ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תלו
שנצטוינו לאבד בתי העבודה זרה כולם בכל מיני אבוד – בשברון ובשריפה, בהריסה ובכריתה – כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר משחית וממהר בחרבנו. והכונה שלא נניח רשם לעבודה זרה. ועל זה נאמר "אבד תאבדון את כל המקמות" וגו' (דברים יב, ב) ונאמר גם כן "כי אם כה" וגו' "מזבחתיהם תתצון" (שם ז, ה) ואמר עוד "ונתצתם את מזבחתם" וגו' (שם יב, ג).
והראיה שזה מצות עשה, מה שאמר בסנהדרין (דף צ.) בעבודה זרה מאי מצות עשה איכא, כלומר לאבדה? תרגמה רב חסדא "ונתצתם" וגו'. ולשון ספרי: מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה, אפילו עשר פעמים, שחיב אדם לקצצה? תלמוד לומר "אבד תאבדון" וגו'. ונאמר שם עוד "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", בארץ ישראל אתה מצוה לרדף אחריהם ואי אתה מצוה לרדף אחריהם בחוצה לארץ.
משרשי המצוה למחות שם עבודה זרה וכל זכרה מן העולם.
ודיניה כלולים בפשט הכתוב.
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו (פ"ז מהל' עבודה זרה ה"א), אבל אין אנו חייבין לרדף אחריה לאבדה אלא בארץ ישראל, בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. והעובר על זה ולא אבדה כל זמן שיש ספק בידו בטל עשה זה.
קישורים[עריכה]
קיצור דרך: tryg/mcwa/436