סוכה לח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים ואמר רבא וכן בלולב רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה אמר דין גירא בעיניה דסטנא ולאו מלתא היא משום דאתי לאיגרויי ביה:
מתני' מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב:
גמ' אמרת נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין אמר רב ספרא ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק אמר רב ספרא ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א"ר זירא אמאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא אמר ר' זירא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב דאי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי:
מתני' במי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותבא לו מאירה אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך יברך גהכל כמנהג המדינה:
גמ' ת"ר דבאמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אמר רבא
רש"י
[עריכה]
שירי מצוה - מצוה שהיא שירים שאינה עיקר לעכב כפרה אעפ"כ חשובה היא לעכב את הפורענות: שהרי תנופה שירי מצוה היא ואינה מעכבת כדתניא בתורת כהנים ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה ששיירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר וכיפר כלומר אעפ"כ כיפר שאין צריך להביא קרבן אחר:
וכן לולב - מוליך ומביא מעלה ומוריד:
ממטי ליה - מוליך:
ומייתי - מביא:
גירא בעיניה דסטנא - הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות:
ולאו מלתא היא - אין נכון לומר כן:
לאיגוריי - שיתגרה בו שטן שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר:
מתני' יטול על שלחנו - אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב:
גמ' אם התחילו אין מפסיקין - גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת לא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס לא לאכול ולא לדון ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל:
הא דאיכא שהות ביום - התם בדאיכא שהות להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות שתמשך סעודתו עד שתחשך:
ומאי קושיא - דתפלה אלולב דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה דלמא תרוייהו בדאיכא שהות וגבי לולב מפסיקין דמדאורייתא היא אבל תפלה דרבנן:
אלא אי קשיא - דאיצטריך רב ספרא לשנויי היא גופה קשיא דלולב אלולב רישא דקתני מפסיק וסיפא משמע ימתין אם ירצה שהרי יש לו שהות כל היום:
דלמא מצוה לאפסוקי - שמא ישכח ויפשע:
אלא אמר ר' זירא לעולם - כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך:
מתני' מקרין אותו - כך היו נוהגין אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואין מחויב בדבר אין מוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר:
ותבא מאירה - שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה:
עונה אחריו הללויה - על כל דבר שהוא אומר והכי קתני לה במסכת סוטה (דף ל:) כיצד אמרו ישראל שירה בים כגדול המקרא את ההלל והם עונין אחריו הללויה משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה' אלמא דעל כל דבר ודבר קאמר דעונין הללויה:
לכפול - כל פסוק ופסוק ונהגו כן מפני שיש פרשה שכולה כפולה הודו תחלה וסוף יאמר נא שלשה פעמים קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי ה' לי טוב לחסות טוב לחסות סבבוני סבוני דחה דחיתני ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' ימין ה' לא אמות ולמות לא נתנני פתחו לי שערי זה השער וגו' אבל מאודך ולמטה אינו (כופל) והיינו דאמרינן לקמן (דף לט.) מוסיף לכפול מאודך ולמטה:
גמ' באמת אמרו - כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר:
בן מברך לאביו - ברכות המזון משהגיע לחינוך דחייב מדרבנן ובמסכת ברכות פרק מי שמתו (דף כ:) מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן דמדאורייתא לא מיחייב עד דשבע דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הלכך אתי מדרבנן ומפיק מדרבנן:
שאשתו ובניו מברכין לו - דודאי מחמת שלא למד הוא:
תוספות
[עריכה]
מאי קושיא דלמא הא דאורייתא והא דרבנן. תימה והרי קידוש היום דאורייתא כדאמרי' פ' מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה והא דמשמע בריש נזיר (דף ג:) שהוא מדרבנן איין הוא מדרבנן דדריש לאסור על היין מצוה כיין הרשות וקאמרינן מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא ומשני קידוש עצמו דאורייתא ואפ"ה א"ר יוסי בריש ערבי פסחים (דף ק. ושם) דאין מפסיקין ופסקינן התם הלכה כר' יוסי בע"ש וכר' יהודה בערב פסח וי"ל דשאני קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה וליכא למיחש לפשיעות' כולי האי ועוד לפי שעוסק בסעודת שבת לא חיישינן כולי האי שמא יתעצל בקידוש היום:
יום טוב שני דרבנן. ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות אלא משום דכולי יומא זימניה הוא חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע כדאמרינן פ"ק דשבת (דף י.) במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מרתת ואתי למיפשע ואין לומר משום דהתם ליליא זמן שינה וחיישינן טפי דא"כ ההוא טעמא ה"ל למימר התם וי"ל דתפלה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהיה נפק ביה:
מדקתני מי שבא בדרך. תימה בסוף פ' תפלת השחר (ברכות דף ל. ושם) אמרי' השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע [לולב ומנענע] והיינו ביום טוב וי"ל דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי בהולך בתוך התחום למקום שבא חכם ועוד דהתם קתני השכים לצאת לדרך שמביתו הולך לקראת חכם ונוטל לולב קודם שיצא אבל הכא קתני מי שבא בדרך וכשיכנס בביתו נוטל לולב משמע שממקום רחוק בא לביתו:
מי שהיה עבד ואשה. משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור:
ותהי לו מאירה. שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה כן פי' בקונט' ועל אשתו ובניו מברכין לו בגמרא היה לו לפרש כן דמתני' מיירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ומשום דמבזה במה שאלו מברכין לו דלאו בני חיובא נינהו המקרין אותו קלייט ליה דהא בגדול מקרא אף על פי שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק בשמיעה לחודיה ותבא לו מאירה דעבד ואשה נמי לא מיחייבי בהלל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא:
באמת אמרו בן מברך לאביו. אין זה מענין משנתינו ולא מייתי ליה אלא אגב גררא דתבא לו מאירה דהכא לא איירי במקרא אותו דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) רוצה לדקדק מכאן דנשים חייבות בברכת המזון דאורייתא מדמוציאה אחרים ידי חובתן ופריך קטן איכא למימר דאורייתא אלא הב"ע דאכל שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן ובתוספתא קתני גבי ברכת המזון דאין אשה ועבד וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן ואיכא לאוקומי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דברכת המזון דאורייתא דדלמא לא הוי דאורייתא כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו (שם דף מה.) אין מוציאות אע"פ שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סוכה/פרק ג (עריכה)
פד א מיי' פ"ז מהל' לולב הלכה י', סמ"ג עשין מד, טור ושו"ע או"ח סי' תרנ"ב סעיף ב':
פה ב ג מיי' פ"ג מהל' חנוכה הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' תכ"ב סעיף ג':
פו ד מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ט"ו, סמ"ג עשין כז:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/סוכה/פרק ג (עריכה)
פי' כסכוס כמו לכסכוסי קרמי [במו"ק דף י' ע"ב] והוא כמו חיכוך ובעיא דר' ירמי' התם במס' נדה ולא איפשיטא ועלתה בתיקו:
מתני' מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו וכו'. אלמא מפסיק סעודתו ונוטלו ואוכל. איני והתנן בשבת פ"א לא יכנוס לאכול סמוך למנחה עד שיתפלל וקתני אם התחילו אין מפסיקין. ושנינן אי איכא שהות ביום כדי לאכול ולגמור סעודתו ואח"כ מתפלל אינו מפסיק. ואם אין שהות ביום מפסיק.
ומתני' בדליכא שהות ביום. ואתא רבא ושני שנויא אחרינא ואמר לא שני לן בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. הלא בהדיא שנינן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. הלכך לולב דמדאורייתא מפסיק. תפלה דמדרבנן לא מפסיק. אלא מתני' היא גופא קשיא קתני כשנכנס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק בשחרית. ומשני רב אשי לא שווי לולב לתפלה. ואמר לכתחלה איבעי ליה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול כל היום.
אי הכי קשיא הכא קתני יטול על שלחנו אלמא מפסיק. והתם קתני ואם התחילו אין מפסיקין (לכתחלה לא) .
לעולם כדאמרינן הא דאיכא שהות ביום אין מפסיקין. ואי ליכא שהות ביום מפסיקין ומתני' נמי הכי קתני אין שהות ביום יטול על שלחנו אלמא מפסיק. ואם יש שהות ביום אינו מפסיק שאם נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. ושינויא הא דלולב דאורייתא ותפלה דרבנן לא מצית אמרת מדקתני מי שבא בדרך אלמא מתני' דבשאר הימים דמדרבנן היא.
דאי ס"ד ביו"ט ראשון שהוא מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. מי שרי לסגויי באורחא אלא ש"מ דמדרבנן בשאר הימים נינהו:
מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים כו'.
רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשטנא: הא פרישנא דהיינו בשעת ברכה ולמדנו בו אע"פ שאם סח בין ברכה למעשה הוי הפסק מכיון שהתחיל בעשיית מצוה רשאי להסיח וכדברירנא בהלכות פסחים ור"ה:
הא גופא קשיא אמרת נוטלו על שלחנו אלמא פסיק: פי' שמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב:
ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין: פי' במסכת שבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא למרחץ ולא לדון ולא לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ופרקינן ל"ק התם בדאיכא שהות ביום לכתחלה לא יסעוד עד שיתפלל ואפ"ה אם התחיל לאכול אינו מפסיק מכיון שיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו והכא כשאין שהות ביום ליטול לולב אחר שיגמור סעודתו ולפיכך מפסיק. ואסיקנא דכל מצוה דאורייתא כגון לולב ביום ראשון ושופר וכיוצא בהם אע"פ שיש שהות ביום אם התחילו מפסיקין אבל בכל מצוה דרבנן כגון תפלה ולולב ביום שני וכיוצא בהם אי ליכא שהות ביום מפסיקין ואם איכא שהות ביום לא יתחיל לאכול עד שיעשה מצותו ואם התחיל אינו פוסק ואק"ל והא קדוש היום דהוי דאורייתא כדאיתא בהדיא בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואפי' הכי אמר רבי יוסי התם שאם היה אוכל מבע"י וקדש עליו אינו פוסק אלא יגמור סעודתו ואח"כ מקדש י"ל דשאני התם כיון דעסיק בסעודות היום לא אתי לאתנשויי מקדוש וכיון שהתחיל לאכול ברשות כי היה חול ולא היה לו לקדש אין מטריחין אותו להפסיק סעודתו משא"כ בזה שהגיע זמנו קודם שיתחיל לאכול כנ"ל מיהו הא קי"ל התם כשמואל דאמר שפוסק ופורס מפה ומקדש וכדברירנא בדוכתא:
הכא בי"ט שני עסקינן דהוי דרבנן: פי' בחולו של מועד דיקא נמי דקתני נמי שבא בדרך וק' דלמא הביאו ע"י עירוב או על ידי בורגנין וכ"ת דהתם בא בדרך כדרכו בחול משמע הא ליתא דאמרינן התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ואלו שופר ליכא אלא ביום קדש ממש ואפ"ה קתני השכים לצאת לדרך והיינו בתוך התחום או על ידי ערוב או ע"י בורגנין ובהא נמי איכא למימר הכי וי"ל דסתם דרך אינו אלא חוץ לתחום וכדרכו בחול וכי קתני התם השכים לצאת לדרך היינו משום לולב ומגילה שאפשר ללכת בדרך ולולב דקתני היינו בימי החול א"נ דסתם כל דרך משמע ואפי' בתוך התחום כההיא דהתם מיהא הכא מייתורא דמתניתין דייקינן לה דבשלמא התם אצטריך למתני השכים לצאת לדרך כי מפני כן התירו לו לעשות דברים אלו משיעלה עמוד השחר דבלא"ה לא שרי עד הנץ החמה אבל הכא למה ליה למתני מי שבא בדרך הכי הול"ל מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ואגב אורחין שמעינן דחולו של מועד י"ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה והכי נמי משמע בריש פרקין ובמס' מגילה אמרינן גבי פורים י"ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה ומה שאין אנו אומרים בחולו של מועד בתפלה את י"ט מקרא קדש הזה לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי"ט ממש שיהיו סבורין שהם שוין בקדושה מכיון ששוין בשמותם מפי מורי נר"ו:
מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים: פי' שאינו יוצא בשמיעה אלא בשעונה אחריהם שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וצריך להוציא הכל בפיו שיצא ע"י עצמו:
ותהא לו מארה: פי' מפני שלא למד שאלו למד לא היו מקרין אותו אבל בשהגדול מקרא אותו ומוציאו לא אמר שתהא לו מארה שדרך הגדול להקרות לאחרים אע"פ שהם יודעין לקרות ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ובגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו:
מקום שנהגו לכפול בו: בגמרא מפרש:
גמרא ת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה: פי' במס' ברכות שקלינן וטרינן אשה דמחייב' בברכת המזון אי מדאורייתא או מדרבנן למאי נ"מ לאפוקי לאחרים ידי חובתן דאי מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי' ואתי' למיפשטה מהא דאשה מברכת לבעלה לאפוקי ידי חובא אלמא דאורייתא הוא ודחי' דלמא בדאכל בעלה שיעור' דרבנן דמחייב בבה"מ דרבנן לחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולפום האי תירוצא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי"ל דאשה מדאורייתא מחייב' מתני' כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעורא דאורייתא ואתי הני ומפקי ליה והא דלא דחינן התם מעיקרא דמתניתין אפי' בדאכל שיעורא דאורייתא וכשהוא עונה אחריהם מה שהם אומרים שיוצא על ידי עצמו כריש' דמתני' משום דכיון דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה משמע שהם המברכין לו ובברכתם הוא יוצא והא דמייתי' לה הכא לאו משום דהויא כמתניתין לגמרי דאלו הכא יוצא ע"י עצמו והתם יוצא בברכתם כדפרישנא וכדמוכח בהדיא התם אלא משום דהתם נמי אמרינן תבא עליו מארה מייתינן לה הכא דהתם ודאי כשיוצא בברכתו והתירו זה לכתחלה היינו שלא בזימון דאלו בזימון דעלמא ובדיעבד ליכא למיעבד הכי לכתחלה אלא שלא בזימון היא ומפני שהוא בור יוצא בברכתם כדרך שאמרו היה אחד מהם בור וא' חכם מברך חכם ובור יוצא ומפני זה אמרו שתבא לו מארה כשלא למד והוא בור שיוצא בברכת אחרים שלא בזימון וכ"ש אם יודע לברך שהוא מצוה ליחלק שאם יוצא בברכתם הוא מזלזל הברכה וראוי שתבא לו מארה ואפי' כשהוא מזומן ע"י זמון יש בזיון לדבר שהקטן מברך לגדול אלא א"כ כשעושה כן כדי לחנך את בניו וזהו שלא אמרה ותהא לו מארה בלחוד כדתנן במתניתין אלא שחזר ואמר תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו לעולם כלומר שמברכין לו לעולם ואפי' ע"י זימון לפי שיש בזיון בדבר כאשתו מברכתו וכן כשבניו מברכין דומיא דאשתו דלא עביד לחנכם אבל לחנכם ולהרגילם בברכה תע"ב ובלבד כשהם גדולים וראויים א"נ כשהגיע לחנוך ובדאכל איהו שיעורא דרבנן ויש פירושים הרבה וזהו הנכון:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה