פרדס רמונים ט ב

<< · פרדס רמונים · ט · ב · >>

פרק שני:

כמו שבמדת החסד מעלת הויתור שלא להבחין בין צדיק לרשע בין עובד אלקים ללא עבדו לענין השפע והמזון. כן למדת הגבורה מעלת הקפיצה שלא להשפיע אלא במדת הדין הקשה למי שעמד בנסיון ונתנסה על ידה. כענין יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח לעבודת קונו בהיותו בתוקף גבורתו בן ל"ז שנה ואז יש בידה להשכיר. ומדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כענין שארז"ל (בבא קמא נ, א) על פסוק וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהלים נ ג). וכאשר יחטא איש יצא הקצף מלפניה ויאבדנו כרגע. ולהיות כי אין אחד משני קצוות האלה כוונת בריאת העולם, ולא בעל הקצוות שלם כאשר נבאר. הוכרח להיות בין ב' הקצוות מכריע והוא קו הרחמים, כי מצד החסד מיימינים לכף זכות, ומצד הגבורה משמאילים לכף חובה, וקו הרחמים מכריע ביניהם. ולהיות שאין דעת שלישי מכריע, אלא שצריך להיות נטיית המכריע קרוב אל אחד משני הקצוות, ובהיות קו הרחמים באמצע כלול משניהם יהיה אל האמצעות ואין ההכרעה זו הכרעה. לכן מוכרח אל המשכתו מכ"ע שבכח הרחמי' הלובן העליון יטה אל צד החסד, וזהו שנקרא מטה כלפי חסד. ומצד היות החסד היושבת ראשונה במלכות, הוכרח להיות פותח בזכות תחלה. וזהו הטעם הסנהדרין שאמרו חז"ל פותחין בזכות תחלה. ואם הסנהדרין פתחו לחובה תחלה לא היו דנים אותו כל עיקר. וכן דרשו רז"ל (סנהדרין ב, א) "ושפטו העדה (במדבר לה כד). והצילו העדה (במדבר לה כה). בעינן עדה שופטת ועדה מצלת". דבעינן רמז אל שני כוחות הדין והחסד. ולפי שאין המים והאש מתערבים יחד אם לא ע"י אמצעי לרוב רחקם, הוצרך אל האויר שהוא קו האמצעי המכריע שהוא כלול משני הקצוות, ולכן נקרא שמים שהכונה אש ומים.

ויש לשאול כי היה ראוי שיאמר מים אש, כי המים הם תחלה כדפי', א"כ היה ראוי שיאמר מימש. וי"ל כי כיון שכוונת ההכרעה להיות מטה כלפי חסד כדפי', לזה אמר תחלה שמים אש המשיבים אל המים. וזה כונת המשנה (משנה אבות ה, יז) "כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים". דהיינו חסד וגבורה שהם המחלוקת, והחפצים בהכרעה האמצעית דהיינו שמים כדפי'. ולכן סופה להתייחד ולהתקיים שהיא בתוך הקדושה והאצילות הטהור. אבל המחלוקת שאינה לשם שמים, שאינם חפצים בהכרעה רק מחלוקת לקנטוריא, הוא מתדבק באשו של גיהנם, שהיא הקליפה שאין מקבלת הכרעה, והם הם סטרא דשמאלא שלעולם משמאילים לכף חובה ואינם רוצים בהכרעת החסד. ולפיכך נאמר בו הבדלה, כענין וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר שהוא הקדושה וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א ד) שהוא חשך שבגיהנם, כענין וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ (שמואל א ב, ט). ונבדלת מן הקדושה מפני שנתרחקה מן הדין המקבל הכרעה, כמו שהיה בענין קרח ועדתו, שהיה עקרם לוים מצד הגבורה, ואהרן הכהן איש החסד ומשה רבינו עליו השלום היה קו המכריע שהיא מדתו. ולא רצו עדת קרח בהכרעה, לפיכך נאמר בהם הבדלה, כענין הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה (במדבר טז, כא) הרעה. ולכן אמר משה רבינו ע"ה וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וכו' (במדבר טז, ל). כיון ששוו אל הקליפה הרעה שהיא עדה הרעה, אין עדה פחותה מיו"ד, והיתה רעה לפיכך הכניסם בגיהנם מין במינו. אבל במחלוקת שהיא לשם שמים כמחלוקת הלל ושמאי, שהלל היה נשיא איש החסד, ושמאי אב"ד בעל הגבורה, וממדותיהם ניכרים שהלל לא כעס מימיו שלא לפגום מדתו, ושמאי היה רגזן שמדתו גרמה לו. ועקר מחלקותם היה לשם שמים לקבל הכרעה, ולפיכך נתקיימה מחלקותם.

ועל דרך זה יובן מה שאחז"ל (עירובין יג, ב) "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני ענוותנותם". והכונה שהיו מתדבקים לצד החסד בענוה ובשפלות ובהיותם נוחים, ולכן הלכ"ה שהיא השכינה כמותם, שנטייתה לצד החסד, כענין אמרם ז"ל (מגילה יג, א) "אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה". ועד"ז יובן אמרם ז"ל (שם) "אלו ואלו דברי אלקים חיים וכו'". פי' אלקים חיים הוא הבינה שמשם נשפע כל הבנין. ואמר שבין המטמאין והפוסלין והמחייבין שהם נוטין לצד הגבורה אל החומרא, להראות שיש שם רשות לקליפות ולכן חייב פסול טמא, בין המטהרין המכשירין והמזכין שהם נוטין לצד החסד אל הקולא, להראות שאין שם רשות ושליטה לקליפות, ולכן זכאי כשר וטהור, הכל הוא מהבינה שמשם השפעת ב' הקצוות, וכאשר יגבר יד ושפע המתרבה מאחד משני הקוים אז הלכה כמותו לאסור ולהתיר וכו'. ולכן בין המטהר ובין המטמא כל אחד דבריו צודקים. ולכן לפעמים גם כן יהיה הלכה כבית שמאי בדוחק, שרוב הנטייה הוא לצד החסד. ולהעירנו על הענין הזה אז"ל "בית הלל לקולא בית שמאי לחומרא". זה לחסד וזה לגבורה כמדתם חוץ מדבר מספר כנודע. וטעם החלוף לפעמים הוא על דרך הִנֶּנִּי בְנִי (בראשית כב, ז). שלפעמים החסד לצד הגבורה, והגבורה לצד החסד, שהאש כלול במים והמים כלולים באש כדפי' בשער מהות וההנהגה פי"ו. וזה טעם עקידת יצחק כמבואר בזוהר פרשת העקדה. ועם זה יובן טעם חילופם בקצת האילנות, אברהם אל השמאל ויצחק אל הימין בפרט ביריעה: