לפעמים אדם נאלץ להלשין על פושעים, על-מנת להגן על החברה מפניהם ולשמור על שלטון החוק. אבל גם במקרים אלה, חשוב מאד להיזהר ולדייק מאד בפרטי הסיפור, על-מנת שלא לפגוע בחפים מפשע.

כך מלמד דוד בתהלים נב: "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד" . "בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ 'בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ'" .

הפרק מתייחס לאירוע המתואר ב ביאור:שמואל א כא : אחרי שיהונתן גילה לדוד, ששאול המלך רוצה להרגו, דוד ברח והגיע אל נוב עיר הכהנים; הוא סיפר לאחימלך, הכהן הגדול, שהוא נמצא בשליחות סודית מטעם המלך, וביקש ממנו שייתן לו אוכל ונשק; אחימלך היה מאד מופתע, אך האמין לדברי דוד, ונתן לו את הלחם האחרון שנשאר - לחם הקודש, ואת הנשק היחיד שהיה שם - חרב גלית.

באותו זמן נמצא שם דואג האדומי, שהיה פקיד בכיר בממשלתו של שאול, והוא הלך וסיפר לשאול את מה שראה.

אלא שדואג לא דייק בדבריו (שמואל א כב ט): "וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמַר:..."

1. "'ראיתי את בן ישי בא נבה, אל אחימלך בן אחטוב '": דואג הציג את האירוע כמפגש מתוכנן של דוד עם אחימלך, שהתקיים בחשאי בביתו הפרטי של אחימלך, כדי לגרום לשאול לחשוב שאחימלך משתף פעולה עם דוד בקשר נגד שאול; למעשה, דוד לא בא אל ביתו של אחימלך אלא אל המשכן שבנוב, ופגש את אחימלך שעבד שם ככהן הראשי.
2. "וישאל לו בה'..." - דואג הוסיף פרט שאינו נזכר בסיפור המקורי, פרט בעל חשיבות רבה: על-פי ההלכה, הכהן שואל בה' רק עבור המלך או המנהיג של כל ישראל (כמו שנאמר על יהושע, (במדבר כז כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמד, ושאל לו במשפט האורים לפני ה'..."). לכן, דבריו של דואג על כך שאחימלך שאל בה' לדוד משמעם, שאחימלך רואה בדוד את המלך האמיתי, ומורד במלכות שאול.
3. " ... "וצידה נתן לו..." " - דואג טען שאחימלך נתן לדוד צידה, כלומר, מזון וציוד לזמן ארוך; למעשה, אחימלך נתן לדוד רק מעט אוכל כדי להחיות את נפשו ולהציל אותו מרעב.
4. "...ואת חרב גלית הפלשתי נתן לו" - דואג הציג את הדברים כאילו אחימלך מלכתחילה נתן לדוד את חרב גלית, החרב הגדולה המסמלת נצחון במלחמה; הוא לא הזכיר, שזו היתה החרב היחידה, כך שלאחימלך לא היתה ברירה.

כתוצאה מדברים אלה של דואג, שאול האשים את אחימלך וכהני נוב שהם משתפים פעולה עם דוד במרד נגדו, וגזר דין מוות על אחימלך וכל הכהנים.

בתגובה לדברים אלה של דואג, כתב דוד את מזמור נב בתהלים, שכותרתו: "משכיל לדוד" - מזמור שמטרתו להשכיל, ללמד מוסר השכל; במקרה זה, מוסר ההשכל הוא, החשיבות של שמירת הלשון והזהירות במילים; לפעמים, כמה אי-דיוקים קלים עלולים לגרום אסון נורא.

וכך מאשים דוד: "הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ..." - הלשון שלך גורמת הוות ( = אסון ושבר );."...כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה": הלשון שלך דומה לסכין-גילוח חד, המרמה את בעליו, וחותך את הבשר יחד עם השער: דבריך לשאול הם, לכאורה, מעשה של אזרחות טובה ושמירה על שלטון החוק, אך למעשה, אי הדיוקים שבדבריך גרמו לכך שהרבה אנשים חפים מפשע נפגעו ( פירוט ). והוא מפרט את אי הדיוקים:

1. "אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב" - אהבת ובחרת להגיד, מכל הדברים שאחימלך עשה, רק את הדברים הרעים (מנקודת המבט של שאול) ולא את הדברים הטובים : אמרת שאחימלך עזר לדוד, אבל לא אמרת שאחימלך עזר לדוד כי חשב שהוא נמצא בשליחות סודית מטעם שאול (דבר שמראה דווקא על נאמנות לשאול).
2. "שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק" - אהבת והעדפת להוסיף עובדות שקריות - על כך שאחימלך שאל בה' לדוד, מאשר לדבר צדק ולמסור רק את העובדות המדוייקות;
3. "אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע" - אהבת והחלטת לבלוע ולהעלים חלק מהעובדות החשובות - לא סיפרת שחרב גלית היתה החרב היחידה שנשארה, הצגת את הדברים כאילו אחימלך מלכתחילה רצה לתת לדוד את חרב גלית.
4. "לְשׁוֹן מִרְמָה" - אהבת לרמות בלשונך , להשתמש במונחים לשוניים שאינם מדוייקים כדי ליצור רושם שלילי: השתמשת בלשון צידה במקום בלשון "לחם", כדי לגרום לשאול לחשוב שאחימלך צייד את דוד במזון וציוד לזמן ארוך.

וכנגד ארבעת אי הדיוקים האלה, שהתוצאה שלהם היתה קטלנית במיוחד, מקלל דוד את דואג בארבע קללות:

1. "גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח" - ינתץ וישבור את ביתך, או את גופך;
2. "יַחְתְּךָ" - יפנה אותך כמו במחתה, כמו שמפנים אפר מעל המזבח, כלומר יגרש אותך ממעמדך ליד המזבח;
3. "וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל" - יסיח ויגרש אותך ממעמדך באוהל מועד, האוהל של ארון ה';
4. "וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים, סֶלָה" - יעקור את שורשיך וימית אותך מהעולם הזה, או מהעולם הבא.

מאת: כהנוהי

למען תזכרו כי:

פרק תהילים נב

עיר הכהנים נב