עבודה זרה ט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(במדבר לה, ז) ארבעים ושמונה עיר ואי טעי ספרא נשייליה לתנא כמה קתני וניבצר מינייהו ארבעים ושמונה ומשכח ליה לחומריה וסימניך ספרא בצירא תנא תוספאה אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד ניטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע וסימניך (בראשית מה, ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ אמר רבי חנינא אחר ארבע מאות לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד לא תקח במתניתא תנא אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם אם יאמר לך אדם קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד אל תקח מאי בינייהו איכא בינייהו תלת שנין דמתניתא טפיא תלת שני ההוא שטרא דהוה כתיב ביה
רש"י
[עריכה]ארבעים ושמונה עיר - בערי הלוים כתיב:
האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע - קאי למנין סדר שמיטות שהיו ישראל מונין והולכין בפני הבית דקי"ל שביעית בזמן הזה נהגא ואפי' (לר"מ) דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא בפ' השולח גט (גיטין דף לו.) ובמשקין בית השלחין (מו"ק דף ב:):
נטפי חדא שתא - על שנין דמחורבן ועד שנה שהוא עומד בה מהאי טעמא דתניא (תענית דף כט.) מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ותשעה באב היה וכן בשניה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמטה למהדר הוות ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני דחורבן אלא בהדי שני דקם ביתא הואיל ונפק ליה רובא בט' באב הלכך מאן דבעי לממני שמטה לוספה לשנת חורבן על מנין שני דבתר חורבן:
ונחשב כללי - המאות ביובלי שתי יובלות למאה לקצר מניינו:
ונשקול מכל מאה תרתי ונישדי אפרטי - כר' יהודה דאמר (ר ה דף ט.) שנת חמשים עולה לכאן ולכאן היא שנת יובל והיא שנת תחלת השמטה הבאה ונמנית לראש יובל הבא דאי כרבנן הא אמרי שנת חמשים היא שנת יובל היא שנת חמשים ובחמשים ואחת מתחיל מנין יובל הבא נמצאת שנה מתוספת על סדר השמטה לכל יובל ולרבי יהודה משהתחילו למנות השמיטין לא זז הסדר משבע שנים לז' שנים:
וסימן - דלא תעביד כרבנן אלא כר' יהודה למשקל תרתי שני מכל מאה כי זה שנתים ובמסכת ערכין (דף יב:) פרכינן לר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת ליה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאות ועשרים פש ליה תמני שני לארבע מאה דיובלי שדינהו אעשרים הרי עשרים ושמונה אשתכח דבשנת השמטה חרב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדיש לא מני שמיטין הלכך דל מנייהו שית שני קמייתא אשתכח דבעשרין ותרתי ליובל חרב והיא מוצאי שביעית:
אל תקח - שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר הקודש לנחלת אבותיך ולמה תפסיד הדינר:
דמתניתא טפיא תלת שנין - לחשבון הברייתא מושך הגלות שלש שנים יותר דאמרינן לעיל אחר קע"ב שנים לאחר חורבן נשלמו ארבע אלפים הוסיף עליהם רל"א דקתני בברייתא הרי הקץ לאחר ת"ג לחורבן ורבי חנינא ת' קאמר כשאמר רבי חנינא למילתיה עדיין לא עברו ת' לחורבן:
תוספות
[עריכה]האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי נטפי חדא שתא כו'. מתוך פירוש רש"י משמע שרוצה לפרש דמוצאי שביעית היה כשחרב הבית בשניה כלומר שנה שמתחלת שמטה לחזור והבית חרב בשנת ת"ך לבניינו ולפי שכבר יצא רוב השנה אין התנא המונה שני החורבן מונה אותה אלא מתחיל משנה של אחריה שהיא שניה של שמיטה לפיכך יש להוסיף שנה אחת על מנין שנות התנא ועוד פירש דבערכין (דף יב:) פריך לר' יהודה ביתא כמה קם ת"ך פש להו תמני שני לארבע מאה משום יובלי שדינהו אעשרים הוו להו כ"ח אשתכח דבשנת שמטה חרב ומסיק הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדיש דלא מני שמיטות לא קא חשיב אשתכח דבעשרים שנין ותרתין ליובל חריב והיא מוצאי שביעית ונראה דאגב חורפיה לא דק הוא מה שפירש דבשנת ת"ך חרב הבית אין זה כי אם תכ"א כדמוכח הסוגיא בהדיא בערכין (שם) ועוד קשיא מה שפירש דבערכין פריך לר' יהודה ליתא דלא פריך אלא לרבנן ואילו לר' יהודה ניחא והכי איתא התם בפ' שני דערכין מוצאי שביעית בשניה מי משכחת לה מכדי ביתא כמה קם ת"ך פירוש מלבד שנת החורבן ארבע מאה תמניא יובלי פירוש כדרבנן ועשרים שנין אשתכח בשנת שמטה חריב פי' בשנת עשרים ואחת ואית ספרים דגרסי בשית בשבוע חריב וקאי אשנת ת"ך דאיירי ביה ומשני הא מני רבי יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן פש תמניא מתמניא יובלי וכ' שנין הרי עשרים ושמנה ובשנת תכ"א חרב הבית אשתכח דבמוצאי שביעית חרב ולאותו תירוץ דעזרא דשית שנין שפ"ה שנויא אחרינא הוא דמסיק רב אשי ליישב אף לרבנן דשית שנין עד דסליק עזרא לא קא חשיב אם כן הוו להו תמני יובלי וארבע עשרה שנה ושנת ארבע מאות ועשרים ואחת שאחריה חרב הבית אשתכח דבמוצאי שביעית חרב אלמא מוכח בהדיא דבשנת ארבע מאות ועשרים ואחת חרב הבית לכך נראה שחזר בו רש"י ממה שפירש כאן בפירושיו מלשם בערכין כמו שפירשתי וגם רשב"ם אומר דודאי בשנת תכ"א חרב הבית והאי דקאמר נטפי חדא שתא היינו לפי שאין התנא מונה שנת כ"א עם שנות חורבן אלא בהדי דקם ביתא ולפי זה מתישבת הסוגיא בערכין כמו שפירש אכן קשיא שמונה שנת תכ"א משנות בנין ובכל דוכתא לא מנינן אלא ת"כ והכי נמי אמר לעיל מלכות פרס ל"ד מלכות יון ק"פ מלכות בית חשמונאי ק"ג מלכות בית הורדוס ק"ג והם שלמו לשנת ת"כ אבל שנת תכ"א היא משני החורבן ועוד קשיא כי לפי זה יהיה שקר מה שנהוג בפי העולם לומר קע"ב אחר החורבן נשלמו ארבעת אלפים ולא היה להם לומר אלא קע"א למנין התנא שמונה תכ"א בבנין ועוד דכל סוגי' ההלכה לעיל ניטפי ארבעין ותמני הכל לפי אותו דרך שבתחלת המנין לא נמנה כי אם ת"ך וכן בסמוך דקאמר מתני' טפיא שלש שנים ואם קם תכ"א לא טפיא אלא שתי שנים ועוד הקשה ר"ת בין לפירוש זה בין לפירוש ראשון דקאמר וסימניך כי זה שנתים דקאי אנשקול מכל מאה תרתי ונותן סימן לעשות כרבי יהודה ולא כרבנן ואין זה כשאר סימני ההלכה דקיימי אנטפי ואניבצר ולא היה לו להניח סימן כי אם אנטפי חדא שתא וה"מ לאתויי נקי יהיה לביתו שנה אחת (דברים כד) לכך נראה לר"ת כגי' ר"ח האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ניבצר תרתין שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ולא קאי כלל אשנים דאחר חורבן אלא אמנין מלכות יונים שהתחלת מלכותם לפשוט בעולם בשנת מ"א לבנין הבית שהרי מלכות פרס ל"ד בפני הבית ויונים מלכו שש שנים שלא פשטה מלכותם דלא חשיב הרי ארבעים ובשנת מ"א התחילו למנות למלכותם ואם כן שנה שלישית למלכותם היא שנת ארבעים ושלש לבנין בית וההיא שנה ראשונה של שמטה לרבי יהודה דבתחלת הבנין התחילו למנות השמיטין ולה"ק דהבא לידע שנות השמטה יפחות ממניינם שתי שנים ומתחיל שמטה למנות או תוסיף חמש שנים על מניינם ויהיה הדבר מכוון והשתא ניחא שכל הפסוק הוא סימן לתוספת ולפחת ופסק רבינו ברוך בספר התרומה דהלכה כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואע"ג דבערכין (דף יב) ובפ"ק דראש השנה (דף ט. ושם) קאמר לאפוקי מדרבי יהודה מ"מ כך הלכה דכה"ג אשכחנא פ"ק דכתובות (דף י) דקאמר לאפוקי מדרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא אע"ג דהלכה דכתובה דאורייתא ובפ"ק דכתובות הארכתי ובתוספות רבינו יהודה נמי משמע דהלכה כרבי יהודה שמחשב בהם שנת שמטה שבזמן הזה מ"ט שנה לכל יובל וכך פירש לפרש"י בשמעתין שבשנת ת"ך התחילה שמטה לחזור וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים והוסיף עליהם שנת ת"ך והרי קע"ג ואלף חמישי כולו וט"ו של ששי הרי אלף וקפ"ח הוצא האלף וק"נ ביובלי ונשקול מכל מאה תרתי הרי כ"ג שנים שעלה יתרון היובלות שיהא על ל"ח שנה שנשארו מן האלף וק"נ ועולה ס"א הנ"ו הם ז' ז' נשארו ה' שנים הרי לפי זה שנת י"א לאלף ששי התחלת שמטה לחזור ולפי' רשב"ם שפירש דבשנת תכ"א חרב הבית והיא היתה תחלת שמטה לא התחילה שמטה לחזור עד שנת י"ב לפרט וכן לפר"ת וצא וחשוב ג' מאות ופ' שנה בפני הבית התחילה מלכות יונים וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבעת אלפים הרי תקנ"ב פחות מהם ב' שנים כדקאמר בציר תרי שני והיו תק"נ וכל אלף חמישי וט"ו שנים מן הששי הרי ט"ו מאות וששים וחמש שנים הי"ד מאות הולכים בז' ז' נשארו קס"ה הק"מ הולכים בז' ז' ונשארו כ"ה והם ד' שנים אחר שביעיות הרי בשנת שתים עשרה לאלף ששי התחילה שמטה:
לאחר ארבעת אלפים ורל"א. היינו דאמר בחלק (סנהדרין דף צז:) אמר ליה אליהו לרב יהודה לא פחות עלמא מפ"ה יובלות וביובל אחרון בן דוד בא א"ל בתחילתו או בסופו אמר ליה איני יודע וארבע אלפים ומאתים הם פ"ד יובלות וקאמר הכא כשיעבור רוב יובל אחרון יבא והתם מסיק רב אשי עד הכא לא תסכי ליה מכאן ואילך סכי ליה:
ראשונים נוספים
וכן אם טעה הסופר בפרטותיו ישאל לתנא כמה פרטותיו יאמר לו צ"ט יפחות מהן מ"ח נשארו נ"א ואלו הן פרטותיו וסימן תנא תוספאה ספרא חסירה:
וסוגיין דשמעתין הוא כי שניהם לא התנא ולא הסופר אינן טועין לא באלפים ולא במאות אלא בפרטים בלבד:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לישאליה להאי תנא דסדר עולם דתני בתוספתא בסוף מסכת שחיטת קדשים ובתלמוד ארץ ישראל במגילה סוף פ"א משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים אלפים ותמ"ח שנים. ומאהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת ושבגלגל י"ד שנה בשילה ש"ע שנה חסר אחת בנוב וגבעון נ"ב שנה בבית העולמים ת"י שנה לבית ראשון ות"כ שנה לבית האחרון ויש אומרים דהאי תנא הוא דסדר עולם דתני במס' קדושין בסוף פ"א (דף מ ע"ב) בשנת ס"א ליציאת מצרים עשו שמיטה ובשנת ק"ג עשו יובל ותני בהדיא בתלמוד ערכין (דף יב ע"ב) י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו הרי תת"נ וז' שכיבשו וז' שחלקו ומ' במדבר ואלפיים ותמ"ח נמצא משנברא העולם עד שחרב הבית בראשונה נגלו ישראל שלשת אלפים ושנ"ב שנה ויש מי שאומר כי שבע שכיבשו וז' שחלקו בכלל תת"נ שנה הן דקיי"ל ג' של"ח חרב הבית ולא משכחת לה אלא אם תחשוב ז' שכיבשו וז' שחלקו מכלל תת"נ שנה שהן י"ז יובלות יפילם משני הבריאה והשנים הנותרו' עד שנה שהוא עומד בה יטול שנתים מכל מאה והשנים שאינן עולות למאה יוסיף עליהן מה שבידו מן השנתים של כל מאה ויוציא בשבועות והנותרות שלא שלמו לשבוע הן שני השבוע של שמיטה וזה שאומר לישאליה לתנא דסדר עולם וליפוק כללי ביובלי ופרטי בשבועי וידע כמה בשבוע ויש עוד חשבון אחר קרובי לישייליה לספרא כמה שנין קא חשיב וליבציר מינייהו תרתי שנין או יוסיף חמש שנין עלייהו.
וליפקינן בשבועי וידע בכמה שני בשבוע קאי וסימן כי זה שנתים הרעב כבר יצאו סימן לפחיתה ועוד חמש שנים למוסיף:
אמר ר' חנינא אחר ת' שנה לחרבן הבית השני כו'. דע שחרב הבית השני בשנת ד' אלפים ליצירה (נ"ב חסר) קע"ב שתבוא שנת ת' שנה לחרבן הבית היא שנת ד' אלפים ורכ"ח לבריאת עולם וזו הברייתא דתני ד' אלפים ורל"א לבריאת עולם הנה שלש שנים בין רכ"ח לרל"א ופשוטה היא:
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירא וכו' פי' יצא שטר לפני רב נחמן שעדיין לא הגיע לחשבון הסופר למלכות יון שהיה לו שנכתב ד' שנים או ה' ואמר רב נחמן כי זה הסופר שכתב שטר זה דייקנא הוא שמלכות יון משנת ג' אלפים ותמ"ג לבריאת עולם ומוסיף [שית] שנים שמלכו בעילם ואנו מניחין אלו ו' שנים ומחשבין משנת ג' תמ"ט והשטר כשר הוא:
הכי גריס רש"י הא דאמרינן האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונישקול מכל מאה תרתי ונישוויי' אפרטי ונטפי חדא שתא. ופי' דבמוצאי שביעיתחרב הבית והיא שנת ארבע מאות ועשרים ונמנית בכלל שני בנין לפי שיצא רובה בבנין ולפיכך מוסיף שנה. וא"ת הא לר' יהודה לא משכחת לה חרבן במוצאי שביעית כי חשבת ד' מאה שני ושקלת מכל מאה תרתי דהויא להו תמני לארבע מאה ועשרים יתירתא הא אשכחת דבשנת שמיטה חרב. הכי משנינן בערכין דשית שנין דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב. זה כתב הרב ז"ל.
ואם תשאל למה נעמידה כר' יהודה משום דשקיל מכל ק' תרתי דהא משעת חרבן ואילך לא מנו יובלות. לאו מילתא היא דלעולם מונין יובלות לקדש שמיטין בזמן הראוי להם ולא שינהגו היובלות ויתקדשו כלל דהא בזמן בית שני שאין שם יובלות דאורייתא מונין יובלות לקדש שמיטין שנוהגין דבר תורה כדאיתא בפ"ב דערכין אלמא בין בזמן יובל בין בזמן שאין יובל אין מונין שנת חמשים לרבנן כלל.
ומ"מ אין פי' מחוור, משום דמקמי דפריק רב אשי בערכין שית שנין דעזרא לא קחשיב קיימא שפיר כר' יהודה דהכי מפרש התם בפ' אין נערכין בשנייה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך ארבע מאה תמניא יובלי ארבע עשרי תרי שבועי פשו להו שית הוה ליה בשיתא בשבוע הא מני רבי יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אייתי תמניא מן תמניא יובלי. הו"ל ארביסר אשתכח דבמוצאי שביעית חרוב אלמא לר' יהודה לא צריכינן לפירוקיה דרב אשי דמפרק בתר הכי לרבנן הנך שית שני דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב להו וכו' ועוד אין גירסתו מחוורת לי דלא קאמר ר"ה בריה דר"י מהיכן ליתחיל ולימני כללי ופרטי ואמאי ניטפי חדא שתא.
ויש גורסין לישייליה לתנא דסדרעולם כמה חשיב וניחשוב וכו' ונאמר ליה הדרך שתופס מסדר עולם חשבון החרבן לפי פר"ת ז"ל דבית שני קם ת"ך שלמין. ובשנת עשרים ואחד בתשעה באב חרב והיא נמנית בכלל שני חרבן והיתה שנת מוצאי שביעית לרבי יהודה כי שקלת מכל ק' תרתי.
וגירסת השמועה כך היא בפר"ח ז"ל: האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לישייליה צספרא כמה כתיב וניבצר מינייהו תרתי שני או ניטפי עלייהו חמש שני וליפקינון בשביעי. וידע כמה שני בשבוע וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים וה"פ לישיילוה לספרא כמה מני למלכות יונים והוא מונה מ' שנה פחות ממנין בית שני שהיה תחילה שמיטין והנה הסופר חמש שנים בתוך השמיטה שארבעים ושתים שנה יש ששה שמיטות לפיכך יגרע שתי שנים ויחשוב כי הוא שנת השמיטה או יוסיף חמש שנים וימנה והסימן נאות לפי הפירוש הזה ולקצר חשבונו אמרי לישאול לספרא ואם יודע כמה יש משנת הבנין עד שנה שהוא עומד בה אין צורך לשאול.
והספרים שכתו' בהם ליחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' תרתי ונשויי אפריטי וניבצר מינייהו תרתי שנין או ניטפי עלייהו חמש שנין וידע כמה שני בשבוע ומה שאמרו בפ' אין נערכין אשתכח דשתא בשבוע הוה ואשתכח דתלתא בשבוע הוה על שנת ת"ך שהוא סוף חשבונו ולא על שנת החרבן שהיא שנת תכ"א כדאמרינן בתר הכי לר' יהודה אשתכח דבמוצאי שביעית חרב.
ולזה הפי' ר"ה בריה דר"י לית ליה אליבא דר' יהודה הא דמתרץ רב אשי אליבא דרבנן הנהו שית דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב להו [דאי לא קא חשיב] ר' יהודה להנהו שית הו"ל חרבן בשניה בשבוע דההוא לתרוצה למתניתא כרבנן אמרה רב אשי ורב הונא בריה דר"י כר' יהודה ס"ל וכר' יהודה מוקים וי"ל חרבן במוצאי שביעית היה בראשונה ובשניה לדברי הכל אלא רבנן לא חשבי שית שני דעזרא ור' יהודה חשיב להו ור' יהודה לא חשיב תלת שני דסנחריב.
ומ"מ ס"ל השתא קדושה א' ושניה יש להן ולפיכך (הן) [אין] מונין לשמיטין ע' של גלות בכל אלא ביאתן בימי עזרא בחרו שכל הדברים הללו היתה שאם אתה מונה אותן מה איכפת להו בשית שנין דקדיש עזרא.
ויש לעיין, לענין שמיטת כספים שהיא חובת הגוף למה לא נמנה אותן ובפ"ק דקדושין משמע שאפילו קודם כניסתן לארץ נהגה שמיטת כספים ונתחיל לה מהר סיני ולפ"ז תהא שנת חרבן ראשון שנת ש"ש בשמיטת כספים וכן בשניה אלא שאני אומר אע"ג שנהגה מצות השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמטות לאחר כיבוש וחילוק וחזרו ומנו עמהם לשמיטת כספים וכן כשבאו בימי עזרא, שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם (קמ"ל) ולפי חשבון זה תהיה שנת ארבעת אלפים תתקפ"ג שנת שמיטה, וכן כתבו הגאונים ז"ל וכן עיקר.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה בשבועי, נטפי חדא שדתא, ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וכו': פירש רש"י ז"ל: דקיימא לן דשביעית בזמן הזה נהגא, ואפילו לרבי מודה דמדרבנן נהגא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ובגרסת מימריה [דרב הונא בריה] דרב יהושע וירושו נחלקו בהן רש"י ור"ח ז"ל ורוב המפרשים אחריהם, וראיותיהן הן חקוקות בספריהם, ולא באתי לכתוב רק פסק דבריהם, כי לפי דברי רש"י ז"ל שנת השמטה היא שנת שבעה עשר לפרט, ולפי דברי ר"ח תהיה שנת י"ח לפרט.
האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע: פירוש למנות דין שמיטת כספים ונימא דשמיטת כספים נוהגת בומן הזה וכדמוכח בפרק השולח ומיהו נראין דברים דהלכתא כר' דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן ולפיכך היו מקילין בה האמוראין כדאיתא התם וכדכתיבנא התם בס"ד.
גרסינן ז"ל ולשייליה לתנא כמה חשיב ולחשבינהו לכללי ביובל ולפרטי בשביעית ולישקול מכל מאה תרתי ולישדי אפרטי ונטפי עלייהו חדא שתא וידע ליה לחומריה ופי' ישאל אל התנא שיודע מנין שנות החרבן ויעשה מחשבונו שחושב לחרבן הבית מנין יובלות ושבועו' כדמפרש ואזיל ורב הונא בר יהושע סבירא ליה כר' יאוד' דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן ומשום הכי קאמר דלישקול מכל מאה תרתי כי כשימנה כל מאה לשתי יובלו' עדפו בידו מכל מאה שתי שנים וכל השנים העודפין ההם מן המאות יתן אותם על הפרט ויעשה מהכל סך פרט אחד ויוסיף עוד על הפרט ההוא שנה אחת משום דקיימ' לן דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה דהיינו שנה לשמיטה ואילו אנן לא מנינן חרבן הבית מאותה שנה לפי שרובא היתה בבנין אלא מן השנה שלאחר שנת החורבן שהיתה שנה שניה לשמיטה ולפיכך אנו צריכין להוסיף על מנינו שנה אחת כדי שתהא תחילת מנינו משנה ראשונ' של שמיטה ומ"ל נחרב הבית במוצאי שביעי' משום דבית שני קים ת"כ דל מינייהו שית שנין דהוו מקמי דסליק עזרא שלא מנו שמטין ויובלות פשו להו תי"ד דל תמניא שנין מן הד' מאות אליבא דרבי יאודה ושדי על פרטה די"ד הוו להו כ"ב הכ"א הוו ג' שמטין והכ"ב עצמה היא מוצאי שביעית וסימניך למישקל תרי מכל מאה כרבי יאודה כי זה שנתים הרעב זו שיטת רשי ז"ל:
והקשו עליו חדא שנראה מדבריו כי שנת ת"כ עצמה חרב הבית ולא חרב אלא בשנת תכ"א ועוד דמאי דקאמר דלא מנו שש שנים ראשונים של בית שני כשמונין לא איתמר התם אלא לרבנן בלחוד ולא לרבי יאודה דהכי מוכח הני תרתי מסוגיא דערכין דאמרינן התם על הא דתניא דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה מכדי בית שניה כמה קם ת"כ דל ארבע מאות לתמניא יובלי פשו להו עשרין הוה ליה שיתא בשבוע כלומר הוה ליה סוף הבנין בשיתא בשבוע שהרי עמד ת"כ וחרב בתכ"א שריא שנת שמיטה ופרקינן דהא מני רבי יאודה היא דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן דל תמניא מתמניא יובלי ושדי העשרים הוו להו כ"ח פי' דהוו להו יומי הבנין כ"ח וחרב בכ"ט שהיא מוצאי שביעית והיינו דלא כפר"שי ז"ל שמפרש לעיל דבשנת ת"כ עצמה חרב דלדבריו בשביעית חרב ומאי קא משני אלא ודאי כדאמרינן והכי נמי דייק אידך דאמרי' איבעית אימא רבנן כו' רב אשי אמר שית שנין כו' איבעית אימא לעולם רבנן ושית שנין דמקמי דסליק עזרא לא חשיב להו פשו להו י"ד דקם הבית וחרב בט"ו דהוו מוצאי שביעית דאי בי"ד גופיה שביעית היא אלא ודאי כדאמרן.
מעתה האי סוגיא פליגא על ר"שי ז"ל בתרתי חדא הא דאמרן ועוד דעל כרחין רב אשי לרבנן תרצה וכדאמרן חדא דבתר אוקמתא דאוקימנא דרבנן אמר לה למילתיה ועוד דלרבי יאודה הוה ליה ת"כ גופיה שנת החרבן ופליג אכולה סוגיין דלעיל והוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן דלרבנן הוא דלא היינו שית שנין דמקמי עזרא ועוד הקשו עליו דאדיהיב סימנא להנהו תרתי שנין טפי הוה למיתן סימנא לטופיאנה דחדא שתא דצרכינן לטפויי לכך פירש דה"ג והכי איכא בנוסחי דוקני האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי לישייליה לספרא כמה חשיב ונבצר מינייהו תרתי שנין או נטפי עלייהו חמש וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולשקול מכל מאה תרתי ולשדי בפרטיה ומשכח ליה לחומריה וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנין וה"פ דהאי דלא ידע כמה שני בשבוע לא ידע נמי מנין ימי החרבן על נכון ומשום הכי אמרינן דנשייליה לספרא המונה למלכות יון כמה חשיב וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולישדי אפרטה תרתי מכל מאה כרבי יאודה וכדפרישנא לרשי ז"ל ומה שאמרו דליבציר ממנינא תרתי שנין או ליטפי עלייהו חמש שנין הוא לפי שאין צריכין שיהא תחלת מנינו מן השנה הראשונה של שמיטה ואילו הסופר הזה תחלת מנינו היה שנה ששית לשמיטה לפי שכבר עברו ממנין שני בית שני ארבעים שנה ל"ד דמלכו' פרס כדאיתא בברייתא דלעיל ושית שנין דמלכות יון בעילם דלא חשיב להו ספרא כדאיתא לקמן נמצא תחילת מנין מלכות יון שנת מ"א לבנין הבית שהיה שנת ששית לשמיטה לפיכך צריך לנו שנסלק ממנינינו שתי שנין ויהא הנשאר בתחילת שמיטה או שמוסיף עליו חמש שנין ויהא תחלת שמיטה ועל הגרעון הזה או על התוספת הזה מנח סימנא כי זה שנתים הרעב ועוד חמש שנין כי זה שנתי' הרעב סי' למעט ועוד חמש שנין סי' התוספת והשתא אתי שפיר דנקט האי קרא דסליק ליה לסימנא לתרתי וחמש דאילו לפרש"י ז"ל קראי טובא אחרינא איכא דמצי למעבד מינייהו סימנא לתרתי שנין.
ואגב אורחין שמעינן מהכא דהלכתא כר' יהודה מדנקיט האי אמורא חושבניה אליבא דידיה.
הא דתניא אם יאמרו לך קח שדה שוה אלף דינר בדינר אחד אל תקח: פר"שי ז"ל מפני שהוא קץ הגאולה ולפי פירושו יש לנו לומר ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ולא נתקיימו דברי התנא ואינו נכון בעיני ולכך נראה לפרש שהם היו יודעין כי לאותו הזמן ראוין ליגאל אלא אם כן גרמו עונות מרובים ואם רבו אותם עונות לעכב המשיח שראוי' הדור ההוא ליענש שירבו הגזירות עליהן ויוציאו הקרקעות מתחת ידן כנ"ל.
האי ספרא דוקנא כתביה כו': פירוש דאף על גב דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דיינין ליה ליפוי של מלוה ויטרוף מזמנו דכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה הני מילי לשון מסופק אבל הכא שכל הסופרין למלכות יון הם מונין ושטר מאוחר לא שכיח: ואפשר להעמיד במנינו על נכון לא אמרינן שטר מאוחר הזא ומיהו לרב אחא בר יעקב שהיה סובר כי גם ליציא' מצרים אנו רגילין למנות אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא ואין מלין לומר שזה הסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרין.
מהדורא קמא:
אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קך שדה שוה אלף דינה בדינר אל תקח פי' המורה שהוא קץ הגאולה ובתשובות הגאונים ראיתי מפני שהיה באותו הזמן שמד גדול על ישראל וזה נראה לי:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה