עץ חיים/שער יא/פרק ו
פרק ו
[עריכה]ועתה צריך לתת טעם אל כל הנ"ל מה נשתנו נקודות זו"ן מנקודות הג"ר דע כי כל העולם כולו מתנהג ע"י זו"ן וכמו שהם נקראו בנים של או"א גם אנחנו נקראים בנים של זו"ן בסוד בנים אתם לה' וגו' וגם כי הכתוב אומר כי אמרתי עולם חסד יבנה ר"ל שהעולם מבחינת החסד ואילך שהם ז"ת שהם כללות זו"ן וז"ס ז' ימי בראשית כנודע ולכן כל הפגם שגורמים התחתונים ע"י מעשיהם הרעים אינו מגיע בג"ר שהם א"א ואו"א רק בז"ת שהם זו"ן. והנה גם בזו"ן עצמן יש שינוי ביניהן כי פשוט הוא שאין הפגם הנוגע בנוקבא שוה אל הפגם הנוגע עד ז"א ממש שהוא גדול ומעולה ממנה והחילוק שיש בזה הוא כי (ע"י) הפגם המגיע עד נוקבא לבד אפשר שיהיה כח בפגם ההוא אם יהיה החטא גדול באופן שיגרום שיסתלקו ממנו הט' חלקים כולם ולא ישאיר בה רק חלק עשירית שהוא כתר שבה אבל בז"א אין כח בפגם מעשה התחתונים שיסתלקו ממנו הו"ק רק הג"ר לבד. וצריך לתת טעם לזה ובכלל הדבר נבאר מ"ש לעיל כי ביציאת נקודת ז"א יצאו ו' חלקי תחתונים ולא ג' ראשונות ובנקודות הנוקבא יצאה נקודה העליונה כתר שבה בלבד וט' חלקי התחתונים לא יצאו אמנם ב' הטעמים לב' השאלות האלו הם נתלין זה בזה והענין תלוי כמ"ש בפרקי אבות בעשרה מאמרות נברא העולם וכך פי' הדבר שבחי' הו"א שהוא עולם מתחיל מהחסד ולמטה והוא נקרא עולם בסוד אמרתי עולם חסד יבנה מחסד ואילך יבנה כנ"ל ובחי' זו הנקרא ז"א היה המאציל העליון יכול לבוראו מחובר יחד כל הי"ס שבו ולא להיותן י' מאמרות נפרדות זו מזו ולא היה בדרך ג"ר שהם א"א ואו"א שכל י' חלקיהם יצאו מחוברים יחד כנ"ל ונתן לזה טעם ואמר להפרע מן הרשעים כו' פי' כדי להיות בעה"ז שכר ועונש לצדיקים ולרשעים ולכן היה הדבר הזה שיהיה זו"ן מחולקים לי' חלקים שהם עשרה מאמרות ולא יצאו כלולים יחד ע"ד ג' נקודות הראשונים. והטעם הוא לפי שכפי גודל שיעור הפגם שיפגמו הרשעים כך יגרעו במאמרות האלו ויפרע אז מהם כפי הערך ההוא וכן להיפך זה אצל הצדיקים. והנה הפגם המגיע אל נוקבא דז"א יש בחי' פגם שיגרום שיסתלק ממנה חלק א' ויש שיגרום לסלק ב' חלקים ועד"ז עד שאפשר שיהיה בחי' פגם שיגרום שיסתלקו ממנה הט' חלקים תחתונים ולא ישארו בה רק חלק א' העשירי העליון בלבד שהיא הכתר שבה אשר ז"ס מה שנאמר אל הירח לכי מעטי את עצמך והבן זה. ואמנם אם מה שהיה נשאר קיים ממנה לא היה חלק העליון מכולם אלא האחרון שבכולם ע"ד הז"א שנשארים התחתונים ומסתלקים העליונים הנה אז לא היה כח כלל בחלק ההוא ואז אפילו אותו החלק היתה מתבטל להיות תחתון שלה והיה נחרב ומתבטל העולם ולכך הוצרך שחלק הנשאר יהיה העליון שבה שהוא הכתר שבה מחמת היותה כולה נתונה תוך הקליפה כמבואר בסוד רגליה יורדות מות והנה (נ"א והוא) החלק הזה הנשאר הוא בעצמו בחי' החלק שיצא מתחלה קודם התיקון כנ"ל כי אז לא יצא מכל חלקי נקודת נוקבא דז"א רק חלק עשירית ממנה והוא עליון שבה. וטעם הדבר כי כל דבר שבא בתחילה בבחי' שורש ועיקר אינו מסתלק אח"כ בעת הפגם אמנם מה שבא לה בסוד תוספת בעת התיקון שהם ט' חלקים האחרים אלו הם מסתלקים בעת הפגם משא"כ אם באו מתחלה קודם התיקון בסוד שורש ועיקר שאז אם יפגמו התחתונים לא יוכלו להסתלק. וא"ת ויותר טוב הי' שלא יסתלקו לזה ביאר הטעם ואמר להפרע מן הרשעים כו' ויהיה שכר ועונש (ודין ורחמים) ודין ודיין ובהסתלק יפרע מן הרשעים על שגרמו הסתלקות לבחי' היותן י' מאמרות נפרדות כי אם יצאו מחוברים כא' לא יהיו מסתלקים וזה שאמר שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות פי' ואלו נברא במאמר א' כלול מכולם לא היה כך וכן עד"ז לתת שכר טוב לצדיקי' שמחזירין אותן אחר הסתלקותן משא"כ אם לא היו מסתלקין מעליהן ע"י הפגם לא הי' שכר לצדיקים המחזירין אותן והבן זה:
ועוד יש טעם ב' מצד עצמם והוא כי אם היו תחלה בסוד שורש ועיקר באופן שאח"כ לא היו יכולין להסתלק הנה היה ח"ו מגיע הפגם בהם אבל עתה כאשר חוטאים התחתונים הם מסתלקות למעלה ואין הפגם מגיע בהם ואז יפרע מן הרשעים שגורמים נזק בעולם התחתון על מיעוט השפע מחמת שגרמו הסתלקותן אבל בהם עצמם אין הפגם מגיע כנ"ל כי הרי הם מסתלקין וז"ש שמאבדין את העולם כו' ולא אמר שפוגמים בעשרה מאמרות עצמן ואמנם החלק העליון שבה אע"פ שנשאר קיים בה ואינו מסתלק בעת הפגם אין הפגם מגיע בו להיותו עליון מאד יותר מכל השאר אבל החלקים התחתונים שבה הקרובים אל הקליפות היה הפגם מגיע בהם אלו לא היו מסתלקין ואמנם הז"א שאינו קרוב אל הקליפות כמו נוקבא לכן היו בו ב' שינויים מנוקבא הא' הוא שיצאו ששה חלקים של הנקודה שלו בקבע מתחלה קודם התיקון מה שאין כן בנוקבא שלא יצאת רק חלק העשירית לבד והב' הוא כי יצאו חלקים תחתונים שבהם ולא העליונים וטעם הדבר הוא ע"ד הנ"ל כי כיון שאין בו החשש כמו בנוקבא כי אינו קרוב אל הקליפות ולכן היה הענין בו בהיפך ומצורף לזה טעם אחר והוא זה כי הנה ג"ר דז"א הם אורות עליונים ואם היו יוצאין בתחלה היו נשארים קבועים כנ"ל ולא היו מסתלקין בעת הפגם והיה עון התחתונים גדול עד מאד מנשוא לאין קץ בתתם פגם במקום העליון הזה והיה העולם חרב לכן היה בהיפך כי הג"ר יצאו בסוד תוספת לבד כדי שיוכלו להסתלק בעת הפגם ולא יגיע בהם פגם ח"ו ובזה עצמו יהיה טעם לכל הג"ר למה באים ביחד בסוד תוספת (ולא דרך עיקר בראשונה) והוא כי ג"ר דז"א חשובים כאחד ובעת הפגם צריך שיסתלקו יחד או שיחזרו יחד שלא בעת הפגם כי אם יסתלק א' וישארו ב' או להפך אין פגם גדול מזה לעשות פירוד בין ג"ר דז"א ח"ו ויותר טוב שיסתלקו שלשתן ויהיו מחוברים משיסתלק א' ויהא הב' בפירוד ממנו. והנה הו' אחרונים שלו באו תחלה בסוד שורש ועיקר:
ואמנם אם בג"ר היה יכול הפגם לנגוע בהם כ"ש בו"ק וא"כ איך יצאו בסוד שורש ולא יוכלו להסתלק בעת הפגם. אך הענין מבואר במה שנתבאר ג"כ טעם של הב' שאלות הנ"ל הא' הוא למה יצאו ו' חלקי נקודות לבד ולא יצאו הי' כולן וגם למה יצאו הששה חלקים בעצמן נפרדות ולא מחוברות ומקושרות אבל הענין הוא כי הלא המאציל ראה שאם היו יוצאין הג"ר לא יהיו יכולין להסתלק בעת הפגם והיה הפגם נוגע בהם ח"ו ואם נאמר שהיה יכול להוציאם נפרדות זה מזה כי אז לא היה הפגם מגיע בשלשתן יחד רק בבחי' ההוא המיוחסת (נ"א שנתוסף) אל הפגם ההוא הנה אין לך פגם גדול מזה שג' ראשונות יהיו נפרדין זה מזה כנ"ל ולכן הוכרח שלא יבואו כלל בסוד שורש אלא בסוד תוספת כדי שאם יפגמו התחתונים יוכלו להסתלק ויסתלקו שלשתן בחיבור ולא בפירוד אבל הו' חלקים התחתונים הוציאם נפרדין זו מזו בכוונה ממש כדי שלא יפגמו כולם כי יש פגם שנוגע ביסוד לבד ויש פגם שנוגע בהוד לבד וכיוצא בזה והוא לבדו יפגום והשאר כיון שאינם מחוברים יחד אינן נפגמים ונמצא שבעת הפגם לא יהיה כל כך גדול וטוב יותר שיפגמו התחתונים ולא הג' ראשונות וגם יותר טוב שהתחתונים עצמן יהיו בפירוד מתחלה קודם התיקון כדי שאפילו אחר התיקון כאשר חס ושלום יהיה פגם לא יגיע פגם רק באותו חלק לבד שנתפגם אף על פי שאז אחר התיקון הם מחוברים כנודע כיון שמתחלה היו נפרדות אין הפגם מגיע לכולם אבל בנוקבא אלו היו התחתונים שבה חס ושלום נפגמות היה העולם חרב לגמרי להיותה קרוב מאד אל הקליפות והם ג"כ תחתונים שבה היו נאחזין בהם הקליפות לאין קץ ולא יהיה שום תיקון ח"ו. ובזה יתבאר היטב הטעם למה הוצרך בזעיר אנפין עיבור יניקה ומוחין כי הג' ראשונות יצאו כולם כל אחד כלולה מי' ולכן לא הוצרכו לכל זה רק לעיבור אחד בלבד והז"א תחלה צריך עיבור ויניקה לתקן יחד הו"ק אלו אשר הם לבדם יחד יצאו בסוד שורש ועיקר קבועים מתחלה קודם התיקון ואח"כ עיבור ב' להביא אליו יחד כל הג"ר שלו הם המוחין הנזכר אצלינו תמיד ובאים לו אז בתוספת ביחד כי כן בראשונה נשארו שלשתן יחד שלא יצאו כנ"ל אבל נוקבא שכל ט' חלקי התחתונים לא יצאו תחלה הנה אחר התיקון יצאו כולם (כ"א בפ"ע ונתקנו כולם) בפ"א בסוד תוספת ברגע א' ביחד ואינה צריכה לכל אותן התיקונים דזעיר אנפין ודי לה בעיבור ראשון ויניקה:
מ"ק מעיקרא היו העשר עצמות פשוט והיו כלולים מי' ולא ניכרת בהם והג"ר שהיו רחמים היו יכולין לקבל אור הא"ס וכשהיה מגיע אל הו' נקודות היו מתבטלות ואלו הם המלכים שמתו לפי שהם דין והאור שבא הוא רחמים ולא היו יכולין לקבלו וכיון שלא קבלו החיות מתו לכן הוצרך לתקן שנעשו כלים אל הכתר ועי"כ נתבסם האור שבא ועובר דרך מסך ועוד שניכרין בו הי' ואלה המלכים הם למטה ממלכות דאצילות ולא נשאר מהם אלא הדר מפני שהיו דו"נ והם ת"ת ומלכות ואז נעשה עיבור א' דאו"א (נ"א דא"א) והטפה היתה י' אחת ונלקחה הו"ד ממילוי (נ"א ונחלקה לו"ד מילוי) היו"ד שבחכמה והם סוד ו"ד דיו"ד דאבא שהוא גימטריא י' ושם אבא הדכורא גובר לכן ו' קודמה לד' וזהו ו"ד אך טפת הבינה נוקבא גוברת לכן גוברת ד' על ו' וזהו צורת ה' ד"ן כי משם נלקחו האותיות ד"ו מן הבינה שהיא ה' וז"ס אדה"ר ד"ו פרצופים בראו כי בבינה הוא הד"ו וביאורו הוא שהטפה בסוד אור מים רקיע כי ברישא דאבא הוא אור ובבטן דאמא נעשים מים ואח"כ נעשים רקיע (דהיינו התפשטות ג' כלילן בג' שהוא נקרא זעיר והוא נקרא רקיע וז"ס יום ליום יביע אמ"ר יום ליום הם קצוות דז"א הנקרא ימים ונמשכו עליהם סוד אמ"ר שהוא ר"ת אור מים רקיע אך ולילה ללילה סוד קצוות דנוקבא דמלכות יחוה מלשון חוה כנזכר בס"ה תרומה (ד' קל"ז) כי היא סוד חוה ואח"כ בלידה נתפשטו ונעשו הו"ק כ"א מלובש בכלי והיו בסוד ו' אח"כ ע"י היניקה (נ"א ע"י התיקון) הגדילו הו"ק אלו בו' שנים לכן הפעוטות מקחן מקח כי כבר הגדילו בחי' ו"ק של נשמתו ועצמותו כל מה שיוכל להגדיל ואח"כ הוצרך עיבור ב' להשלים המוחין וז"ס שינה שמעלין הז"א ונוקבא הפנימיות שלהם בבטן אמא להיותו שם בסוד מ"ן וזהו כמו שאנו מעלין נשמותינו בסוד השינה במלכות להיות מ"ן דילה כן הענין בזעיר וניקבא כי נשמתן ופנימיותן הם מעלין מ"ן לאו"א והענין כי אחר שאבא עשאה כלי נשארה ההוא רוחא גניז במקומה משום דלא היה אפשר אל הנוקבא שהוא דין לקבל זכר אלא באותו רוח שמטיל בגווה וזהו הכלי שתקבל בגווה בחי' זכר וזהו עשאה כלי ואחר כך שהיא מקבלת ומתהוות הוולד ויולדת כבר כלו מ"נ ונשאר האי כלי שהוא האי רוחא בלתי מ"נ ועי"כ צריכין הבנים שנתהוו באותו כלי לחזור ולעלות נשמתן שם באותו הכלי ונעשים מ"נ ואז היא יכולה לקבל מ"ד ליתן להם המוחין וענין המוחין שנותן להם הם אחסנתיה דאו"א וב' עטרין שהם ד' וזהו כי החו"ג דא"א הפרקין הראשונים מהם נעשה מוחי או"א והפרקין השניים הם ב' עטרין לת"ת ואו"א נותנין לז"א [מאותן] אותן הפרקין שיש להם מוחין ג"כ וזהו אחסנתא דאו"א וז"ש במשפטים ובאדרא רישא דמלכא בחו"ג אתתקן וכולן נכללין בנה"י דבינה אוירא דכיא ואשא דכיא בנ"ה דהוי אחסנתא ואוירא ואשא דהוו הב' עטרין נכללין ביסוד דילה וזה נעשה דעת לת"ת ועי"כ הוא מכריע כי הוא חסדים וגבורות נמצא שהד' נעשו ג' ונכנסין למוחין ואלו הם סוד ד' פרשיות דתפילין והם ד' פרשיות בבחי' קודם שנכנסו בנה"י דאימא שהם (היו) אור מקיף אליו וכנגד מציאת הא' (נ"א הב') כשנכנסו בה קודם שיכנסו בז"א הוא ש' דד' רישין והבחי' הב' הוא ש' דג' רישין (נ"א הוא ש' דג' רישין והבחי' הא' הוא ש' דד' רישין) ובחי' הפנימי רמוז בהם כי הם רמז למקיף שהוא מבחי' חוץ. ואח"כ כמו שהאדם מעלה נשמתו להיות מ"נ אחר שהוא מבן י"ג ויום א' כן הת"ת מעלה נשמתו אלא שהאדם אין לו עלייה זו עד י"ג שנים והת"ת מעלה אותן בעודו בן ט' שנה קודם המוחין כדי לקבל המוחין וזהו בן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה והנה בו' שנים נגדלו הו"ק אלו כל הצורך וצריך לקבל אחסנתא וב' עטרין בז' (נ"א בב') בחי' ד' וג' הנ"ל הרי ז' וזהו בן י"ג ויום א' ואלו הז' הוא בתחלה צריך ג' שנים עד שיהיה בן ט' כי באלו הג' שנים נעשה לו הכנה לקבל מוחין ואז אחר שנעשה הכנה מקבל המוחין בד' שנים אחרים והרי הם י"ג שנים. ובמאי דאמרי' שהעושה אותה כלי משאיר בה רוחא יובן ענין היבום דכיון שמת אחיו השאיר הרוח שם דע"י טפה דאחיו שהוא קרוב אליו קודם שיבא בה הרוח דאח [נ"א דאחר] הוא (הנה) היבם החי מקדים נשמתו הראשון ומתחבר ברוחו ובא זה בג' הכנות א' הרוח דשביק בגווה כנ"ל ועוד טפת אחיו ועוד כוונת היבום שמכוין להביא נשמת אחיו הראשון המת שם וז"ס אם ישים אליו לבו היבם ומכוין לבו רוח של מת דבגווה וגם נשמתו אליו יאסוף פי' כי הוא מקבץ ומאסף נשמה עם רוח שהיו שם וז"ס רוחו ונשמתו אליו יאסוף:
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |