא. דמהניא הודאת האיש ושלוחה לנתינת הקדושין ולא מהניא הודאת האשה ושלוחה לענין קבלת הקדושין. והרמב"ן ז"ל דקדק דשליח קבלת הקדושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט דתנן בפ' התקבל דף סג: האשה שאמרה התקבל לי גטי צריכה שני כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו קיבלה ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ"ע. ועוד היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו. ולא מסתבר לחלק בין אביו לאינש דעלמא כיון שזכייה מטעם שליחות. והרמב"ן ז"ל פי' ודילמא ארצויי ארצי האב מילי קמיה למיהוי ליה שליח לקדשה ליה ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא הוה ליה שלוחיה ולא משמע הכי דכיון דדילמא שליח שווייה אבן קאי אם איתא דדילמא ארצויי ארצי קמיה אאב קאי הוה ליה לפרושי': א"ל רב שימי בר אשי בפירוש אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל פי' רש"י שאין חוששין לשמא נתרצה כ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו בפי' ונראה דהלכה כרבינא וכרב' בר שימי דבתראי נינהו ואפי' מיאון אינה צריכה דלא הצריכו רב ושמואל מיאון אלא משום דהצריכו גט דמחמת הגט חיישינן שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה. וכן משמע בפ"ק דף יח: גבי בעיא דייעוד נישואין עושה קאמר אילימא דקדשה איהי נפשה אלמנה קרית לה אלמא סוגיא דגמרא ס"ל כרבינא דאפילו מיאון לא בעיא וכן כתב רב אלפס ז"ל מדאשכחן לרבינא דהוא בתראה דלא סבר להא דרב ושמואל שמעינן דלית הילכתא כרב ושמואל. וכולהו רבוותא קמאי ובתראי הכי פסקו כגון רב אחא משבחא ובעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות ורב האיי גאון בתשובותיו הני כולהו פסקו הילכתא כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה והיכא דקדשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוו קידושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב ואיכא מאן דחש להא דרב ושמואל משום דאשכחן לאביי ורבא דשקלו וטרו אליבא דרב ושמואל בהא דאמרינן לקמן בשמעתין איהי אמרה לקריבה ואיהו אמר לקריבי' כפתי' ואמר תיהוי לקרוביך אדאכלי ושתו אתא קריביה סלקא באיגרא וקדשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואנן לא ס"ל הכי דמסתברא לן דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא הכי קאמרי' אע"ג דאמר מעיקרא תיהוי לקריביה כיון שהודה לה לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לקדושי בחשאי ועוד אפי' תימא דהא דאביי ורבא ברב ושמואל שייכא הא רבינא דהוא בתרא לא ס"ל דרב ושמואל והילכתא כבתראי הילכך לא חיישינן להא דרב ושמואל אפי' אי שדיך וכן כתב בה"ג קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נשואיה נישואין:

סימן ח

וקטנה שהלך אביהלמדינת הים והשיאה אמה נשואיה נשואין דתקינו רבנן נשואין לקטנה כי ליתיה לאב וכי גדלה גדלי נשואין בהדה וכד אתי אב לא צריך לקדושה וכ"כ בשאלתות דרב אחאי דהלכתא כרבינא אפי' היכא דשדיך ועוד כתב בשאלתות הא דאמרינן דיכולה אמה לקדשה או אחיה היינו היכא דשכיב אב אבל אי אביה קיים לא יכלה ולכאורה משמע דחולקות השאלתות על ה"ג דמשמע דוקא היכא דשכיב מצי אמה לקדושה אבל הלך למדינת הים לא ומיהו מצינו למימרד ה"ה הלך אביה למד"ה ובלא הלך איירי ומה שכתב בה"ג שתקנו לה רבנן נישואין היכא דהלך אביה למדינת הים כאילו מת על זה קשיא אמאי דחקינן לעיל כגון שנעשה בה מעשה יתומה באיי האב ודחקינן נמי לשנויי בקידושי ייעוד ואליבא דר' יוסי בר"י הוה ליה למימר כגון שהלך אביה למדינת הים וקדשה אחיה ואמה. הלכך נראה דאין לה נישואין ואפי' מדרבנן מ"מ אין לאוסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות. דכיון דדרך קידושין ונשואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאילו היא בזנות אצלו אפילו היא גדולה ובת עונשין אף ע"ג דלא תקנו ליה רבנן נישואין כדתנן בפרק האשה רבה דף צו: בן תשע שנשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום. ועתה לפי הלכות גדולות צריכה מיאון אם רוצה לצאת מבעלה. ולפי' פירשו התוס' אפי' מיאון אינה צריכה כיון דלא תקנו לה רבנן נישואין וה"ר מנחם ז"ל היה אומר דאסור לקיימה משום דשמא קדשה אביה לאחר. והקשה לו רבינו תם ז"ל לדבריו אם מת אביה במדינת הים תהא אסורה לעולם שמא קדשה אביה ואין אנו יודעין למי. והשיב נהי דלית לן למיחש שמא קדשה לשמא יקדש אית לן למיחש כדאמר רבא בפרק כל הגט דף כח: שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וקי"ל כרבי יוסי דחייש התם לשמא ימות. ה"נ יש לחוש שמא יקדש ובכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי. ומיהו נראה דכיון דלא חיישת בשום פנים לשמא קידש א"כ מותרת היא לעולם דכל שעתא ושעתא אמרינן עדיין לא קידש ומותרת היא לו. ולא דמי לההיא דפ' כל הגט דחיישינן לשמא ימות ואסורה לאכול בתרומה. דהתם נאסרת מחיים שהגט חל שעה אחת קודם למיתה וכי חיישת שמא ימות לאלתר נמצא כל השעות אסורות. וכן בבקיעת הנוד אם תבקע הנוד עבר למפרע אבל הכא לא יעבור למפרע במה שתתקדש לבסוף וכיון דלא חיישינן שמא קידש לעולם היא עומדת בהיתר. ומה שכתב רב אלפס ז"ל היכא דקדשה נפשה בלא דעתה דאבוה לא הוי קידושין אפי' נתרצה האב הוא תימה בעיני דכולה סוגיא משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכולי עלמא הוויין קידושין. וכן פירש"י דלא חיישינן אם לא ששמענו כן. והא דאמרינן גבי חופה דאם לא מיחה האב דהוי חופה. יש לחלק לפי דברי רב אלפס דשאני התם דנתקדשה לדעתו הלכך הוי כאילו נתן לה רשות שתכנס לחופה. אבל נתקדשה שלא לדעתו אע"פ שנתרצה האב לא חשבינן ליה כאומר לבתו צאי וקבלי קידושיך כיון דלא הוי גילוי דעת קודם הקידושין: נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה. ורב אסי אומר אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה. הוה עובדא וחש ליה רב לדרב אסי. היה אומר רבינו תם דהלכתא כרב שרגיל רבי' חננאל לפסוק כרב במקום תלמיד באמוראים ראשונים עד אביי ורבא אבל משם ואילך פסקי' כבתראי אע"ג דחש לה רב לדרב אסי אין לחוש כמו שמצינו בפ"ק דמגילה דף ה. דאמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר לעולם בעשרה והוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי ואפ"ה קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפ' הקורא את המגילה למפרע דף יט: דא"ר חייא בר אשי אר"י הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בציבור דס"ל דפעמים נקראת ביחיד ונ"ל דלאו ראיה היא מההיא דמגילה דכיון דחש לה רב לדר"א אנן נמי יש לנו לחוש והא דקי"ל דמגילה ביחיד לאו מדברי רב אלא מדברי ר' יוחנן ורב אלפס ז"ל כתב איכא מ"ד הלכה כרב דהא לא אמרינן דהדר ביה רב ואיכא מאן דאמר כיון דחש לה רב לדרב אסי הילכתא כרב אסי והכי מסתבר וכן פסק רב עמרם ז"ל בההיא דמגילה כרב אסי כיון דחש לה רב: אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה ואפי' הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דנכסים קיימי בחזקת יורשי האב ואף ע"ג דשרי לה בתרומה היינו משום דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה כדפירש"י ולפי טעם זה אינו מטמא לה ואם היינו מפרשים לפי שרוב פעמים אין האב מוחה מסתמא דניחא ליה לאב בנישואיה כיון דכבר נתקדשה לדעתו הילכך אכלה בתרומה דאזלינן בתר רובא ובממונא הוא דלא אזלינן בתר רובא ואז היה מותר אפי' ליטמא לה אבל אי אפשר לומר כן דהא רב הוא דאמר בריש המוכר פירות דף צב: דהולכין בממון אחר הרוב: נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת ואפי' למ"ד אוכלת מודה דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למדינת הים דאמר רב אוכלת ומודה רב דאינו יורשה ולכך לא הביא רב אלפס הנהו תרי פלוגתייהו דרב הונא ורב ירמיה:

סימן ט

מתני' האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:

גמ' פירש רבי אמי מאי עד שיהא באחת מהן שו"פ עד שיהיה באחרונה שו"פ אבל בקמייתא לא וכיון דדעתיה אבתרייתא הויין ליה קמייתא כי מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת הילכך אי איכא באחרונה שו"פ מקודשת דהוי לה כמקדש במלוה ופרוטה דדעתיה אפרוטה ואי לית בה שו"פ אינה מקודשת. אמר רבא לא שנו אלא שאמר לה בזו ובזו אבל אמר לה באלו אפי' אוכלת נמי מקודשת כי קאכלה מדנפשיה קא אכלה: ת"ר המקדש במלוה מקודשת וי"א אינה מקודשת ושוין במכר שקנה ומוקי לה רב הונא כגון שאמר התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ובהא קמיפלגי מר סבר כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומ"ס לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה ושוין במכר שקנה דלא כסיפא ליה מילתא למיתבעיה והלכה כת"ק:

סימן י

התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובמלוה אע"פ שנשתייר ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת רשב"א אומר משום ר"מ מלוה הרי היא כפקדון ומסיק דפליגי אי מלוה ישנה ברשות בעלים לחזרה או לא ת"ק סבר מלוה אינה ברשות בעלים לחזרה ור"מ סבר ישנה ברשות בעלים לחזרה כל זמן שלא שלח בה הלוה יד הילכך הרי היא כפקדון ואם נגנבה או נאבדה נשתייר בה שו"פ מקודשת והלכה כת"ק ונראה לי דהא דאמרינן גבי פקדון אם נשתייר ממנו שו"פ מקודשת היינו כשלא ידעה האשה כמה היה הפקדון ונתרצה להתקדש לו באותו פקדון הן רב הן מעט אבל אם ידעה האשה סכום הפקדון ונגנב אי נאבד ממנה אינה מקודשת שלא נתרצית להתקדש לו אלא בסכום הפקדון שידעה שהיה בידה וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום בשעת הקידושין:

סימן יא

ת"ר עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואתקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דר"מ וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ומוקי לפלוגתייהו בתלתא אנפי דכולי עלמא המקדש במלוה אינה מקודשת ובישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמפלגי מ"ס ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וה"ל מלוה ומ"ס אינה אלא לבסוף ולהאי אוקימתא הלכה כרבנן דאמרי אינה מקודשת דקי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מדאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז דף יט: גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנותה ואמר ר"א עלה אם בנה שכרו מותר ומפרש התם טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת איתסר במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שו"פ וכן הלכתא דליכא מאן דפליג ומ"מ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדדריש מקרא בפ' איזהו נשך דף סה. משכיר שנה בשנה ולא נפקא מיניה בהך פלוגתא דישנה לשכירות אלא לענין קידושין אי חשיב מלוה ולענין ההיא דעבודת כוכבים דאם בנה שכרו מותר. ואב"א דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מ"ס אומן קונה בשבח כלי ולאו הלואה היא ומ"ס אין אומן קונה בשבח כלי והלואה היא. רב אלפס כתב בפ' הגוזל קמא דף צט: גבי הא דא"ר אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ושברו אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי דלית הילכתא כרב אסי משום דמייתי התם על מילתיה דרב אסי נימא כתנאי עשה לי שירים ונזמים וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס אומן קונה בשבח כלי וכו' ודחי לה לא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי וכו' אלמא ליתא לדר' אסי ונ"ל דאין זו ראיה דמשום דבעי למידחי הא דאמר כתנאי הוצרך לומר דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי דאי אומן קונה א"כ לכולי עלמא מקודשת וכן פי' ר"י דאין להביא ראיה דהלכה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מדאמרינן דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף משום דלא מצי למימר דכ"ע אינה לשכירות אלא לבסוף דא"כ הויא מקודשת לכ"ע ור"ת ז"ל פסק כרב אסי דאמר אומן קונה בשבח כלי ואע"ג דבפ' המקבל דף קיב. מפ' טעמא דרב ששת דאמר דקבלן עובר משום בל תלין משום דאין אומן קונה בשבח כלי הא אמרינן בפ' הגוזל קמא דף צט. לימא פליגא דרב ששת אדרב אסי ומוקי להא דרב ששת בשליח דאיגרתא ולהך אוקימתא הלכה כר' מאיר ואי בעית אימא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי וכו' והכא במאי עסקינן כגון שהוסיף לה נופך משלו מ"ס מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ומ"ס דעתיה אפרוטה ולהך אוקימתא נמי הלכה כר"מ דהכי אמרינן לעיל דף מו. ש"מ מדרבי אמי המקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה:

סימן יב

מתני' התקדשי לי בכוס של יין ונמצא דבש דבש ונמצא יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף ע"מ שאני עשיר ונמצא עני עני ונמצא עשיר אינה מקודשת רש"א אם הטעה לשבח מקודשת ע"מ שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו או ע"מ שאין לו ויש לך ע"מ שיש לי בנים ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת וכן האשה שהטעתו:

סימן יג

גמ' ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו ולא קשיא הא במיא והא בחמרא והא בציהרא רש"י פירש במיא בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבי ואין דעתה אלא בכלי במה שבתוכו ולא בו בחמרא דעביד למישתייה ומיהדר כסא למריה וכן פי' ר"ח וה"ר משה ז"ל פ"ה מהלכות אישות הלכה כ"ט פירש במיא בו ובמה שבתוכו משום דמיא בטלים לגבי כלי דחשיבי בחמרא בו ולא במה שבתוכו משום דמסתמא מנא עדיף ודעתה אעילוייא וחמרא לא בטיל לגבי כלי בציהרא במה שבתוכו ולא ביה משום דעדיף ממנא ודעתא אעילוייא ירושל' בפירקין ה"ג ניחא כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן לא בעינן טירחא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינן דאיכא רווחא רבה עליה בן עיר ונמצא בן כרך בעינא הוה מצנעא רחוק ונמצא קרוב בעינא הויא מטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא: אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין ד"ה אינה מקודשת מ"ט מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא וקי"ל כת"ק ע"מ שאני קריינא כיון דקרא שלש פסוקים בבהכ"נ מקודשת דר"מ רי"א עד שיקרא ויתרגם תרגום דידן וה"מ דאמר קריינא אבל אי אמר קראה אנא עד דקרי אורייתא נביאים וכתובים בדיוקא ע"מ שאני שונה חזקיה אמר הלכות ר' יוחנן אמר תורה: מיתיבי איזהו משנה. ר"מ אומר הלכות ר"י אומר מדרש: מאי מדרש מדרש תורה ומסתברא כחזקיה חדא דרביה דר' יוחנן הוא ועוד דהא אסקינא כוותיה דאמרינן ה"מ דאמר תנינא אבל אם אמר תנאה אנא עד דתני הלכתא ספרי וספרא ותוספתא פי' הלכות משנה ויותר היה נראה דהלכתא כר' יוחנן דסבר כר' יהודה וספרי וספרא הם מדרשי תורה והא דקאמר תנאה אנא מוסיף הילכתא ותוספתא:

סימן יד

על מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה כר"ע וחביריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בלימודו ואומר ואפי' במסכת כלה ע"מ שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שבני עירו מתייראין ממנו מפני גבורתו ע"מ שאני עשיר אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום וכר"א ב"ע אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו ע"מ שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בלבו לעשות תשובה ע"מ שאני רשע אפי' הוא צדיק גמור מקודשת שמא הרהר ע"ז בלבו וכתיב ביה בעבודת כוכבים למען תפוש את בית ישראל בלבם ובהני תרי בתראי הוי ספק קידושין:

סימן טו

ובכלן אע"פ שאמרה בלבי היה וכו'. ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים פירש"י לנכסיה מקרקעי לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהיא מתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר כל מטלטלים שלו אפי' אומר בשעת מכירה אדעתא למיסק המכר קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפי' דעתו לישאר בכאן ודין תנאי כפול ואומדן דעתא כתבתי בפרק יש נוחלין סי' מח ופרק אלמנה ניזונית סי' ב:

סימן טז

ההוא גברא דזבנינהו לנכסי' אדעתא למיסק לא"י סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא למיתדר והא לא איתדר ליה איכא דאמרי אמר רבא אדעתא למיסק הוא דזבין והא סליק והילכתא כלישנא בתרא ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק ואיכא דאמרי אי בעי לא הוה סליק מאי בינייהו דאיתיליד אונסא באורחיה ללישנא קמא אי בעי סליק כשימצא חבורה ללישנא בתרא צריך שיוכל לילך בלא עיכוב והלכתא כלישנא בתרא והני תרי עובדי מיירי שגלה דעתו משעת מכירה:

סימן יז

מתני' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת הרי היא במקום פלוני וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת:

סימן יח

אמר רבי יצחק בר יוסף אר"י האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שליח אסור בכל הנשים חזקה שליח עושה שליחותו אמר רבא מודה ר' יוחנן באשה שאין לה לא בת ולא אם ולא אחות פשיטא לא צריכא אף ע"ג דאית לה השתא ולבתר דעשאו שליח איגרוש מ"ט כי משוי איניש שליח היכא דהוה מצי לקדושי היכא דאיהו לא מצי לקדושי לא מצי לשווייה שליח:

סימן יט

המקדש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות משו"פ אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח וכן קטן שקידש:

סימן כ

איתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות פירש"י היכא דשדיך ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא שלחם לשם קידושין ואע"ג דנתן לה סתם ולא פירש לא הוו קדושין אא"כ דבר עמה תחילה על עסקי קדושין וכל זמן שעסוקין באותו ענין מ"מ חשש קידושין איכא ומדמותיב רבה אשמעתין ממתניתין משמע כפירש"י ורבינו חננאל פי' דחוששין שמא קדשה בפני עדים והלכו להם והא דמייתי בתר הכי הוחזק שטר כתובה בשוק דחיישי' שמא קידשה משמע כפירושו ואסיקנא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן אפי' מיעוטא מסבלי והדר מקדשי אזלינן בתר רובא ור' חננאל גריס מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קא משמע לן דחיישינן למיעוט להחמיר ואין לתמוה אמאי חיישינן למיעוטא דמצינו נמי בכי האי גוונא דלענין איסור אשת איש זימנין דחיישינן למיעוטא כגון גוסס שמגוייד דאין מעידין עליו כדמוכח בהאשה בתרא דף קכ: ואע"ג דרוב גוססין למיתה וכן מים שאין להן סוף שם קכא. דאשתו אסורה:

סימן כא

בעי מיניה רב אחא ב"ר הונא מרבה הוחזק שטר כתובה בשוק מהו א"ל וכי מפני שהוחזק שטר כתובה בשוק מחזקינן לה באשת איש מאי הוה עלה א"ר אסי באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישי' כתבי והדר מקדשי לא חיישי' מקדשי והדר כתבי פשיטא לא צריכא דלא שכיחא ספרא מהו דתימא ספרא איתרמי ליה קמ"ל:

סימן כב

מתני' המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מתקדשות. מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם א' כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה ואמר להן הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו וקבלתה אחת מהן ע"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות:

גמ' איתמר קידושין שאין מסורין לביאה כגון שאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי אביי אמר הוו קידושין רבא אמר לא הוו קידושין ופריך לאביי ממתניתין דקתני מעשה בחמש נשים ובהן ב' אחיות וכו' ואמר להן הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אי דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא וקני את וחמור לא קנה אלא דאמר להו אחת מכם וקתני דאין אחיות מקודשות וקשיא לאביי ומשני לה אביי בדאמר הראויה לביאה מכם תתקדש לי דהשתא ודאי אין אחיות מקודשות דאין א' מהן ראויה לביאה ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה משום דסבירא ליה דהך פירכא דפריך רבא לאביי מקני את וחמור לאו אליבא דהילכתא היא דקי"ל כרב נחמן בדיני ואיהו דאמר בפרק מי שמת דף קמג. דקני את וחמור קנה מחצה ומוקים אביי מתניתין בדאמר כולכם אלא דאורחיה דגמרא דמהדר לאוקמא מתניתין ככולהו אמוראי אע"ג דלית הילכתא כוותייהו ומיהו בעל הלכות מוקי מתניתין דוקא בדאמר הראויה מכם לביאה תתקדשי לי ור"י פי' דרבא דפריך מאת וחמור לא פליג ארב נחמן רביה אלא אליבא דמ"ד לא קנה פריך דאיהו על כרחו מפרש מתני' הכי ולא אשכחן אמוראי אחריני דפליגי עליה באוקימתא דמתני' ויש מחלקין דהתם דמפיק להו בתרי ואמר את וחמור קאמר רב נחמן דקנה מחצה אבל הכא דבחדא לישנא מפיק להו דאמר כולכם מודה רב נחמן דלא קנה:

סימן כג

תא שמע המקדש את בתו אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל ואמאי הא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומשני לה רבא בדליכא אלא בוגרת וקטנה וקמ"ל אע"ג דשויתיה בוגרת שליח אין הבוגרת בכלל דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועבד מצוה דלא רמיא עליה:

סימן כד

מכאן דקדק רבינו תם דאם שידך אדם אחת מבנותיו ואמר המשדך בתך מקודשת לי אמרינן שהמשודכת קידש משום דשארית ישראל לא יעשו עולה כדאמרי' לעיל דף מה: לא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה ועביד מידי דעביד ביה עבירה וכ"ש אם המשודכת במעמד החתן והאב דדעתייהו עילויה וגם נראה אם אמר לו בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דליכא לספוקי מידי דגדולה שבכולן קאמר כדאמר לקמן בפ' האומר דף סד: אמצעית שמא אית לה ועוד אומר רבינו תם דאפשר להיות דלא חשיב אין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כדקתני בסמוך אחת מבנותיך לאחד מבניי אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה אפי' בלא שידוכין ולא להורות הלכה למעשה אמר כן והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם הוא והא חדא מינייהו הלכך כולהו בנתיה בעיין גט:

סימן כה

אמר רב שמע מינה ממתני' ארבע ונקיט רב בידיה תלת ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת וש"מ קדשה בגזל אינה מקודשת ואפי' בגזל דידה ממאי מדקתני ושלהן היתה ושביעית היתה וטעמא דשביעית היתה דהפקר נינהו הא בשאר שני שבוע לא ושמע מינה אשה נעשית שליח לחבירתה אפילו במקום שנעשית לה צרה ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחות מיהא כיון דעבדא עבדא כך פרש"י ואין זה שום חדוש כיון שעשאתה שליח והיא נתרצית להיות שלוחה למה לא תהיה שלוחה אע"פ שנעשית לה צרה ור' יצחק פי' דאיצטריך לאשמועינן דאפילו כשקבלה סתם נעשית שליח לחברתה ואני אומר פי' דלא בעי למימר כשקבלה סתם שלא אמרו לה קבלי בשבילנו דפשיטא דלא מהני כלום דאטו אם אמר אדם לאשה התקדשי לי בחפץ זה וקבלה אשה אחרת החפץ בלא צוויה תהיה מקודשת ואין לומר דשאני הכא שהמקבלת גם היא עצמה מתקדשת דכל שכן דגרוע טפי דאדרבה יש לנו לומר דדוקא לעצמה קבלה שהרי לא אמרו לה לקבל בשבילה ואף אם אמרו לה שמא לא הסכימה דעתה לעשות כשליחותן להכניס ארבע צרות לביתה אלא הכי פירושו כשקבלה סתם אמרו לה קבלי בשביל כולנו והיא לא אמרה כן אקבל גם בשבילכם אלא שתקה וקבלה סתם וקא משמע לן דכיון שקבלה בסתם ולא אמרה בפירוש איני רוצה לעשות שליחותכם מסתמא בשביל כולם קבלה ואע"פ שנעשו לה צרות וכן אמר ר' יוחנן המקדש בגזל אינה מקודשת דאמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואותיבנה עלה מהא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה בו מקודשת ופרקינן התם בגזל דידה ואקשינן והא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמא ופרקינן פרושי קמפרש קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כיצד כגון שחטף סלע מידה ואקשי' והא מתניתא דגזל דידה היא וקאמר רב אינה מקודשת ופרקינן לא קשיא הא דשדיך והא דלא שדיך שמעינן מינה דגזל דעלמא היכא דלא נתייאשו מהם הבעלים אינה מקודשת כלל בין שדיך בין לא שדיך וגזל דידה בדשדיך הוי קידושין ובדלא שדיך לא הוי קידושין כדכתבינן לעיל פ"א סי' יט:

סימן כו

ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעא במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזא מחבריה שדא לה ואמר מקודשת לי אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דחש לה להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוא:

סימן כז

ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא אמר ליה מאן פלג לך וה"מ במוזא אבל בכישא מצי א"ל אנא שקלי כישא את נמי שקול כישא דכישא ככישא אבל במוזא מקפיד בעל הבית שמא יתן לו קטנה והוי גזל מעיקרא:

סימן כח

ההוא גברא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא מריה דביתא אשכחיה אמר ליה אמאי לא תיתיב ליה מהא חריפתא אתא לקמיה דרבא אמר להו לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל הא מחמת כיסופא הוא דאמר לה הכי:

סימן כט

מתני' המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובציפורי מצורע ובשער נזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. במס' עבודת כוכבים פ' ר' ישמעאל דף נד: ד"ה למעוטי פרש"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאיתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואע"פ שנהנה במה שמתקדשת לו בו גבי קדושי אשה לא החמירו כל כך ולא אסרו ליקח מהנך דמים אלא כגון כלים ופירות שהוא דבר הניכר ונראה אי נמי גבי קדושי אשה התירו משום ביטול פריה ורביה ומודה רש"י דלדידיה נמי שרי מדאורייתא כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ"ק דחולין דף ד. גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואכיל איסורא ואם היו החליפין אסורין אף מדאורייתא מה היו מרויחין בחילוף וכן פרש"י התם דאע"ג דבחמץ של עובדי כוכבים דנחלף בשלהם נמי איכא איסורא שהוא משתכר באיסורי הנאה מ"מ כל מה דמשכח התירא טפי שקלי ונראה שדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרי' בנדרים פ' השותפין דף מז. בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחילופיהן וכו' ת"ש המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' ודייק מדקתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרין ודחי דילמא לכתחילה הוא דלא הא אי עבד עבד ותימה א"כ מאי פריך בריש פרק בתרא דמסכת ע"ז דף סב. גבי שוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מ"ט אילימא משום דאיסורי הנאה שכרו אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי קשיא ליה הא אמרינן לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה דאסור בין לדידיה בין לאחרים כמו ביין נסך והלכך פריך לאחריני אמאי אסור מאי שנא מחליפי ערלה דשרו לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמץ של עוברי עבירה שמותר לאחר הפסח מיד מפני שהן מחליפין ומה שחילק רש"י בין כלים ופירות ובין קדושי אשה משום דכלים ופירות הוא דבר הניכר ונראה או שהקילו בקדושי אשה משום מצות פריה ורביה נראה לי שלא היה צריך לזה דקדושי אשה נמי לא שרי לכתחלה לקדושי בדמי ערלה אלא אם בדיעבד קידש בדמיהן מקודשת וכן פירות וכלים נמי אסור לקנות מדרבנן מדמי ערלה דאע"פ דאיסורי הנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנה מחליפיהן גזירה אטו הן עצמם אבל אם בדיעבד לקח מדמי איסורי הנאה פירות וכלים על חליפין לא גזור רבנן ושכרו אסור דמס' ע"ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורין לכן פריך ליה ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרו אם קידש בדמיהן מקודשת וא"ת והא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה וי"ל דמיירי כשמכרו לעובד כוכבים או לישראל והכיר בהן דהוו מעות מתנה: ירושלמי סוף ה"ט מכרן וקידש בדמיהן מקודשת רבי חגי בשם רבי זעירי שאין תופסין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל פי' לפיכך היא מקודשת לפי שאין תופסין דמיהן לאיסור ודייק מינה ר' חנינא שמקדשין בגזל דמאחר שאין דמיהן נכנסין תחתיהן לאיסור נשארו הן אסורין והמעות גזל הן בידו ואנן דקי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת צריך לאוקמה כדפרישית ואי לאו הירושלמי דמחשיב ליה גזל לא הוה קשיא לי מידי דהני דמים לאו גזל הן בידו כי בתורת מקח באו לידו ואע"ג דמקח טעות הוא ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה נתנו לו: מנלן. פי' שאין הדמים נתפסין לאיסור מדגלי רחמנא בעבודת כוכבים והיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו מכלל דכל איסורי שבתורה שרו ונילף מיניה משום דהוו עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין עבודת כוכבים הא דאמרן שביעית מאי היא דתניא כי יובל היא קודש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו ומוכח בשמעתין דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת מדאמרינן תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה ר' שמעון אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא משמע דאיכא איסורא דרבנן ואפ"ה א"ר שמעון דמקודשת מיהו אשכחן בפ"ק דפסחים דף ז. אמר רב גידל המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואע"ג דחיטי קורדנייתא קשין וחימוצו דרבנן ויש לחלק משום דחמץ בפסח עיקרו מדאורייתא אבל חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון כל איסורו מדרבנן והתם נמי פעמים מקודשת כמו שפר"ת דדוקא משש שעות ולמעלה ואף על גב דחיטי קורדנייתא חימוצו מדרבנן מכל מקום איסור חמץ הוי מדאורייתא למעלה משש שעות אבל בשעה ששית דאיסור חמץ דרבנן וגם חמץ חיטי קורדנייתא דרבנן חוששין לקידושין ודלא כפרש"י שפי' מתחילת שש ולמעלה דלישנא משש ולמעלה משמע מסוף שש ולהכי אמרי' בריש פסחים דף ד: דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן היינו מסוף שש דמייתי עלה קרא דאסור מחצות ואילך וכן הא דאמרי' בערבי פסחים דף צט: מט' שעות ולמעלה היינו מסוף ט' והא דקאמר בריש כל שעה דף כא: עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא נצרכא אלא לשעות דרבנן וכי הא דאמר רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה וכו' הכי מייתי ראיה כי היכי דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקידושין הכי נמי בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן:

מתני' המקדש בתרומות ומעשרות ומתנות כהונה במי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל:

גמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון ומתני' מוקי לה בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כתב ר"ח אע"ג דסלקא שמעתתא דטובת הנאה אינה ממון קיימא לן דממון הוא דהכי אסיק רבא למתני' דקונם כהנים ולוים נהנים לי בפרק אלו נדרים דף פה. דטובת הנאה ממון ומילתא דרבא עיקר וכן הלכה: