פני יהושע/גיטין/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד א

המגרש פרק תשיעי

משנה המגרש את אשתו כו' כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם. ויש להקשות למאי דמסיק רבינא בשמעתין דמתניתין בחוץ איירי ומשמע דבעל מנת כ"ע מודו דכשר וכמ"ש הרי"ף ז"ל בשמעתין ויבואר בסמוך א"כ אמאי קאמרי רבנן כיצד יעשה יטלנו כו' ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם וזה שלא כרצון המגרש שרצה לאוסרה על פלוני ואמאי לא קתני תקנתא טפי שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תינשאי לפלוני והא דלא קשיא לי על בעל האיבעיא אמאי לא פשיט ממתני' איכא למימר דאפ"ה קמיבעיא ליה אי פליגי בחוץ מדאורייתא אבל בע"מ מודו רבנן דהוי גט מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור לגרש בו מהני טעמי דקאמרי רבי טרפון ורבי עקיבא לקמן בברייתא דארבעה זקנים. ונהי דאינהו מדאורייתא איירי אכתי איכא למימר דתנא דמתני' לא משמע ליה הני טעמי מדאורייתא אבל חששא דרבנן מיהא איכא משא"כ למסקנא ודאי קשה שהרי כמעט כל הפוסקים כתבו דאפילו לכתחילה יכול לגרש בתנאי דע"מ שלא תנשאי לפלוני וא"כ תיקשי להו מתניתין. ולכאורה היה נראה מזה דאף אי אמרינן בע"מ מודו רבנן דהגט כשר לגמרי אפ"ה לא תינשא לשום אדם כל ימי חיי פלוני דחיישינן דלמא לא מקיימא לתנאה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם כמה גאונים וכ"כ התוספות להדיא ביבמות דף י' ע"ש. אלא לשיטת המתירין לינשא מיד כמ"ש הרשב"א ז"ל בשם גאונים אחרים והסכים עמהם וכ"כ התוספות בשמעתין בד"ה שר"א מתיר לכל אדם וא"כ תיקשי להו מתניתין והנלע"ד בזה דאף אי אמרינן דבע"מ כשר לגמרי אף לגרש לכתחילה מ"מ היכא דקאמר מעיקרא חוץ מפלוני תו לא מהני מאי דאמר לה בתר הכי ע"מ שלא תינשאי לפלוני דאכתי לא נתבטלו דבריו בזה מאי דאמר מעיקרא חוץ מפלוני דאפשר דאכתי במילתא קמייתא קאי אלא הא דקאמר על מנת בא להוסיף לאוסרה על פלוני אפילו לאחר מיתתו וא"כ כשאמר מעיקרא חוץ לא נתבטלו דבריו אא"כ אמר לה הרי את מותרת לכל אדם כנ"ל ועדיין צ"ע:

גמרא האי אלא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן אבל בע"מ מודו ליה. ויש לדקדק אמאי לא מיבעיא ליה נמי דפליגי בתרוייהו וקתני חוץ להודיעך כחו דר"א דשרי אפילו בחוץ דהו"ל כחא דהתירא ומכ"ש דקשה יותר לשיטת הרמב"ן ז"ל דלמסקנא דפשיט רבינא דמתני' בחוץ היינו דפליגי בתרוייהו וא"כ מעיקרא אמאי לא מיבעיא ליה הכי. תו קשיא לי דהוי מצי למיבעיא נמי דבחוץ פליגי אבל בעל מנת כ"ע מודו דאסור דנהי דמטעמא דשיור בגט פשיטא דחוץ חמיר טפי אכתי איכא למימר דר"א לית ליה טעמא דשיור בגט ואפ"ה מודה בע"מ דאסור מטעמא דרבי טרפון לקמן בברייתא דארבעה זקנים דהו"ל עוקר דבר מן התורה לענין יבום או כלישנא קמא דר' עקיבא דאיכא חשש ממזרות בע"מ משא"כ בחוץ כדאיתא לקמן. תו קשיא לאידך צדדא דקאמר או דילמא בע"מ פליגי אבל בחוץ לכ"ע אסור ומאי פסקא דהאיכא למימר איפכא דבעל מנת פליגי בטעמא דר"ט ולישנא קמא דר"ע דרבנן אית להו ולר"א לית ליה אבל בחוץ כ"ע מודו דשרי מיהא בהא מצינן לתרץ לפמ"ש בסמוך דבעל האיבעיא הוי סבר דבע"מ אפי' את"ל דלכ"ע שרי אפ"ה אסורה לינשא לשום אדם כל ימי חיי פלוני ואף שהתוס' כתבו בד"ה שר' אליעזר מתיר לכל אדם היינו אפילו בחיי פלוני היינו משום דלישנא דר"א דברייתא משמע להו הכי וכמו שאפרש בדבריהם לקמן משא"כ בעל האיבעיא דע"כ לא הוי ידע להאי ברייתא א"כ קסלקא אדעתיה דאסורה לינשא מדרבנן כל ימי חיי פלוני כמו שהוכחתי דאי ס"ד דע"מ מותרת מיד אדקתני כיצד יעשה יטלנו ויחזור ויתננו ויאמר הרי את מותרת לכל אדם הול"ל שיחזור ויאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני אע"כ דבכה"ג אסורה לינשא ותנא אתקנתא דהתירא מהדר וא"כ מה"ט גופא לא המ"ל דבע"מ פליגי אבל בחוץ כ"ע מודו דשרי דא"כ הול"ל כיצד יעשה יטלנו ויחזור ויאמר חוץ מפלוני אבל אכתי קשיא הני תרתי קושיות קמייתא. והנראה מזה דבעל האיבעיא לא הוי ידע האי ברייתא דלקמן ולא סליק אדעתיה שיש שום סברא להחמיר בע"מ טפי מבחוץ ומה"ט נמי לא מספקא ליה אי פליגי בתרווייהו דנהי דבעלמא מצינן כה"ג טובא בש"ס דאיכא למימר דפליגי תנאי בתרתי ואשמעינן כחא דהתירא היינו היכא דתרתי מחד טעמא איתנהו משא"כ הכא דפלוגתא דע"מ היינו בסברא ופלוגתא דחוץ היינו בדרשא דקרא והיתה לאיש אחר לרבי ינאי א"כ מהיכא תיתי נאמר דפליגי בתרי מילי ובתרי טעמי ואף להרמב"ן ז"ל דלמסקנא פליגי בתרתי היינו משום דברייתא דד' זקנים הכי משמע ליה ומהטעם שאפרש בסמוך במילתיה דר' ינאי כן נ"ל ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר ודו"ק:

תוספות בד"ה אבל בע"מ מודו כו' ועוד למאי דמוקי לה בחוץ אדמקשה ר"י הגלילי לר"א מחוץ ליפרוך לרבנן דמודו בע"מ כו' עכ"ל. ונראה מלשון התוס' דסברי כשיטת הרי"ף ז"ל דלמסקנא בע"מ מודו רבנן ודלא כשיטת הרמב"ן ז"ל דמאן דמוקי פלוגתייהו בחוץ היינו דפליגי בתרתי דא"כ אין מקום לדברי התוס' בזה ומה שיש לי לדקדק בזה יבואר ממה שאכתוב לקמן בברייתא דד' זקנים ע"ש:

בא"ד ומיהו נראה לר"י. עיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בשם הריטב"א ז"ל בענין אחר:

בד"ה אמר רבינא ת"ש כו' ומדתנן בריש זבחים כל הזבחים כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהו"ל לאקשויי מהא דתנן שילהי פרק הזורק אין משלימין עליו אלא קרוב כו' ע"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דודאי כל לשון אלא הסמוך אצל אין ודאי חוץ הוא שכן הוא הלשון במקומות הרבה לאין מספר אלא הא דמספקא לתלמודא בהאי אלא דמתני' היינו משום דקתני לכל אדם אלא לפלוני וכל היכא דקתני כל שייך למיתני בפי' חוץ כדאמרי' בעלמא בכל מערבין חוץ ואמרי' התם אין למידין מהכלל אפי' במקום שנאמר חוץ ומש"ה מספקא ליה דאיכא למימר דהאי אלא ע"מ הוא מדלא קתני חוץ וע"ז מקשים התוספות מכל הזבחים דאע"ג דקתני כל אפ"ה קתני אלא. אלא דלענ"ד יש ליישב ג"כ קושית התוספות דהא דקתני התם כל הזבחים כשירין אלא שלא עלו האי אלא לא אתא למעט מריבויא דכל דקתני ברישא דאדרבא בכל הזבחים הדין כן ואדרבא היכא דממעט מכללא דכל קתני חוץ דהא קתני התם חוץ מן הפסח וחטאת משא"כ הכא דהאי אלא לפלוני אתא לאפוקי מכללא דלכל אדם הו"ל למיתני חוץ ומש"ה מספקא ליה אי ע"מ הוא ומש"ה פשיט רבינא מההיא דכל הבתים דאע"ג דקתני כל הבתים אפ"ה לא קתני חוץ משל עכו"ם וקתני אלא אלמא דלעולם חוץ הוא כנ"ל נכון וברור:

דף פב עמוד ב

תוספות בד"ה שר' אליעזר כו' משמע דאפי' בחיי אותו האיש כו' עכ"ל. ממאי דקתני במתני' ר"א מתיר לא פשיטא להו דאיכא למימר דמתיר לכל אדם לאחר מיתת פלוני ועיקר מילתיה דר"א לאשמעינן דהוי גט משא"כ הכא דקתני ר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש משמע להו דבחיי אותו האיש נמי מתירה לכל אדם. וכבר כתבתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שנחלקו בזה מתיבתא דמתא מחסיא ומתיבתא דפומבדיתא וגם התוס' בפ"ק דיבמות דף י' כתבו להיפך דר"א נמי מודה שאסורה מדרבנן לינשא לשום אדם עד שימות פלוני ע"ש ולפ"ז ע"כ הא דקתני שר"א מתיר לכל אדם חוץ מפלוני היינו מדאורייתא ומדרבנן נמי שריא לאחר מיתת פלוני ועי"ל דאיירי לאחר מיתת המגרש ולענין זקוקה ליבם איירי דר"א מתירה לכל אדם בלא חליצה דמגורשת גמורה היא חוץ מפלוני דאסירא לו שאם תנשא לו יתבטל הגט למפרע ונמצא שנשא יבמה לשוק ומ"ש מהרש"א ז"ל דטפי הו"ל להתוס' להוכיח בפשיטות מהא דאמרי' לקמן א"ה בכולהו תנאי דעלמא לא תינשא לק"מ דהתם אברייתא קאי דאיירי מדאורייתא דלהנהו זקנים לא הוי גט כלל אפי' אם נתקיים התנאי כדאמרי' אין זה כריתות וא"כ מקשה הש"ס שפיר אף לדברי האוסרין דאכתי בכולהו תנאי דעלמא לא תינסב אף דנתקיים התנאי כיון דמדאורייתא אין זה כריתות זה נראה ברור וכ"כ הרשב"א ז"ל בשיטת האוסרין לינשא בחיי פלוני ואין ספק שלא דק מרן מהרש"א ז"ל בחידושי הרשב"א ז"ל אלא שהתמיה קיימת עליו כיון שהביא לשון התוס' דיבמות בשמעתין בלשון התוס' בסמוך א"כ היאך אחז הצדיק דרכו בפשיטות מסוגיא דשמעתין דמותרת לר"א לינשא מיד שהרי התוס' ביבמות כתבו להדיא להיפך:

גמרא אמר ר' ינאי משום זקן א' אמר קרא ויצאה מביתו כו' ורבא האי איש לכל איש ואיש. ומשמע לכאורה דהאי איש אחר מיותר ודריש ר"א להתירא ורבנן לאיסורא ויש לתמוה כיון דלר"א איצטריך קרא להתירא אלמא דמסברא הוי אסירא כדמשמע מפשט הסוגי' דמסברא פשוטה יש לאסור בחוץ דהוי שיור בגט וא"כ לרבנן לא ליכתוב לאיש אחר ומסברא נאמר דאסור בחוץ וכה"ג מקשו התוס' בכמה דוכתי ולכאורה היה נראה מזה סיוע לשיטת הרמב"ן ז"ל דלמסקנא למ"ד בחוץ פליגי היינו דפליגי בתרווייהו והשתא א"ש דמ"ד בחוץ פליגי סובר דלעולם מסברא אית לן למימר לכ"ע דחוץ הוי שיור ואסור וע"מ לא הוי שיור ושרי ואפ"ה פליגי רבנן ור"א בתרתי ומחד טעמא ובדרשא דקרא פליגי דר"א משמע ליה דרשא דלאיש אחר להתירא וא"כ לע"מ לא צריך אע"כ דאתא לאורויי דאפילו בחוץ שרי ורבנן משמע להו דרשא דלאיש אחר לכל איש ואיש ואי למיסר חוץ אתי מסברא נמי ידעינן אלא ע"כ דאתא לאיסורא אפילו בע"מ דודאי דרשא דלאיש אחר שייך שפיר נמי בע"מ כן נראה לשיטת הרמב"ן אלא שכבר כתבתי שרוב הפוסקים ומפרשים קאי בשיטת הרי"ף ז"ל דלמסקנא מודו רבנן בע"מ דשרי וע"כ מוקי קרא דלאיש אחר לאיסורא בחוץ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה להו קראי דהא מסברא ידעינן לאיסור בחוץ מדאיצטריך לר"א קרא להתירא. והנלע"ד ליישב בשיטת הרי"ף וכ"נ שהיא ג"כ שיטת התוס' כמבואר בלשונם לעיל בד"ה אבל בע"מ והיינו דשפיר איצטריך קרא לרבנן לאיסור אפילו בחוץ דבלא"ה הייתי אומר דשרי משום דבקידושין משמע דשרי בחוץ דאל"כ אשת שני מתים היכי משכחת להו אע"כ מדאסר קרא אשת שני מתים ע"כ היינו בקידושין דחוץ מפלוני כדאיתא בסמוך ולפ"ז סד"א דבגירושין נמי מהני מהקישא דויצאה והיתה מש"ה איצטריך קרא דלאיש אחר לאסור בחוץ ולפ"ז מצינן למימר דהיינו טעמא דר' יוחנן דפליג אדר' ינאי רביה אע"ג דהני תנאי דברייתא דד' זקנים משמע להו נמי טעמא דר"א משום דר' ינאי משום זקן א' הוא כדמסיק הש"ס להדיא בסוף הסוגי' דרבא כר' ינאי מתני לה וכמו שהקשו שם בתוס' דע"כ רבי יוסי נמי הכי סבר והקשו מ"ט דרבי יוחנן דפליג ולמאי דפרישית א"ש דר' יוחנן לשיטתיה דאית ליה בקידושין פרק האומר דף ס' גבי מעכשיו ולאחר שלשים דאפילו קידושי מאה תופסין בה ולפ"ז שפיר אשכחן בקידושין אשת שני מתים וכמ"ש שם הרא"ש ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בשמעתין וכ"כ התוס' ביבמות דף י' בענין סוגייתינו ולפ"ז א"א לומר דטעמא דר"א בחוץ משום דרשא דלאיש אחר דא"כ רבנן האי דרשא מאי עבדי להו הא לאיסורא לא איצטריך ואי משום הקישא דויצאה והיתה הא בקידושין נמי לא מהני תנאי דחוץ מסברא ואי משום אשת ב' מתים הא בלא"ה אשכחן בענין מעכשיו אע"כ דלאיש אחר לא משמע להם שום דרשא כלל ומש"ה הוצרך ר' יוחנן לפרש טעמא דר"א בחוץ מדרשא אחריתי כן נ"ל נכון. ועוד אפרש לקמן בברייתא דד' זקנים ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה אפילו לא נתגרשה כו' וא"ת והא ודאי כו' דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא דלר"א מותרת להתייבם בכה"ג ומלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב ומיפסל לכהונה אלמא גט הוא והכא דשרי' לכל אדם כו' לשון זה משמע דבההיא דאי את מותרת לכל אדם נמי גט מעליא הוא אלא שא"א לה להנשא מצד התנאי ולעולם שאינה רשאה להתייבם כיון שהיא מגורשת מבעלה ולמאי דפשיטא להו להתוס' דלר"א מותרת להתייבם ודוקא לכהונה אסורה משום דאיסור כהונה חמיר אף לר"א א"כ מאי מתרצים התוס' דאכתי קשה מאי דדייק הש"ס לקמן בהא דקאמר ר"ע ק"ו מה גרושה וקאמר רבא דאית לה פירכא ודייק הש"ס מאי פירכא אילימא איסור כהונה שאני הא ר"א נמי מאיסור כהונה מייתי לה ואילו לשיטת התוספות שפיר קאמר רבא דאית לה פירכא דהא ר"א מודה דאיסור כהונה חמיר טפי וא"כ אזלא לה הק"ו דר"ע ואפ"ה קאמר ר"א שפיר דמסברא כיון דבואי את מותרת לכל אדם אסורה מיהא לכהונה ממילא דבחוץ מפלוני הוי גט גמור וצ"ע ודו"ק. ולולי דברי התוספות היה נ"ל דהא דמודה ר"א בואי את מותרת לכל אדם דלא הוי גט היינו מפשטא דקרא דויצאה והיתה לאיש אחר דמשמע שצריך להתירה מיהא לאיש א' וכל שאינה ראויה להינשא לא הוי גט כלל כנ"ל:

בא"ד וא"ת לר"א כו' ולתנא קמא דמתני' כו' אמאי לא תני ביבמות כו' עכ"ל. למאי דמסקו התוס' דבפלוגתא לא קא מיירי אפשר דמתרצו נמי קושייתם דהכא דנהי דמאן דמוקי לפלוגתייהו בחוץ משמע דבע"מ רבנן נמי מודו כמ"ש התוספות להדיא מ"מ כיון דלר' יוסי ב"י פליגי רבנן בע"מ הדר הו"ל פלוגתא ואף למאי דמסקו דלוי איירי בפלוגתא דס"ל כוותיה אפשר דלוי בהא נמי לא ס"ל כתנא דמתני' אלא דאפי' בע"מ אסרי רבנן כר' יוסי ב"י וכר' טרפון ור"ע לקמן בברייתא דאסרי להדיא בתנאי דע"מ ועוד אפשר דלוי סובר דתנא דמתני' נמי סובר דבתרוייהו פליגי כי היכי דלא ליפלוג מתני' אברייתא דלקמן ועפמ"ש יש ליישב מה שסמכו התוס' קושייתם למימרא דר' יוחנן ולא מקשו הכי לעיל בפשיטות אדרבינא ולפי שהדברים ארוכים ובדרך רחוקה לכן לא כתבתי והמשכיל יבין מתוך מה שאפרש לקמן בסוגי' דברייתא דד' זקנים ע"ש:

שם אבל מע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי קשיא עכ"ל. ומחוץ נמי לא קשיא להו דכיון שנשאת לאחר ומת מותרת לזה שנאסרה עליו כדאיתא לקמן:

בא"ד ולדידהו לא משכחת אשת שני מתים כו' עכ"ל. פירוש דבהאי ענינא לא משכחת לה אבל אכתי משכחת לה לר' יוחנן דפרק האומר במעכשיו ולאחר שלשים יום כדפרישית לעיל בשם התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל והא דלא קחשיב להאי דר' יוחנן ולמיתני שש עשרה היינו משום דהאי דר' יוחנן לא משכחת בצרת צרה ואף דמלשון התוס' ביבמות דף י' משמע לכאורה שכתבו דמשכחת בצרת צרה אמנם הדבר ברור דלא קאי אמילתא דר' יוחנן אלא אגוונא דהכא במילתא דר' אבא. אח"ז מצאתי להדיא שמהרש"ל ז"ל כתב כן בחכמת שלמה ביבמות ד' י' ע"ש:

בא"ד אי נמי יש לומר תמן התורה אסרה עליו כו' אבל באשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דכיון שכבר מסר הגט לידה בתנאי דע"מ וקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי האיך יכול להתירה על מי שנאסרה עליו וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא סוף פרק מי שאחזו בשם רש"י ותוס' והרי"ף ז"ל בתשובה שלאחר שמסר הגט לידה בתנאי דע"מ שוב אין יכול לבטל התנאי וכ"כ הרמב"ם ז"ל והטור והש"ע אלא שהרשב"א ז"ל כתב בשם העיטור שכל זמן שלא נתקיים התנאי שיכול לבטל התנאי ע"ש וצ"ע. ולולא לשון התוס' היה נלע"ד לפרש כוונת הירושלמי דכיון שהוא אסרה עליו אינה יכולה להינשא לאחיו של זה שנאסרה עליו משום ביטול מצות יבמין משא"כ בט"ו נשים שהתורה אסרה עליו להתייבם לית בה משום ביטול מצות יבמין כנ"ל ברור מלשון הירושלמי שעל מה שהקשה שם מעתה בת אחיו לא ישא משני ג"כ בזה הלשון תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו כן נ"ל ודו"ק:

דף פג עמוד א

גמרא תנו רבנן לאחר פטירתו של ר"א נכנסו ד' זקנים כו' עד א"ל ר' יהושע אין משיבין את הארי לאחר מיתה. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה הרמב"ן ז"ל על שיטת הרי"ף והיא ג"כ שיטת התוס' והרמב"ם ז"ל דלמסקנא דשמעתין כדפשיט רבינא לעיל דמתני' בחוץ פליגי אבל בעל מנת מודו רבנן דהגט כשר והכי קי"ל והאיך אפשר לומר כן כיון דרבי טרפון ור"ע קאמרי להדיא דיש לפסול בע"מ ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו אליבא דרבנן והיאך דחינן מילתא דתנאי ואשלי רברבי בלא כלום. ועוד דא"כ מאי קאמר ר' יהושע אין משיבין את הארי לאחר מיתה דהא אכתי מצינן תשובה זו לדברי רבנן דשרו בע"מ ואזקנים גופייהו נמי קשה אדמקשו ר' טרפון ור"ע עלייהו דר"א ליקשו נמי לר' יוסי הגלילי דאמר בחוץ פליגי ובע"מ מודו רבנן דשרי כל זה דקדק הרמב"ן ז"ל והעלה דבתרתי פליגי וגם על זה יש להקשות כמו שיבואר לקמן אי"ה. והנלע"ד ליישב בענין זה בהערה אחת והיינו דמקשו התוס' בסמוך בד"ה רבא כר' ינאי וז"ל וא"ת כיון דר"א מקרא יליף הנהו זקנים מה משיבין על דבריו דגזירת הכתוב הוא עכ"ל ויישבו בדוחק ולדרכינו א"ש למאי דפרישית לעיל דמפשטיה דמימרא דר' ינאי משמע דהא דדריש ר"א קרא דלאיש אחר להתיר בחוץ ע"כ היינו משום דע"מ לא איצטריך קרא דמסברא שרי וע"כ היינו משום דלית ליה כלל הני פירכי דר"ט ור"ע דאי ס"ד דאית ליה הני פירכי הו"ל לאוקמי שריותא דקרא דלאיש אחר בע"מ ואיצטריך לאפוקי מהני פירכי שיש לאסור מסברא אע"כ דלא חשיב ליה הני פירכי כלל כדפריך רבא בשמעתין וע"כ מוקי לשריותא דקרא בחוץ משא"כ הני תנאי ר' טרפון ור"ע גופיהו דאית להו ע"מ יש לאסור מסברא טפי מחוץ וא"כ מקשו שפיר לר"א דשרי בתרווייהו דנהי דדריש קרא דלאיש אחר להתירא אכתי אית לך לאוקמי בחוץ ולא בע"מ דאיכא הנך טעמי לאיסורא משא"כ ר"ט ור"ע לא מצי לאקשויי לאינך זקנים דסברי בחוץ פליגי ובע"מ מודו רבנן דשרי דודאי שפיר קאמרי הנך זקנים דלרבנן בע"מ שרי משום דע"כ רבנן נמי דרשי קרא דאיש אחר להתירא דלאיסורא לא איצטריך לא בחוץ ולא בע"מ משום הנך פירכי ואף שכתבתי לעיל דאיצטריך לאסור בחוץ דלא נילף מקידושין דמהני ע"כ מדרשא דאשת שני מתים אין זה מוכרח לפמ"ש התוס' בשמעתין דאפשר דדרשא דשני מתים לאו מדאורייתא היא ועוד דכיון דאיכא הנך פירכי לא איכפת לן בהקישא דויצאה והיתה דהא עיקר הקישא למילי טובא אחריני אתי אע"כ דלרבנן נמי קרא להתירא אתי וא"כ טפי יש להתיר בע"מ מבחוץ דהא בחוץ נמי אית להו פירכא והך פירכא חשיב להו טפי ועוד דבחוץ איכא נמי שיורא בגט וע"כ מוקי לשריותא דקרא בע"מ ומש"ה לא מקשו ר"ט ור"ע לרבנן אלא לר"א דוקא נמצינו למידין דהנך תנאי דסברי בחוץ פליגי שפיר סברי דבע"מ רבנן נמי מודו אי משום דלית להו הנך פירכי דר"ט ור"ע או דאית להו אפ"ה שרו מקרא דלאיש אחר דהא לאיסורא לא איצטריך אי ס"ל הנך פירכי והיינו נמי טעמא דר' ינאי דדריש לרבנן קרא לאיסורא ולא להתירא דע"מ היינו משום דר' ינאי סובר כר' יוסי דאמר רואה אני את דברי ר"א מדברי כולן אלמא דלית להו הנך פירכי והיינו כדאמר רבא דאית להו פירכא וא"כ לא איצטריך קרא להתירא אלא לאיסורא וע"כ יסבור ר' ינאי דהיינו משום דבקדושין מהני דאשת שני מתים דאורייתא ואיצטריך קרא לאיסורא לאפוקי מהקישא דויצאה והיתה ואי תיקשי א"כ דר' ינאי אית ליה כר"י דאמר רואה אני את דברי ר"א בן עזריה מדברי כולם א"כ אמאי לא דריש כולה מילתא כר"א בן עזריה מדכתיב כריתות הא ליתא דכיון דר' ינאי ע"כ סבר דטעמא דר"א דשרי בחוץ היינו מדרשא דלאיש אחר דמייתרא ליה וא"כ אי ס"ד דרבנן דר"א דרשי כריתות לכדראב"ע א"כ קרא דלאיש אחר מאי עבדו לה אע"כ דכרת כריתות לא דרשי. אלא דבהא לחוד סובר ר' ינאי כר' יוסי דאמר רואה אני את דברי ראב"ע מדברי כולם לענין דלית להו הנך פירכי דזקנים כנ"ל נכון דלפ"ז מימרא דר' ינאי אתיא לגמרי כמ"ד נמי לכולהו אית להו פירכי. ולפ"ז יפה כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל והתוספות בשמעתין דלמסקנא רבנן נמי מודו בע"מ דשרי משום דלית להו פירכי דר"ט ור"ע כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוס' בד"ה ועמדה ונשאת כו' וא"ת והלא אין נשואין חלין כו' משמע דבע"מ שלא תנשא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל והכא נמי בע"מ שלא תינשא גרידא מיירי דאי בע"מ שלא תינשאי ולא תיבעלי מאי קאמר הרי שהלכה זו וניסת לאחד מן השוק הא אף לר"מ אסורה לינשא לאחד מהשוק דחיישינן שמא לא תקיים תנאיה ותבעל לו באונס כו' עכ"ל ובמחילה מכבודו לא דק שפיר דודאי מצינן לאוקמי מילתא דר"ט ור"ע אפי' בע"מ שלא תינשאי ולא תיבעלי דנהי דמדרבנן אסורה לינשא לא' מן השוק מ"מ מדאורייתא מיהא שריא דהאי חששא שמא לא תקיים תנאה חששא דרבנן בעלמא היא משא"כ הנך תנאי דברייתא מדאורייתא איירי כדקאמרי הא למדת שאין זו כריתות וא"כ שפיר קאמרי הרי שהלכה זו ועמדה ונישאת כיון דמדאורייתא שריא וכיון דע"כ מדאורייתא אין זה כריתות דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פסול א"כ אף לאחר שהחמירו חכמים ואמרו שלא תינשא לאחר אפ"ה לא מקילינן בה מהאי טעמא לומר דליהוי גיטא כיון דמן התורה אין זה גט. ותדע דהכי הוא שהרי לפי מ"ש לעיל בשם התוספות דיבמות דף י' שכתבו דאפי' בלא תינשא גרידא אסורה לינשא משום האי חששא שמא לא תקיים תנאה וכבר כתבתי שהיא שיטת הגאונים ושני הדיעות הובאו בש"ע סי' קמ"ג סעי' ט"ז ולפ"ז ע"כ הא דקאמר ר"ע הרי שעמדה וניסת היינו כדפרישית דאיהו מדאורייתא איירי דלא שייך האי חששא אלא מדרבנן ואפ"ה מקשו התוס' שפיר דהא דקאמר ר"ע ועמדה וניסת משמע דדרך נשואין איירי ואע"מ שלא תינשא גרידא קאי ומקשו שפיר הא לא הוו נישואין כלל. מיהו בעיקר קושיית התוס' כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שיש מתרצים בענין אחר דכיון שלא חלו הנשואין כלל א"כ מעיקרא כי אתני הבעל אהני נשואין איכוון. אלא שהקשה על זה דא"כ באבא ואביך נמי אמאי הוי גט אפי' נישאת להם ולענ"ד דשאני אבא ואביך כיון דבלא תנאי לא שייכי בה נשואין א"כ לא הוי תנאי כלל וכמפליגה בדברים משא"כ בתנאי שלא תינשא לפלוני דלולא התנאי היתה מותרת וא"כ הוי תנאי מעליא ואף שלא חלו הנשואין מצד התנאי אפ"ה איהו מיהו להנך נישואין איכוון כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהכא עברה וניסת לאחר מיתת המגרש קאמר כו' עכ"ל. גם בזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שהגאון ר' שמעון קיירא בעל הלכות גדולות כתב דבכה"ג לא נתבטל הגט למפרע ע"ש:

גמרא דבר אחר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן כו' ולכאורה קשה למה הוצרך לאוסרה עליו דבלא"ה אסורה עליו משום גרושה וכ"ש דהכא ר"ע קאמר הא מילתא ואיהו גופא ס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ לא הוי שיור בגט כה"ג כדתנן לקמן במשנה דאם אמר חוץ ממי שאין לה עליו קידושין לא הוי שיור אלא דאכתי מייתי ר"ע שפיר ק"ו דאפי' היכא דאיכא צד גירושין הקל אסורה לכהן כ"ש בע"מ דאסורה לכל מצד אשת איש החמורה ודו"ק:

שם אילימא בחוץ מישרי שרי ר"א דתניא מודה ר"א כו' אלא בע"מ. והקשה הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל כיון דלמאי דמוקי למילתא דר' טרפון בע"מ א"כ ע"כ ליתא להאי ברייתא דמודה ר"א כל עיקר דהא האי ברייתא כמאן דמוקי בחוץ אתיא א"כ מאי הוצרך לאוקמי מילתא דר"ט בע"מ לוקמי בחוץ ולית ליה האי ברייתא וליכא למימר דאע"ג דליתא לברייתא אפ"ה מסברא יש לנו לומר כן דמודה ר"א בכי הא הא נמי ליתא דהא ר"א בר' שמעון פליג לקמן אהא דמודה ר"א ומחמת כן רצה הרשב"א ז"ל לפרש דר' טרפון סבר דבתרתי פליגי וא"כ אית ליה לר"ט האי ברייתא דמודה ר"ע ע"ש באריכות. ולענ"ד אכתי קושיא השניה במקומה עומדת דמעיקרא מאי מקשינן לר' טרפון מהאי ברייתא דמודה ר"א כיון דאשכחן דר"א בר"ש פליג בהדיא ואיכא למימר דר"ט כראב"ש ס"ל. ולענ"ד יש ליישב לפי השיטה שכתבתי ולמאי דבעי למימר דר"א שרי אפי' בחוץ ע"כ צריך לומר דמודה כשניסת לא' מן השוק ונתארמלה שמותרת לזה שנאסרה עליו והיינו מהטעם שכתבתי דהני תנאי כר' ינאי סבירא להו כדמסיק רבא לקמן וא"כ מאן דאית ליה דשרי ר"א בחוץ היינו משום דדריש קרא דלאיש אחר וא"כ אי ס"ד דהאי פירכא דפריך ר' טרפון שייך אפי' בחוץ א"כ תיקשי לר"ט האי קרא דלאיש אחר מאי עביד לה דלאיסורא לא איצטריך דבלאו הכי מסברא דר"ט יש לאסור בין בחוץ בין בע"מ אע"כ דהאי פירכא דר"ט לא שייך בחוץ ושפיר איצטריך קרא לאסור בחוץ כי היכי דלא נילף מקידושין או משום דמסברא לא חיישינן לשיור בגט ואיצטריך קרא וא"כ מקשה הש"ס שפיר מאי מקשה לר"א בחוץ. ומשני הש"ס דר"ט סובר דר"א ורבנן פליגי. והשתא דאתינן להכי מצינן ליישב מה שהקשו התוספות לקמן בד"ה מודה רבי אליעזר למאן מודה דהא דרבנן לא הוי גט ולמאי דפרישית איכא למימר דמאן דמוקי לפלוגתייהו בע"מ מצי סבר דבחוץ כ"ע מודו דשרי דע"מ גרע טפי מחוץ משום פירכא דר' טרפון ועוד דאיכא למימר דקרא לאיש אחר אפילו לרבנן לא איצטריך לאסור בחוץ דמסברא יש לאסור אע"כ דלכ"ע להתירא אתי ומוקי רבנן קרא לחוץ דלא שייך פירכא דר"ט. והשתא אתי שפיר הא דקתני מודה ר"א דפשיטא דלרבנן ע"כ שרו בכה"ג מדאסרי בע"מ וע"כ מוקי קרא להתירא דחוץ והיינו ע"כ משום דחוץ עדיף טפי דלא שייך האי פירכא משום דמותרת לאחר שנתארמלה כנ"ל ולקמן אפרש בזה בדרך אחר ודו"ק:

שם נענה ר' עקיבא כו' אי הכי בכולהו תנאי דעלמא לא תינסיב. ולכאורה יש לתמוה באמת מ"ט דר"ע אם לא שנאמר באמת דר"ע סובר דבכולה תנאי שהם בשב ואל תעשה אסורה להינשא ולא הוי גט כלל וזה דוחק לכך נראה דר"ע סובר דכאן יש לחוש טפי שתינשא לאחר שתתאלמן או תתגרש מהשני דלא מסקא אדעתה דאכתי אגידא ביה בראשון ותדע דהא לפי האמת בחוץ כה"ג מותרת ואע"ג דר"ע מדאורייתא איירי אפשר דמדאורייתא נמי חיישינן בהכי ולא אמרה תורה כריתות שתוכל לבא בנקל לידי פסול אלא דרבא לית ליה האי סברא. ולפ"ז אתי שפיר נמי הא דמקשינן ובמאי אילימא בחוץ מישרא שרי ר"א דתניא ומקשו הרשב"א ומהרש"ל ומהרש"א ז"ל ותיפוק ליה דבחוץ לא שייך האי פירכא דר"ע שהרי אין הגט בטל למפרע ולמאי דפרישית אתי שפיר דאי לאו דמודה ר"א הוי שייך פירכא דר"ע אפילו בחוץ שלאחר שתינשא לשני ותתאלמן או תתגרש תינשא לזה שנאסרה ולא מסקא אדעתה שאסורה לו וא"כ הוי בנים ממזרין מזה שנאסרה עליו והא דנקיט ר"ע נמצא הגט בטל ובניה ממזרין מהשני היינו פירכא דעל מנת אבל לעולם ס"ד דבחוץ נמי פריך ר"ע ומש"ה מייתי מההיא דמודה ר"א כן נ"ל וק"ל:

דף פג עמוד ב

גמרא ור' עקיבא אי חוץ ס"ל כו' ר"ע שמיע ליה דאיכא דאמר חוץ ואיכא דאמר על מנת כו'. והקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הרמב"ן ז"ל דבתרווייהו פליגי א"כ מאי מקשה הא שפיר פריך ר' עקיבא אתרוייהו ולענ"ד לא ידעתי מאי ענין קושיא זו לשיטת הרמב"ן ז"ל דבלא"ה מצינו למימר דר"ע שמיע ליה דר"א אפילו בחוץ שרי וא"כ כ"ש לעל מנת ואיהו גופא מטעמא דנפשיה אסור בתרווייהו. ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעולם לא משמע לן דליפלגו תנאי מסתמא בתרי מילי דהוו מתרי טעמי אם לא היכא שמפורש כן בהדיא אלא דמאן דס"ל הכא דפליגי בתרווייהו והיינו משום דתרתי מחד טעמי אתיין דמסברא בחוץ אסור ובע"מ שרי אלא דפליגי בקרא דלאיש אחר דר"א משמע ליה דרשא להיתירא וע"כ לחוץ אתי ורבנן משמע להו קרא לאיסורא וע"כ לע"מ אתי נמצא לפ"ז לר"ע דאית ליה פירכי בתרווייהו דמסברא ודאי אסירי לקושטא דמילתא א"כ ע"כ דלא משמע ליה קרא דלאיש אחר כלל להתירא ולאיסורא נמי לא דהא לא איצטריך ומקידושין נמי לא מצינן למילף כיון דאית ליה פירכא והקישא לאו להכי אתי אע"כ דלא דריש כלל להאי קרא דלא משמע ליה וא"כ אי שמיע ליה דשרי ר"א בחוץ היינו כדר' יוחנן דמאיסור כהונה יליף ולפ"ז לא מצינן למימר לר"ע דפליג אדר"א בתרתי דא"כ הו"ל תרי מילי בתרי טעמי ומש"ה לא משמע לתלמודא הכי ומוקי למילתא דר"ע דאיכא דשמיע ליה חוץ ואיכא דשמיע ליה ע"מ כן נ"ל נכון בעזה"י. והא דקאמר בסמוך רבא כר' ינאי משום זקן אחד מתני ופריך אדר' עקיבא היינו דרבא קאמר דפירכא דר"ע לאו פירכא היא לר"א דטעמא דר"א כר' ינאי משא"כ ר"ע גופא ע"כ סבר דטעמא דר"א לאו כדר' ינאי אלא כדר' יוחנן ודוק היטב:

תוספות בד"ה רבא כר' ינאי כו' וא"ת א"כ תיקשי לר' יוחנן דפליג לעיל אדרבי ינאי כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דהא רבי עקיבא נמי ע"כ לא ס"ל דטעמא דר"א כר' ינאי דהא לא משמע ליה כלל דרשא דלאיש אחר דא"כ איהו גופא במאי מוקי לה אע"כ סובר ר"ע דטעמא דר"א כרבי יוחנן א"כ ר' יוחנן סבר בהא כר"ע ודוק. וקושיא השנייה שהקשו התוספות מה משיבין הזקנים על ר"א דגזירת הכתוב כבר נתיישב' לעיל בשיטתינו בעזה"י:

בד"ה מודה ר"א תימא למאן מודה דלרבנן דפליגי עליה לא הוי גט כלל כו' עכ"ל. וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש וכבר כתבתי מה שנלע"ד בזה עיין עליו. ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר דלרבנן נמי שייך הא מילתא כשגירשה בחוץ ונתארמלה ממנו דודאי לרבנן שרי אע"ג דלכאורה יש סברא לאסור ולגזור בחוץ אטו על מנת שאם ניסת לשני ונתארמלה אסורה לינשא למי שנאסרה עליו ומצינן לקמן גבי כתבו וחזר ומחקו דגזרינן ע"מ אטו חוץ אלא דלא שייך לגזור בכה"ג כיון דבחוץ לא הוי גט כלל ובע"מ הוי גט כדמוכח לקמן מההיא סוגייא דכתבו וחזר ומחקו כמו שאפרש שם בעזה"י אלא דלר"א דסובר דבחוץ נמי הוי גט א"כ ס"ד דכשניסת לאחר ונתארמלה ואח"כ מת בעלה הראשון שגירשה איכא למימר דאסור דגזרי' חוץ אטו ע"מ כדגזרינן לקמן ע"מ אטו חוץ היכא דבתרווייהו הוי גיטא קמל"ן דאפ"ה מודה ר"א דלא גזרינן כה"ג וכמו שאפרש לקמן בסוגייא דכתבו וחזר ומחקו בעזה"י כנ"ל נכון ודו"ק:

דף פד עמוד א

גמרא א"ל רבא לו הוא דלא תינשא הא לאחר תינשא והא בעי קיומי לתנאה. והקשו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל מאי ס"ד דרבא דרב נחמן ס"ל דלאחר תינשא הא ר"נ גופא הדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא משום דקשיא ליה משום גזירה לא מפקינן ושרינן אשת איש לעלמא א"כ משמע להדיא דר"נ סובר דאם ניסת לאחר תצא ע"ש בדבריהם ולענ"ד נראה ליישב משום דלכאורה מוכח להדיא מברייתא דא"א לומר דאם ניסת לאחר תצא דא"כ לא התירה בגט זה לשום אדם כ"א לפלוני וה"ל שיור בגט ומ"ש מאם אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דלא הוי גט כ"ש הכא שלא התירה אלא לאדם א' וליכא למימר דשאני הכא דמותרת לכל אדם אחר שתנשא לפלוני ותתאלמן או תתגרש הא ליתא דהא בתנאי דחוץ מפלוני נמי מותרת לפלוני אם ניסת לא' מן השוק ונתאלמנה או נתגרשה אע"כ דאיכא למימר דתנא דברייתא סובר דאף לאחר תינשא. אלא דאכתי איכא למידחי דלעולם אסורה לאחר ואפ"ה הוי גט כיון שהתנה בלשון תנאי כמ"ש התוספות בריש פירקין וכשיטת הסוברים בע"מ מודו רבנן דשרי אלא דלפ"ז קשיא להיפך אמאי קתני בברייתא ע"מ שתנשאי לפלוני ה"ל למימר דאפילו אמר לה ע"מ שלא תינשאי אלא לפלוני אפ"ה אסורה לינשא לפלוני משום האי גזירה שמא יאמרו נשותיהם נותנין במתנה והוי רבותא טפי שאפילו לא התנה בפירוש שתינשא לפלוני אפ"ה אסורה לו וליכא למימר דאין ה"נ דשרי בכה"ג דלא שייך האי גזירה שמא יאמרו כיון שלא התנה בפי' שתנשא לו הא ליתא דבש"ע סי' קמ"ג איתא להדיא דכל היכא דאיכא צד הוכחה שגירשה כדי שתנשא לפלוני אסורה לו משום שמא יאמרו והשתא א"ש הא דאמר ליה רבא לר"נ כיון דלאוקימתא בתריית' דר"נ לא אתי ברייתא לאשמעינן אלא שאסורה לינשא לפלוני א"כ אמאי נקיט ע"מ שתנשא לפלוני ה"ל למיתני רבותא טפי אפילו אמר ע"מ שלא תינשא נמי אסורה לו אע"כ סבר רבא דר"נ סובר דלא שייך למינקט בכה"ג אם ניסת לא תצא דודאי תצא דלא הוי גט כלל כיון שלא התירה לשום אדם אלא לפלוני הוי שיור בגט וסובר דבע"מ נמי סברי רבנן דהוי שיור בגט מש"ה קתני למילתא בע"מ שתנשא לפלוני דבכה"ג אם ניסת לפלוני לא תצא דמשום גזירה לא מפקינן ומשום שיור בגט נמי ליכא משום שהיא מותרת לינשא לאחר מיד באופן שתתגרש ותינשא אח"כ לפלוני כמ"ש מהרש"א ז"ל וא"כ מקשה רבא שפיר דא"א לומר כן כיון דלאו בדידה תלי' לאיגרושי מש"ה מוקי לה רבא במילי אוחרי דברייתא אתא נמי לאשמעינן הא גופא דלאחר נמי לא תנשא ואם ניסת תצא מה"ט גופא דלאו בדידה תליא לאיגרושי ואפ"ה אם ניסת לפלוני לא תצא דלא הוי שיור בגט משום דתנא דברייתא סובר דע"מ לא הוי שיור והא דלא קתני ע"מ שלא תנשא אלא לפלוני משום דהתם ליכא רבותא בהא דלא תנשא לאחר ואם ניסת תצא דמילתא דפשיטא היא כיון שכן התנה הבעל מש"ה קתני ע"מ שתנשא לפלוני דאשמעינן תרתי בין במה שאסורה לאחר ואם ניסת תצא ובין במה שאסורה לפלוני ואם ניסת לו לא תצא כנ"ל נכון ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י בד"ה הא לאחר ודוק היטב:

תוס' בד"ה הכא בדידה קיימא לאיגרושי אע"ג כו' לא הוי אשת איש לזה שניסת לו עכשיו כו' עד סוף הדיבור. עיין בזה במהרש"א ובאמת שכל הדרכים שכתב הם בחזקת תקנה לקיים דברי התוספות אמנם לענ"ד עיקר כפי הגירסא של מהרש"ל ז"ל וכך מצאתי בנוסחא ישנה דפוס וויניציאה וכוונתם כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם ר"י בעל התוספות דלא הוי א"א לזה האמצעי והיינו שלא חלו הקידושין שלו כלל כיון שא"א לקידושיו שיחולו אא"כ תינשא לפלוני ואי אמרת שאם תינשא לפלוני יחולו קידושי האמצעי למפרע א"כ קידושי פלוני לא חלו נמצא דלפ"ז לעולם לית לן למימר דחלו קידושי האמצעי וכפנויה היא לגביה וע"ז כתבו דשפיר תוכל לקיים תנאה לענין שיחולו קידושי האמצעי והיינו אם ימות הבעל הראשון או יגרשה בגט כשר ואף שכתבתי לעיל שרוב הפוסקים ככולם כתבו דלאחר שכבר גרשה הראשון בגט כשר ע"י תנאי דע"מ שהוא כמעכשיו שוב אין יכול לגרשה שנית ולבטל התנאי וכ"כ הטור והש"ע (סי' קמ"ג) בפשיטות מיהו סבר' דשיטת ר"י בעל התוס' אינו כן לפי מה שנראה מדבריו לעיל דף פ"ב ע"ב סוף דיבור המתחיל אפילו לא נתגרשה שאפילו אם ניסת לאחר אפ"ה יכול בעלה הראשון להתירה בגט למי שנאסרה עליו וכ"ש הכא דלסברת התוספות עכשיו לא חלו קידושי האמצעי עדיין ואכתי אגידא בבעל הראשון ויכול לגרשה מחדש ולהתירה לכל אדם ויחולו קידושי האמצעי כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ואי הוי מפרש בדידה קיימה לאיגרושי ולאינסובי דודאי אין בידה שישאנה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהא אליבא דרבא קיימינן הכא ואיהו קאמר בסמוך שבידה להינשא והיינו דאפשר דמשחדא ליה בממון כו' ע"ש ואני תמה על פה קדוש שיאמר כן דרבא לא קאמר בסמוך אלא לענין דלא מיקרי תנאי שא"א לקיימו ולומר שהוא כמפליגה בדברים דכיון שאפשר לתנאי שיקויים בשום צד ה"ל תנאי מעליא ולא הוי גט אא"כ תקיים התנאי אבל להקל בשביל כך ולומר שתינשא לאחר על סמך שתקיים התנאי ותינשא לפלוני ע"י ממון ודאי אינו עולה על הדעת כלל דדלמא אף אי יהבית ליה תרקבא דדינרי לא יתפייס לישאנה וזה ברור וק"ל:

רש"י בד"ה אין חוששין כו' אבל אמר לה ע"מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך כו' עכ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ואינו מחוור דע"מ שלא תבעלי לפלוני דמי לע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני דהוי גט וע"ז כתב מהרש"א ז"ל דלא קשה מידי דע"מ שלא תשתי יין בידה לקיים משא"כ בתנאי שמא תבעלי לפלוני אין בידה לקיים דשמא תבעל באונס כו' ע"ש. ולענ"ד עדיין לא סרה בזה קושית הרשב"א על פרש"י ז"ל דעיקר קושיית הרשב"א על מה שכתב רש"י דאינו גט משמע דלא הוי גט כלל דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך דלא הוי כריתות כלל וע"ז כתב הרשב"א ז"ל דלא דמיא אלא לע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ואי משום דהכא חיישי' שמא תבעל באונס האי חששא לא הוי אלא מדרבנן לענין שאסורה לינשא כל ימי חיי פלוני אבל לעולם מיהא גט מעליא הוי לאחר מיתת פלוני וכן בחייו לענין יבום וזה ברור בכוונת השגת הרשב"א ז"ל על שיטת רש"י ז"ל וכבר עלה בלבי ליישב שיטת רש"י על דרך שיטת הרמב"ם ז"ל שהביאו הרשב"א והר"ן ז"ל דאפי' בע"מ שלא תינשא לפלוני לא הוי גט אא"כ קצב זמן אבל בדלא קצב זמן דמי לע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם דלא שייך לדמות לע"מ שלא תשתי יין כל ימי פלוני דאפשר שתשתה לאחר מיתת פלוני משא"כ הכא א"א לה לינשא או להיבעל לפלוני ע"ש וכן נ"ל לכאורה אלא דלשון רש"י שכתב שמא תיבעל לו לא משמע כן וצ"ע ודו"ק:

דף פד עמוד ב

גמרא כתבו בתוכו אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן פשיטא מהו דתימא כו' ורבא אמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' ע"פ נמי פסול. ונראה לכאורה משיטת רש"י דלפני התורף אפי' ע"פ פסול מדינא שהגט נכתב ע"מ כך ולא נכתב לשם כריתות וכ"כ התוס' להדיא בד"ה אבל לפני התורף וכבר הקשה הר"ן ז"ל א"כ ליגזור נמי ע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף כי היכי דגזר רבא בכתב והרשב"א ז"ל בחידושיו יישב על נכון ואבאר לשונו בסמוך בלשון התוספות:

אמנם עדיין קשיא לי כיון שהטעם שלא נכתב לשם כריתות א"כ לאחר התורף נמי ליפסול שהרי העדים חתמו ע"מ כן ולא הוי לשם כריתות ונהי דאיכא לאוקמי כר"א דעדי מסירה כרתי ולא בעי חתימה לשמה מדאורייתא מדרבנן מיהא בעי כדמסקינן בריש מכילתין ולכאורה היה נ"ל דהא דמכשרינן בלאחר התורף היינו כשחזר ומחקו קודם שחתמו העדים או בגט שאין עליו עידי חתימה כלל דכשר למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב להדיא דאף למאי דקי"ל כר"א דפוסל בכל התנאים שנכתבו בגט ואפ"ה כתב דלאחר התורף כשר בין אם נכתב התנאי קודם שחתמו העדים בין לאחר שחתמו העדים וא"כ קשה טובא אמאי מכשיר כשנכתב קודם שחתמו העדים והרי חתמו שלא לשם כריתות. ועוד שהרמב"ם ז"ל כתב בחתימה שלא לשמה שקרוב להיות הגט בטל ומ"ש הכא דמיקל וכן קשה על הטור והש"ע שהעתיקו לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו:

אמנם לשיטת הרמב"ם נ"ל ליישב דאזיל לשיטתיה שענין פיסול התנאים בגט הם ספק גירושין וכתב ה"ה הטעם בשם תלמוד ירושלמי פ' כל הגט שהתנאים פוסלין משום דאין ברירה ולא מיקרי לשם כריתות והרמב"ם ז"ל מספקא ליה אי יש ברירה או לא מש"ה כתב דה"ל ספק גירושין ולפי דרכו של הרמב"ם ז"ל למדנו דנהי דמפרשינן בשמעתין טעם פסול התנאים דגזרינן ע"מ אטו חוץ והיינו לר' זירא ורב ספרא משא"כ רבא אפשר דלפני התורף לא שני לן כלל בין חוץ לשאר תנאים וכולהו פסולי משום ברירה והא דמפליג במתני' בין חוץ לשאר תנאים היינו דוקא לאחר התורף לאוקימתא דרבא דקי"ל כוותיה והדבר ידוע דאיפסקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא מספקא לן אי יש ברירה או לא ואזלינן לחומרא אבל בדרבנן קי"ל דיש ברירה אף לקולא וכמו שהארכתי בעזה"י פרק כל הגט דף כ"ו בסתירת שיטת מהרש"ל ז"ל. ולפ"ז א"ש דכיון דמתני' אתיא כר"א דע"מ כרתי וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלר"מ לא גרע ממצאו באשפה נמצא דיפה פסק הרמב"ם ז"ל דלפני התורף היא ספק מגורשת משום ספק ברירה בדאורייתא משא"כ לאחר התורף אע"ג שהוא קודם חתימת העדים מ"מ חתימת העדים לשמה היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה משא"כ בחוץ דלאו מטעם ברירה לחוד פסול אלא משום שאין זה כריתות דה"ל שיור בגט מש"ה פסול לגמרי אף לאחר התורף וכמו שאפרש בסמוך דהיינו דוקא כשנכתב בתוכו משא"כ בע"פ לא שייך לפסול אחר התורף. נמצא דכל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל ואפשר שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאפרש משא"כ לשיטת התוספות דודאי לא נחתו לטעמא דברירה מדמכשרי בפשיטות בכל שאר תנאים שנכתבו בגט ונתקיים התנאי וא"כ לדידהו הדרא קושיא לדוכתא מ"ש טופס ומ"ש תורף דהא אחר התורף נמי יש לפסול משום שחתמו העדים שלא לשם כריתות וכיון דבחוץ כה"ג הוי פסול גמור אף לאחר התורף אם כן בשאר תנאים לרבא נמי ליפסול אף לאחר התורף דנגזור אטו חוץ וצריך לומר דאיירי שחזר ומחקו קודם שחתמו העדים או שאין עליו עדים כלל וכן בהתנה בעל פה איירי שחזר וביטל התנאי דחוץ קודם שחתמוהו העדים או שהעדים אין יודעין כלום כן נ"ל והתמי' קיימת שהפוסקים לא חלקו בכך דלענ"ד הדבר ברור דהיכא שנכתב אף לאחר התורף ולא נמחק עד אחר שחתמו העדים ודאי יש לפסול לשיטת רש"י ותו' דבכה"ג לא נכתב לשם כריתות וצ"ע:

תוספות בד"ה מהו דתימא כו' ומ"מ אע"ג כו' לאחר התורף נמי פסול כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא עכ"ל. עיין מה שכתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה ולא ידעתי מאי דוחקיה דמהרש"א ז"ל שהרי דברי התוס' ברורין דר' זירא לא מצי סבר כרבא מדקאמר ומתניתין דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ איבעית אימא לפני התורף ורבנן משמע דלישנא דר' זירא הוא גופא ואי כרבא ס"ל לא מצי לאוקמי מתניתין בלפני התורף דא"כ מאי אירי' כתבו בתוכו בע"פ נמי פסול ואף אם נאמר דהאי איבעית אימא לישנא דתלמודא אליבא דר' זירא אפ"ה משמע דתלמודא סבר דר' זירא כרב ספרא ואולי לזה נתכוון מהרש"ל ז"ל שכתב שכן משמעות התלמוד ובעיקר דברי התוס' שכתבו בפשיטות דבכתבו בתוכו וחזר ומחקו אפילו לאחר התורף פסול אפילו לרב ספרא ור' זירא ולא כתבו הטעם והבינו המפרשים דטעמייהו דגזרינן טופס אטו תורף ולכך הקשו מה שהקשו כמו שאפרש בסמוך בלשון התוס' בד"ה שתוקי שתקוה. מיהו לענ"ד נראה ברור שא"א לפרש כן כוונת התוספות דלא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד כיון דרבי ספרא כרבי זירא דרבנן לא גזרי כלל אפילו לפני התורף ע"מ אטו חוץ אלמא דלא גזרי אפילו חדא גזירה וכ"ש דלא שייך לגזור טופס אטו תורף אפילו בחוץ כמו שאפרש והאי גזירה דטופס אטו תורף קילא טובא לכך נראה דפשיטא להו להתוס' דבתנאי דחוץ שכתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו לא שייך כלל לחלק בין טופס לתורף דכיון שכתבו בגוף הגט דבר שמבטל ועוקר הגט אין זה טופס אלא תורף ועקירת הגט לגמרי וכיון שנתבטל בכתיבת חוץ תו לא מהני מה שחזר ומחקו דאפילו לרב נחמן דס"ל בפרק השולח בגט שנתבטל דחוזר ומגרש בו וקי"ל כוותייה היינו כדמפרש טעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה משא"כ הכא שכתב בגוף הגט דבר המבטלו נראה דכ"ע מודו דאין חוזר ומגרש בו דמעשה מבטל מעשה ונתבטל כתב התורף לגמרי כנלע"ד ברור ועיין בסמוך:

בד"ה שתקי שתקוה לבעל כו' בכל שאר תנאים איירי כדפי' בקונטרס ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ לרבנן דרבי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא לקמן איירי שנכתב התנאי בגוף הגט משא"כ הכא דאיירי בע"פ מנא לן דגזרינן ע"מ אטו חוץ וליכא למימר דלהתוספות לפני התורף לא שני להו בין כתבו בתוכו לבע"פ דאידי ואידי בחוץ פסולי מדינא שלא נכתב לשם כריתות כמ"ש להדיא בד"ה אבל ומש"ה גזרינן בתרווייהו ע"מ אטו חוץ לרבא דלרבנן נמי גזרינן מיהא חדא גזירה דא"כ תיקשי בחוץ גופא אמאי לא גזרינן בע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף דחדא גזירה היא וכדגזרו בכתבו בתוכו טופס אטו תורף וכן הקשה הר"ן ומהרש"א ז"ל. אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב להיפך מדברי התוספות דנהי דבכתבו בתוכו גזרינן ע"מ אטו חוץ אבל בע"פ אע"ג דלפני התורף בחוץ פסול מדינא אפ"ה לא גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף ולא ע"מ אטו חוץ דדוקא לענין הכתיבה שייך לגזור דכתיבה מילתא דאלים טפי שייך לגזור משא"כ בע"פ. אלא שפקפק בזה דאפשר דנהי דלא שייך לגזור לאחר התורף דבע"פ אטו לפני התורף כדגזרינן בכתיבה אפ"ה לענין גזירת ע"מ אטו חוץ שניהם שוין וכל זה נלע"ד דוחק וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב ליישב דודאי בע"פ לא שייך לגזור אחר התורף אטו לפני התורף משום דלפני התורף בע"פ גופא לא מיפסל מדינא היכא שחזר וביטל התנאי דחוץ משא"כ הכא בשתקי שתקוה איירי שלא חזר בו ומש"ה גזרינן ע"מ אטו חוץ דכשלא חזר בו אפילו בע"פ פסול בחוץ מדינא לפני התורף ע"ש באריכות. ולא זכיתי להבין דבריו בזה דאי כשלא חזר בו א"כ לאחר התורף נמי לגזור ע"מ אטו חוץ דבחוץ ודאי פסול מדינא אף לאחר התורף כשלא חזר בו ועומד בתנאי בשעת נתינה וע"כ דאיירי שבשעת נתינה מסר לידה סתם ואמר הרי את מותרת לכל אדם כדינו וא"כ הרי חזר בו ואפילו אם אמר לפני התורף נמי כשר מדינא בכה"ג לשיטת מהרש"א ז"ל ועוד דלקצת פוסקים אפילו בא"ל בשעת נתינה הרי זה גיטך נמי מיקרי חזרה מתנאו
ובר מן דין קשיא לי בשיטת מהרש"א ז"ל שכתב דבלא חזר בו איירי וגזרינן ע"מ אטו חוץ שלא חזר בו ולענ"ד נראה להיפך דלא שייך לגזור כלל אטו חוץ שלא חזר בו דכ"ע ידעי דגט פסול הוא. ותדע דממקומו הוא מוכרע מעיקר הדין השנוי במשנתינו כשמסר לה גט וא"ל חוץ מפלוני דפסלי רבנן ובדא"ל בשעת נתינה ע"מ שלא תנשאי לפלוני מודו רבנן דכשר לשיטת התוספות והרי"ף והרמב"ם וש"פ כמו שכתבתי לעיל באריכות ואמאי לא גזרו רבנן ע"מ שלא תנשאי אטו חוץ כי היכי דגזרו הכא בלפני התורף אפילו בכל התנאים ולהתוספות אפילו בע"פ גזרו לפני התורף ע"מ אטו חוץ. אע"כ דלא שייך לגזור כלל ע"מ אטו חוץ שלא חזר בו דכ"ע ידעי דהוי שיור בגט ולא מיחלף וכ"כ הרשב"א ז"ל אלא דעיקר הגזירה היינו משום חוץ שחזר ומחקו או כשאמר בע"פ לפני התורף גזרינן נמי ע"מ אטו חוץ להתוספות דחזר וביטל דבחוץ פסול להתוספות אפילו בע"פ וחזר וביטלו כיון שלא נכתב לשם כריתות וא"כ הדרא קושיית הר"ן ז"ל לדוכתא על שיטת התוספות דליגזור נמי בחוץ גופא לאחר התורף אטו לפני התורף אפילו בע"פ כיון דלפני התורף מדינא פסול בע"פ והנלע"ד דודאי לשיטת התוספות בחוץ לפני התורף אפילו ע"פ פסול מדינא כמ"ש להדיא בד"ה אבל שלא נכתב לשם כריתות ומש"ה פשיטא להו דגזרינן ע"מ אטו חוץ. והא דלא גזרינן בחוץ גופא לאחר התורף אטו לפני התורף היינו משום שאין מדמין גזירת חכמים זו לזו ונהי דע"מ אטו חוץ גזרו רבנן אפ"ה טופס אטו תורף לא גזרינן וטעמא רבה נמי איכא דלא שייך לגזור כה"ג בע"פ טופס אטו תורף ומשום שהסופר כתבו שלא לשם כריתות דהא אפילו לכתחלה התירו להסופר לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה ולא גזרינן טופס אטו תורף וכן במחובר וכתבו חרש שוטה וקטן לא גזרינן טופס אטו תורף לכמה אמוראי. והא דפסלינן בכתבו בתוכו וחזר ומחקו אפילו לאחר התורף כמו שכתבו התוס' בדיבור הקדום כבר כתבתי דהתם נמי לאו משום גזירה טופס אטו תורף אלא משום דמדינא פסול דתיכף שכתב התנאי דחוץ בגוף הגט אף בטופס נתבטל הגט לגמרי וה"ל כחספא בעלמא ותו לא מהני מה שחזר ומחקו כדפרישית. משא"כ כשלא נכתב בגוף הגט אלא בע"פ נהי דלפני התורף פסול משום שלא נכתב לשם כריתות אפ"ה באמר בע"פ בשעת כתיבת הטופס אין טעם לפסול שהסופר א"צ לכתוב הטופס אדעתא דבעל וכיון שחזר הבעל ובטל תנאו כשר לגמרי דטופס אטו תורף לא גזרינן כדפרישית כן נ"ל נכון וברור בעזה"י. אמנם ראיתי בספר בית שמואל שכתב בא"ע סי' קמ"ז להיפך ממה שכתבתי שהוא הפריז על המדה דאפילו תנאי דחוץ שנכתב לאחר התורף אף בלא חזר ומחקו נמי לא מיפסל מדינא לשיטת התוספות אלא מדרבנן ע"ש שכ"כ בשם הר"ן ז"ל בכוונת התוספות. ולענ"ד הוא דבר שלא ניתן ליכתב דבלא חזר ומחקו אין לחלק כלל בין טופס לתורף דכחספא בעלמא הוא הרי גט ושוברו עמו דאלת"ה א"כ אי נכתב שום תנאי בגט לאחר התורף היעלה על הדעת שאין צריכה לקיים התנאי מכ"ש הכא דגרע טובא טפי דתנאי דחוץ מבטל הגט לגמרי. אלא מה שכתב שם הר"ן ז"ל בזה דלאחר התורף אפי' בחוץ לא פסול מדינא כוונתו אחזר ומחקו דעיקר גזירה דע"מ אטו חוץ היינו מחוץ שחזר ומחקו כדפרישית וכמו שאפרש עוד בסמוך. והנלע"ד כתבתי בכוונת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

בד"ה כל התנאים כו' פי' בקונט' ואפילו נתקיימו התנאים כו' ואין נראה לר"י כו' וע"ק לר"י דא"כ אפילו ע"פ נמי נגזור כו' ובסמוך מכשיר ר' זירא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע להו בשיטת רש"י ז"ל דבתנאים דעלמא שנתקיימו גזרינן אטו תנאי דחוץ גרידא א"כ בפשיטות הוי להו להקשות דהא קמן דבעיקר הדין כשאמר לה בשעת מסירת הגט חוץ פסול ובע"מ מכשרינן לעיל אפילו בע"מ שלא תינשא לפלוני ולא גזרינן ע"מ אטו חוץ לכך נלע"ד דמעולם לא נתכוון רש"י ז"ל לכך אלא דאף לשיטתו לא שייך לגזור ע"מ אטו חוץ דכ"ע ידעי דחוץ הוי שיור בגט וגדולה מזו מצינו שלא גזרו חכמים בתנאי דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני או כל ימי חיי אטו כל ימי חייכי דלא הוי גט כלל אע"כ דלא שייך לגזור תנאי כשר אטו תנאי פסול. אלא עיקר הגזירה משום חוץ שחזר ומחקו או בע"פ לפני התורף שחזר וביטלו דבהא טעו דכיון שנמחק סברי דלא מיפסל וכמ"ש התוס' עצמם אלא דרש"י ז"ל סובר דפשטא דלישנא דברייתא איירי בכל התנאים אפילו אם נתקיימו ובכה"ג נמי שייך לגזור אטו חוץ שחזר ומחקו דמחיקת תנאי בחוץ דמי לנתקיים התנאי דשאר תנאים וראו חכמים להשוות מידותיהם שלא לכתוב שום תנאי בגט משום גזירה דחוץ שחזר ומחקו או בע"פ לפני התורף שחזר וביטלו. ואדרבא לשיטת התוס' קשיא לי דלמאי דמסקו דלא פסלינן בשאר תנאים אלא בחזר ומחקו דלא ליהני בהו מחיקה דא"כ אמאי קאמר רבא שתקי שתקוה לבעל וכתבו התוס' בדיבור הקודם דהיינו אפי' בכל התנאים ומאי חששא איכא בזה לשיטת ר"י דנראה דוחק לומר דאמר שתקי שתקוה שלא יזכיר שום תנאי ויחזור ויבטל התנאי דמהיכא תיתי נחוש לכך ועוד דה"ל גזירה לגזירה דגזרינן שלא יזכיר הבעל תנאי לפני התורף שמא יבטלנו וכשיבטלנו נמי לא מיפסל אלא משום שמא יבטלנו דחוץ ורבנן דרבי לא גזרי אף לרבא אלא בחדא גזירה, משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דכולהו חדא גזירה היא שלא יכתוב שום תנאי בגט ולא יזכרנו לפני התורף ל"ש ימחקנו או יבטלנו או יקיים התנאי וכולהו משום גזירה דחוץ שחזר ומחקו דמחיקה דחוץ היא קיומו כן נלע"ד נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוספות צ"ע ודוק היטב:

בא"ד ונראה לר"י דכל תנאים אם נתקיימו אפילו נכתבו בגט כשר כו' עכ"ל. ובירושלמי פ' כל הגט מצינו בהדיא להיפך דשם מבואר דכל התנאים פסלינן לגמרי משום ברירה והירושלמי הובא בחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל ובס' המאור ועיין בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל שפירשו על נכון ועוד הוספתי נופך משלי ואין כאן מקומו. אמנם כל הפוסקים דחו הירושלמי מחמת סוגייא דשמעתין דמשמע דמטעמא דגזרינן ע"מ אטו חוץ הוא ולא משום ברירה. אלא שהה"מ כתב שהרמב"ם ז"ל פסק כשיטת הירוש' וכ"כ בזה בשמעתין ועוד אפרש בסמוך ליישב הסוגייא ואפשר דרש"י ז"ל ג"כ לשיטה זו נתכוון:

בד"ה אבל לאחר התורף כו' נראה לרבינו יהודה כו' דבחוץ נמי ליכא פסולא דאורייתא כו' אבל נכתב אחר התורף כו' עכ"ל. לכאורה נראין הדברים כשיטת הבית שמואל שהבאתי בסמוך אלא דליתא דרבינו יהודא לא איירי בכל זה הדיבור אלא בחזר ומחקו שכן הוא לשיטת התוספות בדיבור הקודם וכבר כתבתי דלרש"י ז"ל נמי לא גזרינן בתנאים שנתקיימו אלא משום חוץ שחזר ומחקו וע"ז כתב שפיר דלאחר התורף אפילו בחוץ לא מיפסל מדינא כיון שאין דעת הסופר לשם תנאי משא"כ כשלא נמחק ודאי פסול מדאורייתא אף לאחר התורף דאף שלא היה דעת הסופר על כך בכתיבת התורף מ"מ פסול לגמרי דגט ושוברו עמו הוא דתנאי דחוץ מבטל הגט כנ"ל ברור:

דף פה עמוד א

תוס' בד"ה רבא אמר כו' כולה חדא גזירה היא עכ"ל. כתבו כן לשיטתם משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דבכל התנאים יש לפסול משום ברירה ובשיטת הירושלמי מצינן למימר דלרבי נמי לאו משום גזירה לגזירה הוא אלא דלפני התורף אין לחלק כלל בין חוץ לשאר תנאים אלא בכולהו פסול משום ברירה אלא דרבי גזר בהאי גזירה דברירה נמי לאחר התורף אטו לפני התורף ורבנן לא גזרי ונהי דר' זירא נקיט להדיא דגזרינן ע"מ אטו חוץ היינו משום דמוקי לברייתא לפני התורף ואפ"ה מכשרי רבנן אלמא דלא משמע להו בכה"ג טעמא דברירה. משא"כ לרבא דמוקי למתניתין וברייתא לאחר התורף א"כ אתי שפיר דכ"ע אית להו דלפני התורף פסול משום ברירה אלא דפליגי אי גזרינן בטעמא דברירה לאחר התורף אטו לפני התורף או לא משא"כ במתניתין דאיירי בחוץ מוקי לה רבא לאחר התורף דנהי דרבנן לא פסלי בכה"ג משום ברירה אפ"ה בחוץ פסול לגמרי שאין זה כריתות כלל וכחספא בעלמא הוא ל"ש טופס ל"ש תורף אבל לפני התורף לא מיתוקמא מתניתין דא"כ מאי איריא חוץ כל התנאים פסילי משום ברירה ומה"ט גופא דברירה יש לפסול אפילו בעל פה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא ולפ"ז יצדק היטב הא דאמרינן ואזדא רבא לטעמיה כן נ"ל נכון ואפשר שהיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל וראיתי להרב המגיד שכתב דלהרמב"ם ז"ל לאוקימתא דרבא לרבי לית ליה טעמא דברירה אלא ע"מ אטו חוץ ורבנן אית להו טעמא דברירה ואני משתומם על דבריו מי הכריחו לפרש כן דלפ"ז פליגי רבי ורבנן בסברות הפוכות. ולדרכינו אתי שפיר טפי דלר' זירא כ"ע לית להו טעמא דברירה ולרבא לכ"ע אית להו טעמא דברירה והא דאמרינן לרבי גזירה לאחר התורף אטו לפני התורף היינו נמי משום טעמא דברירה וכדפרישית ודוק היטב:

בד"ה תניתוה קטנה מתגרשת כו' וא"ת ודלמא מן האירוסין איירי וביש לה אב כו' עכ"ל. ונראה דלשיטת רש"י ז"ל לעיל דף ס"ד קודם שחזר בו דקטנה שיש לה אב אינה מתגרשת אלא ע"י אביה א"כ אין מקום לקושיית התוספות דלישנא דברייתא דהכא משמע דאתא לאשמעינן דאע"ג שנתקדשה ע"י אביה אפ"ה מתגרשת ע"י עצמה וכן נראה מלשון רש"י ז"ל כאן וא"כ ע"כ איירי באין לה אב אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו שם דרש"י עצמו חזר בו דאף ביש לה אב נמי מתגרשת ע"י עצמה וא"כ מקשו שפיר אלא דאף לפ"ז יש ליישב כיון דברייתא לא אתא לאשמעינן בהא אי מתגרשת ע"י עצמה או ע"י אבי' דהא סתמא קתני ואכתי לא שמעינן מידי אע"כ דאתא לאשמעי' דקטנה מתגרשת אע"ג דלא בת הויה היא כנ"ל ואפשר שהתוספות נתכוונו לזה בתירוצם וק"ל:

בד"ה חוץ מתרומתיך פי' בקונטרס כו' ואין נראה לר"י כו' וכי האי גוונא פי' בקונטרס עצמו גבי חוץ מירושתך כו' עכ"ל. ונראה שרש"י לא רצה לפרש כן בחוץ מתרומתיך דאיירי שהתנה עליה שעדיין תאכל בתרומה דא"כ התנה עליה בדבר שא"א לקיימו וה"ל כמפליגה בדברים לא מיבעי' לאביי דלעיל דבע"מ שלא תאכל בשר חזיר דה"ל מפליגה בדברים א"כ ה"נ דכוותיה אלא דאפילו לרבא דאמר אפשר דאכלה ולקייא אפשר דמודה הכא דה"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה דומי' דהרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ולא שייך הכא לומר לא תיכול ולא תיגרש דהא לא א"ל ע"מ אלא חוץ מתרומתיך נמצא שגירשה לגמרי אלא שהתנה שתאכל בתרומה וזה א"א לקיימו דמדאורייתא אסורה לאכול בתרומה כן נ"ל ואע"ג דהכא לא אמר ע"מ אלא חוץ אפ"ה נראה דשייך בזה לומר דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכמפליגה בדברים ומש"ה הוצרך לפרש בע"א שהתנה שאם תנשא לכהן לא תאכל בתרומה והתוספות לא משמע להו דה"ל כמפליגה בדברים כיון דאמר חוץ ודעתם רחבה מדעתינו וצ"ע:

דף פה עמוד ב

רש"י בד"ה אמר לה לאשתו לכתוב בגיטה כו' עכ"ל. וכן משמע מסוגיא דשמעתין דלענין לשון הנכתב בגט איירי אבל מלשון התוספות לעיל פרק הזורק דף ע"ח בד"ה אינו גט משמע דר"י מפרש שאמר לאשתו ממש והיינו לפי שיטתו שצריך לומר בשעת מסירת הגט הרי את מותרת לכל אדם וכמ"ש שם ע"ש:

בד"ה ולא ליכתוב איגרת דמשמע לשון גג עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב בשם הרי"ף ז"ל דאיגרת משמע אם זינתה מלשון גרגירא כלומר אם זינתה תהא מגורשת וה"ל תנאי בגט וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

בד"ה דמשמע למחר כו' זהו טופס הגט פטרית כו'. ודקדקו מזה דלרש"י ז"ל א"צ לכתוב הרי את מותרת לכל אדם אע"ג דבמשנתינו אמרו שזהו גופו של גט מ"מ מה שכותבין דתיהויין רשאה ושלטאה להתנסבא ה"ל כמו הרי את מותרת לכל אדם והרמב"ן ז"ל כתב דלא סגי באת רשאה להתנסבא שלא התירה אלא דרך נשואין ולא דרך זנות וה"ל כחוץ מזנותיך דמיבעיא לן לעיל ולא איפשטא מש"ה צריך לכתוב ג"כ הרי את מותרת לכל אדם דהיינו אף דרך זנותך. ולענ"ד יש לתמוה דמ"ש מחוץ מירושתך והפרת נדרך דמיבעיא לן ואפ"ה לא תקנו בזה שום לישנא יתירא אע"כ דלא מיבעיא לן לעיל אלא אם אמר בפירוש חוץ אבל מסתמא התירה לכל דבר וא"כ ה"נ לענין חוץ מזנותך וצ"ע, אלא דבלא"ה נלענ"ד דמלשון רש"י ז"ל אין הכרע דהא לא כתב ג"כ שמו ושם אביו ושם עירו ועירה וכן לא כתב הזמן אע"כ דרש"י לא נתכווין לכתוב אלא טופס הגט משא"כ כל הני דהוי להו תורף וא"כ יש לומר דה"ה לענין הרי את מותרת לכל אדם לא הוצרך לפרש שהוא תורף הגט כדאיתא לעיל דף כ"ו בגמ' כנ"ל וצ"ע:

גמרא דתיהויין ותצביין תלתא יודין. מה שאין כותבין די תהוי נראה משום שהתי"ו משמשת ג"כ לשון נסתר כאילו מדבר על אשה אחרת ונראה דלזה נתכוון בעל העיטור שכתב ואי כתב די תהוי את שרי הרי שדקדק לשון די תהוי את דוקא ומשמע לתלמודא דלשון די תיהוויין עדיף יותר כנ"ל:

דף פו עמוד א

משנה שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר. וכתבו התוס' בריש מכילתין דף ג' ע"ב דלמאי דמוקמינן בסמוך למתני' אליבא דרב כרבי מאיר דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר צריך לומר דבשלשה גיטין הללו כך היתה המטבע שלא יפסל ע"ש ולא פירשו טעמו של דבר ולענ"ד נראה לפרש לפי שיטת התוס' שם דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים הוי טעמא דחשיב כגט שאין בו זמן ע"ש וא"כ לרב דמוקי כרבי מאיר ומוקי נמי לההיא דיש בו זמן ואין בו אלא עד א' דהיינו כתב ידו ועד א"כ צ"ל דהאי נמי מיפסל משום דדמי לגט שאין בו זמן נמצא דלפ"ז דכל השלשה גיטין לרב היינו משום שאין בו זמן והשתא א"ש שלא תקנו בזה הולד ממזר שהרי מבואר ביבמות פרק האשה רבה דבכל הנהו שהחמיר ר"מ לומר הולד ממזר מזה ומזה היינו משום קנסא בעלמא דה"ל לאקרויי לגיטה ולפ"ז לא שייך לומר כן בגט שאין בו זמן לא מיבעיא למאי דקי"ל כר' יוחנן דתקנת הזמן שלא יחפה על בת אחותו א"כ אף אם נחמיר עליה בכל החומרות לא יועילו בתקנתן דאכתי יחפה על בת אחותו ולא יחוש לכל החומרות אך להציל את נפשה ממות ועוד שלא תבא לידי פסול ממזירות שלא תינשא בגט זה שנתן לה לפי שעה למלט ממות ואח"כ יגרשנה בגט כשר בצינעה או יחזור וישאנה. ומ"מ אהני תקנת חכמים בזה כדמסקינן לעיל בפרק המביא תנינא לעיל דף י"ז דאהני דלכתחילה לא תנשא וכמו שפרש"י שם דלא כתבי' ליה סופרי דיינים ולא חתמי עליה סהדי ואי תיקשי אכתי מה הועילו שיגרשנה בכתב ידו ולכאורה היא קושיא עצומה בעיקר שיטת התוס' אלא דצריך לומר בזה כדמשני הש"ס התם לרמאי לא חיישינן והיינו שיהא ניכר רמאות כזה ויחקרו היטב. וכן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש דלרמאי לא חיישינן ע"ש ואין להאריך כאן. סוף דבר דבמה שתקנו חכמים לכתחילה לא תנשא סגי לקיים תקנת חכמים בתקנת הזמן כסוגיית הש"ס להדיא וא"כ אין מקום להחמיר ולומר הולד ממזר כדפרישית. אלא דאפילו למ"ד משום פירות נראה שלא הוצרכו להחמיר כה"ג מטעם דאיבעי לאקרויי לגיטה דבלא"ה ודאי היא צריכה לאקרויי לגיטה בענין הזמן משום פירות שהוא לטובתה משא"כ בכל הני דמחמיר ר"מ כגון בשלום מלכות והיה במזרח דשם עיקר החששא בשגגת הסופר שלא יזהר בכך לכך הוצרכו להחמיר עליה כדי דליבעי ליה לאקרויי לגיטא כן נ"ל נכון בשיטת התוספות משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש בטעמא דכתב ידו משום דגזרינן משום כתב הסופר ולא משום דחשיב כאין בו זמן וכמו שאפרש בסמוך א"כ תו לא שייך האי טעמא דפרישית וצריך טעם אחר כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו שמצא בתשובת רש"י ז"ל והר"ן ז"ל הרחיב והוסיף בה דברים דלא החמיר ר"מ לומר כל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר אלא במטבע שהיא בגיטין ואינה נוהגת בשטרות כלל כגון שלום מלכות או בדבר שנוהג בשטרות ופוסל בשטרות כגון היה במזרח וכתב במערב בהנהו הולד ממזר משא"כ בדבר הנוהג בשטרות לכתחילה כמו בגיטין ואפ"ה אינו פוסל בשטרות בהנהו לא החמיר רבי מאיר ומש"ה מיקל בשלשה גיטין הללו שאין הולד ממזר כיון שנוהגין לכתחילה אף בשטרות ואין פוסלין בשטרות. מיהו לאוקימתא דשמואל דבכתב סופר ועד איירי מתני' א"כ קשה טובא לשיטת הר"ן ז"ל דהא בשטרות כה"ג פסול דלא שייך האי טעמא דמסתמא אין הסופר כותבו אלא מפי הבעל שזה דוקא בגיטין א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא דמיקל בה ר"מ לומר שאין הולד ממזר וכה"ג קשה לפמ"ש בשיטת התוס' ולקמן איישב בעזה"י:

רש"י בד"ה ואם ניסת הולד כשר האי תנא לאו כר"מ ס"ל כו' ולקמן דמוקי לה בגמרא כר"מ איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים כו' עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה מאד מעיקרא מאי קשיא ליה ולבסוף אמאי ניחא ליה ועוד כיון דבגמ' משמע ליה להדיא דשפיר מיתוקמא כר"מ מהאי טעמא היאך פליג רש"י מסברא דנפשיה על סוגיי' הגמרא. וע"ק להיפך דלמאי דלא משמע ליה האי טעמא איכא למימר דאף ע"ג דבגמרא מוקי לה כר"מ היינו לענין כל המשנה אבל לענין עידי חתימה כרתי אכתי אפשר דתנא דמתניתין לא ס"ל כר"מ בהא ולכאורה היה נלענ"ד בזה דהא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש דכתב ידו כמאה עדים דמי היינו משום שהדבר ידוע דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ואסקינן בקידושין דף ס"ה ע"ב דילפינן מממון ואע"ג דבממון קי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים אפ"ה בגיטין וקידושין לא אמרינן הכי משום דמחייבי לאחרינא וא"כ מה"ט גופא משמע לרש"י דלא שייך הכא לומר כתב ידו כמאה עדים דמי וליכא למימר דשאני הכא שהכתב מוכיח וא"כ אנן סהדי כיון שאנו רואין הגט בכ"י ביד האש' ולא מפיו אנו חיין א"כ ה"ל כהעדאת עדים בעדי חתימה לר"מ לשיטת רש"י דלא בעי עידי מסירה כמבואר בלשונו דף כ"א גבי דבר שיכול להזדייף ע"ש וא"כ אף שהעדים לא ראו שמסר הבעל הגט ליד האשה אפ"ה מהני משום דאנן סהדי כיון שהעדים חתומין על הגט שביד האשה ודאי מיד הבעל בא לידה וא"כ ה"ה והוא הטעם לכתב ידו. אלא דאכתי לא הונח לרש"י ז"ל לפרש כן דא"כ עידי מסירה לחוד אמאי לא מהני לר"מ ולא תהא כתב ידו יותר מהעדאת עדים ומה לי אם כתב בכתב ידו ומה לי כתב הסופר שהוא שלוחו בודאי שהרי ראו העדים שמסר לה זה הגט וליכא למימר דשאני כתב ידו שהוא מוכח מתוכו הא ליתא דלשיטת רש"י לא בעינן לר"מ מוכח מתוכו כמ"ש התוס' בשמו בריש מכילתין ע"ב בד"ה ורבנן ובדף כ"ב בד"ה מאן חכמים וכבר ישבתי כל הסוגי' ושיטתו בריש פרק כל הגט ע"ש סוף דבר דלשיטת רש"י מדלא מכשיר ר"מ בעידי מסירה אע"ג דאנן סהדי ע"כ דגזירת הכתוב הוא דבעינן עידי חתימה דוקא ואין דבר שבערוה פחות משנים אעידי חתימה קאי א"כ תו לא שייך לומר להכשיר בכתב ידו אלא דאכתי היא גופא תיקשי מנא לן דר"מ לא מכשיר בעידי מסירה מדאורייתא דלמא אין ה"נ דכשר אלא כיון שתקנו חכמים עידי חתימה מפני תיקון העולם מש"ה פוסל נמי בדיעבד כדפסלינן בזמן מה"ט וא"כ אפשר דתנא דמתניתין נמי הכי ס"ל אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי קתני במתניתין ג' גיטין ה"ל למיתני נמי גט שנכתב בכתב סופר ונמסר בעידי מסירה אע"כ דלתנא קמא דמתניתין בכה"ג פסול מדאורייתא וא"כ ע"כ משמע ליה לרש"י דתנא דמתניתין לא ס"ל כרבי מאיר. וע"ז מסיק שפיר דלמאן דמוקי לה בגמ' כר"מ איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי וכוונתו דמאן דמוקי למתניתין כר"מ דוקא לענין כל המשנה דהולד ממזר איכא למימר שפיר דכתב ידו כק' עדים דמי מטעם דאנן סהדי שבא לידה מיד הבעל ואי תיקשי א"כ ליתכשר מה"ט בעידי מסירה איכא למימר דאין ה"נ דכשר מדאורייתא אלא דמדרבנן פסול משום שתקנו עידי חתימה מפני תיקון העולם ונמצא שלא נכתב הגט כתיקון חכמים ואי תיקשי אמאי קתני שלשה גיטין ה"ל למיתני נמי כתב הסופר ונמסר בע"מ בלא ע"ח איכא למימר דבהאי הוי הולד ממזר לר"מ משום דכל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר בדבר הפוסל בשטרות וא"כ כה"ג שאין עליו עדים כלל דלר"מ פסול בשטרות דהא איכא למ"ד דלמאי דקי"ל כר"א היינו בגיטין ולא בשטרות א"כ יש לומר דמש"ה לא חשיב ליה דהולד ממזר משא"כ בכתב ידו דכשר בשטרות הולד כשר כן נלע"ד לכאורה והוא כפתור ופרח. אלא דקשה לפ"ז א"כ מאי מקשה הש"ס בשמעתין אהא דקאמר רב כתב ידו שנינו אהייא אילימא ארישא פשיטא כתב ידו שנינו ומאי קושי' דלמא לעולם ארישא והיא גופא אתי לאשמעינן דוקא כתב ידו שנינו משא"כ בכתב הסופר ובעידי מסירה בלא עידי חתימה הוי הולד ממזר לר"מ ואפשר דע"ז נמי מקשה שפיר פשיטא כתב ידו שנינו ודו"ק. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר על זה הדרך דמעיקרא לא ניחא לרש"י ז"ל לפרש דכתב ידו כמאה עדים דמי דא"כ אמאי פוסל ר"מ מדאורייתא בעידי מסירה ופשיטא לן דפוסל מדאמר רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר אלמא דפשיטא לן דלרבי מאיר וכתב דקרא לא קאי אכתב הגט אלא על עידי החתימה וא"כ ע"כ כתב ידו לדידיה פסול מדאורייתא דאל"כ פשיטא דהוי שייך לפרש טפי קרא דוכתב אכתב ידו אע"כ דעידי חתימה דוקא מגזירת הכתוב. וע"ז מסיק רש"י ז"ל דמאן דמוקי לה כרבי מאיר סובר דכתב ידו כמאה עדים דמי ולית ליה האי דאמר רב נחמן אפילו מצאו באשפה כשר ובלא"ה נ"ל לכאורה דרב לית ליה הא דר"נ דלעיל דף כ"ו דייקינן מדרב נחמן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ורב חייש למיחזי כשיקרא כדאיתא לעיל בהזורק מההיא דא"ל רב לספריה כתובו בהיני אע"ג דמימסר לכו מילי בשילי כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בא"ד ומיהו רבנן פסלינהו דלמא אתו לאכשורינהו בכתב סופר עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמהיכא תיתי נגזור הכי שיטעה שום אדם להכשיר בכתב הסופר גרידא בלי שום עדים דאפשר שהיא עצמה זייפה והיאך נכשיר ע"י הסופר לחוד ולמאי דפרישית אתי שפיר דגזרינן אטו כתב הסופר עם עידי מסירה דכשר מדאורייתא לר"מ ופסול מדרבנן. ומה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש טעמא משום דדמי לאין בו זמן היינו כדפרישית דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שיחפה על בת אחותו וימסור בכתב ידו אע"כ דמאן דמכשיר בכתב ידו היינו מכאן ולהבא היא מגורשת לאחר שראינו הגט בידה אבל לא למפרע כדאמרינן בבעל שאמר גרשתי דנאמן להבא ולא למפרע דכיון דאיתחזק איסורא דאשת איש צריך שני עדים להוציאה מחזקתה וא"כ ע"כ דמאן דמכשיר בכתב ידו היינו להבא או על ידי עידי מסירה וא"כ לא שייך חששא דבת אחותו אע"כ דטעמא דגזרינן אטו כתב הסופר ודוק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה שלשה גיטין כו' מה שפירש בקונט' כו' אין נראה דאיכא דמוקי לה בגמרא כר' מאיר עכ"ל. התוספות בזה לשיטתייהו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו וא"כ שפיר מצינן למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי דאנן סהדי שמוכח מתוכו שהגט בא לידה מיד הבעל משא"כ בעידי מסירה לחוד פוסל ר"מ מדאורייתא משום דאין הגט מוכח מתוכו כן נ"ל נכון וברור ומה"ט גופא הוצרכו התוספות לפרש בריש מכילתין דהא דכתב ידו פסול היינו משום דדמי לאין בו זמן ולא רצו לפרש כפרש"י ז"ל דגזרינן אטו כתב הסופר דכיון דמתניתין לא מיתוקמא אלא כרבי מאיר ולדידיה עיקר הגט הוא עידי חתימה לא שייך לגזור בכה"ג ודוק היטב:

גמרא והא איכא גט קרח כו' אלא לרבנן מאי איכא למימר. כבר כתבתי בס"פ הזורק דהא דפסיקא ליה לתלמודא דרבנן פסלי בגט קרח היינו מדתנן בר"פ גט פשוט דמקושר שכתב עידיו מתוכו פסול משום שלא נעשה כתיקון חכמים וא"כ ה"ה לגט קרח וכתבתי שם דאף על גב דבגמרא שם משמע דטעמא דמקושר שכתב עידיו מתוכו פסול היינו משום מאוחר ע"כ לדברי רבי חנינא בן גמליאל אבל לקושטא דמילתא קי"ל דמאוחר כשר בין בגיטין בין בשטרות וע"כ דאפ"ה פסול בעידיו מתוכו שלא נעשה כתיקון חכמים. ועפ"ז עלה בלבי ליישב הסוגיא דהכא דמקשה מגט ישן ואח"כ מגט קרח ואח"כ משלום מלכות ואין זה לפי סדר המשנה. ולמאי דפרישית איכא למימר דקושיא דגט קרח קאי אהא דמשנינן דגט ישן תינשא לכתחלה וכבר כתבתי לעיל במשנה דגט ישן דהא דלא פסלינן גט ישן משום מוקדם ע"כ איירי שנכתב זמן מאוחר ע"ש נמצא מוכח מזה דמאוחר כשר וע"כ דהא דפסלינן במקושר שעידיו מתוכו לאו משום מאוחר הוא אלא לפי שלא נעשה כתיקון חכמים וא"כ קשה מגט קרח ודו"ק:

שם והא איכא שלום מלכות כו' הניחא למ"ד הכא לא תצא אלא למ"ד תצא מאי איכא למימר כן הגיה מהרש"ל ז"ל והוא מוכרח לפי לשון התוספות בד"ה יש לה בנים. אבל יש להקשות דמאי קושיא דלמא למ"ד הכא תצא סובר דהתם לא תצא וליכא למימר שהש"ס סובר בפשיטות דשלום מלכות חמיר טפי מהנהו ג' גיטין מדמחמיר ר"מ בשלום מלכות לומר הולד ממזר ובהנהו מכשיר דהיא גופא תיקשי נוקי מתניתין דהכא כרבנן והכא תצא והתם לא תצא ולרבי מאיר דאמר בשלום מלכות הולד ממזר כ"ש בהנך ג' גיטין ולעולם דחמירי טפי דהכא משמע לכאורה לישנא דתלמודא לעיל בפרק הזורק דמתמה הש"ס ומשום שלום מלכות תצא והולד ממזר. מיהא בהא מצינן למימר דפשיטא לתלמודא דאף אי מוקמינן למתניתין דהכא כרבנן ע"כ מיתוקמא נמי כר' מאיר דבלא"ה עיקר מתניתין כרבי מאיר אתיא לענין עידי חתימה ורב ושמואל דבסמוך לענין כתב סופר ועד לא מיתוקמא אלא כר"מ לענין עידי חתימה לפי שיטת הרא"ש ז"ל וכן נראה מל' התוספות אלא הא דבעי לאוקמא כרבנן היינו דתיתוקם ככולי עלמא ולפ"ז שמעינן מדרבי מאיר דשלום מלכות חמיר טפי מהנהו ג' גיטין ומדר"מ נשמע לרבנן דלא מסתבר לומר דפליגי ר"מ ורבנן בסברות הפוכות. אלא דא"א לומר כן דא"כ תיקשי קושיא עצומה לשיטת רבינו תם בפרק הזורק דף פ' ע"ב בד"ה זו דברי ר"מ שמפרש שם דבשלום מלכות לרבנן כשר לכתחלה והכא נמי לאו משלום מלכות קשיא לתלמודא אלא מבבא שאחריה דהיה במזרח וכתב במערב וא"כ חזינן להדיא דלרבינו תם אף על גב דר"מ קאמר בשלום מלכות הולד ממזר ובהנהו ג' גיטין הולד כשר אפ"ה לרבנן הוי איפכא דבהנהו ג' גיטין פסלי ובשלום מלכות מכשרי לגמרי וא"כ מאי מקשו נמי מבבא דהיה במזרח דלמא לרב דאמר הכא תצא התם לא תצא. ובעיקר הדקדוק דלא הוויין סברות הפוכות נלע"ד ליישב לפי שיטת הר"ן ז"ל וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשם רש"י ז"ל בתשובה דהא דמחמיר לומר הולד ממזר היינו בדבר שאינו נוהג כלל בשטרות משא"כ בהנך תלת דנוהגין אף בשטרות וא"כ כיון דלרבנן לית להו האי סברא לענין הולד ממזר ממילא דלענין תצא או לא תצא אית להו לרבנן איפכא דאדרבא במה שנוהג אף בשטרות שאינו גובה ממשועבדים יש להחמיר טפי בגיטין משא"כ בשלום מלכות דלא נהוג כלל ואינו אלא משום שלום מלכות סברי דכשר לגמרי בדיעבד משא"כ מהיה במזרח וכתב במערב מקשה שפיר לר"א דהא נוהג אף בשטרות וא"כ מדמחמיר ר"מ בהיה במזרח טפי מהנהו ג' גיטין תו לא מיסתבר דלרבנן ליהוי איפכא נמצא דלפירוש רבינו תם אתי שפיר. משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דהש"ס מקשה הכא משלום מלכות ממש א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא לרב דאמר הכא תצא התם לא תצא. ואפשר דכיון דלרבי יוחנן ולוי דאמרי הכא לא תצא והתם תצא לא מסתבר לומר דלרב הוי איפכא כי היכי דלא ליפלגו אמוראי אליבא דרבנן בסברות הפוכות ודו"ק. מיהו יותר נראה דכיון דרב קאמר לעיל בשלום מלכות אבל חכמים אומרים הולד כשר ע"כ משמע מיהא דתצא דאל"כ ה"ל למימר אבל חכמים אומרים לא תצא משא"כ הכא לענין ג' גיטין פסולין לא שייך למידק הכי דלהנהו אמוראי דאמרי הכא לא תצא אפ"ה אתי שפיר הא דקתני במתניתין הולד כשר והיינו כדפרישית דאף למאי דמוקמינן כרבנן אפ"ה ע"כ אתיא נמי כר' מאיר ולדידיה איצטריך למיתני הולד כשר לאשמעינן דהכא הולד כשר משא"כ בשלום מלכות ואינך הולד ממזר כן נ"ל נכון
והשתא אתי שפיר נמי לשיטת רש"י ז"ל מה שהקשו התוספות לעיל בפרק הזורק בד"ה זו דברי רבי מאיר מה שאנו כותבין עכשיו לבריאת עולם אף על גב דקי"ל כרב באיסורי ולמאי דפרישית אתי שפיר דרב לשיטתיה דמוקי למתניתין כר"מ וע"כ שלום מלכות חמיר טפי משא"כ לרבי יוחנן ולוי דקי"ל כוותייהו לעולם בשלום מלכות קיל טפי מטעם דאין נוהג בשטרות ולרבנן אדרבא מאי דאין נוהג בשטרות קיל טפי והא דמקשה הכא משלום מלכות היינו לרב דוקא משא"כ לרבי יוחנן ולוי מקשינן הכא מבבא דהיה במזרח וכתב במערב דנוהג אף בשטרות והיינו לפי השיטה שכתבתי לעיל שם דהא דקאמר רב אבל חכמים אומרים הולד כשר אתרווייהו קאי כן נ"ל ואין להאריך יותר:

תוספות בד"ה מוקי לההיא כר"מ נראה דלא גרסינן ההיא דאמתניתין קאי עכ"ל. מדכתבו בלשון נראה משמע דאיכא שום צד לפרש דאמתניתין דפ' הזורק קאי וכבר ביארתי בארוכה ליישב לפי שיטת התוספות דיבמות דף צ"א דמשמע שם דאיכא למימר דההיא דהיה במזרח וכתב במערב לא מיתוקמא אלא כרבנן דר"מ ע"ש ולפי שהדברים בתכלית האריכות נמנעתי לכותבן:

בד"ה מנינא דסיפא למעוטי כו' עד סוף הדיבור. ומשמע דהא דאמרינן בגמרא מניינא דרישא למעוטי כו' היינו אליבא דר"מ ולא אליבא דרבנן וא"כ נראה מזה דהתוספות סברי כשיטת רבינו האי גאון שהביא הרא"ש ז"ל דאף למאי דקי"ל כהנך אמוראי דסברי הכא לא תצא אפ"ה מוקמינן מתני' כרבי מאיר אלא דלפי מה שפירשתי בסמוך דאף למאי דמוקמינן כרבנן אפ"ה מיתוקמא נמי כרבי מאיר א"כ אין הכרח לומר דהתוספות סברי כשיטת הגאון ועוד נ"ל דאליבא דרבנן לא מספקא לן מניינא דרישא למעוטי מאי מניינא דסיפא למעוטי מאי דפשיטא דצריכא מיעוטי טובא למעוטי גט קרח וגט ישן ושלום מלכות והיה במזרח דהא לא אשכחן דאיירי בהו רבנן בהדיא משא"כ למאן דמוקי כר"מ קשיא ליה שפיר מניינא דרישא למעוטי מאי מניינא דסיפא למעוטי מאי כיון דר"מ איירי בכולהו בהדיא ואומר הולד ממזר. ובאמת נ"ל ליישב דאיצטריך לר"מ למעוטי הנך דאמרן אע"ג דתנינן בהדיא אפ"ה איצטריך לאשמעי' דבכל גווני הוי הולד ממזר דהיינו בשלום מלכות אפי' כתב לסנטר שבעיר כרב דפליג אדשמואל ובהיה במזרח וכתב במערב אפי' אם נמסרו מילי במערב כההיא דרב בהיני ושילי כנ"ל ועיין במהרש"א ז"ל ודו"ק:

בא"ד והך ברייתא ממניינא דסיפא ואשמעינן דמתרצתא היא עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דבלא"ה מצינן בדוכתא טובא דאשמעי' במתני' להדיא או מדיוקא מה דתניא בברייתא ומה קשיא להו הכא טפי וצ"ע:

בד"ה אמר רב כו' ועי"ל דלרב כתב סופר מובהק כשר לכתחלה אבל בסופר שאינו מובהק ועד פסול אפילו בדיעבד עכ"ל. ולא פירשו טעמא דמילתא אי משום דאליבא דרב דמוקי לה כר"מ איירי ופוסל בסופר שאינו מובהק משום כל המשנה או משום דבסופר שאינו מובהק נהי דכתיבתו מצטרפת לעדות כמו חתימה אפילו הכי חיישינן שמא לא שמע מפי הבעל אלא כתב טופס וזרקו לאשפה ומצאתו האשה והחתימה עליו עד א' ומש"ה פסול והולד ספק ממזר ולשמואל אפילו ספרא דלאו מובהק נמי רובן בקיאין הם ונזהרין בכך וכמו שכתבתי בזה בל' התוספות בריש מכילתין דף ג' ע"ב וזה נראה לי עיקר ועיין בסמוך:

דף פו עמוד ב

גמרא אבל כתב סופר ועד לא ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר. פירוש דנהי דהתם בסופר מובהק איירי כדמסקינן מ"מ כיון דע"כ מצרפין כתיבת הסופר לעדות כמו חתימה א"כ ה"ה באינו מובהק כשר מדאורייתא אלא דמדרבנן חיישינן למיפסליה דשמא לא כתבו מפי הבעל אלא להתלמד וזרקו לאשפה ומצאתו האשה והחתימה עליו עד א' וכ"כ התוספות בריש מכילתין משא"כ לרב הוי הולד ממזר לפי פירוש רש"י ז"ל אפילו בסופר מובהק משום דאין מצרפין כלל כתיבת הסופר לעדות וגזירת הכתוב היא דבעינן שני עידי חתימה ממש כן נ"ל אבל קשיא לי אכתי מ"ט דשמואל דמכשיר בסופר מובהק אפילו לכתחילה דמכדי אליבא דר"מ קיימינן הכא דאית ליה ע"ח כרתי כמ"ש התוספות בשם רבינו אפרים וסייעתו דלר"א דאמר ע"מ כרתי לא משכחת לפלוגתא דרב ושמואל כלל דלעולם בעינן ע"מ ובדאיכא ע"מ אטו משום סופר ועד א' גרע מלא חתמו כלל ומזוייף מתוכו נמי לא הוי שהרי ניכר לכל העולם שאין כאן שני עדים וצריכה לעידי מסירה אע"כ דכרבי מאיר אתיא ואם כן מאי מעליותא דסופר מובהק דהא לרבי מאיר אפילו מובהק שבמובהקין מעיקר הדין מותר לו לכתוב לכתחילה טופס ותורף הגט שלא מפי הבעל אלא להתלמד דאפילו מצאו באשפה כשר וא"כ היאך מצרפין כתיבתו לחתימת העד הא לענין חתימה לר"מ בעינן מדאורייתא שיחתמו שניהם לשמה ואין כאן אלא עד א' לשמה וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין דכיון שהסופר מובהק מסרו מסתמא ליד הבעל א"כ לא היה הבעל מחתימו בעד אחד לבד אי לאו דקים ליה לבעל שהסופר כתבו לשמה דהבעל נמי מסתמא יודע בדין גיטין דבעינן שני עדים לשמה ואפ"ה פסלינן לכתחילה בסופר שאינו מובהק משום דחיישינן מדרבנן שמא לא מסרו כלל להבעל אלא כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ומצאתו האשה והחתימה ע"א אלא שכל זה נ"ל דוחק ויותר היה נכון לסייע מזה שיטת הרי"ף ז"ל והרמב"ם שהביא הרא"ש ז"ל דפלוגתא דרב ושמואל איירי אליבא דהלכתא דאף למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי מ"מ ר"א גופא מודה דבעידי חתימה לחוד נמי כשר ואיירי הכא בדליכא ע"מ אלא סופר ועד והשתא א"ש דבסופר מובהק כשר לשמואל לכתחילה דהא לר"א בעינן כתיבה לשמה כנ"ל לולא שאיני כדאי להכריע מ"מ התמיה קיימת שהקדמונים לא הרגישו בזה ודוק היטיב:

שם ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד. כבר כתבתי לעיל דקשה לשיטת רש"י בתשובה שהביא הרשב"א והר"ן ז"ל דהא דמיקל רבי מאיר בהנהו ג' גיטין לומר שהולד כשר ולא מיפסל משום כל המשנה היינו משום דכשירין לכתחילה בשטרות לענין בני חורין וא"כ קשה הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר דהא כתב סופר ועד לא מכשיר שמואל בגיטין בסופר מובהק אלא משום דמסתמא כתבו מפי הבעל משום שבקי בתורת גיטין וא"כ בשאר שטרות מסתמא פוסל ומאי טעמא דר"מ דמכשיר הולד בסופר שאינו מובהק דמ"ש מכולהו דכל המשנה הולד ממזר היכא דפסול בשטרות ונהי שהב"י בח"מ סי' מ"ו הביא בשם תשובת הריב"ש דכתב סופר מובהק ועד כשר נמי בדיני ממונות לענין בני חורין אלא דמלשון רש"י בשמעתין נראה מבואר דלא שייך האי טעמא דמובהק אלא בגיטין דוקא ועיין מה שאפרש בזה לקמן דף פ"ח גבי כתובת חתנים ועיין בש"ך ח"מ סי' נ"א ול"ל דשמואל ס"ל כמ"ד הכא לא תצא ומוקי למתניתין דהכא כרבנן ולר"מ אין הכי נמי דבג' גיטין נמי הולד ממזר הא ליתא חדא דבפרק הזורק גבי גט ישן איכא תרי לישני בגמרא וללישנא קמא אמר שמואל אם ניסת לא תצא וא"כ אף איהו מוקי לה ע"כ כר"מ דאי כרבנן תיקשי האיכא גט ישן וע"כ דהכא תצא ובגט ישן לא תצא א"כ תיקשי משלום מלכות והי' במזרח אע"כ לא מיתוקמא ליה אלא כר"מ ובשלמא לפי מאי דמשמע לעיל בפרק הזורק דשמואל מכשיר לרבנן לגמרי בשלום מלכות ופליג אדרב א"כ א"ש דאיכא למימר דבהיה במזרח נמי מכשיר שמואל לרבנן אלא לפמ"ש שם התוספות דלרש"י נמי לא פליג שמואל אדרב ודוקא לשם סנטר שבעיר מכשיר שמואל עליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בסמוך בשמעתין דאף מאן דמוקי למתני' כרבנן אפ"ה מודה דמיתוקמא נמי כרבי מאיר וכמו שהוכחתי ועוד קשה דאי ס"ד דשמואל אליבא דרבנן איירי אבל לר"מ מודה דהולד ממזר בכתב סופר ועד א"כ מאי פליג שמואל עליה דרב ומאי מייתי ראיה שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר דהא ע"כ רב מוקי למתניתין כרבי מאיר ולר"מ ע"כ איירי בכתב ידו ועד דבכתב סופר ועד שמואל גופא מודה דלר"מ הולד ממזר מטעמא דכל המשנה ולכאורה היה נראה בזה ליישב דאפ"ה פליג שמואל שפיר אדרב דלרב בכתב סופר ועד הוי הולד ממזר מדאורייתא משא"כ לשמואל לר"מ גופא לא הוי אלא ממזר מדרבנן משום כל המשנה אלא דאכתי קשה הא רב לא אמר בהדיא דכתב סופר ועד הולד ממזר אלא מדיוקא דייק לה סתמא דתלמודא וא"כ דלמא לרב גופא בכתב סופר ועד לא הוי אלא ממזר מדרבנן משום כל המשנה אבל בסופר מובהק רב נמי מכשיר לכתחילה ומש"ה איצטריך ליה לרב לאוקמי מתניתין בכתב ידו ועד, וגם בזה העליתי דאיכא למימר דע"כ ממאי דמוקי רב למתני' בכתב ידו ועד ע"כ דבסופר ועד הוי ממזר מדאורייתא אפילו במובהק והיינו לפי שפירש הר"ן ז"ל במשנתינו דהא דתנינן כתב בכתב ידו לאו בחתם ידו לחוד איירי אלא אפילו בכתב ידו גרידא שמעינן מיהא דחתם ידו נמי בכלל כתב ידו הוי א"כ למאי דמוקי רב סיפא דמתניתין בכתב ידו ועד היינו אפילו חתם ידו ועד וקשיא לן אמאי לפסול בכה"ג בחתימת ידו ועד והכתב הוא כתיבת ידי הסופר דלמאי ניחוש לה דכיון שחתם הבעל א"כ ע"כ תו לא שייך האי חששא שזרקו הסופר לאשפה וא"כ ליתכשר בכתב סופר ועד אע"כ דרב סובר דלעולם אין מצרפין כלל כתיבת הסופר לעדות ותו לא שייך לחלק בין סופר מובהק אלא בכולהו הוו ממזר דאורייתא דאין כאן אלא עד א' ובהא שפיר פליג שמואל ומייתי ראיה שהרי שנינו אלמא דבמובהק מיהא כשר וא"כ אפילו בשאינו מובהק לית לן למיפסל לר"מ אלא לומר שהולד ממזר מדרבנן משום כל המשנה אלא דאכתי קושיא ראשונה במקומה עומדת דמשמע דשמואל מוקי נמי מתניתין אפי' כר"מ ואפ"ה הולד כשר והנלע"ד בזה דבכתב סופר שאינו מובהק ועד לא שייך לומר כל המשנה ממטבע והיינו למאי דפרישית בריש מכילתין דע"כ האי שאינו מובהק לאו דידעינן שאינו מובהק אלא בסתם סופר איירי דמסתמא דמילתא אמרינן שהוא בקי אלא דאפ"ה חיישינן מדרבנן שמא אינו מובהק כל כך וכמבואר שם בלשון התוספות שם בריש מכילתין ולפ"ז לא מצי ר"מ להחמיר ולומר הולד ממזר משום כל המשנה דמאן יימר ששינה מהמטבע שמא מובהק הוא ולא נשתנה המטבע כלל כן נ"ל נכון ולפ"ז יתיישב ג"כ השיטה שכתבתי במשנתינו לפי שיטת התוס' דטעמא דכולהו משום שאין בו זמן ובההיא דסופ' ועד כשר הולד מטעמא דפרישית ותו לא מידי ודוק היטב:

תוספות בד"ה יש לה בנים כו' וא"ת מאי פריך לעיל כו' וי"ל דשלום מלכות נמי כיון דלרבנן כו' עכ"ל. פירוש דפשיטא ליה לתלמודא דבכולהו פסולי דרבנן היכא שאין הולד ממזר לית לן למימר דתצא כשיש לה בנים משום פגם הולד וק"ל:

גמרא אביי אמר אפילו תימא ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה כו' ולכאורה יש לדקדק דסיפא דמתניתין דחמשה שכתבו חמשה גיטין לכאורה לא מיתוקמא כר"א דלדידיה אפילו בטופס לכל א' וא' יש להכשיר כולן ע"י עידי מסירה וכ"כ הרמב"ם ז"ל אלא דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלר"א מכשיר נמי בעידי תתימה לחוד א"כ איירי סיפא דמתניתין בדליכא עידי מסירה ולשיטת החולקים נמי איכא למימר דאיירי שאין עידי מסירה לפנינו ומש"ה לא מכשרינן אלא האחרון דלפי שהעדים החתומים חתמו על גט האחרון א"כ מסתמא נמסר לה בעידי מסירה כדינו משא"כ גיטי קמאי אפשר שלא מסרו להן כיון דלגבייהו ליכא עידי חתימה ודו"ק:

דף פז עמוד א

גמ' ותו לרבי יוחנן מאי איריא משום טופס ותיפוק ליה דה"ל נכתב ביום ונחתם בלילה. ויש לדקדק מאי קושיא דהא לכאורה איירי מתניתין בגט ע"י שליח וא"כ לא מיפסלו משום מוקדם כמו שכתבו כל הפוסקים דמוקדם כשר ע"י שליח משום דקלא אית ליה ויש ליישב דהכי פריך מאי איריא משום טופס ותיפוק ליה דבלא"ה אית לן למימר שהעדים לא חתמו אלא על האחרון ולא על הראשונים דה"ל מוקדם ונהי דמוקדם כשר ע"י שליח אפילו הכי לית לן למימר שהעדים חתמו לכתחילה שלא כדין על גט מוקדם כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם דהדר כתב פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית. וקשיא לי הניחא לר"א דאמר ע"מ כרתי דדריש וכתב דקרא אכתיבת הגט משא"כ לר"מ דאמר ע"ח כרתי ולא דריש לה לשמה לענין הכתיבה דאפילו מצאו באשפה כשר אלא וכתב לה אחתימה קאי וא"כ לענין דרשא דלה ולא לה ולחברתה נמי אחתימה קאי שלא יחתמו העדים על ב' גיטין כאחד וא"כ מאי מהני מאי דהדר וכתב פלוני גירש פלונית סוף סוף חתימת העדים קאי אתרוייהו כחדא וכבר כתבתי דלכאורה סיפא דמתניתין אתיא כרבי מאיר ובלא"ה סתם משנה רבי מאיר ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

שם א"ל רבינא לרב אשי ומאי שנא מהא דתניא הכותב כל נכסיו לשני עבדיו כו' הא דלא מוקי הכא נמי בכה"ג דהדר וכתב פלוני שיחרר עבדו פלוני וכן שיחרר לעבדו פלוני משום דהכא לא איירי בשטר שיחרור כלל אלא דבמה שכתב להם כל נכסיו זכה כל אחד בחצי של עצמו וחצי חלק חבירו וא"כ תו לא שייך לתרץ בכה"ג משא"כ גבי גיטי נשים דבמה שכתב אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית אין כאן גט כלל שצריך לפרש לכל אחת לשון הגט להבא ולכתוב וכך אמר פלוני לפלונית הרי את מותרת לכל אדם וכל נוסח הגט א"כ שייך שפיר דהדר כתב כו' כן נ"ל ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי דמעיקרא מקשי רבינא לרב אשי לריש לקיש והתורה אמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה ובתר הכי מקשה רבינא גופא מאי שנא מהא דתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו ונראה כסותר דברי עצמו ובפשיטות הו"ל לאקשויי האי ברייתא דהכותב נכסיו לשני עבדיו דהו"ל כמשחרר ב' עבדים בגט שיחרור אחד ולמאי דפרישית אתי שפיר דקושיא זו נמי לריש לקיש מקשי דפשיטא ליה לרבינא דההיא דהכותב נכסיו לשני עבדיו איירי בשטר א' וא"כ א"א לאוקמי כלל בכותב אני פלוני נתתי כל נכסיי לפלוני ופלוני עבדיי וזמן א' לכולם דנמצא שמשחרר שניהם כא' ולא מהני דילפינן לה לה מאשה וליכא לאוקמי נמי דהדר וכתב כדפרישית כיון שכבר נגמר השיחרור במה שכתב מעיקרו כל נכסיי לפלוני ופלוני עבדיי אע"כ הוי משמע ליה לרבינא דלא איירי שכתב כל נכסיו לשניהם כא' אלא בדאמר חצי חצי כדהוי ס"ד מעיקרא בפ' השולח דף מ"ב דחצי חצי מהני לרבי אלא דאפ"ה הוי לן למימר שהעדים לא חתמו אלא על חצי האחרון דומיא דמתני' אע"כ דאיירי שכתב זמן א' לכולם וכתב ג"כ ופלוני כאוקימתא דר' יוחנן וא"כ מקשה שפיר לר"ל דאמר כה"ג טופס הוי ולא מתכשר אלא האחרון כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

רש"י במשנה ד"ה שנים עבריים כו' שכשהיווני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף שכך מתפרשת חתימתן יוסף בן כלומר בנו של יוסף שמעון עכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב בענין אחר שאין בין חתימת העברי ליווני אלא שהעברי חותם מצד ימין לצד שמאל והיווני להיפך מצד שמאל לימין וא"כ כשחותם יוסף בן שמעון לפי מראות עינינו אבל באמת חתימתו למפרע שמעון בן יוסף ולכאורה הוא פי' כפתור ופרח אלא דקשיא לי לפ"ז הא דאמרי' לקמן אימור גונדלית חתם ואמאי חיישינן לגונדלית הניחא אי חותם עצמו יוסף ב"ש שפיר חיישינן לגונדלית משא"כ אי חותם עצמו יוסף בן שמעון עד כשינוייא דאיבעית אימא דבסמוך א"כ היאך חיישינן לגונדלית שהרי אם היווני חתם משמאל לימין שמעון בן יוסף עד נמצא שכתב עד בראש שיטה הימנית שהיא אצלו סוף חתימתו למפרע ותו ליכא למיחש לגונדלית שחתם היווני כדרך העברי ושמו יוסף ב"ש דא"כ היה צ"ל עד תחת השמאלי וצריך עיון ויש ליישב לפי מה שאפרש לקמן בענין גונדלית:

תוספות ד"ה וליתכשר האי בראובן כו' תימא לר"י כו' אבל איש פלוני בלא עד לא עכ"ל. משמע דפשיטא להו דאיש פלוני בלא עד פסול אפי' בדיעבד וכן נראה לכאורה ממאי דמשנינן דלא כתב עד ומלשון רש"י שם אבל קשיא לי אמאי לפסול בראובן לחוד אטו מי גרע שמו לבד מסימנא בעלמא דמשמע דמהני כדאמרי' ברב דצייר כוורא ורב חסדא סמ"ך ור' אושעיא עי"ן וצריך לומר דבאמת גבי סימנא נמי צריך ליכתוב ג"כ עד אף דלכאורה אין זה במשמע בההיא דר"ח סמ"ך ור' אושעיא עי"ן אכתי איכא למימר דהתם בשטרות איירי דלא בעינן עד כמבואר בפוסקים משא"כ בגיטין דבעינן עד אפילו סימנא נמי לא מהני אי לאו דכתיב עד בהדי סימן. ולפ"ז צריך לומר דהא דמקשינן בשמעתין ודילמא סימנא שוויה לא קאי אשינויא קמא דשנינן דלא כתב עד אלא אשינויא בתרא דאמרי' ואיב"א לעולם דכתב עד ודידעינן בחתימת ידיה דלאו דיעקב היא מקשינן ואימא סימנא שוויה כיון דכתיב נמי עד כנ"ל ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה וליתכשר האי בראובן בן כו' וזה שחתם יעקב איש אחר הוא עכ"ל. וקשה לפ"ז אמאי נכשיר גט קמא בראובן בן והא לא כתוב עד וצריך לומר דהמקשה הוי סבור דהא דאמרינן לקמן בן איש פלוני עד כשר היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא כתב עד אלא ראובן בן נמי כשר דלא גרע מסימנא והתרצן הוא דמשני דבדיעבד נמי בעינן עד כדפרישית בסמוך:

בא"ד דמשמע אני בנו של ראובן כדרך פירוש חתימת היוונים כו' עכ"ל. ולכאורה משמע דאשני עדים הראשונים שהם עבריים קאי ויש לתמוה דמהיכי תיתי שהעברי חתם כדרך היווני דנהי דאמרינן לקמן דלמא גונדלית חתם היינו שחותם עצמו כדרך שחתם היווני לפניו אבל בעד הראשון לא חיישינן לגונדלית כמ"ש מהרש"א ז"ל וכ"כ כל המפרשים וליכא למימר דאכתי איכא למימר שהעדים הראשונים הם יוונים ולא עבריים הא נמי ליתא דנהי דאיירי הכא שאין אנו מכירין החתימות דעדים כמ"ש התוספות וכמו שאפרש בסמוך מ"מ כיון דקתני במתניתין שני עדים עבריים ושני עדים יוונים משמע דידעינן בודאי שהראשונים עבריים והשניים יוונים כגון שגוף הכתב מוכיח שהראשונים הם אותיות עבריים והשניים באותיות כתיבת יוונים כמ"ש הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים והדרא קושיא לדוכתא לכך נראה דלפירש"י ז"ל הא דמקשינן וליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד היינו דליתכשרו תרווייהו בעדים השניים שהם יוונים. ועי"ל דלעולם אראשונים קאי דליתכשר קמא בראובן בן שהעברי חתם גונדלית דאע"ג דלקמן משמע דלא חיישינן שהראשון חתם גונדלית היינו דלא חיישינן לפסול הגט בענין זה כיון דלא שכיח כלל שיחתמו גונדלית אלא כשחותם באותו ענין שחתם העד לפניו משא"כ להכשיר יש לנו לומר דהראשון נמי חתם גונדלית דהכי משמע מסוגי' דשמעתין דלעולם יש לנו לומר שהעדים חתמו בענין המועיל יותר להכשיר ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:

תוספות בד"ה ולימכשר האי בראובן בן כו' ולפירושו שפירש כו' בחנם פירש דיעקב הוא איש אחר כו' עכ"ל. הלשון מגומגם דודאי הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן דאל"כ לא הוי משני מידי דידעינן בהאי חתימה דלאו דיעקב הוא דהא לקושטא דמילתא הוא חתימת ראובן בן יעקב אע"כ דהמקשה הקשה שיעקב הוא איש אחר. אלא דכוונת התוספות דלפירש"י ז"ל תיקשי אמקשה גופא דהו"ל להקשות דיעקב עצמו הוא בן ראובן כן נ"ל ועיין במהרש"א ודו"ק:

בד"ה דידעינן כו' אע"ג דבעי קיום חותמיו כו' עד סוף הדיבור ולפירוש רש"י ז"ל א"א לפרש כן דהיאך אפשר לומר דידעינן דהאי חתימה לאו דיעקב הוא שמא הוא חתימת יעקב שהוא בסוף העולם כיון דלא בעינן קיום חותמיו וצריך לדחוק ולפרש כגון דידעינן מתוך גוף הכתב והאותיות שיעקב עד הוא לגמרי הכתב עצמו של ראובן בן או שנאמר דהמקשה הוי סבר דלא בעינן קיום חותמיו והשיב התרצן דודאי בעינן קיום חותמיו ואם כן ידעינן שפיר דלאו חתימה דיעקב הוא כיון שאינו מקויים כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

דף פז עמוד ב

רש"י בד"ה דלמא גונדלית חתם בהני יוונים חיישינן כו' שמא יוני הראשון חתם כדרך כו' עכ"ל. מכאן משמע להדיא דאיירי שאין מכירין כלל קיום חתימת העדים דאי איירי במכירין חתימת היווני ששמו יוסף והוא בנו של שמעון הידוע אלא שחתימת היווני שמעון בן יוסף וא"כ היאך אפשר לומר שחתם גונדלית דא"כ הרי שמו שמעון ואנן ידעינן ששמו יוסף וליכא למימר לעולם שאין אנו מכירין עיקר שמו של היווני אלא דאפילו הכי מקיימינן חתימתו מתוך שטרות אחרים היוצאים מתחת בעליהם שאכלו השדות בשופי בלא ערעור ושם חתם שמעון בן יוסף ואכתי לא ידעינן אם שמו יוסף בן שמעון או שמעון בן יוסף וחתם גונדלית שנראה דוחק לומר דנחוש לכך שחתם בכל השטרות גונדלית שהרי לעולם אין חותם גונדלית אלא היכא שחתם עברי לפניו ואם כן נראה דוחק לומר דאסתייע מילתא בכל השטרות שחתם עד א' עברי וא' יווני אע"כ דאיירי שאין אנו מכירין כלל חתימת היוונים אלא דאפ"ה ידעינן שהם יוונים כגון שהכתב הוא בכתיבת אותיות יווני וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד ז"ל וא"כ חיישינן שפיר לגונדלית. ולכאורה היה נ"ל לפרש פירוש אחר בענין גונדלית דלעולם אין היווני משנה חתימתו להקדים שמו לשם אביו אלא לעולם חותם ומקדים שם אביו תחלה אלא גונדלית דשמעתין איירי דאפשר דכיון שהיווני ראה שהעברי החתום לפניו התחיל עיקר חתימתו על הגט שהוא חותם עליו חתם היווני ג"כ בדרך זה שהתחיל חתימתו בשם אביו ואח"כ שמו ומ"מ עיקר חתימתו על הגט שמתחיל חתימה שלו בשם אביו וא"כ היווני חתם על הגט השני ואף שהוא שם אביו מ"מ תחילת חתימתו עדיף ליה שיהיה על הגט שרוצה לחתום עליו כמו העברי כנ"ל נכון ואף שאין זה שיטת רש"י ותוספות מ"מ יש ליישב בזה שיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתבתי במשנתינו ובזה יתיישב מה שהקשיתי עליו ודוק היטב:

גמרא וניחוש דלמא תרי גיטי הוי כו' וכתב מהרש"א ז"ל דהוי מצי לאקשויי נמי דלמא מעיקרא גט א' הוי בצד שמאלי וחתך אח"כ השמאלי עד העדים וכתב גט אחר בצד הימני ובענין זה הקשה מהרש"א ז"ל על פרש"י ז"ל בד"ה ודלמא זמן דבתרא שמפרש ע"י נמלך ומי הכריחו לפרש כן כו' ע"ש בל' מהרש"א ז"ל ולענ"ד לא קשה מידי דודאי אין לנו לחוש שבשעה שחתמו העדים לא היה שם אלא גט בצד שמאלי וצד הימני היה חלק דא"כ היאך חתמו העדים על גט כזה שיכול להזדייף ולכתוב כמה תנאים וענינים אחרים על גליון גדול שבצד הימני לכך הוצרך לומר דניחוש דלמא תרי גיטי הוו ורש"י ז"ל נמי הוצרך לפרש ע"י נמלך וא"כ העדים חתמו כהוגן כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה וניחוש כו' ולעיל חיישינן כו' אע"ג דלעיל תלינן להכשיר כו'. ולפמ"ש לעיל אתי שפיר טפי דלעולם יש לנו לתלות שהעדים חתמו בענין היותר מועיל משא"כ הכא דאין החשש כלל על העדים אלא שאח"כ נעשה איזה זיוף מקשה שפיר דיש לחוש כן נ"ל ברור:

דף פח עמוד א

תוספות בד"ה ודלמא אימלוכי אימלך כו' ואין נראה דלרב נחמן כו' מאי איכא למימר כו' עכ"ל. לכאורה אין הלשון מדוקדק דאדרבא אליבא דר"נ א"ש טפי בפשיטות אלא דתלמודא מקשי אליבא דר' ששת דתיקשי ליה מתניתין וכה"ג מצינן טובא דמקשה הש"ס אליבא דחד אמורא אלא דמשמע להו לתוספות דהא דמוקי סתמא דתלמודא דאיירי בשיש ריוח מלמעלה ורב אשי מוקי בדידיע מתחתא דמגילתא משמע דאליבא דהלכתא נמי איירי דוקא בכה"ג וק"ל:

גמרא האי כתובת חתנים כו' סבר לאכשורי א"ל ר' ירמיה חתם סופר שנינו. כבר כתבתי לעיל ד' פ"ו דמפרש"י ז"ל שם דמאן דמכשיר בכתב סופר מובהק ועד היינו דמסתמא אין הסופר כותב אא"כ שמע מפי הבעל וא"כ משמע דלא שייך האי טעמא אלא בגיטין דבעינן לשמה אבל בשאר שטרות לא שייך לומר כן דלעיל ד' כ"ו פסקינן כר' אלעזר דבכל שאר שטרות מותר לכתוב לכתחלה טופסי שטרות וא"כ אמאי בעי ר' אבהו לאכשורי מעיקרא מיהו יש ליישב לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דף ג' דסופר מובהק יזהר להשליך לאשפה וא"כ אפשר דבשטרות נמי שייך לומר כן ומסתמא כיון שכתבו הסופר מסרו ליד החתן וא"כ נעשה בכשרות שהוא החתים עליו עד א' כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר ר' ירמיה כו' משמע דהלכה כר' ירמיה כו' כבר הארכתי למעניתי בזה בסוגיא דאומר אמרו בתכלית האריכות ע"ש:

גמרא עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם. ובדרוש העליתי ליתן טוב טעם דקרא דונושנתם אסמכתא בעלמא הוא ורבנן אחושבנייהו סמכי דבלא"ה החשבון מכוון שכך היו ישראל ראויין לישב בשלוה והיינו לפי מאי דמצינן במדרש מכרה כיום את בכורתך לי שיעקב לקח מעשו עולם הזה יום א' מיומו של הקב"ה ומצאתי בפרש"י ז"ל בתהילים על פסוק כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה וכתב רש"י ז"ל דיומו של הקב"ה אינו רק תשעה מאות ושלשים שנים כימי חייו של אדם הראשון ושבעים שנים לתשלום אלף הם מאשמורה בלילה ע"ש ומצינו במדרש ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש אמר הקב"ה ליעקב אתה סימן לבניך כשם שהשקעתי לך חמה שלא בעונתה כך אני עושה לבניך הה"ד אומללה יולדת השבעה כי בא שמשה בעוד יומם ומצינו שם במדרש שהשקיע הקב"ה ליעקב החמה שלא בעונתה שתי שעות וא"כ מסתמא היה הרמז לבניו ג"כ שתי שעות. וידוע דחשבון יום של הקב"ה היינו יום שלם עם הלילה שלפניו לפי חשבון שית אלפי שני הוי עלמא וא"כ כשנחלק היום של הקב"ה לכ"ד שעות לפי ערך תתק"ל שנים ליום עולה השעה ל"ט שנים ושתי שעות הם ע"ח שנה. וא"כ היה הרמז שישקיע להם היום שלא בעונתן שתי שעות קודם כלות היום. ולפ"ז שיום שלם הוא תתק"ל שנים הסר מהם שתי שעות שהם ע"ח נשאר תתנ"ב שנים כמנין ונושנתם ובזה יתיישב היטב לשון הפסוק אומללה יולדת השבעה כי באה שמשה בעוד יומם דמייתי הש"ס הכא בשמעתין ועל זה נסמוך דברי עולא שאמר שהקדים שתי שנים לונושנתם כן נ"ל ואף שמצאתי כזה בס' זרע ברך שני בפ' תולדות ימים רבים אחר שדרשתי ברבים כמה וכמה פעמים וקמי שמיא גליא דקיימתי מסברא דנפשאי ואמינא הלא דבר הוא דאיתאמר משמיה דגברא רבא דכוותי ואולי להא מילתא בר מזלא אנא ולא נמנעתי לכתוב הדבר בשמי:

דף פח עמוד ב

תוספות בד"ה שמע מינה מהרה דמרי עלמא כו' וא"ת נהי כו' מ"מ מאז לא עבדו ע"ג ועוד הקשה הר"ר אלחנן כו' אור"י דמתחלה מיד היו עובדין ע"ג שפסלו של מיכה היה עמהם. ויש לי לתמוה היאך אפשר לומר כן הא מקרא מלא הוא ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואף שיש לדחוק ולומר דאף שפסל מיכה היה עמהם שפיר שייך לומר ויעבדו את ה' משום דלאחר מיתת הזקנים כתיב ויעזבו בני ישראל את ה' ולא עבדוהו ודרשינן בגמרא שאמר הקב"ה ולואי עבדוני בני בהדין גרמיזא הבאה באחרונה והיינו דכתיב ויעזבו את ה' ולא עבדוהו שעבדו כל הע"ג ואותי לא עבדו אפילו בשיתוף וא"כ בימי הזקנים שעבדו מיהו את הקב"ה שייך לומר ויעבדו את ה'. מיהו לא ניחא למרייהו דנימא הכי לדרוש לגנאי כיון דמקרא מלא כתיב ויעבדו את ה'. מיהו בעיקר קושיי' התוספות לא ידענא מאי קשיא להו דמאן יימר דקפיד קרא שיעבדו ע"ג כל המנין של ונושנתם דלמא הכי קאמר קרא כשתאריכו ימים בארץ כמנין ונושנתם ולבסוף יעבדו ע"ג יקויים ואבדתם מהרה ובזה נ"ל ליישב מה שמקשין העולם דהתוספות הקשו שני קושיות וסיימו לתרץ חדא מגו תרתי ולמאי דפרישית אתי שפיר דודאי קושייא שנייה של התוספות שהקשו דלמא מהרה אחר ונושנתם קאמר היינו בדרך את"ל לקושייא הראשונה דבלא"ה אין מקום לקושייא השנייה דלמא מהרה אחר ונושנתם דהא כתיב נמי קרא אחרינא השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה ומדמצינו שהאריכו כמנין ונושנתם אלמא דמהרה דמרי עלמא תתנ"ב לכך הקשו מעיקרא קושייא הראשונה שלא עבדו ע"ז כל מנין של ונושנתם אלא שאם תמצי לומר דקרא איירי שאם יעבדו ע"ז בסוף ונושנתם יקויים בהם ואבדתם מהרה א"כ הקשו קושי' השנייה דלמא מהרה אחר ונושנתם קאמר והא דכתיב פן יפתה לבבכם ואבדתם מהרה היינו נמי מהרה אחר שיעבדו ע"ז איזה מנין דמיקרי מהרה דמרי עלמא מאה או מאתים שנה ואכתי מנא ידעינן דמהרה דמרי עלמא תתנ"ב שנה ועל זה תירץ ר"י שפסל מיכה היה עמהם ועבדו ע"ז כל המנין של ונושנתם וא"כ מדכתיב אידך קרא פן יפתה לבבכם ואבדתם מהרה ומצינו שעבדו ע"ג כמנין ונושנתם ואח"כ הוגלו אלמא דמהרה דמרי עלמא תתנ"ב שנה כן נ"ל ודו"ק:

משנה גט מעושה בישראל כשר ובנכרים פסול. ואיירי כגון שכפו אותו עד שאמר רוצה אני ולא מסר מודעא דבכה"ג דוקא בישראל כשר דאגב אונסא גמר ומגרש והו"ל כתליוהו וזבין דקי"ל פרק חזקת דזביניה זבינא משא"כ בנכרים אפי' אם אמר רוצה אני אפ"ה פסול כיון דהעישוי היה ע"י עובדי כוכבים אע"ג שכפו אותו כדין מ"מ כיון שאין בידם לכופו מדין תורה כדבסמוך א"כ נעשה הכפייה שלא כדין ולא מהני מה שאמר רוצה אני דהו"ל כתליוהו ויהיב מתנה דלא מהני כדמסקינן פ' חזקת כל זה מפירוש ר"י בעל התוס' פרק חזקת הבתים דף מ"ח ע"ש אלא דלפ"ז קשיא לי למאי דבעי אביי למימר בסמוך דהדיוטות נמי לאו בני עישוי נינהו א"כ מאי קשיא ליה אדרב יוסף דאגופא דמתניתין הו"ל לאקשויי מ"ש דקמפליג בין ישראל לנכרים דבישראל גופא הוי מצי לאפלוגי בין מומחין להדיוטות מהני טעמא דאמרן וליכא למימר דבהדיוטות אפילו אי לאו בני עישוי נינהו מדאורייתא מ"מ כיון שכפו אותו עד שאמר רוצה אני א"כ הוי סבור דמומחי נינהו וגמר ומגרש אם היה כדין דהו"ל כתליוהו וזבין דלפ"ז תיקשי טפי מאי מקשה הש"ס בסמוך אי הכי שלא כדין בעובד כוכבים נמי ניהוי שלא כדין כישראל ולפסול ומאי קושי' דלמא הא דפסול שלא כדין בישראל היינו מהאי טעמא גופא כיון שאמר רוצה אני גמר ומגרש משום דקסבר מצוה לשמוע דברי חכמים כדאיתא התם פרק חזקת ויש ליישב ועיין בסמוך:

תוס' בד"ה ובנכרים חובטין כו' דאטו מומחין עצמן יחבטו אותו כו' עכ"ל. כוונתם בזה דלמאי דס"ד דאביי בסמוך דהדיוטות נמי לאו בני עישוי נינהו ולא ס"ד האי סברא דהדיוטות שליחותייהו דמומחים עבדי א"כ קשיא להו אטו מומחים גופייהו יחבטו אותו אע"כ דכה"ג לא מימעט כלל מלפניהם כיון שעושין ע"פ מומחין א"כ ה"ה דבעובדי כוכבים כשר כה"ג וכן הוא בל' הרא"ש ז"ל אבל עדיין ק"ל דאפי' אי ממעטינן מלפניהם שלא יהיה העישוי אלא לפניהם אכתי לא שייך למעט הדיוטות כי היכי דממעטינן עובדי כוכבים דהא קרא דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מידרש לענין דיינים ונידונים כמ"ש התוס' בסמוך ומידרש נמי לענין עישוי כמ"ש התוס' בריש פ"ק דסנהדרין מדכתיב אשר תשים ודרשינן אלו מקל ורצועה וא"כ כי היכי דבמאי דדרשי' לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לא דמי לדרשא דלפניהם ולא לפני הדיוטות דעובדי כוכבים ממעטינן הן מדיינים הן מנידונין שהרי לא השוה הכתוב עובדי כוכבים לישראל לכל דינין שבתורה משא"כ לענין הדיוטות לא ממעטינן להו אלא מדיינים אבל מנידונין לא וא"כ ה"נ לענין דרשא דאשר תשים דאיירי משוטרים נמי אית לן למימר הכי דנהי דעובדי כוכבים ממעטינן מתרווייהו שלא יהיה הן המעשין ולא יהא העישוי על ידם משא"כ לענין הדיוטות לא ממעטינן אלא מחדא שלא יהיו הן המעשים אבל לעולם יכול העישוי על ידם ולקושטא דמילתא נמי משמע בפרק עשרה יוחסין דהשוטרים נמי צריכין להיות מישראל דוקא ויש ליישב וצ"ע. מיהו מתוך מ"ש נתיישבה הקושיא שהקשיתי בסמוך דלמאי דס"ד דאביי דהדיוטות נמי לאו בני עישוי נינהו אפ"ה הוי אתי ליה שפיר לישנא דמתני' דקתני עובד כוכבים משום סיפא לאשמעינן דאפי' בעובד כוכבים כשר אם הן המעשין ע"פ דייני ישראל א"ג וכשר ואי גרסינן נמי סתמא כדהוי ס"ד דר"ת מעיקרא פ' חזקת דבעובד כוכבים בכל ענין פסול אפי' ע"פ דייני ישראל משא"כ בהדיוטות כה"ג כשר אם עושין ע"פ מומחין כנ"ל ודו"ק:

גמרא שנא' לפניהם כו' ד"א לפניהם כו'. לכאורה משמע דמאן דדריש לפניהם כו' ע"כ דהדיוטות בני עישוי נינהו מדאיצטריך למעוטי עובד כוכבים א"כ מאי מקשה אביי לר' יוסף מהאי ברייתא הא איכא למימר דר' יוסף ס"ל כלישנא קמא. אמנם לענ"ד נראה דאין כאן פלוגתא כלל דמאן דדריש לפניהם היינו לענין דיינים ונידונין שאם בא גוי לפני דייני ישראל אין יכול לדונו באותן הדיינים משא"כ בהדיוטות לא מימעטו אלא מדיינין ושלא יהיו הן מעשין ע"פ עצמן משא"כ מנידונין לא מימעטו כדפרישית:

משנה יצא שמה בעיר מקודשת כו' איזהו אמתלא גירש איש פלוני את אשתו. יש לדקדק למה שינה התנא הסדר דברישא קתני קידושין קודם לגירושין ולענין אמתלא קתני איפכא ולכאורה היה נ"ל דהתנא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא דחיישינן לקלא דקידושין דאיכא חשש א"א שהוא איסור מיתה אלא אפילו קול דגירושין דליכא אלא חשש איסור לאו דגרושה לכהן ס"ד דלא חיישינן קמ"ל דאפ"ה חיישינן ולפ"ז בסיפא הוי איפכא לא מיבעיא דאמתלא דגירושין מבטלת הקול כיון דבלא"ה ליכא אלא חשש איסור לאו משא"כ אמתלא דקידושין ס"ד דלא מהני לבטל הקול כיון דאיכא חשש איסור חמור דמיתה קמ"ל דאפ"ה מהני אמתלא כן נ"ל לכאורה אלא דבריש פרק האשה בתרא ביבמות משמע להדיא דכל היכא שיש חשש איסור דאורייתא שיפגע בגוף האיסור לא שני לן בין איסור לאו לאיסור כרת ע"ש בפרש"י ועוד דאדרבה בכמה דוכתי מצינו איסור כהונה שאני שהחמירו טפי מאיסור א"א עיין בריש פרק האשה רבה וא"כ הוי רבותא בקידושין טפי מגירושין ואפשר שזו היתה סברת המקשה דבסמוך דמקשה והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ולא ניחא ליה לפרש לענין שלא תינשא לכהן אחר מיתת בעלה ולמאי דפרישית א"ש דמסידור לשון המשנה משמע ליה למקשה דקתני לא זו אף זו דאפילו בקלא דגירושין דקלא דבתר נישואין הוא אפ"ה חיישינן ובסיפא לענין אמתלא הוי איפכא מיהו למאי דמסיק הש"ס דרישא חדא קתני אתי שפיר לגמרי סדר לשון המשנה וסיפא נמי הקדים לפרש אמתלא דגירושין דאמתלא דקידושין מרישא שמעינן לה דאמתלא דמגורשת מבטלת קול הקידושין כנ"ל ודוק אלא דמלשון רש"י בסמוך לא משמע כן כמו שאפרש בסמוך עיין עליו:

דף פט עמוד א

רש"י בד"ה הרי זו מגורשת כו' הרי קול שחששנו לו תחילה שוברו עמו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מי דחקו לפרש כן דאדרבא לשון קול ושוברו עמו משמע שיצא קול הגירושין תיכף עם קול הקידושין וכדאמרינן נמי לקמן דכל היכא שיצא קול מעיקרא בלא אמתלא תו לא מהני אמתלא אח"כ ולאפוקי מרבה בר רב הונא דאמר אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד עשרה ימים והנלע"ד דרש"י ז"ל סובר דהאי קול ושוברו עמו לאו מטעם אמתלא איירי דאמתלא לחוד ושובר לחוד דאמתלא שסותרת הקול לגמרי מש"ה בעינן שיצא האמתלא תיכף עם הקול משא"כ במקודשת ומגורשת שאין הגירושין סותרין את קול הקידושין דאפשר דאיתא לתרווייהו אדרבא קול הגירושין בא לחזק הקול דקידושין אלא שמבטלו מצד אחר תו לא הוי כאמתלא אלא כשובר ומהני אפילו לא יצא קול הגירושין עם קול הקידושין אלא אח"כ כן נ"ל בשיטת רש"י וכ"כ הר"ן ז"ל בשיטת רש"י וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל:

אמנם כן מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן נראה דלישנא דמתניתין דקתני איזו היא אמתלא דקידושין אלמא דהאי מגורשת דקתני מעיקרא לאו אמתלא דקידושין היא ועי"ל דמגופא דמתניתין מוכח לה דקתני ובלבד שלא יהא שם אמתלא משמע שאם יש אמתלא בגירושין תו לא הוי קול ושוברו עמו לבטל קול הקידושין אלא קול הקידושין במקומו עומד ואמאי נהי דיש אמתלא לגירושין דלא הוי אלא ספק גירושין אכתי ליהוי אמתלא לקול הקידושין שהרי יש כאן ספק אם קול הקידושין אמת ואת"ל שהקול אמת האיכא קול דספק גירושין ואין לך אמתלא דקידושין גדולה מזו לכך הוצרך לפרש דכאן איירי שלא יצא קול הגירושין עם קול הקידושין אלא אח"כ וא"כ לא מהני מטעם אמתלא אלא מטעם שובר וא"כ כשיש כאן אמתלא לקול הגירושין תו ליכא לא אמתלא ולא שובר לגבי קול הקידושין ואמתלא ליכא שלא יצא עם קול ושובר ליכא שהרי יש אמתלא על השובר אף דלפ"ז לא יתיישב סידור לשון סיפא דמתני' שהקדים אמתלא דגירושין לקידושין דתו לא מצינן לפרש כדפרישית במשנתינו אלא דאפ"ה הוי שפיר לא זו אף זו דהא אמתלא דגירושין מבטלת קול הגירושין ליכא רבותא כל כך דאי להתירה לכהן אין כאן רבותא דהאיכא מיהא כמה ספק ספיקי שמא קול הקידושין מעיקרא לא היה אמת וא"כ אין כאן גירושין כלל ואת"ל שקול הקידושין היה אמת שמא קול הגירושין אינו אמת או שמא אין כאן לא קידושין ולא גירושין ואף להחזיקה בחזקת איסור א"א לעלמא מחמת אמתלא דקול הגירושין נמי ליכא רבותא חדא דלחומרא הוא ועוד דאדרבא אמתלא דקול הגירושין מחזיק את קול הקידושין דמכיון שגירשה אף בספק גירושין אלמא שהיה עליה זיקת קידושין ונמצא שאין כאן אלא ספק גירושין ולא מבטלינן קול הקידושין משא"כ אמתלא בקידושין גופייהו ס"ד דלא אלימא אמתלא לבטל הקול לגמרי ולהקל בחשש א"א קמ"ל דאפ"ה אמתלא מבטלת הקול כן נ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה בעולה אין חוששין לה פי' בקונטרס כו' ור' יצחק אומר כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דפירש לשיטתו שמפרש נשואה אין חוששין לה דהיינו שיצא הקול שהיא נשואה זה ימים רבים דהכי משמע ליה לישנא דנשואה דאי לאלתר ודאי חיישינן וא"כ הא דקתני בעולה אין חוששין לה היינו נמי שיצא הקול שנבעלה זה ימים רבים ומש"ה לא חיישינן משא"כ אם יצא הקול שנבעלה היום חוששין לה ומש"ה הוצרך לפרש לענין איסור לכהן גדול שאם הקול אמת אסורה מדאורייתא וא"כ הו"ל קלא דקמי נישואין וחוששין משא"כ לענין איסור לכהן הדיוט אפי' יצא הקול שנבעלה היום נמי אין חוששין שהרי אף אם הקול אמת אין כאן איסור דאורייתא דנהי שמפרש ר"י דסתם בעילה דזנות אוסרה לכהונה היכא דלא אמרה לכשר נבעלתי ע"כ דאינה אסורה אלא מדרבנן דמדאורייתא ודאי כשירה דנהי דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ הכא מוקמינן לה בחזקת היתר לכהונה כמ"ש התוס' להדיא בפ"ק דכתובות דף ט' בד"ה באשת כהן ע"ש ובחידושינו וכיון דאין כאן אלא חשש איסור דרבנן א"כ לא חיישינן לקלא כלל דהאיכא תרי ספיקי שמא אין הקול אמת ואת"ל שהקול אמת שמא לכשר נבעלה וכיון דאיכא תרי ספיקי וחזקת היתר פשיטא דמותרת אפילו בקול גמור אע"כ דלענין כהן גדול איירי דהו"ל קלא דאיסור דאורייתא שאין כאן אלא ספק א' ונהי דמדאורייתא מוקמינן בחזקת היתר אפ"ה מדרבנן חיישי' לקלא כמו שהחמירו בכל קול דקודם נישואין אע"ג דאיכא חזקת היתר כן נ"ל נכון ועוד שממקומו הוא מוכרע דבמתני' אמרינן דספק קרוב לו קרוב לה הוי אמתלא אע"ג דמ"מ אסורה לכהן אפ"ה כיון דלא מיתסרא אלא מספק הו"ל אמתלא וה"נ כיון דלא ידעינן אי לכשר נבעלה או לפסול הו"ל קול ואמתלא עמו ופשיטא דאין חוששין אע"כ דלכ"ג איירי ועיין בחידושינו בכתובות. מיהו יש לי ליישב ג"כ שיטת ר"י ז"ל דזימנין דאסורה אף לכ"ה מדאורייתא כגון היכא דרוב פסולין אצלה כגון בעיר שרובה עכו"ם ואף ע"ג דבפ"ק דכתובות מסקינן דמאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין היינו היכא דאמרה לכשר נבעלתי דברי ושמא עדיפא מרוב משא"כ בשותקת מדאורייתא אזלינן בתר רובא וצ"ע:

רש"י בד"ה שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום כו' עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהאריך בחילופי נוסחאות והקשה שם על פרש"י ז"ל דהיינו ארוסה היינו שלא לפלוני ע"ש וכמדומה שלא היה גירסת רש"י ז"ל לפני הרשב"א ז"ל כמו שהיא בנוסחת רש"י ז"ל שלפנינו דלפ"ז ודאי לא קשה מידי דהא דקתני ארוסה אין חוששין לה היינו אף שיצא הקול שנתקדשה לפלוני אפ"ה אין חוששין כיון שלא יצא הקול שנתקדשה היום אלא זה ימים רבים ואשמעי' נמי שלא לפלוני אין חוששין אף שיצא הקול שנתקדשה היום וק"ל:

דף פט עמוד ב

גמרא א"ל רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא והתנן נתקדשה כו' לאו משום דאמרינן על תנאי קידש. ופרש"י דכי מהדרינן לה לגברא אמרינן ודאי יש פתח לדבר כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי ענין אמתלא ופתח אמתלא לכאן שהרי קידשה השני קידושין גמורים ובקידושין גמורין בעדות ברורה ודאי לא שייך ענין אמתלא כלל וע"כ היינו משום דקדושי טעות נינהו כיון שבא בעלה. תו קשיא לי דלמאי דמשמע דבכה"ג מיקרי פתח אמתלא כיון דמהדרינן לה לגברא קמא א"כ תיקשי הא דאמרינן לעיל בפרק הזורק דף פ"א דשלח רבי מנשה מדויל לשמואל פלוני כהן יצא קול שגירש אשתו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו ושלח שמואל תצא ומסקינן תצא משני דהו"ל קלא דקמי נישואין וקשה אכתי אמאי חיישינן האיכא מקום אמתלא כי הכא כיון שיושבת תחת הראשון ומשמשתו אמרי' על תנאי גירש אע"כ דאפ"ה לא מיקרי פתח ומקום אמתלא. ונראה ליישב דודאי הכא בנתקדשה לאחר אף לפי סברת המקשה עיקר הטעם משום דקידושי טעות נינהו שלא נתקדשה אלא מחמת שסברה שמת בעלה אלא אפילו הכי ס"ד דרב פפא דאכתי הוי לן למיחש דאיכא מאן דלא ידע שנתקדשה מחמת מיתת בעלה וסברי שנתקדשה מחמת שגירשה בעלה הראשון וא"כ לדידהו הו"ל כקול גירושין ואפ"ה לא חיישינן וע"כ היינו משום שלא יצא הקול ברור אלא עם מקום אמתלא דכיון שבעלה במדינת הים יש פתח לומר שעל תנאי גירש כפרש"י לפי שלא היה יכול לבוא וכיון שבא בעלה לבסוף הרי נתבררה האמתלא למאן דקטעי וסבר שמחמת גירושין נתקדשה ואע"ג שלא יצא האמתלא אלא מכאן ועד עשרה ימים אפ"ה מהני כיון שהיה במקום אמתלא והשתא לא תיקשי הא דפרק הזורק דהתם יצא הקול מבורר ולא היה פתח אמתלא כלל בתחלת הקול כן נ"ל בשיטת רש"י ואע"ג דמלשון רש"י משמע דאמתלא היינו בקידושין וכן משמע לשון הגמרא דקאמר על תנאי קידש דא ודא אחת היא כיון דאמרינן על תנאי גירש הראשון א"כ ע"כ הקידושין משני היה ג"כ על תנאי. אמנם לפי פירוש הרי"ף והרמב"ם ז"ל בההיא דמקום אמתלא יתיישב הסוגיא יותר ואין להאריך ודו"ק:

תוספות בד"ה והלכתא לא חיישינן מעשה בא לפני ר"ת כו' ועוד דכיון שנתקדשה לאחר בפניו שריא עכ"ל. ומה שהוצרך ר"ת לטעם השני אע"ג דאיפסקא הלכתא בגמרא בהדיא דקלא דבתר נישואין לא חיישי' אלא משום דנפקא מינה אם ימות בעלה הראשון או יגרשנה הוי לן למיחש ולמימר שחזר הקול וניעור שלא תינשא לאחר מחמת הקול הראשון והו"ל קלא דקמי נישואין כדאמרינן לעיל בפ' הזורק דתצא משני מש"ה הוצרך רבינו תם לטעמא שנתקדשה בפניו וא"כ שרי' לגמרי שאף אם הקול הראשון אמת ע"כ גירשה מדרב המנונא כן נ"ל לכאורה אבל עדיין צ"ע דמספקא לי טובא אי שייך בכה"ג לומר שאחר כך חוזר הקול וניעור דבשלמא לעיל בפ' הזורק אף שיושבת תחתיו ומשמשתו אכתי לא נתבטל הקול לגמרי דאיכא למימר דמעיקרא גירשה הראשון על תנאי שלא יחול אלא סמוך למיתה כדמסיק הש"ס התם אימר סמוך למיתה גירשה ואיכא לפרש כדפרישית משא"כ הכא כיון שיושבת תחת בעלה ויצא הקול שנתקדשה קודם זה ואנן לא חיישינן להאי קלא דהו"ל קלא דבתר נישואין א"כ נראה שנתבטל הקול לגמרי ואינו חוזר וניעור וצ"ע ודו"ק:

רש"י בד"ה עיינו ביה רבנן בקידושי שני ולאו קידושין נינהו כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דטפי יש לפרש דעיינו ביה בקידושי ראשון דיותר יש לתלות הטעות בראשון כיון דלא הוי אלא קול בעלמא והאריך בזה. ולענ"ד ודאי לישנא דגמרא דקאמר קידושי טעות נינהו משמע להדיא דאשני קאי דבקידושי תורה שייך האי לישנא דקידושי טעות משא"כ בקידושי ראשון לא הו"ל למימר אלא עיינו ביה רבנן בקלא דלית ביה מששא. ובר מן דין נפלאתי מה עלה על דעת מהרש"א ז"ל לומר לתלות הטעות בראשון דמהיכא תיתי ומאי שנא מכל חיישינן לקלא דשמעתין דאסרינן לעלמא ואליבא דשמואל דקיימי הנך אמוראי אית ליה דלא מבטלינן קלא אפי' אי מגליא מילתא שהקול אין בו ממש אפ"ה חיישינן ולא אמרינן מימר אמרי עיינו ביה רבנן בקלא דלאו מידי הוא אלמא אפי' בדאיתברר חיישי' וכ"ש בלא איתברר דלית לן למימר מימר אמרי כיון שיצא הקול ברור בלא אמתלא ע"כ דאקידושי שני קאי כפרש"י ואף התו' מפרשים כפירוש רש"י כמו שכתב הרשב"א ז"ל בשמם וכתב דאי ס"ד דאראשון קאי יתירוה נמי לעלמא מה"ט וכוונתו בבירור למה שכתבתי דאמאי חיישינן כלל לקלא יתירוה לעלמא מה"ט דמימר אמרי עיינו רבנן בקלא דלאו מידי הוא ואמאי אמרי' דלא מבטלינן קלא ואפי' מ"ד מבטלינן היינו דוקא באיתברר אבל בלא איתברר מודה אע"כ דלא מבטלינן קלא מטעמא דמימר אמרי וע"כ דאשני קאי ולא ידעתי למה כתב מהרש"א ז"ל על הרשב"א ז"ל שדבריו דחוקין גם ביתר דברי מהרש"א ז"ל יש לי לדקדק ואין להאריך ודוק ועיין בסמוך:

דף צ עמוד א

תוספות בד"ה והלכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר"ת כו' אף ע"ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ"מ מחמירין כו' עכ"ל. פירוש דאע"ג דבקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא א"כ הוי לן להקל מטעמא דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני כיון דבלא"ה ליכא אלא חששא דרבנן דמדאורייתא לא חיישינן לקלא מכל מקום מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה נינהו וא"כ מאן דסבר דקול הראשון היה אמת יאמר שמחזיר גרושתו מן האירוסין משא"כ בקול מזה ומזה לא שייך להחמיר דא"ל שהקול ראשון אמת שמא השני שקר או להיפך כן נראה בעיני להשוות שיטת התוס' לשיטת רש"י וכמו שכתבתי בסמוך בשם הרשב"א ז"ל ודלא כמהרש"א ז"ל וק"ל:

משנה ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה. ומשמע בגמרא דהיינו דבר ערוה ממש שזינתה בעדים ברורים וע"כ איירי שלא בהתראה דאי בהתראה בת סקילה היא ואין להקשות לבית שמאי הא דכתיב בכהן הדיוט גרושה וזונה לא יקח גרושה למה לי הא כל גרושה זונה היא אלא דשפיר איצטריך גרושה למאי דמסקינן בשמעתין דבדיעבד כ"ע מודו דאי עבד עבד ואע"ג דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא היינו דאי להתירא אבל דאי לאיסורא כתב קרא כדאיתא ביבמות דף ע"ט. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דב"ש וב"ה לא איירי אלא בזיווג ראשון או לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין כמו שהביא בספר גט פשוט אלא דלא מיסתבר לי דקרא סתמא כתיב וכמו שאפרש לקמן ויותר נראה דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין לגרשה בע"כ אבל מדעתה אפשר דבכל ענין שרי וכדאיתא בש"ע א"ע סי' קי"ט:

גמרא וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר כו' מה להלן בשני עדים כו'. ומסקינן דלב"ה נמי אית ליה האי ג"ש דדבר דבר לענין עדים ברורים. ואע"ג דאפילו ספק סוטה אסורה לבעלה כדכתיב ונטמאה ונטמאה שאסורה לבעל ולבועל מ"מ הכא לא איירי מקינוי וסתירה. ויותר נראה דעיקר ג"ש אתא לאשמעינן דאפילו יוצאת מחמת דבר ערוה שזינתה בעדות ברורה אפ"ה תינשא לאחר ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי טובא דלמאי דמסקינן ריש פ' האשה רבה ביבמות דבכל האיסורין שבתורה היכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וכן באתחזק היתירא ולעולם אין עד אחד נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא וא"כ אמאי איצטריך הכא ג"ש דדבר דבר ולמאי דפרישית א"ש דמהאי ג"ש ידעינן דאיירי הכא בעדות ברורה ואפ"ה תינשא לאחר כן נ"ל:

תוספות בד"ה מה להלן בעדות ברורה בירושל' פריך דאמאי איצטריך קרא כו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דלא משני בירושלמי כדמשני בשמעתין בסמוך מאי דעבד עבד ואיירי שגרשה משום דבר דהקדיחה תבשילו משום דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא וכבר כתבתי במשנתינו דביבמות מסקינן דאי לאיסורא כתב קרא ואפשר דלשיטת הרשב"א ז"ל דהירושלמי סובר דאי לאיסורא נמי לא כתב קרא. ומיהו לענ"ד נראה דבלא"ה לא בעי הירושלמי לאוקמי קרא דלא יוכל בעלה הראשון כשגירשה בדיעבד בהקדיחה תבשילו או אפילו לכתחילה כשמגרשה מדעתו למאי דפרישית דבכה"ג לכ"ע שרי משום דפשטא דקרא דלא יוכל אדכתיב לעיל מיניה קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר ובשלמא לב"ה אתי שפיר דאיירי קרא דדבר בהקדיחה תבשילו משא"כ לב"ש דלא איירי אלא בערות דבר ממש מש"ה איצטריך לאוקמי בירוש' לשני לאוין כנ"ל:

בד"ה וב"ה כו' ואור"י דר"ע סבר כב"ש כו' דאי תרי מילי נינהו כו' למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נ"ל דלר"ע נמי איצטריך קרא להקדיחה תבשילו דנהי דאפי' לא מצאה חן בעיניו מחמת שהיא כעורה מרבינן דשרי מוהיה אם לא תמצא חן סד"א דוקא בכה"ג שרי דמכיון שהיא כעורה והוא שונאה לגמרי א"כ לבו אונסו ואדרבא אם לא יגרשנה הו"ל כבני שנואה משא"כ בהקדיחה תבשילו דאפשר דרתח עלה לפי שעה ולבתר הכי מפייס לה סד"א שאין לגרשה קמל"ן דאפ"ה שרי. ועפ"ז נתיישב לי היטיב מאי דאיתא בירושלמי הביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין וז"ל והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו לא תכחול ולא תפקוס כו' עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ומגרשה כו' ומסיק שם בירושלמי דזקנים כב"ש ור"ע כב"ה ותמה הרשב"א ז"ל דהול"ל דר"ע לטעמיה דנפשיה קאמר והניחו בצ"ע ולמאי דפרישית א"ש דההיא דירושלמי לא דמי לדר"ע דמתני' דאיירי במצא אחרת נאה הימנה והראשונה כעורה ששונאה לגמרי משא"כ התם דאף אם לא תתקשט בנדתה מ"מ לאח"כ תחזור לנויה הראשון שהרי אם תתקשט מוצאת חן בעיניו וא"כ לא דמי אלא להקדיחה תבשילו ומש"ה איצטריך לאוקמי התם דר"ע כב"ה כן נלע"ד נכון:

גמרא א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס כו'. וקשיא לי טובא דהא רבא גופא אמר במסכת תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עלה התם מאונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה ואמאי הא עבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. ולפ"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו מה שאין כן בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי קשה היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעביד עביד דהא אפילו אי בעלמא כשגירשה שלא כדין לא מהני אפ"ה איצטריך לכתוב באונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי מש"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי. והנלע"ד ליישב דמהא מילתא גופא יליף רבא כיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו"ל לאו הניתק לעשה א"כ אמאי איצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה דאי מצא בה ערות דבר מותר לגרשה את"ל דאפ"ה נהי שאסורה עליו אין לגרשה מגזירת הכתוב דלא יוכל לשלחה א"כ היאך אמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי הא אסורה עליו משום סוטה וע"כ איירי קרא כשגירשה בענין אחר שלא ע"י זנות ואי ס"ד דלא מהני א"כ לא לכתוב לא יוכל לשלחה אלא ולו תהיה לאשה כל ימיו (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע:

ול"ל דלא איצטריך אלא לענין כהן דהא לב"ש בלאו הכי אסור משום זונה) ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא איצטריך למכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ריש פרק איזהו נשך אע"כ דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגירשה מאי דעביד עביד וא"כ איצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדבית שמאי נשמע לבית הילל דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ"ל נכון ובזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל בד"ה לא יוכל שכתב ואינו לוקה על שילוחו ולאיזה צורך כתב כן ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקו דרבא מדאינו לוקה א"כ אי ס"ד דאי עביד לא מהני אייתר ליה לגמרי קרא דלא יוכל לשלחה כל ימיו וכדפרישית ואף לפמ"ש לעיל דכשמגרשה מדעתה כ"ע מודו דשרי אפ"ה לא מצינן לאוקמי קרא דלא יוכל לשלחה בכה"ג דלקושטא דמילתא באונס נמי רשאי לגרשה מדעתה כדאיתא בכתובות. מיהו לשיטת הסוברים לחלק בין זיווג ראשון לשני לא יתכן לפרש כן וצ"ע ודוק היטב:

דף צ עמוד ב

תוספות בד"ה עם בני אדם ס"ד כו' אבל זו חובה לגרשה מן התורה כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידענא מאי פשיטותא דהא לבית שמאי משמע שאין לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ממש שזינתה בעדים וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה דלא פליגי בהכי לענין לכופו לגרשה אם לא שנאמר דהא דאמרינן לעיל לב"ש בעדות ברורה היינו אפי' עידי כיעור כה"ג שרוחצת עם בני אדם ובזה יתיישב יותר קרא דגרושה זונה אלא דא"כ לא הוי מקשי מידי בירושלמי למאי איצטריך קרא דלא יוכל לשלחה דהו"ל מחזיר סוטתו ומאי קושיא האיכא לאוקמי בכה"ג ויש ליישב בדוחק ונראה דבאמת לא פשיטא להו להתוספות הא מילתא מש"ה כתבו ועוד יש לפרש דאפי' אדם רע אין סובל זה מאשתו משמע דחובה לגרשה מן התורה ליכא וצ"ע:

גמרא רבי יהודה אמר אם שנאתה שלח רבי יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. משמע דבזיווג ראשון לכ"ע שנוי המשלח ומש"ה כתבו קצת פוסקים דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בזיווג שני אבל בזיווג ראשון מודו ב"ה דאין לגרש אא"כ מצא ערות דבר וכבר כתבתי במשנתינו דלא יתכן לומר כן כיון דב"ש וב"ה בקרא פליגי ויותר נראה כמ"ש הר"ן ז"ל דנהי דלב"ה אפילו בהקדיחה תבשילו מותר לגרשה מן התורה היינו שאין בית דין שלמטה כופין אותו שלא להוציאה אבל מן השמים מענישין אותו בזיווג ראשון והיינו קרא דדברי קבלה דשנוי המשלח. ועוד נראה דאשכחן היתר גמור דלכתחלה לב"ה אף בזיווג ראשון והיינו מן האירוסין דקרא דשנוי המשלח נראה דהיינו דוקא מן הנשואין דילפינן מדכתיב והיא חברתך ואשת בריתך והיינו כדאמרי' בעלמא אין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ונהי דקרא דוכתב ספר כריתות ליכא לאוקמי מן האירוסין דכתיב ובעלה מ"מ קראי מיתרצן כדפרישית בשם הר"ן ז"ל אבל משנתינו דאיירי ב"ש וב"ה ור"ע מיתוקמא שפיר אף לכתחלה ומן האירוסין כנ"ל מדמסיק הש"ס קרא דוהיא חברתך ואשת בריתך:

סליק פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין בעזה"י