ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תלה
להישבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחקו יתברך והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר "ובשמו תשבע" (דברים י, כ). ובביאור אמרו זכרונם לברכה (שבועות לה:) אמרה תורה "השבע בשמו" ואמרה תורה "אל תשבע". כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך היא חובה והיא מצות עשה. ולפיכך אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סג.) כל המשתף שם שמים לדבר אחר, נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר במי שמכוון להישבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכוונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האיסור כלל ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל.
משרשי המצוה, כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו. וזה דבר ברור.
ובדיני מצוות השבועות והנדרים הארכתי בהם הרבה בסדר וישמע יתרו (מצוה ל).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא רצה להישבע בשמו לעת הצורך, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (מ"ע ז ובפי' לדברים ו יג) שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום. וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות א'), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המידות האלה, "את יי אלהיך תירא", "ואותו תעבוד", "ובו תדבק". ואחר כך "ובשמו תשבע". ואם נרצה נוכל לומר שיבוא "ובשמו תשבע" ליתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. וענין מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ג:) שנשבעים לקיים המצוה, כבר כתב הרב זכרונו לברכה, כי מ"ובו תדבק" נפקא לן.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/435