עבודה זרה טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ור"א אומר אף במקום שאסרו לייחד מותר למכור מאי טעמא עובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר ואף רב הדר ביה דאמר רב תחליפא א"ר שילא בר אבימי משמיה דרב עובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר:
ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה כו':
מ"ט נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד ביה מלאכה חיישינן וניעביד כיון דזבנה קנייה גזירה משום שאלה ומשום שכירות שאלה קנייה ואגרא קנייה אלא אמר רמי בריה דר' ייבא גזירה משום נסיוני דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיע' החמה דמעלי שבתא וא"ל תא נסייה ניהליה ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזל והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי ושכירות מי קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים ואי ס"ד שכירות קניא האי כי קא מעייל לביתי' קא מעייל שאני עבודת כוכבים דחמירא דכתיב (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך מתקיף לה רב יצחק ברי' דרב משרשיא ושכירות מי קניא והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד שכירות קניא אמאי לא יאכילנה פרה דידיה היא אלא ש"מ שכירות לא קניא והשתא דאמרת שכירו' לא קניא גזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה וגזירה משום נסיוני רב אדא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה ואי משום שאלה ושכירות כיון דלא דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד משום דלא ניגלי ביה מומא רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים אמר ליה רב חסדא מ"ט עבד מר הכי אמר ליה אימור לשחיטה זבנה
רש"י
[עריכה]ור"א אומר אף במקום שאסרו לייחד - כדקתני בההוא דאין מעמידין התירו למכור דיחוד בכל מקום אסור משום מכשול דרביעה ולא במנהגא תליא מילתא אבל במכירה ליכא למיחש לרביעה דעובד כוכבים חס על בהמתו מלרבעה מאחר שקנאה כדי שלא תעקר שנעשית עקורה ברביע' הלכך במנהגא תליא מילתא היכא דאחמור עלייהו דלא מזבני אחמור והיכא דלא אחמור שרי ולגבי העמדת בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים שהבהמה של ישראל היא אין העובד כוכבים חס עליה מלרבעה וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואהכי אסור:
ואף רב הדר ביה - וקסבר כר"א:
נהי דלרביעה לא חיישינן - דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר:
כיון דזבנה קנייה - ואינה של ישראל ומשום לפני עור לא תתן מכשול לא קעבר דבני נח לא נצטוו על השביתה אבל גבי רביעה ליכא למימר הכי משום דהתם קעבר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) לפי שבני נח נצטוו על הרביעה אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור:
גזרה משום שאלה - אי שרינן לזבוני בהמה גסה ולא חיישינן למאי דעבדה מלאכה בשבת אתי הוא לאושולי בהמתו לעובד כוכבים ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב (דברים ה) לא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה הוא על שביתתה:
שאלה קניי' - לימי שאלת' דכיון דחייב באונסין הרי היא שלו:
נסיוני - מנסה לה אי אזלא שפיר כשהיא טעונה:
ואזלא מחמתי' - מחמת קולו שהיא מכרת והולכת:
מחמר - לא שייך למימר אלא בבהמה הטעונה משאוי ופעמים שנותן עליה משא לנסותה אם הולכת יפה וה"ל מחמר בשבת ואיכא למ"ד בפרק בתרא במסכת שבת (דף קנד.) דחייב חטאת והתם פלוגתא:
אף במקום - הכי קתני במתני' אין משכירין להן בתים בא"י אבל בחו"ל משכירין ואף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שידור בו העובד כוכבים אלא לבית העצים לבית האוצרות מפני שמכניס לתוכה עבודת כוכבים:
ואי שכירות קנייא - מאי איכפת ליה לישראל אם עייל לה עובד כוכבים עבודת כוכבים בדידיה קא מעייל:
יאכילנה כרשיני תרומה - אע"פ שמזונותיה עליו אינו גזלן אם האכילה תרומת כהן לפי שתרומה ממון שאין לה תובעים היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה הרבה כרשיני תרומה דמה לו להקפיד והלא אינה מיוחדת לו לפיכך מתוך שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין הרבה בעין יפה יותר משאילו היו שלו ניחא ליה ואינו גזלן אי נמי שנפלו לו מבית אבי אמו כהן:
לא יאכילנה כרשיני תרומה - לפי שאינה שלו ואינו יכול להאכילה תרומה אלא לבהמתו קנוית כספו:
אידא דספסירא - ע"י סרסור ישראל והמוכר נמי ישראל:
ועוד דלא מגלי מומא - כיון דהוא למכרה לקחה אינו רוצה שיודע בה מום שבה הלכך לא מושיל ולא מוגיר:
אימור לשחיטה זבנה - ותלינן לקולא ומתניתין בבהמה טמאה אפילו בסתמא א"נ בטהורה ובמפרש ליה עובד כוכבים דלקיומיה קאי:
תוספות
[עריכה]ושמעה לקליה ואזלא מחמתיה. וא"ת ל"ל טעמא דמחמר תיפוק ליה משום שביתת בהמתו לחוד ואור"י דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוי אסרינן מכירה דלית ביה איסור כי אם לפי שעה משום נסיוני ודוקא שאלה או שכירות אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום נסיוני דאין בו איסור אלא לפי שעה לא אסרי' אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי:
ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה. נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אע"פ שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד דאם היו על ישראל אדדייק מסיפא דשכירות לא קניא לידוק מרישא וניחא נמי שיכול להאכילה כרשיני תרומה כיון שמזונותיה על הכהן ואין כאן חשש:
והשתא דאמרת שכירות לא קניא. הכא מסקינן דשכירות לא קניא וקשה דבפרק הזהב (ב"מ דף נו: ושם ד"ה והאי) מסיק דשכירות יש לה אונאה מדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך ולא כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם אלמא ממכר קרינן ליה וי"ל דמאי דממכר קרינא ליה לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר מיהו בשאר מקומות אמרינן דשכירות הוא דלא קניא:
שרא ליה למיזבן אידא דספסירא. תימה אמאי לא אסרינן משום דכשיראוה בבית העובד כוכבים יסברו שהבעלים עצמן מכרוה לו ואתי למישרי בבעלים מידי דהוה אשבורה לרבנן כדפרישי' במתני' וי"ל דספסירא קלא אית ליה והר"ר שמעי' פירש דהוה גזרה לגזרה גזרה ספסיר' אטו בעל הבית ובעה"ב גופיה אינו אסור אלא גזרה משום שאלה שכירות ונסיוני:
אימור לשחיטה זבנה. פ"ה ומתני' דקתני אין מוכרין מיירי או בבהמה טמאה ואפי' בסתמא או אפי' בטהורה ובמפרש ליה עובד כוכבים דלקיומיה קא בעי ליה ורשב"ם פירש בשם רש"י דהכא דוקא פרה שאין רגילין לעשות בה מלאכה אבל שוורים שרובן למלאכה אין מוכרין ועגלים וסייחין נהי דהשתא לאו בני מלאכה נינהו מ"מ לכשיגדלו יהיו בני מלאכה וקשיא לר"ת על פירוש זה דאדרבה בכל התלמוד משמע דפרות יותר הן בנות חרישה כדאמרי' בסמוך דפרה החורשת בשביעית ובפ"ק דפסחים (דף יד.) שתי פרות היו חורשות בהר המשחה וכן (ב"מ פ.) השוכר פרה לחרוש בהר השואל פרה כי השוורים היו נוגחים כדאמרי' (ב"ק מו.) שור שנגח ואע"ג דאמרי' שוורים רובא לרדיא זבני בפ' המוכר פירות (ב"ב צב:) מ"מ אינם ראוים למלאכה כמו פרות לכך נראה לר"ת דבין פרות בין שוורים אמר דלשחיטה זבנינהו ומתני' דקתני בהמה גסה היינו בהמה טמאה כפ"ה ועגלים נקט דוקא דלמלאכה קבעי להו דאילו לשחיטה לא היה טורח לקנותם ולגדלם וסייחים נמי לרבותא נקט דאע"ג דהשתא לא חזו למלאכה אסור למכרם וקשה על פירוש ר"ת דלקמן (דף טז.) כי בעי שור של פטם מהו משמע הא שאר שוורים אסירי ואור"י דלעולם שאר שוורים מותרים אבל התלמוד מסופק כי אולי יש להחמיר בשור פטם משום דכי משהי ליה עביד מלאכה על חד תרין וא"כ ראוי הוא למלאכה יותר משוורים אחרים ור"ת פירש שור פטם לאו מפוטם. עדיין הוא אלא עומד להתפטם ולכך הוא שואל כי שמא יש לאסור בו יותר משאר שוורים דאדמשהי ליה לפטמו מימליך ועביד ביה מלאכה וא"ת נהי דלשחיטה זבנה מ"מ ניחוש שמא ירביענה קודם שישחטנה כי ההוא עובדא דאין מעמידין (לקמן דף כב:) בעובד כוכבים שלקח אווזא מן השוק רבעה חנקה ואכלה וי"ל דמילתא דלא שכיח היא ולא גזור ביה רבנן והשתא חזינן דלכ"ע בין לרשב"ם בין לר"ת אסור למכור לעובדי כוכבים עגלים וסייחין וכל בהמה טמאה וע"כ יש לתמוה במה היו סומכין למכור עגלים וסייחין לעובדי כוכבים וגם מסוסים נמי יש לתמוה דבשלמא אותן שאין מיוחדים אלא לרכיבה ניחא דהא פסיק ר' יוחנן (לקמן טז.) כבן בתירא המתיר בסוס לפי שעושה בו מלאכה שאין בה איסור דאורייתא ומטעם האוכף אין לאסור דהאוכף בטל לגבי האדם הרוכב עליו אבל מאותם סוסים שהם מיוחדים למשוך בקרון וגם לפעמים שהעובד כוכבים מפרש שקונהו בשביל מלאכת חרישה ומשיכת קרון קשיא וי"ל דלפי מסקנת התלמוד דשרי למזבן אידא דספסירא ומפרש טעמא משום דלא ידעה ליה לקליה ניחא דגם בהמות שלנו אינן מכירות בקולנו וליכא למיחש לנסיוני גם אין רגילות להשאילם ולהשכירם מיהו מאותם שרגילים לשכור לעובדי כוכבים קשיא וי"ל דודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד ואם היה לו לאדם בהמה שאינו צריך לה היה מוכרה לחבירו ולא היה מפסידה אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור יפסידנה ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר וכה"ג איכא לקמן דפריך אפי' חיטי ושערי נמי לא נזדבן ומשני א"א ה"נ אבל כיון דא"א שרי ופסק רבינו ברוך דלפי זה אין להתיר אלא כשקונה הסוס לצורך עצמו ונמלך עליו למכרו דאם לא ימכרנו יפסיד אבל לוקח סוסים למכרם כדי להרויח אסור דלא יקחם ולא יפסיד בהם:
ראשונים נוספים
ופרקי' כיון דזבנה לא רבעה דאמרי משמיה דרב עובד כוכבים חס על בהמתו [שלא] תיעקר ואינו רובעה:
פיס' ובכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה. מאי טעמא נהי דלרביעה לא חיישי' עביד בה מלאכה בשבת והתורה אמרה למען ינוח שורך וגו' ואמרינן מכדי לא אזהר רחמנא הנחה אלא בבהמתו של ישראל אבל עובד כוכבים כיון דזבנה קנייה בהמת עובד כוכבים היא ליעביד בה מאי דבעי ודחי' גזרי' מכירה אטו שכירות ואטו שאלה דבהמת ישראל היא.
ומקשי' שכירות ושאלה נמי כל ימי שכירותה וכל ימי שאילתה כמכורה היא וקנאה עובד כוכבים אלא גזירה משום נסיוני פי' מכרה לו על מנת שינסה אותה ואם לא תישר בעיניו יחזירנה לו חיישי' דלמא אתי במעלי שבתא סמוך לשקיעת החמה וא"ל עובד כוכבים לישראל תא נסייה ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה ונמצא כמחמר בשבת ואסור.
ומקשי' ושכירות מי קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס עבודת כוכבים לתוכה ואי ס"ד שכירות קנייה עובד כוכבים כי קא מעייל בביתיה קא מעייל. ותוב תנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד קנייה אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה פרה דידיה היא ונדחה הא סברא דשכירות קנייה ואמרינן השתא דאמרת שכירות לא קנייה גזירה מכירה אטו שאלה אטו שכירות אטו נסיוני:
רב אחאי שרא לזבוני חמרא אגב ספסירא. אמר מאי איכא למיחש אי משום נסיוני הא לא ידעה ליה לקליה דאזלא מחמתיה אי משום שאלה ושכירו' ספסירא כיון דלפי שעתיה הוא מזבין לא מושיל ולא מוגר ועוד משום דלא נגלו מומי דבהמה:
ירושל' עבר ומכר קונסין אותו כשם שקונסין להלכה כך קונסין למנהג. חד בר נש זבן גמלא. אתא עובדא קמי ריש לקיש וקנסיה בדי פלא בגין דיחזיר גמלא. אמר ר' בון לסרסור קנס והוון צווחין לבריה ברא דמסרסר לארמאי:
הא דא"ר הונא אימור לשחיטה זבנה. אין פירושו של רש"י בה מחוור, שהוא אמר דמתני' דקתני אין מוכרין מוקי לה בבהמה טמאה אי נמי טהורה דמודע ליה עכו"ם דלקיומא בעו לה והא לאו דוקא ראה בשור של פטם דסתמיה לשחיטה בעי' ולא איפשיטא בשמעתין ובעל מנת לשחוט נמי פלוגתא דר"מ ור' יהודה וקי"ל כר"מ דאסר.
ור' האיי הגאון ז"ל כתב בספר המקח שאם כמדומה לו שהעכו"ם הזה אינו לוקח אותה אלא כדי לשוחטה מותר למוכרה לו כדגרסינן ר"ה זבין פרה לעכו"ם ואין דבריו ברורים אלא בסתם אינשי אסיר דמסתמא לרידייא זבנו וכי זבין ר"ה לטבח זבין ור"ח קס"ד למימר דטבח גופיה לרדיא זבין וניזיל בתר רובא דעלמא וא"ל רב הונא כיון דהאי להא ולהא זבין לקולא תלינן.
גוי חס על בהמתו שלא תעקר: דאפילו [בזכר] נמי חייש דילמא מכחשי, וכדאיתא לקמן בריש פרק אין מעמידין (כב, ב), ואפילו הכי היכא דאחמור אחמור ואסור למכור, ומשום חומרא דרביעה. ובירושלמי נסיב לה טעמא אחרינא, דגרסינן התם: מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, למה מפני שמוציאה מידי גיזה, הגע עצמך שהיתה עז מפני שמוציאה מן הבכורה, הגע עצמך שהיה זכר מפני שמוציאו מידי מתנות, מעתה (סמים) [חיטין] לא ימכר מפני שמוציאם [מן החלה].
אגרא קניא שאלה קניא: פירוש: ובמקום שנהגו למכור מיהא, דלא חשידי ארביעה, אמאי אסור. אבל ודאי במקום דחשידי ארביעה אפילו אי הוה סבירא לן דשכירות קניא הוה אסרינן משום שאלה, דבימי שאלתא, דילמא רביע לה, דהא גופא דישראל הוא ובעינה הדרא ואינו חס עליה. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא גבי נסיוני, פעמים שהוא מוכרה לו משום נסיון והוא מחזיר אחר שלשה ימים, ונמצא עובר עברה בבהמתו של ישראל.
ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה: פירש רש"י ז"ל: אף על פי שמזונותיה על הישראל אינו נעשה גזלן אם האכילה תרומת כהן, לפי שהתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנין אותה לכל כהן שירצה, ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה אשר השכיר לו פרתו, ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה הרבה כרשיני תרומה, דמה לו להקפיד הרי אינה מיוחדת לו, לפיכך מותר, שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין הרבה בעין יפה יותר משאלו היה שלו, ניחא ליה ואינו גזלן, עכ"ל ז"ל.
וקשיא לי, חדא, דהא הכא לא קאמא ובלבד שיאכילנה בעין יפה יותר משאלו היה שלו, ואם לא האכילה אלא כפי שיעורה, מה תועלת יש בזה לכהן בעל הפרה שתנוח דעתו בזה שיראה אותן כרשינין כאלו קבלו במתנת תרומה מישראל זה. ועוד, דאפילו יהיב ליה בעין יפה, כיון דלא זכי ליה לכהן לא על ידו ולא על יד שלוחו, ויש על ישראל זה להאכיל את הבהמה משלו, ידי נתינת תרומה היאך יצא, דאדרבא הוה ליה פורע חובו בתרומה, והגע עצמך אלו הוה ליה לכהן מנה מלוה אצל ישראל, והוה ליה לישראל תרומה שויא מנה ופרס,ואמר ליה ישראל לכהן רצונך שתמחול לי מנה דאית לך גבאי ויהיבנא לך תרומה דשויא מנה ופרס וכהן נתרצה בכך, בכי הא מישרי, והלא זה פורע הוא את חובו בתרומתו, והא נמי לא שנא. ועוד, דאם כן מאחר דכלה מתניתין בין רישא בין סיפא מיירי אף בשמזונותיה על השוכר, אמאי קא נטר לפרש הכי עד סיפא, לימא ישראל ששכר מכהן מכהן אף על פי שחייב במזונותיה יאכילנה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואנא ידענא דאפילו כשחייב במזונותיה קאמא, דמדרישא בשחייב במזונותיה סיפא נמי בשחייב במזונותיה, אבל השתא דלא פריש הכי אלא בסופא משמע דדוקא הכא הוא דחייב אבל רישא לא, אלא ודאי נראה לפרש דרישא דוקא בשאינו חייב במזונותיה, ומשום סופא נקט לה, כן נראה לי. וכן פירש הראב"ד.
אי משום נסיוני הא לא ידע ליה לקליה דאזלא מחמתיה: ואם תאמר, אכתי איכא משום נסיוני דקא עביד בה מלאכה ואיכא משום למען ינוח וגו' (שמות כג, יב). יש (לקשות) [לדחוק] דלא מנסו לה אלא בחצר, והולכת משאוי בחצר לא מיקרייא מלאכה דניחוש לה, אבל משום מחמר איכא בכל דהו. אי נמי יש לומר דמשום איסור גזירת מלאכת בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו אוסרים לגרום פסידא.
כיון דלפי דשעתיה הוא [מזבין] לא מושל ולא מוגר: ואם תאמר מכל מקום מאן דחזי ליה ברשותיה דגוי ולא ידע דעל ידי ספסירא אזדבינא אזיל ומזבין ליה נמי ובלא ספסירא, וכדקאמר לקמן (טז, א) גבי שבורה, כיון דמרביעין עליה ויולדת אתי לשהוייא ואיכא משום גזירת הרואין דאתו למיזבן אפילו שלמין. ויש לומר דספסירא קלא אית ליה, וכולהו ידעי דעל ידי ספסירא אזדבן, כן נראה לי.
רב הונא זבין ההיא פרה לגוי [וכו'] אמר ליה אימר לשחיטה זבנה: פירש רש"י ז"ל: אימר לשחיטה זבנה ותלינן לקולא, ומתניתין דקתני אין מוכרין, בבהמה טמאה אפילו בסתמא, ובטהורה במפרש ליה גוי דלקיומא בעי(נן). ולא נהירא דהא אפילו שור של פטם דסתמא קאי לשחיטה, לקמן בשמעתא (טז, א) בעיא ולא איפשיטא, ובעל מנת לשחוט פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה לקמן (כ, ב), וקיימא לן כרבי (יהודה) [מאיר] דאסר. ועוד דשבורה נמי אסרי רבנן, וההיא ודאי לא במפרש (לראייה) [לקיומא] מיירי, דאם כן בהכי לא היה מתיר ר' יהודה, דטעמא דר' יהודה דמתיר מפורש הוא (טז, א) משום דלא מקבלא זכר ולא אתי לשהוייה. ואף על פי שיש מתרצין קושיות אלו לדברי רש"י ז"ל, פירוקין דחוקין הן, ואין סומכין עליהן.
ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר (סוף שער י) טעמא דרב הונא משום שנראה לו שהנכרי הזה לא היה לוקחה אלא כדי לשוחטה. והרמב"ן נ"ר פירש דלעולם לסתם נכרי אסור, והכא לטבח הוא מוכרה שדרכו למזבן לרדיא ולשחיטה, וכיון דרגיל דזבין להכי ולהכי תלינן דלשחיטה בעי לה, אבל סתם אינשי לרדיא זביני, ורב חסדא הוה סלקא דעתיה למיסר אפילו בטבח דאיהו נמי פעמים דזבין לרדיא ואזלינן בתר רובא דעלמא דזבני לרדיא.
ורבי אלעזר אמר אף במקום שאסרו ליחד התירו למכור: פי' לעולם מתני' דאין מעמידין בכל מקום היא כפשטא דסתם גוים חשודין על הרביעה עד שיודע לך מיהו אע"ג דמסתמא חשודין ואסרו יחוד לא אסרו מכירה אלא במקום שנהגו בלחוד דכיון דזבנה גוי קניה ומסתמא חזקה היא דכיון דדידיה היא לא רבע לה דגוי חס על בהמתו שלא תעקר וא"ה במקום שנהגו חומרא שלא למכור להם שלא רצו לסמוך על חזקה זו דגוי חס על בהמתו מנהג דתלי בטעמא הוא דלא למיגע באיסו' דאורייתא ויש לחוש למנהגם וכההיא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נוהגין בהם איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם כדמוכח בפסחים פרק מקום שנהגו וכדכתיבנא התם: ואף רב יאודה הדר ביה וסבירא ליה דמכירה מדינא בכל מקום מותרת כרבי אלעזר וכיון דכן הלכתא כרבי אלעזר.
דאמר ליה תא נסייה ניהליה כו': עד וה"ל מחמר אחר בהמתו פר"שי ז"ל דמיירי בנותן עליה משוי וכן עיקר ואם תאמר ותיפוק ליה דעביד בהמתו מלאכ' בשבת יש מרבותי דמתרצין דהכא במאי עסקינן בחצר ולא נהירא לי כלל חדא דסתם ניסיון אינו בחצר ועוד דאם כן אפי' משום מחמר ליכא דהא מחמר מלאכת שבות ובהמתו היא כדנפקא לן מדכתיב לא תעשה כל מלאכ' אתה ובהמתך וכל היכא דבהמתו לא עבדא מלאכה איהו נמי לא חשיב מחמר והיינו נמי דבן בתירא מתיר בסוס.
אבל יש לתרץ בעיקר קושיין דחדא מינייהו נקטינן ונקטינן איסור גופו דחמיר אי נמי משום דכל מחמר לא סגיא בלא מלאכת בהמתו וכדפרישנא ונקטינן לישנא קלילא ואם תאמר מכל מקום אמאי שרינן לקמן על ידי ספסרא משום דלא ידעה לקליה דתיזיל מחמתיה אכתי ניחוש דמנסי ליה זבינא ועבדה בהמתו מלאכ' בשבת יש לומר דהא ליתא שאין דרך הלקח לנסותה דהא מוכח סוגיין דלא מנסי לה אלא משום דידעה לקליה ועוד דהא מילתא דלא שכיח היא דתתרמי הכי בין השמשות וכל היכא דליכא משום איסור מחמר שבגופו לא חיישי לכך כנ"ל.
ושכירות מי קניא דהתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתיך ואי ס"ד שכירות קניא כי מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל: פי' הא ודאי לקמן בדוכתא מוכח דהאי איסורא שמכניס לתוכו ע"ז לאו איסורא דאורייתא הוא אלא איסור דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דקרא לא איירי באיסור הכנסה אלא באיסור הנאה לומר שלא יהנה מע"ז והא דאקשינן הכא כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל אומר מורי דה"פ דהאי איסורא דלא תביא תועבה אל ביתך אסמכוה רבנן ואם איתא דשכירות קניא וביתא דגוי הוא לא אתיא אסמכתא שפיר ולא הוה להו נמי למיסר בהא דמאי איכפת ליה לישראל בהא אלא ודאי משום שכירות לא קניא והוי ביתא דישראל הוא דאסרו ופרקינן שאני ע"ז דחמירא לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך שלא יגרו' להכני' ע"ז תוך ביתו כלל ואפי' היכא דאגרא או שעולה דמ"מ שמו עליו וביתך קרינא ביה. מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא ושכירו' מי קניא והתנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיניה תרומה פי' כשמזונותיה על הכהן המשכיר ולהכי מאכילה ישראל כרשיני תרומה שלו דהא אית ליה טובת הנאה לבעלים בתרומה נינהו ליתנה לכל כהן שירצה וכי מאכילה לפרה זו הרי הוא כאילו ניתנה לכהן דניחא ליה לכהן בהא והרי קיים בה מצוות נתינה וליכא משום גזל השבט הא אלו היה מזונותיה על ישראל השוכר לא משתריא ליה להאכילה כרשיני תרומה מפני שנהנה בתרומה עד שלא קיים מצות נתינה ופרע חובו בתרומה של כהן ואיכא משום גזל השבט ושלא כפי שפי' משמו של רש"י ז"ל.
כהן ששכר מישראל אעפ"י שמזונותיה עליו: כלומר על הכהן השוכר לא יאכילנה כרשיני תרומה פי' משום דלא תיכול פרה דישראל בתרומה ואי ס"ד שכירות קניה אמאי לא יאכילנה כהן השוכ' כרשיני תרומה כיון שמזונותיה עליו דכיון דהגוי קניא ובדידיה היא אבל מרישא לא מצי לאקשויי אי ס"ד שכירות קניא אמאי יאכילנה כרשיני תרומה דהיא לא תקשי כלל לפום מאי דפרישנא דרישא מיירי במזונותיה על הכהן בעל הפרה דהשתא ודאי כיון דדידיה היא ואכתי מזונותיה עליו שפיר דמי דתיכול בתרומה אף על גב דאוגרא להאי ולהכי אקשי ליה מסיפא.
אלא לאו שכירות לא קניא ש"מ: והא דאמרי' בעלמא שכירות מכירה ליומיה היא מילתא בעלמא קא אמרינן לומר שהיא קנויה לשוכר להשתמש בה כל ימי שכירותו כאילו הוא שלו אבל מכל מקום לא הויא דידיה ולא חייל עליה שעבודא כלל וההיא דישנה לשכירו' מתחי' ועד סוף או אינה לשכירות אלא לבסוף לא שייכא בהא כלל דההיא לענין חיוב השכירות אימתי מתחיי' בו השוכר וקשיא לן על הא מתני' כהן ששכר פרה מישראל כיון שמזונותיה עליו אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה דאף על גב דשכירות לא קניה ופרה דישראל היא מכל מקום תרומה מותרת היא בהנאה לישראל כדתנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכדאיתא בהדיא בפסחים פרק כל שעה הא כבר תרגמה ר"ת דכי אמרינן דתרומה שריא בהנאה הני מילי בהנאה דלא יש בה כלוי קרנא בההיא דמערבין לנזיר ביין אבל הנאה דאית בה כלוי דהוי דומיא דאכילה אסור מדרבנן אבל סיכה אסורה מדאורייתא מריבויא דקרא דסיכה כשתיה והא דתנן שמן של שרפה מדליקין ממנו במבואות האפלים ברשות הרבים התם ברשות כהן ומשום דאיהו נמי מתהני מיניה וכן הא דאמרינן בפסחים אבא שאול גבל של בית ר' היה והיו מחמין לו חמין בחטים של תרומה ההיא משום דהוה בבי' ר' כהנים אוכלין תרומה והיה מותר לו לאבא שאול ליהנות בחטים של תרומה לצרכן הא לאו הכי אסיר ליה בהנאה כיון דאיכא כלוי קרנא.
ספסרא לא מושיל ולא מוגר ועוד דלא ליגלו מומא כן הגירסא בכל הספרים וקשה מאי ועוד ויש לפרש ספסרא לא מושיל ולא מוגר כיון דלמזבן ולזבוני בלחוד הוא דחייש לכחשה דבהמתו ואפי' תימא דלפי שעה דליכא כחשה מושיל ומוגר ועוד משום דלא לגלו מומא חייש אפי' לשאלה דשעה וכן הלכה וליכא למימר דנגזר על ידי ספסרא אתו איניש דעלמא דגזירה לגזירה היא ולא דמי לסיחין ושבורין דגזרינן אטו גדולין ושלמים דהתם כיון דכולי חד מינה הוא כולה חדא גזיר' היא הלכך מות' למכור בזמן הזה ע"י סרסו' אבל שלא ע"י סרסו' אסו' ובשם רבי' יצחק בר אברהם שלא אסרו מכירה אלא בזמן ההוא אבל בזמן הזה שאנו מפוזרים ביניהם ואנו צריכין למכור להם ויהיה לנו הפסד בדבר אם לא נמכור להם מותר וכדאמרינן לקמן גבי כלי זיין אי אפשר הכי נמי דלא מחוור דהא כיון דלא פירשו בגמרא הכי כלל משמע דגזירה מוחלטת היא בכל מקום ותו דהא אפשר על ידי ספסרא הילכך המוכר בהמה גסה שראויה למשוי לגוי שלא על ידי סרסור עובר על דברי חכמים ושרי למקרייה עבריין ומשמתינן ליה ולדברי הכל שאלה ושכירו' דבהמה דישראל הוא ואיכא חשש שביתת בהמתו ממש הא ודאי אסור לעולם אפי' על ידי ספסרא ואפי' בבהמה העומדת לרכיבה כסוס ופרד וכיוצא בזה דאע"ג דרכיבה לא חשיב מלאכה לבהמה מפני שחי נושא את עצמו ולא אסרו בשבת לרכוב על גבי בהמה אלא גזירה שמא יחתוך זמורה לא התירו מטעם זה אלא מכירה כדתנן בן בתירא מתיר בסוס והלכתא כותיה שכיון שאין איסור מכירת גסה אלא משום גזירה דשכירות לא רצו לגזור כך בבהמה העומדת לרכיבה שאין בה איסור מלאכה מן התורה אבל שכירות ושאלה ודאי בכל מקום אסרו בדינן ואפילו בבהמה העומדת לרכיבה דבדידיה נמי איכא משום איסור תחומין שיוציאנה גוי מחוץ לתחום כל שכן שיש לחוש בזמן הזה אפי' לבהמה העומדת לרכיבה שנותנין עליה משוי אחר אפי' בשעת רכיבה דאית בה משום שביתת בהמתו שאפי' תאמר דליכא בשרגא שלה שנותנין עליה משום משוי דכמלבוש שלה היא יש לחוש שנותנים עליו דברים אחרים כל שכן דשרגא ודאי משוי הוא לה ומסתב' דלעולם אסור להשאיל או להשכיר ואפילו מתחילת השבוע ואע"ג דאמרינן התם בפרק קמא דשבת תנו רבנן לא ישכור אדם כליו לגוים בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר ההיא אליבא דב"ה היא משום דלית להו שביתת כלים וקיימא לן כותייהו ובדין הוא שהוא מותר אפילו כל השבוע אלא שאסרו להשכירו מערב שבת לשבת מפני שנראה כמשכיר בו לשבת ואיכא משום שכר כליו וכי מוגר ברביעי או בחמישי הוי שכר שבת על ידי הבלעה ושרי דכי היכי דשכר עצמו שרי בהבלעה דשכיר שבת ושכיר חדש הוא הדין בשכר כליו כדאיתא בבבא מציעא בהדיא אבל בבהמה שאנו מצווין על שביתתה מה לי מערב שבת מה לי מאחד לשבת מיהו מסתברא דכל היכא דמוגר או מושיל בתוך השבוע על מנת להחזירה בתוך השבוע מותר ובלבד שלא יערים והמערים קולר תלוי בצוארו והרב ר' זרחיא ז"ל שהתיר שכירות בהמה ברביעי ובחמישי כההיא דכלים אין דבריו נראין מן הטעם שכתבנו.
אימור לשחיטה זבנה: פר"שי ומתני' לא אסר אלא בבהמה טמאה בסתם ובטהורה כשלוקחה הגוי בפירוש על דעת לקיימה ואינו נכון דהא סתמא קתני עגלים וסייחין בחדא גוונא ועוד דאפילו בשור של פתם אבעיא לן לקמן ולא איפשיטא ועוד דבעל מנת לשחוט נחלקו רבי מאיר ורבי יאודה ורבי מאיר אסיר וסתם מתנ' ר' מאיר ולדעת הגאונים ז"ל הלכתא כר"מ ויש שפירשו דסתם פרה לשחיטה קיימא וליתא דבכל דוכתא אמרינן פרה החורשת השוכר את הפרה לחרוש בהר ודכוותא טובא והנכון דמתני' בסתם גוי והכא לגוי שדרכו לקנות לחריש' ולשחיט' נמי ומשום דמתנו גזרה דרבנן אמר רב הונא דתלינן דלשחיטה זבנא לקולא כיון דאיכא למתלי והא דלא נקט תלמודא לההוא טבחא משום דהאי גוי לאו טבחא הוה אלא גברא דזבין להכי ולהכי והלכתא כרב הונא וכל שעוש' משתה וכיוצא בו כ"ש שמותר למכור לו.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.
פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:
והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה