עירובין עא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורב יוסף אמר רבי שמעון ורבנן בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבנן קא מיפלגי דתנן אשמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד ורבי יוחנן בן נורי אומר שניהן חיבורין זה לזה רבנן כרבנן ורבי שמעון כר"י בן נורי תניא ר"א בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב ואפילו לזה ביין ולזה ביין אמר רבה זה בא בלגינו ושפך וזה בא בלגינו ושפך כולי עלמא לא פליגי דהוי עירוב כי פליגי כגון שלקחו חבית של יין בשותפות ר"א בן תדאי סבר אין ברירה ורבנן סברי יש ברירה רב יוסף אמר ר"א בן תדאי ורבנן בסומכין על שיתוף במקום עירוב קמיפלגי דמר סבר אין סומכין ומר סבר סומכין אמר רב יוסף מנא אמינא לה דאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"מ ואמר רב ברונא אמר רב הלכה כר"א בן תדאי מ"ט לאו משום דחד טעמא הוא א"ל אביי ואי חד טעמא תרתי הילכתא למה לי הא קמ"ל דלא עבדינן כתרי חומרי בעירובין מאי ר"מ ומאי רבנן דתניא במערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין גמשתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין דמערבין בחצירות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר"מ וחכ"א או מערבין או משתתפין פליגי בה ר' נחומי ורבה חד אמר הבפת דכולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי כי פליגי ביין
רש"י
[עריכה]
ורב יוסף אמר - לעולם במבוי אחד כדמעיקרא ודקאמרת לר"ש היכי הוי חד עירוב ר"ש כר' יוחנן ס"ל:
שמן שצף כו' - ושל תרומה הן:
ואפי' לזה ביין ולזה ביין - בתמיה:
זה בא בלגינו ושפך - וכן זה עד שמלאו חבית ואפי' שלא לשם שיתוף עשו מתחילה סומכין עליו שהרי הביא כל אחד יין אבל לקחו חבית יין בשותפות ס"ל לבן תדאי אין ברירה והוי להו כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד וא':
בסומכין אשיתוף במקום עירוב קמיפלגי - ובן תדאי מודה דמבוי מותר ובחצירות פליגי רבנן סברי כיון דנשתתפו במבוי אין צריכין לערב חצירות זו עם זו ומותרין להוציא מזו לזו דרך פתחים שביניהם שהרי שיתוף המבוי שהן פתוחות בו מחברן וסומכין על שיתוף המבוי תחת עירוב של חצר ובן תדאי סבר אין סומכין:
מנא אמינא לה - דבהכי פליגי:
הלכה כר"מ - דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב:
מ"ט - ס"ל לרב בתרוייהו לאו משום דתרוייהו חדא מלתא וחד טעמא אמרי:
ואי חד טעמא הוא תרתי הילכתא למה ליה - לרב למימר בתרוייהו בשלמא הלכה כר"מ איצטריך דאי מדר"א הוה אמינא טעמא דר"א לאו משום דאין סומכין על שיתוף אלא משום דקסבר אין מערבין בחצירות ביין כדקאמר ר"מ לקמן והאי שיתוף דבן תדאי דיין הוא כדקתני מתניתין לזה ביין ולזה ביין הלכך לא סמכינן עליה בחצירות אבל היכא דנשתתפו בפת סומכין קמ"ל הלכה כר"מ דאוקמא רב גידל אמר רב לקמן בנשתתפו בפת ואפ"ה אסר ר"מ אלא כיון דאמר הלכה כר"מ דאפי' בפת לא סמכינן עליה. הלכה כר"א ל"ל:
הא קמ"ל דלא עבדינן כתרי חומרי בעירובין - מדאיצטריך ליה לרב למימר הלכה כבן תדאי אשמעינן דלא עבדינן כתרי חומרי דחד תנא בעירובין ור"מ תרי חומרי אמר אין סומכין בחצירות על שיתוף מבוי בין שנשתתפו בפת ובין שנשתתפו ביין ופליגי רבנן עליה בפת ומודו ליה בשנשתתפו ביין ורבנן דמתני' דהכא אוקימנא דאפילו בנשתתפו ביין אמרי דסומכין אשתכח דמחמיר תרי חומרי ורב ס"ל כוותיה בתרוייהו ולא מצי לאקבועי הלכתא כוותיה בתרי חומרי הלכך אשמעינן הלכה כבן תדאי בחדא מינייהו דאין סומכין בחצירות על שיתוף המבוי ביין וכי הדור איפלוג ר"מ ורבנן בפת. אשמעינן הלכה כר"מ:
ואם רצו לערב ביין אין מערבין - דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחת כדאמר בפ' מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פיתו:
ומשתתפין במבוי ביין - דשיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא וכ"ש פת דחשיב טפי:
מערבין בחצירות - הפתוחות מזו לזו אע"פ שעירבו דרך פתחיהן צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצירות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב ישתכח אבל עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחים דתנן שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים מה עירוב החצר משוי לבתים חדא אף שיתוף המבוי משוי חצירות חדא:
דבחדא סגיא - דהא פת חזי הכא והכא ובין למר ובין למר סומכין על שיתוף במקום עירוב:
כי פליגי ביין - כשנשתתפו ביין במבוי דלר"מ לא סמכינן עליה בעירובי חצירות דאין מערבין לחצירות ביין ולרבנן שרי ואע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשיתוף סמכינן עליה בחצר דמודית לן דסומכין על שיתוף במקום עירוב ותרוייהו אית להו דסומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם של פת:
תוספות
[עריכה]
שמן שצף על גבי יין כו'. השתא משמע דשמן חשיב משקה מדקאמר ר' יוחנן בן נורי שניהם מחוברין דאי חשיב אוכל כיון דטבול יום אינו אלא פוסל לא הדר שמן ומטמא ליין דאין סברא לומר דפליגי רבנן ור"י בן נורי בהכי אם יכול להבדיל זה מזה או לא ועוד דתניא בפ"ק דפסחים (דף יז.) הדם והמים והשמן והיין משקה בי מדבחיא כו' וקרא דחגי נמי ואל היין ואל השמן מוכח דהוי משקה ועוד תנן התם (דף יד.) הוסיף ר"ע מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום [בנר שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו] וקאמר בגמרא קסבר ר"ע טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והקשה ר"ת מההיא דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא.) ר"מ אומר שמן טבול יום תחילה לעולם וחכ"א אף הדבש ר"ש שזורי אומר יין ומסיק יין דוקא ולא שמן ומשמע התם דהלכה כר"ש שזורי ואומר ר"ת דהתם בקרוש איירי כדקתני רישא במסכת טהרות (פ"ג מ"א) השמן והחלב והמקפה של גריסין בזמן שהן לחין הרי הן ראשון קרשו הרי הן שניים פי' דהוי אוכל ר"מ אומר שמן תחלה לעולם כלומר לעולם אפי' קרש ולא כמו שפירש בקונט' במנחות לעולם בין נטמא באב הטומאה בין נטמא בולד הטומאה:
רבי אלעזר בן תדאי אומר אין ברירה. אין זה כעין ברירות דבכל דוכתא כדפי' בקונט' דהוו להו כאילו נשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד:
דלא עבדינן כתרי חומרי בעירוב. כך היא גירס' הקונטרס ור"ח גריס דעבדינן כתרי חומרי בעירוב כלומר הכא עבדינן כתרי חומרי ומיהו לשון בעירוב לא יתכן כל כך דמשמע בכל עירוב:
משתתפין במבוי ביין. משמע קצת דלכתחלה ביין מצוה יותר מבפת מדלא תניא דומיא דרישא משתתפין במבוי בפת ואם רצו להשתתף ביין משתתפין ושמא ביין מינכר טפי שהוא שיתוף ומיהו בכל דבר מהני כדתנן בפרק בכל מערבין ומשתתפין (לעיל דף כו:) ובפ' חלון (לקמן דף פ.) נמי תניא כיצד משתתפין במבוי מביאין חבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות וכל מיני פירות:
בפת כ"ע לא פליגי דבחד סגי. משום דפת סגי הכא והכא ופירש בקונטרס דבין למר ובין למר סומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם בפת ולפיכך הא דקתני מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי לא בעי למימר דאחר שעירבו בחצירות יהיו עדיין זקוק להשתתף במבוי אלא כלומר מערבין בחצירות בפת אע"פ שנשתתפו במבוי ביין ואין הלשון משמע כן ועוד תנן לקמן בפירקין (דף עג:) ה' חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי וקאמר בגמרא מני ר"מ היא דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף מיהו איכא לאוקמי ההוא סוגיא כמ"ד בפת פליגי ומ"ד בפת ל"פ סבר לה כרב דלא תני פתוחות זו לזו ור"י מפרש דאשיתוף דפת קאי דכיון דסגי ביין והם דחקו לעשות בפת ואלמוה טפי מועיל אף לחצירות ועוד שהשיתוף לכל הבתים והחצירות שכולם משתתפין יחד אבל עירובי חצירות דפת אין לו להועיל כל כך במבוי ולפי מה שפירש שאפי' למ"ד בפת לא פליגי מודה הוא דבעירובי חצירות דפת פליגי אם מועיל למבוי [אומר ר"י דמצינו לפרש תרי חומרי בעירובין דלעיל דאי אמר הלכה כר"א בן תדאי לא הוה ידעינן מאי טעמיה ואי אמרינן הלכה כר"מ הוה אמינא בחדא בהא דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף כדמשמע לישנא דר"מ דאמר מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דמשמע דאף ע"פ שעירבו צריכין עדיין להשתתף אבל על שיתוף במקום עירוב סומכין קמ"ל הלכה כר"א בן תדאי דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב דמסתמא בא לגלות דהלכה כר"מ לגמרי ומיהו פי' הקונטרס דלעיל גבי תרי חומרי ניחא טפי] וא"ת כשעירבו בחצירות בפת והניחו עירובן בבית אחד מן החצירות למה לא יועיל לכ"ע למבוי אי משום דתניא בכיצד משתתפין (לקמן דף פה:) עירובי חצרות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי והאי כיון דאנחיה בבית לא שמיה שיתוף אלא עירוב הא פירש בקונטרס לקמן בפירקין גבי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר דהא דאמרינן שיתופי מבואות בחצר שבמבוי וכ"ש שבביתו
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
סו א מיי' פ"ח מהל' טומאת אוכלין הלכה ג':
סז ב מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ח', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף א':
סח ג מיי' שם, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף ד' וסעיף ה:
סט ד מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה י"ט, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ז:
ע ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ז:
ראשונים נוספים
רב יוסף אמר ר"ש ורבנן בהא פליגי דתנן שמן שצף ע"פ (המים) [היין] ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן. ר' יוחנן בן נורי אמר שניהן חיבורין זה לזה. רבנן כת"ק.
ור' שמעון כר' יוחנן בן נורי ודבריו פשוטין הן. תניא בעה"ב שהיה שותף לזה ביין [ולזה ביין] (אין) צריכין לערב.
אמר רבה זה בא בלגינו ושפך וזה בא בלגינו ושפך כ"ע לא פליגי דהוו עירוב דהא ידיע חמרא דכל חד וחד כי פליגי כגון שלקחו חבית בשותפות רבנן סברי יש ברירה ואלעזר בן תדאי סבר אין ברירה ולא נקרא עירוב אלא דהוו ידיע ונתערב עכשיו ורב יוסף אמר כגון ששתפו במבוי בזה היין (ובסמוכין) [ובסומכין] (בעו) לעירוב בשיתוף פליגי רבנן סברי סומכין.
ואלעזר בן תדאי סבר אין סומכין אלא צריכין עירוב אחר.
אמר רב יוסף מנא אמינא לה דאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' מאיר דתניא מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין שאין עירוב ביין משתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף ביין משתתפין מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב דברי ר' מאיר. ש"מ דאע"ג דנשתתפו במבוי מערבין ואין סומכין על עירוב במקום שיתוף. ורב ברונא אמר רב הלכה כאלעזר בן תדאי לאו משום דאלעזר בן תדאי ור' מאיר תרווייהו טעמא חדא נינהו ודחינן ואי חדא טעמא נינהו תרתי הלכתא למה לי ושנינן הא קמ"ל דאלעזר בן תדאי כר' מאיר סבירא ליה ועבדינן כתרי חומרי בעירובין.
ור' יוסף אמר ר' שמעון ורבנן בפלוגתא דר' יוחנן בן נורי ורבנן קמפלגי דתנן שמן צף על גבי יין וכו': וא"ת אפילו כי לא הוי חיבור מאי הוי, והתנן במעילה (יז, ב) ומייתינן לה בפרק בכל מערבין (לעיל כט, א) כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב. תירצו בתוס' דהתם דוקא בשנשתתפו לשם עירוב. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' עירובין הל' יא) בין עירובי תחומין בין שיתופי מבואות כל האוכלין מצטרפין בהן. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) פירש: דהתם לאו בשיתופי מבואות אלא בעירובי תחומין, דבתחומין הוא שהוזכרו שתי סעודות שכך שיעורו לעולם, אבל שיתופי מבואות כגרוגרות הוא לכל אחד ואחד ולא הוזכרו שתי סעודות במבואות אלא להקל בלבד על המרובין. וטעמא דמילתא דבעירובין מצטרפין ובשיתופי מבואות לא מצטרפין, משום דבשיתופי מבואות איכא קפידא אבל בתחומין דמערב לעצמו ליכא קפידא ואפילו בשני מינין ואפילו בשני כלים מהני. והא דתנן (לעיל כו, ב ולקמן פ, ב) בכל משתתפין, לאו למימרא דמשתתפין בשני מינין, אלא שכל המינין כשרין בו.
הכי גריס רש"י ז"ל: הא קמ"ל דלא עבדי כתרי חומרי בעירובין. ופירש הוא ז"ל: דלא עבדינן כחד תנא תרי חומרי, והלכך אי לאו דאשכח ליה לאליעזר בן תדאי דאחמיר בחדא, לאו הוה פסיק כתרי חומרי משום דר' מאיר לחודיה. והראב"ד ז"ל גם הוא גורס כן, אלא שפירש דאתא רב לאשמועינן כי אמר הלכה דלא עבדינן תרי חומרי בעירובין, שאם יש דבר אחד שנוהגין בו חומרא ויש דבר אחד שדומה לו במקצת ואינו דומה לו לגמרי לא נלמוד אותו מזה לנהוג בו כחומרתו של זה מפני שדומה לו במקצת, אלא תולין אותו להקל מפני שינוי המקצת שיש ביניהן עד שיתפרש לנו שננהוג בו חומר כזה, ומפני שאין דברי ר' אליעזר בן תדאי כדברי ר' מאיר לגמרי, משום דהא דר' אליעזר בן תדאי בשיתוף סחורה הוא, ושמא משום דלא נעשה לשם שיתופי מבוי ממש נחמיר בו ובעינן שיתוף ועירוב, אבל בדר' מאיר שהחמיר אפילו בשנשתתפו לשם שיתוף מבוי שמא לא נחמיר בו כל כך וסומכין על שיתוף במקום עירוב, לפיכך אמר הלכה הלכה. ואם אמר הלכה כר' מאיר ולא אמר הלכה כר' אליעזר, לא הייתי למד דין זה ממנו שלא ננהוג שתי חומרות בעירובין, ולא הייתי יודע בשיש שני דברים שיש קצת שינוי ביניהן אם נלמוד זה מזה לחומרא או לקולא, לפיכך אמר הלכה כר' מאיר והלכה כר' אלעזר בן תדאי לאשמועינן דכל שלא נתפרש לנו לא היינו למדים להחמיר בדברי ר' אלעזר בן תדאי כמו שאנו הולכין לחומרא בדר' מאיר. ור"ח ז"ל גריס קמ"ל דעבדינן תרי חומרי בעירובין, כלומר: הכא, אף על פי שאין עושין כן בשאר מקומות בעירובין. והכל עולה לענין אחד.
בפת דכולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי: פירש רש"י ז"ל: שאם עירבו בחצרות דהוא לעולם בפת עולה להן בין לחצרות בין לשיתוף המבוי לפי שהפת מועיל בין לעירוב בין לשיתוף, אבל ביין כלומר: אם נשתתפו במבוי שהוא ביין קא סבר ר' מאיר שאינו עולה לחצרות משום דגרועיה גרעיה לעירוב החצרות שאין מערבין אלא בפת. ורבנן סברי דהני מילי כשערבו בחצרות ממש ביין, אבל על ידי שיתוף המבוי מהני, דמיגו דמועיל למבוי מועיל אף לחצרות. והראב"ד ז"ל גם הוא פירש כן. ולפי דבריהם הא דקתני מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי לא בעי למימר דבעי שיתוף לאחר העירוב, אלא הכי קאמר: מערבין בחצרות בפת אע"פ שנשתתפו במבוי ביין. ואינו מחוור. ועוד דתנן לקמן (עג, א) שלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי, ואוקימנא לה כר' מאיר דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף. ואם איתא אפילו לר' מאיר כיון דעירבו בחצרות בפת מותרין כאן וכאן למ"ד בפת כולי עלמא לא פליגי. ואם תאמר דההיא סוגיא דלקמן אתיא כמ"ד הכא ביין כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בפת, מ"מ למאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי תקשי ליה מתניתין מני.
ועל כן נראה לפרש בפת כולי עלמא לא פליגי אם נשתתפו במבוי בפת, דכיון דעלויי עייליה מהני להו בין לשיתוף בין לעירוב, כי פליגי בשנשתתפו במבוי ביין, דלר' מאיר לא מהני לעירוב, חדא דאין סומכין לא על שיתוף במקום עירוב ולא על עירוב במקום שיתוף אלא א"כ עלו אותו בשיתוף מבוי בפת, ולא עוד אלא שגרע כחו של עירוב דאפילו עירב בחצרות ממש ביין לא מהני כ"ש שלא עירב בו אלא שנשתתף בו במבוי. ורבנן סברי איפכא, דאע"פ שאין מערבין בחצרות אלא בפת, הני מילי כשמערב ממש בחצרות, אבל סומכין עליו במקום שיתוף דמיגו דמהני לדידיה מהני לאחריני. וכן פירשו בתוספות. ולפי זה אתיא מתניתין דשלש חצרות הפתוחות למבוי ופתוחות זו לזו לכולי עלמא כר' מאיר, דלא הודה להן ר' מאיר לחכמים אלא בשנשתתפו במבוי בפת דעלויי עייליה, הא במערב בחצרות בפת לא. וא"ת למ"ד בפת כולי עלמא לא פליגי והא טעמיה כר' מאיר משום שלא תשתכח תורת העירוב מן התינוקות, ולהאי טעמא מאי שנא ביין מאי שנא בפת כל שלא עירבו בחצרות משתכחת תורת עירוב. וי"ל דכיון שעיקר השיתוף אינו בפת, עכשיו כשרואין אותו משתתפין בפת מידע ידעי דלא הטריחו עצמן להשתתף בפת אלא כדי שיעלה להן במקום שיתוף ובמקום עירוב.
ולענין פסק הלכה: הרמב"ם ז"ל פסק כמאן דאמר ביין לא פליגי ולר' מאיר תרתי בעי, חדא דפשוטה דברייתא כך היא בכל ענין, ועוד דרב גידל אמר רב מתרץ למתניתא כוותיה. ועוד דסוגיא דשמעתא דלקמן בענין חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כמ"ד דבפת נמי פליג ר' מאיר. ועוד דגרסינן בפרק כיצד משתתפין (לקמן פה, ב) אמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף, ולא פליגי כאן במסובין בבית סומכין עליו משום עירוב כאן במסובין בחצר סומכין עליו משום שיתוף, משום שיתוף אין משום עירוב לא, ורישא נמי משום עירוב אין משום שיתוף לא, ש"מ דבפת נמי בעינן עירוב ובעינן שיתוף. ע"כ דברי הרב ז"ל.
והר"ז ז"ל כתב דהא דרב גידל דחיה בעלמא היא, ואדרבא פשוטה דברייתא כמ"ד בפת לא פליגי משמע, וכדסברינן מעיקרא למימר או מערבין בחצרות בפת או משתתפין במבוי ביין, הלכך מסתברא כמ"ד דבפת לא פליגי וכ"ש דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב ע"כ. ונראין לי דבריו, דקיי"ל ככלליה דר' יהושע דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים. ואפילו אי קאי רב ורב גידל כמ"ד ביין לא פליגי, קיימא לן כההוא יחיד דאמר בפת לא פליגי. אלא אם כן תאמר דכללא דר' יהושע בן לוי לא איתמר אלא בפלוגתא דתנאי ולא בפלוגתא דאמוראי. ומיהו הא דרב גידל לאו ראיה בעלמא היא אלא דחייה בעלמא היא, ודרב נמי לאו ראיה היא כדבעינן למיכתב בסוגיא דלקמן (עג, א) בענין חמש חצרות לא מוכחא מידי דבין למר בין למר כר' מאיר אתיא וכדכתבינן לעיל. וההיא נמי דרב יהודה בפרק בכל משתתפין (פה, ב) לאו ראיה היא, דאיכא למימר דשאני התם דבמסובין בחצר דינא הוא דלא נסמוך עליה משום עירוב אף עם פת, משום דבעי' עירוב שיהא מונח בבית שבחצר אבל כי מונח באויר חצר לא, וכי אמרינן דסומכין על שיתוף במקום עירוב, הני מילי בשהניחו לשיתוף בבית שבחצר. והא דאין סומכין עליו משום שיתוף אלא משום עירוב כשמסובין בבית, היינו משום דרב אזיל לטעמיה דאית ליה כר' מאיר, ואפילו למאן דאמר בפת לא פליגי לאו בשעירב בחצרות בפת קאמר אלא בשנשתתף במבוי בפת, וכמו שכתבתי למעלה דעייליה לשיתוף. כן נראה לי.
רב יוסף כו': פי' ולעולם בהכשר מבוי א' פליגי כדס"ד מעיקרא ודכ"ע כלי א' בעי' והכא כשהיין והשמן בכלי א' ר"ש סבר לה כר' יוחנן בן נורי דאמר שניהם חבורין זה לזה הכא נמי חשיבי ערוב גמור ורבנן דהכ' סברי לה כרבנן דהת' דלא הוו חבורין זה לזה ולפי' לא הוי ערוב. והקשו בתוס' ולרבנן כי לא הוי חבורין זה לזה מאי הוי דהא תכף למעיל' (ומייתי) לה לעיל בפ' בכל מערבין כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודו' לערוב וה"ה לכל המשקין וכ"ש הוא דמקשין מערבין טפי ותירצו דהת' הוא בשנשתתפו בהם לשם ערוב. אבל הראב"ד ז"ל סובר דהא לא קשיא כלל שלא אמרו כל האוכלין מצטרפין אלא בערובי תחומין דמערב לעצמו וליכא קפידא לא בשני מינין ולא בשני כלים אבל בערובי חצרות ושתופי מבואו' כי היכי דאיכא קפידא בשני כלי' איכ' קפיד' בשני מינין ותדע לך דבערובי תחומין מיירי מדפסיק ונקיט שעורה כמזון שתי סעודות לערוב דהיינו שיעורא דכל ערובי תחומין דאלו ערובי חצרו' ושותפי מבואות ושיתופי מבוי בבציר מהכי סגיא כיון דאיכא גרוגרת לכ"א וא' מן הבתים אלא דכי נפישי דיורין אמר להקל דסגי בשתי סעודות והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים ז"ל כלם סוברין כדברי התוספת' דאפילו לערובי חצרות ושתופי מבואות כל האוכלין מצטרפין והא דנקט בשתי סעודות משום שזה השיעור מספיק דסגי לעולם ומשום דכייל ביה נמי לערובי תחומין כנ"ל. ומיהו מהא דתנן בכל משתתפין ליכא ראיה דהתם לא לצרוף אמרו אלא לומר שכל המינין כשרים בו. והני אמוראי דשמעתין לא פליגי אלא דמר מוקים מתני' הכי ומר מוקים מתניתן הכי ורבנן אפילו ביין ושמן בכלי א' אסרי וקי"ל כותייהו ואע"פי שהלכה כדברי המקל בערוב ואפי' יחיד במקום רבים שאני הכא דתליא פלוגתייהו בפלוגתא דהתם דגבי טבול יום והתם כרבנן קי"ל כי פליגי כו' פי' שלקחוה במעות אלעזר בן תראי סבר אין ברירה ורבנן סברי יש ברירה פי' ברירה דהכא לאו כברירה דעלמ' דהתם הוא בדבר שנתברר בסיפא ולא היה מבורר בתחלתו שנחלקו בו אם דנין למפרע כתחלתו במה שנתברר בסופו אם לאו והכא עדיין לא נתברר כלום ואין כאן דין ברירה למפרע אלא הכא ענין אחר הוא דאנן קי"ל שאין משתתפין במבוי ור' אלעזר בן תראי דהכא אין ברירה לומר שנדון כאלו כבר חלקו וחזור ושפך בחבית בלגינו וקי"ל כרבנן. וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון א' וענינם מתחלף: ועוד יש במס' סנהדרין ובבא קמא יש בריר' ואין ברירה (שלישי) כדפרישנ' התם בס"ד. ויפה נשמר רש"י ז"ל שפי' לבן תראי אין ברירה והוו להו כמי שנשתתפו במבוי במעו' שלא הוברר עדיין יין לכל א' וא' עכ"ל:
רב יוסף אמר בסומכין כו': פי' דלגבי שתוף במבוי עצמו כ"ע לא פליגי דכיון שהיה א' מבני המבוי שותף לזה ביין ולזה בשמן והם בכלי א' דהוי שתוף ולא קא מפלגי אלא לענין חצרות שיש במבוי שהם פתוחות למבוי ופתוחות ג"כ זה לזה אי מהני האי שותפו' לערב החצירו' ג"כ שיוכלו להוציא ולהכניס מזו לזו דרך פתחין וחלונות וחורין וסדיקים שביניה' דאלעזר בן תראי סבר שאין סומכין לא על שתוף מבוי במבוי וכיון שנשתתפו במבוי אין צריך לערב חצרות זו עם זו שכבר נתערבו ונעשו כאחת ע"י שתוף של מבוי ומיהו כשנשתתפו עם זה ביין ועם זה בשמן אפי' שתוף אין כאן ואפי' הם בכלי א' ור"ש סבר דאפי' לזה ביין ולזה בשמן שניהם חבורין זה לזה הרי שתוף גמור וכיון דכן עולה להם אף לערוב למ"ד דסומכין על שתוף במקום ערוב וג' מחלוקות בדבר אלעזר בן תראי ורבנן ור"ש.
אמר רב יוסף מנא אמינ' לה דהיינו טעמא דאלעזר בן תראי ובהא הוא דפליג על רבנן דאמר רב יהודה אמר רב לקמן הלכה כר' מאיר דסבר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב כדלקמן ואמר רב ברונא אמר רב הלכה כר' אלעזר בן תראי מ"ט לאו משום דחד טעמא הוא: פרש"י ז"ל מ"ט פסק כתרוייהו מ"ט לאו משום דסבי' להו דמילתא חדא וטעמא חדא אמרי'. וק"ל טובא וכי אין דרך האמורין לפסוק בשתי הלכות תלוקות לגמרי פעמים כזה ופעמים כזה ואפי' בשני בעלי מחלוקות עצמן בהא וכ"ש דלא אפליגו בחדא כלל ר"מ ור' אלעזר בן תראי וי"ל דהכי אמרי' כי מה ראה רב לפסוק בשתי אלו הלכה כר' אלעזר בן תראי וכר' מאיר ואע"ג דהוו כל חד יחיד במקום רבים ולא עוד אלא שפוסק בזה להחמיר דהא לא מסתבר טעמא דהני יחידאי כלו האי לפסוק הלכה כמות' במקום רבים ולהחמיר בעירובין שאנו הולכין בהם להקל אלא ודאי משום דחד טעמ' קאמרי וכיון ששניהם הסכימו לדעת א' רבים נינהו ורבנן דפליגי עלייהו בהא ובהא חד נינהו.
א"ל אביי כו': כלומר יפסוק הלכה כא' מהם וממילא שמעינן לאידך ואי משום דלשמועי' דבחדא סברא קיימו לימא ר' אלעזר בן תראי ור"מ אמרו דבר אחד או שהולכין בשטה אחת כדאמרי' בעלמא. פרש"י ז"ל ובשלמ' למפסק הלכת' כר' אלעזר בן תראי לחוד לא סגי לן דא"כ עדיין הייתי אומר שאין הלכה כר' מאיר דשאני התם שערבו בפת דחשיב טפי וכדפריש רב גידל אמר רב לקמן והוה אמינא דבהא הלכת' כרבנן דאמרי שסומכין על עירוב במקום שתוף אבל אנן הכי קאמרי דילמא דהלכה כר' מאיר וכיון דבמקום שתוף דפת אין סומכין על ערוב במקום שתוף כ"ש בהא דפליגי ר' אלעזר בן תראי ורבנן שנשתתפו ביין שהלכה כר' אלעזר בן תראי שאין סומכין על עירוב במקום שתוף ותרתי הלכתא למה לי. א"ל רב יוסף הא קמ"ל דלא עבדי' תרי חומרו' בעירובן כך גרש"י ז"ל פי' דאי פסק הלכה כר"מ לבדו שהוא מחמיר תרי חומרי שאין סומכין על שתוף במקום עירוב ואע"פ שנשתתפו בפת הרי יש כאן תרי חומרו' חדא דאפי' נשתתפו וביין סברי רבנן הכא דסומכין והוא אוסר ומוסיף עוד להחמיר דאפי' נשתתפו בפת נמי אין סומכין ואנן כחד תנא לא עבדי' תרי חומרי בעירובין ומ"ה פסק כר' אלעזר בן תראי בחדא חומרא דהיינו בשנשתתפו כי היכי דלא ליתי פסיקיא דר' מאיר אלא לחומרא דפת הא לאו הכי לא עבדי' בעירובין תרי חומרו' כחד תנא כן פרש"י ז"ל ובתו' ור"ח גורס הא קמ"ל דעבדי תרי חומרי בעירובין כלו' אליבא דתרי תנאי מיהת כי הכא ולאו אליבא דחד תנא ויוצא בדרך א' ואעפ"כ גרש"י ז"ל היא יותר מחוורת והיא בכל הספרים שלנו. וי"מ דתרי חומרי דאיכא בדר' מאיר האחת היא שהוא אומר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב ואפי' בשעשאו לדעת שתוף לגמרי דאלו ר' אלעזר בן תראי לא איירי אלא בשהיו שותפין ביין ולא בשעשאו כלום לשם שתוף והשטה שמחמיר ר' מאיר לאסור אפי' בשנשתתפו בפת ונכון הוא זה.
מאי ר' מאיר כו': פרש"י ז"ל דערוב חצרו' משום דירה הוא כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו ואין אדם נמשך בדירתו אלא אחר פיתו משתתפין במבוי ביין דשתוף אמבוי אינו אלא לשתוף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא:
מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי: פרש"י ז"ל מערבין בין שתי חצרו' הפתוחו' זו לזו להתי' תשמישן זו עם זו ואע"פ שערבו דרך פתחיה' צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצרו' מותר מזו לזו והמבוי אסור שאין סומכין על שתוף במקו' ערוב כדי שלא תשתכח תורת ערוב מן התנוקות ודוקא בשלא ערבו כל חצר לעצמה להתיר דיורין שבה אבל אם ערבו כל חצר לעצמה ונשתתפו במבוי סומכין על שתוף וא"צ לערב החצרו' זו עם זו שהשתוף מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך מבוי בין דרך פתחיהן דתנן שהמבוי לחצרו' כחצרו' לבתי' מה עירוב חצרות משוינן כלהו בתים כחד אף שתוף מבוי משוה כל החצרות כחדא עכ"ל ז"ל. ובתוס' הקשו עליו דמתני' דהתם לא איירי בענין זה כלל אלא לענין שכירות עירוב כדמוכחא מגופה ולומר כשם שהחצרות אם שכח א' מהם ולא עירב ולא ביטל אוסר על כל המבוי. ומיהא בעיקר דינא נראין דבריו ז"ל דכיון דטעמא דר' מאיר כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התנוקות דכל שערבו חצרות כל אחת לעצמן ליכא למיחש לשכחת תורת עירוב דחצרות זו עם זו וסומכין על שתוף במקום ערוב ואפשר דרש"י ז"ל לסניפין נקטיה דכי היכי לענין שכחה שוו להאי נמי ולפום סברא הוה משמע דע"כ לא אמרו רבנן שסומכין על שתוף במקום עירוב אלא לענין היתר חציר' הפתוח' זו לזו שזה דומה בענין שתופן במבוי אלא שהשתוף בא לחברן במבוי והערוב בא להשתמש מזו לזו דרך פתחים אבל לענין ערובי חצרות שעושין בני החצר שיש בו דיורין להתיר החצר לעצמה דכ"ע צריך עירובי חצרות וצריך שתוף מבוי וכן בדין שהרי ענין חלוק הוא כל א' לעצמו הילכך מבוי שבאין להשתתף בו בני החצרות ויש בחצרו' דיורין אע"פ שנשתתפו במבוי אסורות בני החצר להכניס ולהוצי' מן הבתים לחצרות עד שייערבו כראוי והכין רהטא שמעתין דעל כרחין שמעתין בעירובי חצרות זו עם זו מיירי כדפרש"י ז"ל ולא בעירוב חצרות עם הבתים שלהם דא"כ היאך יעלה על הדעת שיאמרו חכמים מערבין ומשתתפין הא ודאי לדברי הכל אין עירוב חצרות בעצמן מציל מן השתוף וזה פשוט א"כ היא הנותנת דכי קתני משתתפין ולא מערבין בהכין מיירי ולדברי הכל אע"פ שנשתתפו במבוי צריך לערב החצרות לעצמן וה"ה לשתוף שעושין בני עיירות שאין סומכין עליו לערובי חצרות ואע"פ שנשתתפו בפת אבל הרמב"ם ז"ל נר' שהוא סובר דאפי' לענין ערוב חצר לעצמה פליגי:
ופסקי ז"ל דכל שנשתתפו במבוי בפת אין צריכין לערב החצרות והוא סומך לפסוק כן כמ"ד בסמוך דבפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא ונר' שזה מדבר אפי' שלא להצריך ערוב בחצרו' כלל להתיר את עצמן וכן נר' לקמן בפרקין קצת כדבעי' למימר בס"ד. ודעת רבותי ז"ל שלא נמנו שאין סומכין על שתוף במקום ערוב אלא בשהניחוהו לשם שתוף סתם הא הניחו בפי' משום שתוף ומשום ערוב סומכין עליו אף משום שתוף ומניחין אותו באחד מן הבתים דכיון שהניחוהו בפי' לכך ליכא משום שמא תשתכח תורת עירוב ודוקא בשהניחוהו בבי' שבחצר דאלו עשאוהו לשם שתוף דערוב והניחוהו בחצר כדין שתוף אינו עולה לעירוב כלל דהא קי"ל דשתופי מבוי בחצר שבמבוי ועירובי חצרו' בבית שבחצ' וכ"ת א"כ כשהניחוהו בבית שבחצר לא יועיל לשתוף כלל דהא שתופי מבוי בחצר שבמבוי הוא הא ליתה דהתם לרבותא שרו לאנוחי בחצר שבמבוי וכ"ש שאם הניחוהו בבית דעדיף ומנכר טפי מעלי וכן מוכיח בירוש' בפי' ושלא כדברי מקצת רבותי שכתבו שאין מניחין שתוף אלא בחצר דוקא שיהא ניכר שהוא שתוף הבאה להתיר חצרו' ומשמעותינו אתה למד כן שאם לא כן לרבנן דאמרי' שסומכין על ערוב במקו' שתוף ועל שתוף במקו' ערוב היכן מניחין אותו אם בבית שבחצר הרי אין כאן שתוף ואם בחצר אין כאן ערוב וליכא למימר דמגו דמשני לערב מהני לשתוף דהא ודאי כיון להתירה אמור רבנן להניחו במבוי כ"ש דהשת' דהוה בעי היכרא וישתכח תורת שתוף אלא ודאי דכ"ע אם הכניסוכו בבית יוצא בין משום עירוב ובין משום שתוף והכא בשהניחוהו בבית: ועל סברא זו סומכין בהרבה מקומות שעושין שתוף אחד שיהא בפי' אף לשם עירוב ועולה להם לכאן ולכאן ומניחין אותו באחד מן הבתים.
חד אמר בפת כ"ע כו': פרש"י ז"ל שאם ערבו בחצרות שהוא לעולם בפת דכ"ע לא פליגי שעול' להם בין לחצרות בין למבוי לפי שהפת מועיל אף לשתוף מבוי כדתניא בהדי' כי פליגי ביין כלומר שנשתתפו במבוי דהיינו ביין מן הסתם דר' מאיר סבר שאינו עולה לחצרות משום דגרועי גרעי לעירוב החצרות שאין מערבי' אלא בפת. ורבנן סברי דה"מ כשערבו בחצרות ממש ביין אבל ע"י שתוף במבוי מהני דמגו דמהני לשתוף מהני נמי לערובי חצרות וכן פי' הראב"ד ז"ל והקשו בתוס' דהא בהדי' קתני מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי אלמא לר' מאיר אע"פ שמערבין בחצרות כדינם דהיינו בפת צריכין להשתתף במבוי:
ויש דוחין דה"ק מערבין בחצרות אע"פ שמשתתפין במבוי וזה דוחק. ומדהקשו והתנן חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ערבו חצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי וסתם ערובי חצרות בפת היא כדינו ולמ"ד בפת דלכ"ע לא פליגי הא מתני' מני לא ר' מאיר ולא רבנן לכך פר"י ז"ל דה"ק אם נשתתפו במבוי בפת דכ"ע לא פליגי דמהני אף לעירובי חצרות דכיון דעלויי עלויי למבוי מהני אף לחצר שדינו בפת וליכא למיחש שמא תשתכח תורת ערוב דמימר אמרי לכך טרחו להשתתף במבוי בפת כדי שיעל' להם במקום ערוב כי פליגי בשנשתתפו במבוי ביין כדינו דר' מאיר סבר דלא מהני לעירוב שהרי דינו של ערוב בפת אפי' בפני עצמו וכ"ש בזה שאתה טופלו לשתוף וישתכח תורת ערוב ורבנן סברי דכי אמרין שאין מערבין ביין ה"מ במערב בחצרות ממש אבל סומכין עליו במקו' שתוף דמגו דמהני לשתוף מהני לעירוב ושמא תשתכח תורת עירוב לא חיישי' וחד אמר נשתתפו במבוי ביין דכ"ע לא פליגי דבעי' תרתי כי פליגי בנשתתפו בפת דר' מאיר סבר דעלייה לשתוף וטרח למעבדיה בפת אין סומכין עליו לערוב דהא אכתי איכ' למיחש שתשתכח תורת עירוב ורבנן סברי דלא חיישי' דהא ידעי דלהכי טרחי' למעבד שתוף בפת כדי שיעלה לנו לעירוב ובודאי דשורת הדין שיהא ערוב עולה לשתוף ושתוף עולה לערוב דאמאי לא כיון שהכל ענין אחד לשתוף החצרות ולעשותן כאחת. וכי השם של ערוב או שתוף גור' מה לי ערוב ומה לי שתוף אלא שחשש ר' מאיר שמא ישתכח תורת ערוב בלא שתוף בחצרו' הפתוחו' זו לזו ואינן פתוחו' למבוי ומשתכח' שתוף בלא עירוב בשפתוחו' למבוי ואינן פתוחו' זו לזו חששו היכא דהוו תרוייהו כחדא שאם אתה מתיר הכל בשתוף לבדו או בעירוב לבדו שיהא נשכח חבירו בעלמא. וכן פי' רבי' ז"ל והוא האמת:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
כבר ביארנו שאין מערבין בחצרות אלא בפת אבל משתתפין במבואות ביין או בפת או בכל דבר מאכל חוץ ממים ומלח אלא שצריכים אנו לבאר אעפ"י שחכמים תקנו לערב בחצרות אעפ"י ששתפו במבואות הואיל ואין הצורך אלא כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות ויאמרו אבותינו לא עירבו אם סומכים בשעת הדחק על עירוב במקום שתוף או על שתוף במקום עירוב אם לאו ודבר זה נחלקו קצת מפרשי' בקצת דברי' שבו ומחלקתם תלויה ועומדת באופני ביאור שמועה זו והוא שאמרו מערבין בחצרות ומשתתפין במבואות וחכמי' אומ' או מערבין או משתתפים ונחלקו בה אמוראים חד אמ' בפת כולי עלמא לא פליגי דסומכים כי פליגי ביין וחד אמ' ביין כולי עלמא לא פליגי דאין סומכין כי פליגי בפת. ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים שאם עירבו בחצרות שהוא עירוב פת סומכי' עליו אף למבוי שהרי עירוב פת כולל את הכל אבל אם נשתתפו במבוי שהוא עירוב יין ר"ל שאינו צריך לפת ומאחר שאינו צריך פת מסתמא אין מערבין בו בפת אלא בשאר דברים שדרכם להתערב בהם לסחורה אין סומכין עליו לחצרות שהרי עירוב יין אינו כולל את החצר ולרבנן אעפ"י שאם עירבו את החצר ביין אינו כלום כשעירבו את המבוי מיהא מתוך שמועיל למבוי מועיל אף לחצר הא כל שנשתתפו בפת סומכין אף לחצר לדברי הכל. וללשנא בתרא ביין ר"ל שנשתתפו במבוי ביין כולי עלמא לא פליגי דאין סומכין כי פליגי בפת. ולשון זה עיקר וכמו שאמרו חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרים בחצרות ואסורים במבוי והעמדנוה לר' מאיר שאמ' בעינן עירוב ובעינן שתוף. ומכל מקום לענין ביאור יש לתמוה היאך לא הקשו מזו ללשון ראשון שהרי ללשון זה מודה ר' מאיר בפת ומתוך כך פרשו בתוספות בפת כולי עלמא לא פליגי שלא בעירוב חצרות נאמרה אלא שאם נשתתפו במבוי בפת מועיל אף לחצרות הא נשתתפו במבוי ביין לר' מאיר אין סומכין בו לחצרות שאין סומכין על שתוף במקום עירוב או על עירוב במקום שתוף אלא אם כן עלו את העירוב כגון שנשתתפו במבוי בפת ולרבנן כל שהועיל במבוי הועיל בחצרות ובמשנת חמש חצרות לשתי הלשונות לדעת ר' מאיר נאמרה שהרי לא הודה ר' מאיר לחכמים אלא כשעירבו את המבוי בפת הא במערב חצרות בפת לא וכן עיקר:
ולענין פסק הלכה כר' מאיר וכמו שאמרו אמ' רב הלכה כר' מאיר. ורב הונא אמ' מנהג כר' מאיר. ור"י אמ' נהגו העם כר' מאיר. ואעפ"י שביארנו בלשונות אלו למעלה שכל שנאמר בו נהגו אין מורין בו כן אלא שאין מוחין בידו ובזו הואיל וחומרא היא אין כאן מקום למחאה. פירושו שאם נמנע מפני זה להביא סכין או חמין לחולה אין מזרזין אותו לכך. ומכל מקום הלכה כר' מאיר ומצריכים עירוב ומצריכי' שתוף ואין סומכין מזה על זה. ופסקו בו גדולי המפרשי' כלשון המחמיר ר"ל שעיקר מחלקתם בפת והלכה כר' מאיר. והביאו ראיה לדבריהם ממה שתירצה רב גדל בסוגיא זו בענין זה. וממשנת חמש חצרות הפתוחות למבוי. וממה שאמרו בפרק שתוף בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שתוף ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר דוקא סומכין עליו משום שתוף ולא משום עירוב ואעפ"י שיש שם פת אלמא שאף בפת אנו צריכים לעירוב ולשתוף. ומכל מקום אין הכרח בראיות אלו שזו של רב גדל אפשר שדחייה בעלמא היא. ומשנת חמש חצרות כשתעיין בה לפי מה שפרשו בתוספות בשמועה זו כמו שכתבנו למעלה אינה ראיה כלל. ושמועת בני חבורה טעם הדבר שכל שמסובין בחצר אעפ"י שיש שם פת אינו כלום שהעירוב צריך ליתנו בבית שבחצר ואם נתנו לחצר שבמבוי אף לשם עירוב אינו כלום ומתוך כך פסקו גדולי הראשוני' כלשון המיקל שבפת אף ר' מאיר מודה שהלכה כדברי המיקל בעירוב וסומכין על השתוף במקום עירוב ודוקא בשהניח את השתוף בבית שבחצר שהוא מקום הראוי ליתן בו את העירוב אבל אין סומכין על העירוב במקום שתוף שהרי לא עילה את העירוב ולא אמרו סומכין אלא במבוי והוא כשנשתתף על המבוי בפת. ואף גדולי המחברים כתבו המשתתפי' במבוי צריכים לערב בחצר שלא תשתכח תורת עירוב שאין התינוקות יודעים מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת. ויש פוסקין שסומכין אף על העירוב במקום שתוף ר"ל שאם היו החצרות פתוחות זו לזו ועירבו כלם דרך הפתחים עולה להם אף לשתוף מבוי אעפ"י שלא נשתתפו לשם מבוי ומטלטלין מזו לזו אף דרך מבוי. ולדעת זה אתה צריך לומר שאין הלכה כרב במה שאמר שחצרות הפתוחות זו לזו אין המבוי נתר בלחי וקורה כמו למטה שאם כן היאך אתה סומך בו על העירוב והרי כל עצמו של מבוי לא הוכשר אלא שאין הלכה כרב כמו שיתבאר למטה והילכך סומכין על עירוב במקום שתוף במקום שעירבו כל החצרות מזו לזו וכן נראה מסוגיא. ולענין הנחתם סתם בעירוב צריך בית שבחצר ואם הניח בחצר לא הועיל אבל בשתוף אעפ"י שדינו בחצר שבמבוי אם רצה להניחו בבית שבחצר דיו וכן היא בתלמוד המערב בפרק זה ולא עוד אלא שיש מפרשי' שכך הוא עיקר כמו שיתבאר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה