פרדס רמונים ט ג
<< · פרדס רמונים · ט · ג · >>
פרק שלישי:
[עריכה]אחר שבפרקים הקודמים נתעסקנו בענין ההכרעה, נבא עתה בפרקים האלה במנין המכריעים. והמוסכם בפי כל המפרשים הוא שהמכריעים הם שנים: האחד הוא התפארת המכריע בין הגדולה והגבורה, והם ג' אבות: אברהם איש החסד, יצחק בעל הגבורה, "ויעקב איש תם יושב אוהלים".
ופי' "תם" - הכוונה שלם, כי אין ראוי שיקרא שלם בעצם מי שהוא מוכרח בפעולה אחת וממנה לא ישתנה, כמו הגבורה שהוא כח הדין, וכן החסד כח החסדים, שהם ב' הקצוות והקצוות אינם שלימות. וכן פי' בזהר פ' תרומה (זהר חלק ב קסז, א) וז"ל: "וירא אלקים את האור כי טוב. דא איהו עמודא דקאים באמצעיתא, וקאים ואחיד בסטרא דא ובסטרא דא. וכד הוה שלימו דתלת סטרין כתיב ביה כי טוב, מה דלא הוה בהני אחרנין, בגין דלא הוה שלימו עד אור תליתאה דאשלים לכל סטרין. וכיון דאתא תליתאה דא, כדין אפריש מחלוקת דימינא ושמאלא" עכ"ל.
ופי' למעלה מזה אמר כי "יהי אור" הוא חסד, "ויהי אור" גבורה. וזהו "ויהי" לשון צער. ועתה אמר כי "וירא אלקים את האור כי טוב" הוא התפארת. והאריך בלשונו באמרו "דא היא עמודא דקאים באמצעיתא וכו'" -- הטעם כי לת"ת ב' מציאות: הא' מציאותו הפשוט שהוא עצם התפארת, סוד קו השלישי קו הרחמים בלי היותו אוחז אל אחד הקצוות כלל. והמציאות הב' הוא הרכבתו מג' קוים ג' גוונים והכרעתו בהם, מפני היותו נוטה אל אחד מהם והיותו משלים ביניהם.
ומפני שהמציאות הראשון כבר יצדק בו ג"כ החסרון מפני שהיא דעת שלישי שהוא קו הרחמים, קו בפני עצמו מבלי נטותו אל א' הקצוות, ואין זו הכרעה שאין הכרעה שלישית מכרעת - ולכן ג"כ לא יקרא שלם. אבל המציאות השני נקרא שלם, שבו כח כל השלשה דעות, ולזה אמר "דא איהו עמודא דקאים באמצעיתא". ובזולת היותו באמצע, "קאים ואחיד בסטרא דא ובסטרא דא", שהוא היותו כלול מג' הקוים ואז הוא שלם.
וז"ש "וכד הוו שלימו דתלת סטרין" שהוא השלמת השלשה קוים שהם חסד גבורה תפארת. ודקדק אל הנדרש באמרו "שלימו דתלת סטרין", שאם הכונה על התפארת הממוצע בין שניהם, "שלימו דתרין" הוה ליה למימר שהם הגדולה והגבורה. אלא ודאי כדפירשנו כי הוא עצמו במציאותו הראשון הוצרך אל השלום כדי שיהיה מכריע.
ולעמוד על בירור ענין זה צריך לעיין בשער י' ולא ט' בפרק ב' (פרדס רמונים א, ב). ומה שאנו אומרים שאין הקצוות בשלימות -- אין הכונה על החסרון; שאין חסרון באצילות חלילה כי שם שלימות הכל באמת. והכונה בזה לשכך את האזן. ויקרא שלם באמת בעל ההפכים וזה לא יוצדק כ"א בת"ת במציאותו השני ששם נקרא תם שלם. וז"ש "איש תם יושב אוהלים" - הכונה על שני אהלים שהם גדולה גבורה.
ולהורות על הענין ההכרעה הזאת אמר בעל ספר יצירה פרק ג' וז"ל: "שלש אמות אמ"ש, יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתים" עכ"ל. והכוונה שבעל ספר יצירה חלק האותיות לשלש חלקים לענין הבריאה. והחלק הראשון הוא אמ"ש. וקראן "אמות" לפי שהן אמהות לכל הנאצל ונברא ונוצר ונעשה. והרצון באמרנו אמהות הכונה כללות, שם נכלל הכל וממנו תצא הכל כמו שנבאר. ויש שפירשו במלת אמ"ש שר"ת א'מת מ'שפט ש'לום. ואינו נכון כי שלשת תיבות האלה הם כנוי הת"ת כאשר נבאר בשער ערכי הכנויים ואין כן הכונה הנה כדפירשנו.
ואמר "חובה וזכות ומכריע" - יש שפירשו שהם גדולה גבורה ת"ת. והוא היותר נכון ומתיישבת. והם אמ"ש אויר מים אש. אויר תפארת, מים חסד, אש גבורה. וכבר מבואר כי בעוה"ז יסוד האש למעלה ויסוד המים למטה ויסוד האויר בין שניהם מכריע; משתוה אל האש מצד חמימותו, ואל המים מצד לחותו, שהאויר חם ולח. וטעם שהמים למטה והאש למעלה - הפך האצילות שהגדולה יסוד המים הוא למעלה והגבורה יסוד האש למטה - הטעם הוא כי העפר הוא כנגד רגל הד' שהיא המלכות והוא יסוד העפר העליון. ופירשו בה כי אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה. ולכן נתן יסוד המים אצל יסוד העפר ונטבע בו טבע הכובד כדי שיתחבר אל העפר. עוד טעם נכון כי עיקר ההנהגה העליונה עם הנבראים הוא ע"י החסד (וכן פי' רז"ל), והעפר הוא מושב השפלים התחתונים -- לפיכך הרחיקם מן הדין בכל האפשר כי כל הקרב אל העפר הוא רחמים יותר מחבירו. ולכן על יסוד העפר יסוד המים (שהם כנגד החסד), ועל יסוד המים יסוד האויר (שהוא כנגד הת"ת שהוא רחמים), ועל הכל אש שהוא הדין רחוק מהנבראים מדרגה שלישית.
ועתה יש לשאול אחר שאמ"ש רצונו לומר אויר מים אש -- למה לא נזכר בכל ספר יצירה יסוד העפר שהוא יסוד ד' אל הבריאה כדפירשנו? והדבר הזה יובן במה שפירשו חכמי המחקר שיסוד העפר, עם היותו יסוד רביעי הוא, כלל ג' יסודות הראשונים (שהם מים אש אויר) ומהם נתהוה יסוד הד'. ואמרו מופת לזה שאם ירתיח אדם כלי של מים על האש באופן שלא ישקטו ולא ינוחו רתיחותיו לעולם ואם יחסרו המים יוסיף עליהם עוד עד יעבור עליהם על זה זמן מה יתהוה בתוך המים עפרורית כדמות אבן. והנה כשיעלה האדם בדעתו יסוד האש בכחו הגדול, אשר אין האש המורכב אצלנו א' מכמה חלקים מן האש היסודיי, ובהיות אויר הגדול מנשב ביסוד האש והמים מרתיחים בו, הנה לא ירחק ממנו בריאת העפר הזה והויותו. ולהיות שהוייתו כדמות הרכבה כדפי' -- לכן לא נזכר בספר יצירה אלא היסודות העיקרים שהם אויר מים אש.
וכן בענין האצילות כולו נכלל בג' חלקים הללו שהם אויר קו הרחמים, מים קו החסד, אש קו הדין. ופעולת המלכות היא פעולה מורכבת משלשתן. וזה בענין הפעול', לא בענין האצילות. שאין כוונתינו הנה כדברי ר' יהודא חייטי ח"ו ורחמנא ליצלן מדעתיה. אמנם כוונתינו אל פעולותיה שהם מצד קבלתה מג' קוים האלה. וכבר הארכנו בזה בשער מהות והנהגה בפ' כ"ה בעה"ו (פרדס רמונים ח, כה). וזהו הנרצה הנה באמרנו אמהות, שהם אמהות לכל חלקי המציאות.
"יסודן כף זכות וכו'" - כבר נודע שהאותיות ברוחניות הם אצילות נאצל מהשרשים העליונים, והם כלים והיכלות אל השרשים הנכבדים, הם הספירות כמו שנבאר בשערים הבאים. ולכן אמר "יסודן", פי' יסוד ושורש האותיות האלה שהם אמ"ש הוא "כף זכות וכו'". ואמרו "כף זכות וכף חובה" הוא גדולה וגבורה עם מקורם העליונים שהם חכמה ובינה כאשר נבאר. "ולשון חק" הוא קו האמצעי המכריע. ו'כף' הוא נגזר מכף מאזנים, והכונה כי הגדולה שהוא הימין הוא הכף השוקל לכף זכות, והגבורה שהוא השמאל הוא הכף השוקל לכף חובה. "ולשון חק" הוא לשון מאזנים שמקום נטייתו לצד ההכרעה. וכיון באמרו "לשון חק" - הכונה שהת"ת נקר' "לשון" מצד הבינה כדפי' בשער י' ולא ט' בפ"א. וכיון אל הת"ת ואל מציאות הדעת הנעלם בבינה ומבינה ולמעלה כדפי' בשער אם הא"ס הוא הכתר בפ"ח (פרדס רמונים ג, ח). והם שני מכריעין. ו"חק" הוא היסוד המכריע השלישי (כאשר נבאר ענין שלש מכריעין בפרקים הבאים) ושלשתם מכריעים בין כפי זכות וכפי חובה. וכבר הוכחנו למעלה בשער י' ולא ט' בפ"ב ענין המכריע הזה מדברי הרשב"י ע"ה.
ומה שראוי שנדעהו שאין שלימות ההכרעה אל הת"ת אלא ע"י המלכות.
והענין, שהחסד יסוד המים, והגבורה יסוד האש. והמים והאש הפכים זה לזה מב' בחינות,
- הא' שהמים קרים והאש חם - הרי הפך א',
- עוד המים לחים והאש יבש - הרי הפך שני.
ולכן הוצרכנו אל שני מכריעין כי אי אפשר באחד; כי הרוח חם ולא משתוה[1] אל האש מצד חמימותו ואל המים מצד לחותו. בא האש ומצא בצדו חום האויר, באים המים ומוצאים בצדם לחות האויר, נמצא האויר משלים ביניהם ומכריע בשתי בחינות אלה. ועדיין מחלקותם עומדת מצד הקור והיובש עד שיסוד העפר (שהוא נגד המלכות) מכריע ביניהם; שהעפר קר ויבש - באים המים מוצאים מצדם הקרירות, בא האש ומצא בצדו צד היובש. ונמצא העפר משתוה אל שניהם ומכריע.
שאי אפשר שיהיה יסוד אחד מורכב משני הפכים ממש מקור וחום ולח ויבש שהם ב' הפכים בנושא אחד. ובשתי נושאים (שהם האש והמים) אינם משתוים, כל שכן שלא ישתוו בנושא אחד. לכן הם משתוים ע"י שבנושא אחד ב' בחינות שאינם הפכיות כל כך כמו הקור והיובש בעפר, והחום והלח באויר. ולכן ההכרעה בין הגדולה והגבורה שהם האש והמים אינה אלא ע"י הת"ת והמלכות שהם האויר והעפר.
וענין קר ולח בחסד וחם ויבש בגבורה - ירצה כי הפעולות בחסד נגד הגבורה הם שתים, וכן בגבורה נגד החסד.
- האחד הוא התעוררות החסד לבטל ולכבות כח האש, ר"ל כדי לבטל הדין, וזה יוחס במלת קר, והכונה שהוא מקרר חום הנכרי הנשפע מהגבורה כדי שיוכל האדם לחיות.
- והפעולה השנייה אשר לחסד היא להשפיע ממש החסד שיהיה העולם מתנהג בחסידות. והיינו מציאות מחודש שאינה הפעולה הקודמת שהיא בפעולת הקרירות. והיינו ענין הזעימה שהיא זועמת במלכי דין שלא יפעלו וישקיט כח הדין ויצנן אש של גיהנם. אח"כ צריך להשפיע שפע החסד שהוא להנהיג העולם במדתו, וזה יוחס בשם הלחות שהוא השפעת מים ממש המלחלחים את הצמאים.
וכן לגבורה שתי פעולות הפכיות נגד החסד.
- הא' הוא כח התעוררות לבטל ולייבש כח הלחות ולזעום במלאכי החסד ובחסד שלא יתנהג העולם ע"י, וזה יוחס במלת יבש. והכונה שהוא מיבש ליחות המים הנשפעים מחסד.
- והפעולה השנית אשר לגבורה היא להשפיע ולעורר הדין ממש בעולם שיהיה העולם מתנהג במדת הדין ובגבורותיה וכוחותיה. וזה מציאות מחודש שאינה הפעולה הקודמת שבפעולת היבש היינו זעימה שהיא זועמת במלאכי חסד שלא יפעלו וישקיט כחם וייבש לחותם, אח"כ צריך להשפיע שפע הגבורה שהוא להנהיג העולם בדין וזה יוחס בשם החום המחמם ושורף.
והנה הת"ת טבעו החם והלח, מפני שהם שתי בחינות בלתי הפוכות כ"כ, שהם השפעת הדין והרחמים יחד. כי להיותו חם וקר אי אפשר - כי הקור הוא לבטל כח החום שהוא השפעת החסד לבטל השפעת הדין כדפירשנו. וכן להיותו יבש ולח אי אפשר - שהיובש הוא כח הגבורה לבטל שפע החסד שהוא הלחות. לכן הטביע המאציל בו כח החום והלח שהוא השפעת הדין והרחמים. ולומר שיהיה קר ויבש אי אפשר, שהרי הקרירות והיבשות הוא לבטל כח החמימות והלחות, והוא שהוא ממזג ב' ההנהגות וההשפעות יחד. ואם עוד ישפיע החסד והגבורה כח היובש והקרירות - הנה לא יועיל המזגת השפעת הת"ת, כי יתבטל פעולותיו; ע"י הקור הנשפע מהחסד יתבטל פעולת החום שבו, וע"י היובש הנשפע מהגבורה יתבטל כח פעולת הלח שבו.
לכן באה המלכות והטביע המאציל בה שתהיה מוזגת הקור והיובש [יח] כדי שלא יתבטלו פעולת הת"ת. נמצינו למדים שע"י הת"ת ומלכות הוא ענין ההכרעה של גדולה וגבורה.
ונאריך עוד בענין ההכרעה הזאת בשער פרטי השמות בפרק ט"ז (פרדס רמונים כא, טז). וצריך למעיין ההשכלה והעיון בענינים האלה בטוב ההשקפה:
- ^ נראה שיש להגיה כאן משהו. ואולי יש להגיה "כי הרוח חם ומשתוה אל האש וכולי - ויקיעורך