עבודה זרה לד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי אמר רב אחא בריה דרב איקא הני פורצני דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי אמר רב אחא בריה דרבא הני גולפי שחימי ואוכמי בתר תריסר ירחי שתא שרי:
והמורייס:
ת"ר מורייס אומן מותר ר' יהודה בן גמליאל אומר משום ר' חנינא ב"ג אף חילק אומן מותר תני אבימי בריה דר' אבהו מורייס אומן מותר הוא תני לה והוא א"ל פעם ראשון ושני מותר שלישי אסור מ"ט פעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו לא צריך למירמי בהו חמרא מכאן ואילך רמו בהו חמרא ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמילא דעכו אותיב רבי אבא דמן עכו נטורי בהדה א"ל רבא עד האידנא מאן נטרה א"ל עד האידנא (למאן) ניחוש לה אי משום דמערבי ביה חמרא קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בד' לומי א"ל ר' ירמיה לר' זירא דלמא איידי דצור אתו דשוי חמרא א"ל התם עיקולי ופשורי איכא:
וגבינת בית אונייקי:
ארשב"ל מפני מה אסרו גבינת אונייקי מפני שרוב עגלים של אותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים מאי איריא רוב עגלים אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא אי אמרת רוב איכא מיעוט אלא אי אמרת מיעוט כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטין לעבודת כוכבים ואיכא נמי שאר בהמות דאין נשחטין לעבודת כוכבים ה"ל מיעוטא דמיעוטא ומיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ א"ל ר"ש בר אליקים לר"ש בן לקיש כי נשחטין לעבודת כוכבים מאי הוי והא את הוא דשרי דאתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים להקטיר חלבה לעבודת כוכבים רבי יוחנן אמר אסורה קסבר מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים ורשב"ל אמר מותרת א"ל תרמינך שעתך באומר בגמר זביחה הוא עובדה:
א"ר יהודה שאל ר' ישמעאל:
אמר רב אחדבוי אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת איבעית אימא סברא ואב"א קרא איבעית אימא סברא גבי עגלי עבודת כוכבים ניחא ליה בנפחיה אבל גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה איבעית אימא קרא כתיב הכא (דברים יג, יח) לא ידבק בידך מאומה וכתיב התם (שמות כא, כח) סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו בשרו אסור הא פרשו מותרת אמר רבא תרוייהו תננהי מדקא"ל מפני שמעמידין בקיבת נבילה וקא מהדר ליה והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה
רש"י
[עריכה]אבטא - חמת מעור עב וקורין אותו בוטין:
דטייעי - הולכי דרכים נושאין אותו מלא יין למרחוק והוי כמכניסו לקיום ומשום הכי בעי שהייה י"ב חדש:
פורצני - פסולת של ענבים:
מורייס אומן - של עובד כוכבים אומן מותר מורייס לא עבדי מדגים טמאים ומשום חמרא קאסרינן ליה ואומן לא רמי ביה חמרא כדמפרש ואזיל איידי דנפיש שומניה פעם ראשון ושני מקלקל להו חמרא:
חילק - מין דגים טהורים וסולתנית שמן כדמפרש לקמן בפרקין ובקטנותו אין לו סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן ואמרינן לקמן (דף לט.) חילק של עובדי כוכבים אסור אותו מין דגים קטנים ומוכר הרבה ביחד ומפני מה אסורה מפני שעירבונה עולה עמה דגים טמאים דומין לה ועולין עמה והאי חילק אומן כיון דאומן הוא ובקי בדבר מבדילן הימנה משום דלא חשיב טעמא ומקלקלי ליה לסולתנית ומרע ליה לכולי ארביה:
פעם ראשון ושני - שכן דרכן נותנים מים ומלח על שומן הדגים ומוצצות שומנו וכשכלות חוזר ונותן אחרים:
נמילא דעכו - פור"ט בלע"ז מקום שהספינות עולות בו ביבשה:
קיסטא - שם המדה:
בלומא - בזוזא במדינתו של עובד כוכבים זה היין נמכר ביוקר והמורייס בזול אבל כאן היין בזול והמורייס ביוקר וחיישינן לערובי:
איידי דצור אתא - דרך שפת הים הסמוכה לצור אתא האי ארבא:
דשוי חמרא - כלומר שהיין בזול שוי לשון זול כדאמרינן בעלמא (ב"מ דף נב.) עשיק לגבך ושוי לכריסך:
עקולי ופשורי איכא - מים שהולכין עקלתון ופשורי מי שלגין נפשרים על שפת המים ואין מושכי הספינה יכולין לבא באותו הדרך:
מפני מה אסרו גבינת בית אונייקי - לר"מ דאסר ליה בהנאה:
שרוב עגלים כו' - מעמידין את החלב בקיבתן:
ר"מ חייש למיעוט - בפ"ב דיבמות (דף קיט.) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית:
אי אמרת רוב - עגלים נשחטין לעבודת כוכבים איכא למיסר גבינה משום חששא דמיעוט קיבות האסורות בהנאה דרוב עגלים הוה מיעוט לגבי שאר בהמה שמעמידין בהן בקיבותיהן:
השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים - שלא שחט הבהמה לשם עבודת כוכבים שיהא עובדה בשחיטה אלא חשב בשחיטה ע"מ לזרוק:
ר' יוחנן אמר אסורה - קסבר מחשבין מעבודה לעבודה דילפינן חוץ מפנים לריש לקיש לא ילפינן דפנים הוא דאמר רחמנא השוחט ע"מ לזרוק את הדם פיגול ואע"ג דלא זרק דהוי מחשב מעבודה לעבודה מעבודה זו על חבירתה אבל לענין עבודת כוכבים לא:
תרמינך שעתך - ירום מזלך:
באומר בגמר זביחה הוא עובדה - שחשב על השחיטה עצמה לעבודת כוכבים ואמר בלבו בזביחה זו עובדה לעבודת כוכבים ובהא מודינא דמיתסר דזביחה הויא עבודה חשובה כזריקה ולהכי נקט גמר זביחה דקסבר ריש לקיש (ב ק עב. חולין כט:) אינה לשחיטה אלא לבסוף:
מפני מה אסרו גבינת עובדי כוכבים - באכילה ולרבנן קבעי לה דהא משום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש דקי"ל חלב טמא אינו עומד כלומר אינה נקפת:
אחדבוי - שם חכם:
שור הנסקל - אסור בהנאה הוא:
ניחא ליה בנפחיה - שיהא נראה שמן לכך חייל שם איסור עבודת כוכבים על הפרש:
לא ניחא ליה בנפחיה - הלכך לא חשיב פירשא למיחל עליו איסור:
מאומה - ואפי' פרש:
תוספות
[עריכה]אכטא דטייעי. כך גורס בערוך בכ"ף. ופי' שמביאין קמח ועשבים ובשמים ושורין אותו בחלב ומזלפין יין עליו ור"ח גרס אבטא לשון אבטיח פי' דלעת חלולה ומשימין בה יין ואינו נראה כי לא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי ועוד כי אבטיח ודלעת אינו אחד:
מורייס אומן. והא דפליגי ר"מ ורבנן במתניתין במורייס לענין איסור הנאה היינו משל בעלי בתים א"נ מיירי אחר פעם ראשון ושני דקליש שומניה ורמו ביה חמרא והוא השלישי וניכר וההוא מורייס דלקמן דאתא בארבא של אומן הוי . והיה ניכר לפי שהיה בפעם ראשון ושני:
אי אמרת רוב איכא מיעוט. תימה כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמעוטא כיון דאיכא רובא וחזקה להיתר רובא בהמות שאינן נשחטות לעבודת כוכבים ואותם עגלים עצמם נעמידם בחזקת היתר שהיו הקיבות בחזקת היתר שאינם לעבודת כוכבים קודם שחיטה וכי האי גוונא אמרי' בפ"ב דיבמות (דף קיט:) גבי היתה לה חמות אינה חוששת דחשבינן ליה מיעוטא דמיעוטא דאיכא רוב לשוק וחזקה לשוק וי"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו לאחר שחיטה בספק עבודת כוכבים קיימי התם נמי זימנין דחיישינן כגון ביצאה מליאה משום דאיכא ריעותא שיצאה מעוברת ואפי' לר' יהושע דלא חייש התם אסר הכא דהתם אין שום ודאית של איסור אפי' כשיצאה מליאה דאפשר הפילה אבל כאן כיון שמיעוט הקיבות אסורות יש כאן חשש מיעוט של איסור:
וכי נשחטין לעבודת כוכבים מאי הוי הא את הוא דשרית. תימה מאי ראיה היא זו הלא לא הזכיר רשב"ל כאן נשחטין לזרוק אלא נשחטין סתם דמשמע שהוא עובד בזביחה י"ל דכל עיקר שחיטתן אינן אלא לצורך דם וחלב ולא הוצרך לפרש וה"נ אמר בחולין פ"ב (דף לט:) גבי הנהו טייעי דאתו לצקוניא יהיב דכרי כו' אמרו דמא ותרבא לדידן ומשום הכי מסיק בגמר זביחה ולא קאמר בזביחה עצמה:
רשב"ל אמר מותרת. פ"ה אף באכילה ואע"ג דמומר לעבודת כוכבים הוא מ"מ בפ"ק דחולין (דף ה.) מוכחינן דג' דיני מומר הן יש ששחיטתו מותרת אף באכילה ויש בהנאה לבד ויש אסורה אף בהנאה:
מפני שמעמידין בקיבת עגלי עבודת כוכבים. נראה דר' יהושע לא היה מתכוין כי אם לדחותו דהא ר' יהושע לא חייש למיעוט בפ"ב דיבמו' (דף קיט.) שהבאתי לעיל וכן בפרק ג' דבכורות (דף כ:) ועוד דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא לא אסר לעיל (דף כט:) אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר מקומות חשיב מיעוט דמיעוטא:
השיאו. לשון משיאו עצה ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני:
שחבירו מוכיח עליו לריח שמניך כו'. סמיך אסיפיה דקרא על כן עלמות אהבוך:
בשרו אסור. בפרק שור שנגח קמא (ב"ק דף מא.) דריש מבשרו אע"ג דעבדיה כעין בשר ושחטיה וי"ל דתרתי שמעינן מיניה:
אמר רבא תרוייהו תננהי. נראה דהאי הוי פירושו בניחותא מדלא קמשני עליה רב קרא וסברא קמ"ל ואיכא הרבה תרוייהו תננהי בתלמוד הולך שפיר אפילו בתמיהה: יש ספרים שרומזים המשנה השיאו לדבר אחר ופריך וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דהא מורייס לרבנן לא אסרו בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיניה ומשני הכא כיון דאוקומי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי ור"ח הזכיר גירסא זו בפירושיו:
ראשונים נוספים
וכן אבטא דטייעא. פי' אל מצל בלשון ערבי. בתר י"ב ירחי שתא שרי. פירשו בירושלמי החרצנים והזגים ששנינו כי לחים אסורין בהנאה בשמילא אותן מן הבור דהא אין נעשה יין עד שירד לבור:
והמורייס: ת"ר המורייס אומן מותר. פי' ציר של דגים כובשין הדגים הקטנים במלח על החביות הגדולות נקרא מורייס. הציר היוצא מהן פעם ראשונה ושניה מותר כיון דשמינא אין צריך למירמא ביה חמרא. שלישי קליש שומנייהו דדגים ויהיב בהו חמרא. הלכתא משלישי ואילך אסור. פי' קיסטא דמורייס בלומא. כוז מורייס במערה כוז יין בד' מעות. פי' לומא מעה כו' ומפורש בברכות. פי' עקמומית הנהר:
גבינת בית איניקי אסורה. איניקי. שם מקום. ומפורש בתחלת סדר יומא (דף י ע"א) תובל זו בית איניקי. משך זו מוסיא. ותירס זו פרס:
אמר ריש לקיש מפני מה אסרו גבינת בית איניקי מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לעבודת כוכבים.
דאי אמרת מיעוט הוו להו מיעוט עגלים לעבודת כוכבים ורובן שלא לעבודת כוכבים. ואיכא נמי שאר בהמות דאין נשחטין לעבודת כוכבים והוו להו העגלים הנשחטין לעבודת כוכבי' מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ומקשינן עלה דר"ש בן לקיש וכי נשחטין לעבודת כוכבים מי אסיר והא את הוא דאמרת השוחט בהמה לעבודת כוכבים אותה בהמה מותרת.
תורמינך שעתך. פי' תשא אותך שעתך ודום. שמועה זו באומר בגמר זביחה הוא עובדה וישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:
מתני' א"ר יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו בדרך וכו' מפני מה אסרו גבינת עובדי כוכבים. אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת. מ"ט דלא ניחא ליה בנפחיה ועוד כתיב ולא יאכל את בשרו.
בשרו אסור פרשו מותר. המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת סברא וקרא [סברא] דניחא ליה בנפחיה דמיחזי שמן. קרא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.
אמר רבא תרוייהו תנינהו הכא והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה שהנבילה בלאו והעולה במיתה. ואמרו כהן שדעתו יפה שורף קיבת העולה חיה ולא הודו לו.
הא דא"ל ר' יוחנן לר"ל מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי. בדין הוא דליקשי ליה א"ה אפי' לרבנן תיתסר בהנאה כדתנן א"כ למה לא אסרוה בהנאה אלא משום דלא מיפרשא ליה להדיא דלודו רבנן בההיא ולא פשיטא ליה טעמא דאמרינן לקמן כיון (דאוקי כמאן דליתיה) [דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתא] לאיסורא בעיניה דמי מ"ה אקשי בר"מ ומסקנא אתברר ליה טעמא דתרווייהו דר"מ ורבנן דאורו לטעמייהו א"נ קס"ד דר"מ אפילו למיעוטא דמיעוטא חייש ואיהו אהדר ליה דלא חייש ופריק ליה לכוליה טעמיה.
פעם ראשון ושני מותר שלישי אסור וכו' ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמלא דעכו וכו': אף על פי שהמוריס נאסר במנין כמו הגבינה וכאותן השנויין במשנתינו, מכל מקום לא אסרו לחלוטין כל מוריס, ולא בכל מקום ובכל זמן כיין וכגבינה ושאר האיסורים, שלא אסרו אלא המוריס שדרכן לתת לתוכו יין, כדאמרן פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור, ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלין כדמי המוריס, כדאמרינן בגמרא: ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו, אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה, אמר ליה רבא לר' אבא דמן עכו, עד האידנא מאן נטרה, אמר ליה ועד האידנא למאי ניחוש לה דמערבי בה חמרא, קיסתא דמוריסא בלומא קסתא דחמרא בארבע לומי. ומיהו אם הביאו ע"ג אחר שנעשה במקום שהיין מצוי בזול אסור משום תערובת, דהא ר' אבא אותיב בהדא נטורה מדאתא לעכו, ועוד דאמר ליה רבא לר' אבא בההוא עובדא: דילמא על ידא דצור אתא דשוי חמרא.
מכל מקום שמעינן מכל הני. דלא אסרוהו לחלוטין, אלא במקום דאיכא חשש תערובת יין, והילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן שאין דרכן לתת לתוכו יין, כגון הללו שעושין ומביאין במקומות הללו, מותר בין ראשון ושני ושלישי. וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל שכתב: הגוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור, ואם היה היין יקר מן המורייס מותר, עד כאן. וכל שכן המוריס שבקיאי האומנין אומרין שהיין פוגמו. ואפשר שעל זה סמכו בדורות האלו ליקח המוריס בכל מקום מכל אדם, לפי שלא נהגו עכשיו לתת בו יין כלל, וכל שכן דבמקומות האלו שאין דרכן לתת לתוכו יין שמפקידין אותו בידי עו"ג, דכיון דאין דרכן לתת לתוכו ין למאי ניחוש ליה, אפילו תימא דשקיל עו"ג ממוריסא ומחליף ליה, אמאי מסיק אדעתיה לחלופי ולמישקל מוריסא ולערב חמרא דלאו אורחיה, אדמחלף ליה בחמרא דאית ליה דמי מחליף ליה במיא דלית ליה (דמיה) [דמי] (תוה"ב בית שלישי שער ו).
אבטא דטיומי: פירש רבינו אלפסי ז"ל תבשיל שנותנין בו יין של גוים ונקרא מצלאל עקבי ואינו נכון דההוא אין לו היתר לעולם שכבר נאסר הכל וכשנתנו בו יין של גוים אלא הכא כלי קטן הוא שנותנין בו הולכי דרכים יינם תדיר ואינו עומד לעולם ריקן ולפיכך דנו אותו ככלי המכניסו לקיום מפי רבינו נר"ו.
מתני' המורייס וגבינת בית או ניקי: פירוש טעמא דגבינת מפרש בגמרא דרבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא והכא נמי חייש לעגלים של אותה העיר שנשחטין לעבודה זרה שהעמידו בקיבתן ורבנן לא חיישי למיעוטא והמורייס איסורו משום חשש יין נסך שנותנין בו כדאיתא בגמרא שלעולם אין עושין מורייס אלא מדגים טהורים ואי מערבי ליה מיסרא סרי ולפיכך כל שאין דרכו לתת בו יין או במקום שהיין ביוקר מן המורייס מותר כדאיתא בגמרא שלא גזרו בגמרא במורייס גזירה מוחלטת כמו שגזרו בפת ושלקות וגבינה של גוים אלא והכל לפי מה שהוא וכדחזי' שחלקו בין מורייס אומן למוריס הדיוט והתירו ההוא דאתא לגמילה דעכו משום דאתי מדוכתא דלא שכיח ביה חמרא.
וכן פסק הר"מבם ז"ל ולכן נהגו עכשיו לאכלו בקצת המקומות לפי שאין נוהגין לתת בו יין ופלוגת' דר"מ ורבנן תליא במה שאמרו לקמן בגמרא גבי כבשין דחמרא דמורייס אית בה חדא לגריעותא דאיכא טעמו וממשו של יין וחדא למעליותא דלא שדו ביה חמר' למתוקי טעמא אלא לעבורי זוהמה ורבנן סברי דכיון דלא עביד אלא לעבורי זוהמה ואינו מעיקר המאכל ולא משלים בו כלום דיינו לאוסרו באכילה ורבי מאיר סבר דכיון דאית ביה טעמא וממשו הרי אוסר תערובתו כמוהו בהנאה ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הר"אבד ז"ל דברים כפשוטן שיש בו טעם יין ומראית יין ואינו נכון דאם כן למה חלקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון ושני לשלישי הכל לפי המראה ולפי הטעם.
ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו ובדקוהו במראה או בטעם על ידי קופילה כיון דאפשר לעמוד על בריו ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דאקולי ופשורי דהוו אידא דצור לכך הנכון כמו שפירש הרב רבינו יונה ז"ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הנכר לחיך וכל שכן מראה היין אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לר"מ דהכא אסר בהנאה והתם שרי הוצרכו לומ' שאינו דומה דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש ואם אינו נרגש והוא המכשירו לאכילה מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק וכן נראה מפי' רש"י ז"ל ולזה הפי' הסכים מורי הר"שבא נר"ו.
גמרא מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי: קשה לי למאי דס"ד דרוב ממש הוא אמאי לא מקשה לרבנן למה לא אסרוהו ויש לומר דמקשה גופיה שפיר הוה ידע דרוב עגלים מיעוטה הוא אלא שהיה סובר דרבי מאיר חייש אף למיעוטה דמיעוטה.
כיון דאיכא רוב עגלים ואיכא נמי שאר בהמות: פירוש דכל היכא דהוי חד מיעוט בחד ספק אפילו הוא מועט מאד במספר חייש רבי מאיר דהיינו דחייש לסריס ואילונית אבל היכא דאתי מתרי ספיקי הוי מיעוטה דמיעוטה ולא חייש ליה רבי מאיר והכי מוכח הכא והיינו נמי לישנא מיעוטה דמיעוטה.
באומר בגמר זביחה הוא עובדה: פי' שעשה השחיטה עצמה לע"ז ונקט גמר זביחה משום דריש לקיש סבר אינה לשחיטה אלא בסוף כדאיתא במסכת חולין וכן פר"שי ז"ל.
כהן שדעתו יפה שורפה חיה: פי' דקיבת איסורי הנאה חוץ מע"ז פרשה בעלמא הוא ולאו למימרא שיהא פרש ממש דהא ודאי חלב גמור הוא וכדתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה וההיא ודאי לאחר חזרה היא אלא למימרא שהוא חשוב כפרשה כלומר בדבר הכנוס שם ממקו' אחר וכבר ביררנו זה בפרק כל הבשר בס"ד.
משום דניחא ליה בנפחה: פי' ודעתו להתפיס אסו' ולעשות תקרובת אף מפרשה. ואמרו בירושלמי ומה בין זה לטבעת הנמצא במעי בהמה של עבודה זרה. והשיבו זו גופה כלומר שמתנבל בגופה וזו אינה גופה.
מהדורא קמא:
פיסקא וגבינות [בית] אונייקי כו' במקצ' ספרים מצאתי כתו' הגבינ' ותינייקי ש גוים וכן כתוב בירושמי. אבל לפי דברי הגמ' שלנו דגרסי' אינייקי גרסי' והוא שם מקום ומ"מ אין לחלק בין גבינות הגוים הקיבה דמפסולת החלב הנשאר מאחר שמקפיאין אותו מרתיחין ועושין ממנו התינייקי ולפיכך מותרת אין לומר כן דא חילקו חכמים דבריהם וכשאסרו גבינות הגוים גם התינייקי אסרו וגם מטעם הקיבה יש לאסר' כמו שאסרנו הגבינה שאילולי טעם הקיבה שיש בה לא היה הפסולת מקפיא אע"פ שמרתיחין אותו והילכך טעם אחר יש לגבינה ולתינייקי. ובירושמי גרסי' תני אין לוקחין מעי דגים וקירבי דגים אלא מן המומח' הומוחה ואין לוקחין יין בסוריא אלא מן המומחה וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה טעמא דגמרא נפרש לקמן בגמרא מפני מה אסרו גבינ' הגוים פי' המורה לרבנן קא בעי לה דאסרי לה באכילה ולא בהנאה ואינו נ"ל דכיון דהמורה גורס בית אונייקי אשתכח דאפילו ר"מ לא אסר בהנא' אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר גבינת הגוים לא אסר אלא באכילה והילכך בין לר"מ בין לרבנן קא בעי לה:
והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבלה ואמר כהן שדעתו יפה שורפו חיה ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין לא ידענא מי הוא זה שאמר שורפה חי' ולא הודו לו והיאך לא נתפרש שמו ופי' המור' אלמא מדית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת הטלה כפי'ש' בעלמ' היא ואינו נ"ל לומר דקיבה פירשא בעמא הוא דהא תנן בפ' כל הבשר כשר' שינקה מן הטרפה קיבתה אסור וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' ואוקימנה התם למתני' מתר חזרה דקיבת הנכרי מותר ומש"ה קיבת הטרפה מותרת והטעם כדתני מפני שכנוס במעים פי' שאינה נחשבת הקיבה כגוף הבהמה שנאמר היא וקיבתה נתנבלה היא וקיבתה נטרפה ותהי' הקיבה אסורה ככל בשר הבהמה או כחלב הכחל שלה אלא אמרי' חלב הקיבה כנוס במעי' הוא ומופקד הוא שם וכיון דינקא מן הכשרה היא מותרת וקיבת הכשרה שינקה מן הטרפה אסורה מפני שחלב הטריפה כנוס במעי' ואי הוה הקיבה פירשא בעלמא לא היתה אסורה ומדקתני שהוא אסורה ש"מ לא פירשא בעלמא היא אלא חלב גמור היא חשובה וה"נ תניא הם בפ' כל הבשר קיבה שבישה בחלבה אסור' כחל שבישו בחלבו מותר ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו ואי קיבה פירשא בעלמא היא אמאי אסורה אלא לאו ש"מ חלב גמור היא וכך פירש המורה ופסק הלכה בפ' כל הבשר דקיבה לאו פירשא בעמא אלא חלב גמור הוא וכיון שנתברר שהקיבה אינה פירשא בעמא א"כ טעם קיבת העולה שאין בה מעילה מפני שכנוס במעי' הוא שאינו נחשב החלב בגוף הבהמה שתחיל קדושה עליו אלא מופקד פקיד גבי' והילכך אין מעילה בחלב הקיבה דכי היכי דלא חשיב כגוף הבהמה גבי נבלה וטרפה לחול עליו איסור נבלה וטרפה כי היכי דחייל אחלב הכחל ה"נ לא חשיב כגוף הבהמה לחול עליו קדושת העולה ואי אמרת מ"ש קיבת הנבלה והטרפה מביצת הנבלה והטרפה שהיא אסור' דביצת הנבלה היא מחלוקת ב"ש וב"ה וב"ה דאסרי לה ומודים בנבילת טרפה שהיא אסורה. תשובה הביצה היא מגוף התרנגולת והילכך חשבינן לה כגופא ומשנתנבלה או נטרפה היא וביצתה נתנבלה או נטרפה אבל הקיבה אינה מגוף הבהמה אלא כנוס היא במעי' ממקום אחר הילכך מותר וכ"כ בירושמי מעשה בבניו ש ליהודה בן שמעון שביקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמרו ביצה גדולי גופה. קיבה ממקום אחר באת ובפ' כל הבשר מצאתי כתוב במקצת גמרות והילכת' אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשר' ורבי יצחק מפאז זצוק"ל גריס להאי פיסקא ופסק הכי:
מפני מה אסרו גבינת בית אינייקי מפני שרוב עגים של אותה העיר נשחטין לשם ע"ז ורבנן דשרי בהנאה משום דלא חיישינן למיעוטא והאי רוב עגלים מיעוטא היא כדמפרש ואזדו רבנן ור"מ לטעמייהו דרבנן לא חיישי למיעוטא ור"מ חייש למיעוטא ורבנן משוי לה כשאר גבינ' הגוים שאסור' באכילה ולא בהנאה:
פיסקא שאל ר' ישמעאל כו' אמר רבא תרווייהו תננהו כו' עד אלמא איסורי הנאה פירשן אסור פי' לאו דקיבה פירשא בעלמא היה דהא אוקימנה לעיל דלאו פירשה היא. אלא ה"ק כי היכי דקיבה מעלמא אתיא ולא מתילדא בהדי גוף הה"נ פירשא לא מיתסר בהדי גוף הבהמה מום דמעלמא קא אתי לה אבל ע"ז דניח' לי' [בנפחיה] אפילו פירשא אסור ודכוותי' אמרי' בפ' שור שנגח את הפרה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא ואין לומר שם שהביצה היא פירשא ממש דא"כ ביצת עוף טמא תהי' מותרת אלא כפירשא עושה אותה לומר שלא הזיקה וה"נ הקיבה עושה כפירשא שלא תיאסר משום נבלה אבל לעולם חלב גמור היא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה