סנהדרין עח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה אמלמד שחובשין אותו ורבי נחמיה חבישה מנא ליה יליף ממקושש ורבנן נמי לילפי ממקושש מקושש בר קטלא הוא ומשה לא הוה ידע קטליה במאי לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא הוא ורבי נחמיה יליף ממגדף דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו ורבנן מגדף הוראת שעה היתה כדתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר (במדבר טו, לד) כי לא פורש וגו' אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם על פי ה' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אלא לרבנן תרי אומדני למה לי חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת ורבי נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מבית דין זכאי תנו רבנן המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת הלך אחר אומד האמצעי דברי רבי נחמיה וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד תניא אידך באמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת משלם נזק וצער ליורשים מאימתי משלם משעה שהכהו וסתמא כרבי נחמיה:
מתני' נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעובד כוכבים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור גנתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת פטור נתכוין להכותו על לבו
רש"י
[עריכה]גמ' על משענתו - מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:
וכי תעלה על דעתך - למה לי למימר ונקה המכה ממיתה:
אלא זה שאמדוהו - מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכן שחזר והכביד:
ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו - אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא:
יליף ממקושש - דכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר:
מקושש בר קטלא הוא - פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג:
דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לא - כדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו':
הוראת שעה היתה - אי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו:
כדתניא - סייעתא להא דאמר לעיל מקושש לא נסתפקו עליו אלא באיזה מיתה יומת אבל מגדף לא היו יודעין שהיה חייב מיתה:
מה יעשה לו - משמע בר עשייה הוא אבל לא היו. יודעין מהו:
לפרוש להם - ולא כתוב מה יעשה משמע כל דינו היו צריכין לפרש להם:
בשלמא לר' נחמיה - דאמר ונקה המכה לאמדוהו למיתה והקל וחזר והכביד אתא היינו דכתיבי תרי קראי יתירא לאומדנא דאם בא ללמדנו שהחובל בחבירו חייב בריפוי ושבת כדמסיק שבתו יתן וגו' נכתוב והכה את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות יתירא הוא למדרש וכן אם יקום והתהלך בחוץ:
חד אמדוהו למיתה וחיה - דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה דהא דהדר חיי חס רחמנא עליה להכי אתא ולא ימות כלומר והכה איש וגו' ולא ימות כמה שאמדוהו אלא נפל למשכב שבתו יתן ממון ולא מיתה או אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה אפילו חזר והכביד ומת:
אלא לרבנן - דאמרי לחבישה אתא תרי אומדני למה לי לכתוב ולא ימות ונפל למשכב ונקה המכה שבתו יתן ושמעינן מינה אמדוהו למיתה וחיה ממון יתן ולא מיתה ומונקה המכה יתירא שמעינן דכשיבורר לנו שלא ימות הוא ונקה המכה מכלל דעד השתא חבוש הוא:
חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת - ואיפכא דרש להו ולא ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפי' מת לאחר מכאן שבתו יתן ורפא ירפא יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבתו ורפואתו שכך היו אומדין אותו כשהיה נאמד לחיים ואם אמדוהו למיתה ואח"כ יקום והתהלך בחוץ שלא מת שבתו יתן אבל אמדוהו מתחילה למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת אע"פ שהקל באמצע לא פטריה רחמנא:
שהרי יצא מב"ד זכאי - והא נפקא לן מצדיק אל תהרוג בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לג:) מנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג:
פוטרין אותו - ממיתה ונותן חמשה דברים:
אומד שני לממון - כמה ראוי לשכב מחולי זה ולכמה יעלה שבתו ורפואתו:
אומד האמצעי - היינו אומד שני:
אין אומד אחר אומד - לחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה:
אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים - אם ראינו שהקל ולא אמרינן הואיל ויצא מב"ד חייב הרי זה יהרג:
לחיים אין אומדין אותו למיתה - לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה:
נותן נזק וצער ליורשין - והוא הדין לרפוי ושבת ובשת דהא בתר אומד האמצעי אזלינן ולכולהו אמדוהו אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא:
אימתי משלם - [כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל:
משעה שהכהו - אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר הכאה ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה והשתא הוא דאמדינן ליה לממון נאמדיה כדקאי השתא והרי הוקל ומפסדינן ליה לניזק:
וסתמא כרבי נחמיה - והך סתמא כרבי נחמיה מוכחא דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת:
מתני' נתכוין להרוג את הבהמה - היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו:
אנפלים לא מיחייב - דכמו דקטיל דמו:
תוספות
[עריכה]מגדף הוראת שעה היתה. איכא למאן דאמר לקמן (דף פ:) מקושש נמי הוראת שעה היתה:
לא היה יודע באיזו מיתה. ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית:
בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני כו'. ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת ואע"ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה (לעיל דף לב.) דסלקא דעתך כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן ור' נחמיה אית להו תרי אומדני וכי היכי דמוקי ליה ר' נחמיה לתרי אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי קרא ויש לומר דקשיא ליה משום דונקה המכה אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה:
וחד אמדוהו לחיים ומת. פירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מבית דין זכאי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ט (עריכה)
לד א ב מיי' פ"ד מהל' רוצח הלכה ג':
לה ג מיי' פ"ד מהל' רוצח הלכה ב':
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ט (עריכה)
ודייקינן ורבנן דדרשי האי על משענתו על בורייה אמאי איצטריך קרא אטו תיסוק אדעתין דמאן דמאחי ליה לחבריה ומיתסי לגמרי דכל אימת דמיית בתר הכי קטלינן ליה להאי. ומפרקינן אצטריך לאשמועינן חבישה שאם אמדוהו למיתה חובשין את הרוצח שלא יברח עד שיראו אם ימות הנרצח או אם יתרפא לגמרי והיינו דכתיב ונקה המכה מלמד שהיה חבוש עד עכשיו. ודייקינן ור' נחמיה חבישה מנא ליה ומהדרינן יליף ממקושש דחבשיה משה רבינו עד דאתברר ליה דהוה מיחייב סקילה דכתיב ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו ורבנן דלא ילפי ממקושש אמרי לך שאני מקושש דהוה ידע משה רבינו דבר קטלא הוה וקטליה הוא דלא הוה ידע במאי דסבירא לן כמאן דאמר לא בעינן עד שיודיעוהו בהתראתו באיזו מיתה הוא נהרג ומשום הכי חבשי' לאפוקי האי דכל כמה דלא מיית נרצח אכתי לא ידעינן אי בר קטלא הוא ואי לאו בר קטלא הוא ס"ד אמינא מספיקא לא נחבשי' אצטריך למכתב ונקה המכה ללמד שחובשים אותו. ושבקינן לההוא טעמא דאמרן דר' נחמיה יליף ממקושש דודאי ממקושש לא מצי למילף מהאי טעמא דאמרן אלא יליף ממגדף שחבשוהו ועדיין לא היו יודעין אם היה חייב מיתה כלל ואם לאו ורבנן דלא ילפי מיניה אמרי לך מגדף הוראת שעה היתה ולא עשו אלא מפני כבודו של שם תדע שהרי עדיין לא היה עליו חיוב מיתה ולא התרו בו למיתה והרגוהו ומדהא לא ילפינן מינה הא נמי לא ילפינן מינה כדתניא יודע היה כו' משום סופא דברייתא נקטה דקתני אבל מגדף לא היה יודע אם בן מיתה כל עיקר הוא ואם לאו דאלמא אכתי לא הוה ידעי דבר מיתה הוא וקטלינן בלא התראה הדין הוא פירושא ופירושא מעליא הוא ועיין בהאי פירושא דידן ובפירושא דפריש בה מאן דזוז מינן והי מינייהו דחזית דעדיף סמוך עליה. הא דתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר במחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו כלומר יודעין היו שראוי לעשות לו אלא שלא היו יודעין מה יעשה לו אבל מגדף לא נאמר בו מה יעשה אלא לפרוש להם כלומר לפרוש להן כל דינו:
ודייקינן בשלמא לר' נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדאני חד ולא ימות דמשמע דאמדינן ליה אם ראוי למיתה ואם לאו ואידך דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ותרווייהו לאומדאנא כתיבי דאי לאשמועינן דכי לא מיית יהיב ליה שבת וריפוי לימא קרא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות ואם יקום למה לי אלא לאומדנא ובשלמא לר' נחמיה דאמר אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת פטור היינו דכתיבי תרי אומדאני חד אמדוהו למיתה וחיה והיינו דכתיב ולא ימות ס"ד אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמת דמי ורחמנא הוא דחס עליה ואחייה וליקטליה להאיך קמ"ל אי נמי הא קמ"ל דמשלם ממון סלקא דעתך אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמאן דאיחייב קטלא דמי ואין מת ומשלם קמ"ל וחד אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת ובדין הוא דלכתוב רחמנא אמדוהו למיתה והקל ולא בעי אמדוהו למיתה וחיה אלא איצטריך למכתב באידך לגלויי אהאי דבהקל קא מיירי אלא לרבנן דאמרי לא מיפטר עד דמיתסי לגמרי תרי אומדאני ל"ל ליכתוב רחמנא ולא ימות ונקה המכה אי נמי והכה איש את רעהו אם יקום והתהלך בחוץ תרי ל"ל ומפרקינן חד אמדוהו למיתה וחיה דפטור וחד אמדוהו לחיים ומת דפטור אמדוהו לחיים ומת דכתיב ולא ימות ולא כתיב ולא מת אלא לא ימות דמשמע אמדוהו שלא ימות ואמדוהו למיתה וחיה דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ואיצטריך רחמנא למיפטריה בתרווייהו ור' נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא הרי יצא מבית דין זכאי ונפקא לן מצדיק אל תהרוג כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות:
ת"ר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה כלומר נתרפא לגמרי פוטרין אותו לכ"ע אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון לראות כמה ראוי ליתן לו מחמת כבוד זו ואם הכביד לאחר מכאן ומת הלך אחר אומד האמצעי כלומר השני והיינו אומד של ממון ואית נוסחי דיקי דאית בהו אחר האומד האחרון ופטור דברי רבי נחמיה וחכ"א אין אומד אחר אומד כלומר אין אומד מוציא מיד אומד לחשבו כיוצא מבית דין זכאי אלא הרי הוא בחזקת אומד ראשון עד שיתרפא לגמרי אבל מת מתוך חליו חייב. תניא אידך אמדוהו למיתה וטעו חוזרין ואומדין אותו לחיים אמדוהו לחיים וטעו אין חוזרין ואומדין אותו למיתה שהרי יצא מבית דין זכאי ודברי הכל היא ולא מצית למימר דהאי אמדוהו למיתה חוזרין ואומדין אותו לחיים בשהקל הוא דאם כן היינו סופא דקתני סופא אמדוהו למיתה והקל כו' משלם נזק וצער ושבת ליורשין.
מאימתי משלם את השבת משעה שהכהו ולא אמרינן כיון דההיא שעתא לא אמדוהו לממון לא משלם אלא מההיא שעתא דאמדוהו אלא כיון דהדור אמדוהו לממון איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ממונא הוה מיחייב ולאו מיתה ואמרי לה דהא קמ"ל דלא תימא כל זמן שהיה אמוד למיתה הרי היא כמת ואין עליו לשלם אלא צער ושבת שנצטער ובטל מאותה שעה ואילך קמ"ל דמשעה שהכהו.
ואם תשאל מאי שנא דקתני בברייתא נזק וצער ושבת ושבקיה לריפוי ולבשת וכי תימא כיון דמית ליה לית ליה ריפוי ולא בשת לא ס"ד דמאן שמעת לה האי סברא רבי נחמיה האמר רבי נחמיה ונקה המכה זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת וקאמר קרא רק שבתו יתן ורפא ירפא אלמא מיחייב נמי בריפוי ותו מדקא מיבעיא לן בפרק החובל (בבא קמא פ"ו:) גבי ביישו ישן ומת מכלל דגבי ביישו ער ומת פשיטא ליה דחייב בדמי בשתו. לא תיקשי לך הא דתבע מיניה ריפוי מחיים מיחייב לאסוייה כפשטיה דקרא דכתיב ורפוא ירפא דמשמע בשעה שצריך לרפואה והיינו מחיים ולא כתיב רפואתו יתן כדכתיב גבי שבת שבתו יתן ומשמע בין מחיים בין לאחר מיתה דממונא חסריה והאי דלא איירי האי תנא גבי ריפוי משום דמיירי לאחר מיתה ולאו בר אסויי הוא ולא קרינא ביה ורפוא ירפא אבל בשת לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב כדאמרינן לעיל מיהו לא ידעינן אמאי לא תנייה בברייתא אלא משום דלא אצטריך ליה לאשמעינן אלא נזק צער ושבת נזק דאע"ג דמית וליכא למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה דאין דמים למתים אפ"ה משלם נזק דאמ' כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה לאחר הכאה כשאמדוהו לחיים צער ושבת נמי אצטריך לאשמועינן מאימתי משלם אבל בשת לא איצטריך לאשמועינן ולא מידי.
ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בהחובל (צ"א.) אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו אלמא אע"ג דלא צריך ריפוי יהבינן ליה ואלו הכא קאמרינן דכיון דמית ולא חזי לריפוי לא יהבי' להו ליורשין דידיה אמרי שאני התם דאמדוהו מתחלה בכך:
מתני' נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור דהא לאו אדעתא דאיחיובי קא עביד ואע"ג דאתרו ביה ואמרי ליה אל תזרוק לבהמה מפני אדם שבצדה ונמצאת הורגו ואתה נהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אהרוג עליו פטור כיון דלא מיכוין למקטליה לאדם על כרחיך כשוגג דמי דסבר לא קטילנא ליה ואית דאמרי דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה ולאו מילתא היא דתנא לא קא משמע דיהיב טעמא למילתיה אלא משום כוונה ותו דאי משום התראת ספק א"כ לרבי יוחנן (מכות ט"ו:) דאמר התראת ספק שמה התראה מתני' מה תהא עליה אלא מסתברא כדפרשינן וכן לנכרי והרג את בן ישראל דאנכרי לא מיחייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ז.) גבי שפיכת דמים ישראל בעכו"ם פטור וכן לנפלים והרג את בן קיימא משום דלא מיחייב אנפלים דגברא קטילא קטל.
נתכוון להכותו על מתניו ולא היה באבן כדי להמית בה אם נתנה על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור דכיון דנתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו נמצא שלא נתכוון להרגו נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור דלאו איהו קטליה שהרי לא היה בה כדי להמית ושאר המשנה על זו הדרך אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת אע"פ שלא מת בדבר שנתכוון להמיתו חייב. רבי שמעון אומר אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה