עיקר תוי"ט על שבועות ב
משנה שבועות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) רש"י. משמע שפירש כולה מתניתין בידיעה גמורה. שפירש וידע שנטמא כו'. והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו. תוספ'. ועיין פרק קמא מ"ג. ועוד דע, שעם זה שצריך שתהא לו ידיעה שנטמא צריך ג"כ שתהא לו ידיעה שזה מקדש ושזה קודש:
(ב) (על הברטנורא) והיינו טעמא נמי דלא תני ד' שהם ח' והיינו עוד ד' ידיעות בסוף, דלא חשיב הני ידיעות דאיתנהו בכל התורה כולה שאין אדם מביא חטאת אא"כ נודע לו שחטא. כדאיתא בגמרא:
(ג) (על הברטנורא) בהדיא. אלא מרבויא דונעלם דרשינן לה בסוף פרקין:
(ד) (על הברטנורא) ולא קשיא אמאי לא חשיב להו ולהוי שש, דמכיון דחשבינן ידיעת הטומאה דלקודש וכן דלמקדש, וכן ידיעת המקדש גם דלמקדש, אין להוסיף במנין ידיעות העלם שניהם יחד, כיון שכבר נמנו כל אחת בפרט:
(ה) (על המשנה) לעזרה. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס. כדאיתא במשנה ח' פ"ק דכלים:
(ו) שעליו נאמר ויהי בישורון מלך. הר"מ:
(ז) כלומר וכיון שאחיו כהן גדול היה אם כן היה שם אורים ותומים. והקשו התוספ' אע"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן, הלא קודם שנתכהן אהרן ע"י המלואים נעשה המשכן:
(ח) (על הברטנורא) רש"י והר"מ. ובסנהדרין פירש הר"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וטעמא דמסתבר היא, לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כו'. ולפירושם דהכא, צ"ל דע' זקנים שנאמרו בסוף פרשת משפטים הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין:
(ט) כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת, אלא ע"פ נביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלת ביוצא ושלכך נאכלת, דהא בלא הא לא סגי:
(י) בגמרא, מאי גדולות, אילימא כו', אלא גדולות שבתודה ומאי ניהו חמץ. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה (כדתנן רפ"ז דמנחות):
(יא) פירש"י, הוא מזמור של חנוכת הבית, לכך אומר אותו. ובגמרא מסיים שיר של פגעים עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך, וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו [מפני אבשלום בנו] ה' מה רבו צרי כו'. ועתוי"ט:
(יב) (על המשנה) וב"ד כו'. למימרא דב"ד קמי תודה אזלי, והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה"ק ב"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב"ד אחריהם. גמרא. כלומר דתני ב"ד כו' והדר מפרש כיצד. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) הפנימית. פליגי תנאי בגמרא, חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות, כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה. והויא הפנימית הך דמקרב אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו והוי הפנימית הך דמקרבה לבית דין:
(יד) (על המשנה) אין חייבין. ה"ק, הנכנס למקום פלוני והנכנס למקום פלוני והנכנס כו' כולם אין חייבין על המקום שנכנס כל אחד ואחד:
(טו) (על המשנה) בעזרה. בגמרא יליף לה אף לנטמא בפנים. ועתוי"ט:
(טז) (על המשנה) והשתחוה כו'. שעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. רש"י:
(יז) (על הברטנורא) וזו כריעה בעלמא. גמרא:
(יח) גמרא. ופירש"י, מחייב משום שהיה. והדין עמו כו'. והא קמ"ל דהשתחויה דכלפי חוץ בעי שהייה ואי לא, לא. אבל לא דבעי השתחויה על כל פנים. ועתוי"ט:
(יט) לא במהירות ולא באריכות. הר"מ:
(כ) (על המשנה) שבנדה. דאמר קרא ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא עליו. גמרא. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) דאלו אשאר מחייבי קרבנות, מחייב ר"א אפילו לא נודע לו באיזה חטא שחטא. כדתנן במ"ב פ"ד דכריתות. גמרא:
(כב) (על המשנה) ר' עקיבא אומר כו'. ואיידי דבעי למכתב בהמה וחיה לדרשא כו', כתב נמי שרץ, כדתנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה: