ראשית חכמה/שער הקדושה/טז
בביאור קדושת הזווג
[עריכה]אחר שבפרקים הקודמים דברנו בענין קדושת כל אברי הראש, נבא לבאר ענין קדושת הברית בענין הזווג, כיצד תהיה קדושתו, ונבאר בזה ב' בחינות. הא׳ מציאות קדושת הזווג והב׳ בזמן הזווג. ולא נטריח עצמנו בהעתקת דברי חז"ל שכבר העתיקם החכם רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור שלו ונסמוך על המעיין יראה דבריו, כי הם מצטרכים לידיעת המעשה לכמה פרטים. אמנם לא נעתיק בפרק זה זולתי דברי ר"ש בן יוחאי ע"ה המפוזרים אחד הנה ואחד הנה.
תורתנו הקדושה צותה לנו (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" ופירשו רז"ל שקדושה זו נאמרה על קדושת תשמיש. ז"ל בפרק ידיעות הטומאה (שבועות יח:) אמר בנימין בן יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, הוויין ליה בנים זכרים דכתיב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים" וסמיך ליה (שם יב, א) "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" עכ"ל. וכן דברי רשב"י ע"ה (זהר וירא קיב, א) מסכימים בזה כמו שנעתיק לקמן בזמן הזווג, וכן פירשו בזהר (זהר קדושים פא, א) שעל זה גם כן נאמר (שם יב, ב) "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" ז"ל: ותא חזי בזמנא דישתכח בר נש בזווגא חדא דכר ונוקבא ואתכוון לקדשא כדקא יאות, כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למחדי לאיתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ויכוונון תרווייהו כחד לההיא מלה, וכד משתכחי תרווייהו כחד, כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא: לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא: כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב כמאן דאיתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא, כדין אתעבידו חד גופא. אשתכח דאינהו חד נפשא, וחד גופא, ואקרי בר נש אחד. כדין קודשא בריך הוא שארי באחד, ואפיק רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקודשא בריך הוא, כמה דאתמר. ובגיני כך "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'". זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דכתיב "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'". בגין לאתדבקא ביה, ולא באוחרא. ועל דא "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", עכ"ל.
הרי מסוף המאמר מבואר, כי מצות קדושים תהיו הוא על קדושת הזווג, ומה שביאר מענין קדושת הזווג נבאר עוד לקמן. ודע כי כפי מה שיתקדש האדם בשעה ההיא כך מושך לבנו נשמה קדושה, וכן פי' בזהר ז"ל (שמות ב) וילך איש מבית לוי, איש דא גבריאל כהא דאיתמר (דניאל ט) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון גו' בית לוי דא כנסת ישראל דאתיא מסטרא דשמאלא ויקח את בת לוי דא נשמתא דתנינן בשעתא דאתיליד גופא דצדיק בהאי עלמא קב"ה קרי ליה לגבריאל ונטיל ההיא נשמתא דצדיק די בגנתא ונחתא ליה להאי גופא דצדיקיא דאתיליד בהאי עלמא ואיהו דיתפקד עלה ונטיר לה ואי תימא ההוא מלכא דאיתמנא על רוחיהון דצדיקיא לילה שמיה ואת אמרת דאיהו גבריאל, הכי הוא, ודאי בגין דאתי מסטרא דשמאלא וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקירי. וילך איש דא עמרם, ויקח את בת לוי, דא יוכבד, ובת קול נחתת ואמרת ליה לאזדווגא בה דהא קריב זימנא דפורקנא דישראל על ידא דברא דאתיליד מנייהו (פי' משה רבינו ע"ה) וקב"ה סייע ביה דתנינן שכינתא שריא על ערסייהו ורעותא דילהון בדבקותא חדא הוה בה בשכינתא ועל דא לא איתעדי (פי' לא סר) שכינתא מההוא ברא דאולידו לקיימא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמייה מלרע (פי' מלמטה) קב"ה מקדש ליה לעילא כמה דרעותא דילהון הוה בדבקותא דשכינתא הכי איתדבקא שכינתא בההוא עובדא ממש דעבדו (פי' שג' שותפים יש באדם) א"ר יצחק זכאין אינון צדיקיא דרעותא דליהון בדבקותא דקב"ה תדיר, וכמה דאינון מתדבקין ביה תדיר הכי נמי איהו איתדבק בהו ולא שביק לון לעלמין. ווי לרשיעיא דרעותא דילהון ודבקותא דילהון מתרחקא מניה ולא די להו דמתרחקן מניה אלא דמתדבקן בסטרא אוחרא. ת"ח עמרם דאתדבק ביה בקב"ה נפיק מנוה משה, עד כאן לשונו לענינו.
עוד בזהר (חיי שרה שלהי דף קל) כגוונא דא כל בר-נש דעלמא איהו כליל מעילא ותתא וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות כד אולידו בר משכין עליה רוח קדישא מאתר דכל קדישי נפקין מניה ואלין אקרון בנין לקודשא בריך הוא בין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות הכי נמי יהבין ליה רוחא מאתר עלאה קדישא כדקא חזי והא אתמר עכ"ל.
ודע כי מציאות קדושת הזווג תלוי' בידיעת האדם כיצד יתדבק בהקב"ה וידע לזווג המדות במציאות רוחני, כי כמו שידע להפשיט נשמות הדברים למעלה כך ידע לפשוט מחשבתו מלחשוב בפועל ההוא לכנוס עצמו לתענוג הבלי העולם הזה, כי המכוון בפועל הזה לתענוג הוא מתדמה אל הבהמה כמו שכתבנו בשער זה בפרק ד' בענין מקדש עצמו למטה, וכמו שהארכנו בשער האהבה פרק עשירי בפי' מאמר רשב"י ע"ה. ולכן אמר במאמר הזה שלפנינו זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקואתא דקב"ה תדיר, כי הצדיקים שכוונתם לעולם להתדבק בו גם בעת ההיא, אינם נפרדין ממנו, והיינו דקאמר תדיר והמשל בזה אל מציאות כוונת האכילה שכתבנו למעלה בפרקים הקודמים, שאם היות כל האברים נהנים מהאכילה ההיא, המחשבה דבקה למעלה לחשוב ברוחניות האכילה, גם בענין זה הוא מציאות הזווג.