אחד העקרונות של כלכלת התורה הוא חלוקה שווה של קרקעות, השייכות לצמיתות לבעליהן הראשונים (ע"פ דין היובל). אבל למי בדיוק מגיע לקבל קרקע?

דין חלוקת הקרקעות נזכר לראשונה בספר במדבר. קודם-כל נאמר שיש לערוך מפקד:

• (במדבר כו ב): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל"

ובהמשך נאמר, שאותם אנשים שהשתתפו במפקד, הם הראויים לקבל קרקע:

• (במדבר כו נג): "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת; לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ"

אם כך, תנאי הזכאות לקרקע כתובים בפסוק ב. אבל מה הם בדיוק? ניתן לקבוע תנאים רבים על-פי אותו פסוק:

1. ניתן לפרש, שכל אחד מ"בני ישראל" (כלומר, גברים מעם ישראל), שהוא בן 20 ומעלה, זכאי לקרקע. אולם לפי זה, לא ברור מדוע הפסוק מוסיף את המילים "כל יוצא צבא בישראל"?

2. ניתן גם לפרש, שרק גברים בגיל צבא - 20 עד 60 - זכאים לקרקע, ולא גברים מעל 60, ולכן נאמר "כל יוצא צבא"; אולם, אם המטרה היא לקבוע גבול עליון לגיל, מדוע לא נזכר גבול זה בפירוש?

3. לענ"ד, מסתבר יותר לפרש, שהגורם הקובע הוא התנאי הנזכר בסוף הפסוק - כל יוצא צבא בישראל (והמילים "מבן עשרים שנה ומעלה" נועדו ללמדנו, שהגיוס לצבא צריך להתחיל מגיל 20). ישנן כמה ראיות לפירוש זה:

• מבחינה עקרונית, הצדק מחייב שהארץ תחולק באופן שווה בין כל האנשים שהשתתפו בכיבושה. אין זה משנה מה גילו, מינו ומוצאו של הלוחם - כל עוד הוא השתתף במבצע כיבוש הארץ, מגיע לו לקבל חלק.
• בני שבט לוי לא שירתו בצבא (אלא ב"שירות לאומי" במקדש), ובהתאם לכך גם נפקדו בנפרד משאר בני ישראל, ולא קיבלו נחלה בארץ (אלא רק בתים), (במדבר כו סב): "כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", (דברים י ט): "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ לוֹ", (דברים יח ב): "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לּוֹ", (יהושע יג יד): "רַק לְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן נַחֲלָה, אִשֵּׁי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ".
• גם בהמשך ספר במדבר נאמר, שיש קשר בין שירות צבאי לבין זכות לקרקע, (במדבר לב ו): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!'"... (במדבר לב כט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם 'אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה'".
• וייתכן שיש לכך רמזים גם בספר שמואל. בני ישראל רצו מלך שיילחם את מלחמותיהם, (שמואל א ח כ): "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ". לשם כך הם הסכימו לתת לו את הבעלות על אדמותיהם, (שמואל א ח יד): "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו"( פירוט ). הבעלות על האדמות נתנה למלך זכות לגבות מיסים (כמו שכל בעל נכס יכול לגבות דמי שכירות מהדיירים). כל עוד המלך הצליח במלחמות, כולם היו מרוצים; אבל אז הגיע גוליית הפלשתי, ושאול המלך לא הצליח להילחם בו, ולכן הציע להחזיר את המנדט לעם,  (שמואל א יז כה): "ויאמר איש ישראל: 'הראיתם האיש העלה הזה? כי לחרף את ישראל עלה! והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול, ואת בתו יתן לו, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל '"- מי שיצליח למלא את תפקידו של המלך, ולהילחם בגליית, יקבל בחזרה את הקרקע של משפחתו, ויהיה חופשי.

לפי זה, בימינו ראוי לחלק קרקעות לכל מי שמילא את חובתו למדינה ושירת בצבא - בין אם הוא איש או אשה, יהודי או לא יהודי, צעיר או מבוגר; כל יוצא צבא בישראל. 

מקבל את דבריך אכן הם לפי התורה

אוסיף ואומר כי גם הכהנים הלוים השתתפו במלחמה כמפקדי מלחמה ככתוב יְהֹוָה צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה והכהן הלוי הוא נציג אלהים עלי אדמות [כמלך בשחמט ולא כחייל פיון]

(ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: [משנים עשר שבטי ישראל]

(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:

-- daian moshe, 2011-11-23 11:03:41