נתיבות המשפט/ביאורים/צא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שניהם נשבעין. עש"ך ס"ק ג' עד צריך הישראל לישבע עיין תומים שהקשה דהא ברי של עכו"ם לאו ברי הוא. ולפענ"ד נראה דלק"מ דהא אפי' שניהם ישראלים ג"כ לאו טענה ברי הוא דהא ע"פ נוגע לא מחשב טענת ברי כמבואר לעיל בסי' ע"ה רק עיקר הטעם דהא בב"מ ג' מדמי הא דחנוני על פנקסו לשני' שהפקידו ובסי' ע"ו כתב הש"ך בס"ק ד' דמיחשב טענ' ברי כיון דמ"מ ברי לו שאינו חייב לבין שניהם רק ש' וכו' א"כ ה"נ מיחשב טענת ברי כיון שטוען ברי שחייב רק מנה לא' מהם ולא שני מנים לשניהם ומה שהקשה בספר קצה"ח דהא אין חייב לשלם לעכו"ם מדינא וא"כ דמי להא דס"ב דאין הפועלים צריכין לישבע כשאינו משלם רק תשלום אחד ולק"מ כיון דמ"מ מוכרח הוא לשלם להעכו"ם בדיניהם הוי כמשלם שני תשלומין:
או שמתו פועלים. עש"ך ס"ק י' עד דא"כ פשיטא כשמתו נשבעין שלא פקדנו ונוטלין עיין תומים שכתב דדוקא כשהכחישו עצמן בב"ד או לפני העדים בחייהם אבל בלא"ה אפי' אם היורשים אומרים שכך ציוה להם אביהם לא מיחשב טענת ברי כיון שלא טען ברי בפני החנווני לא הוי ברי טוב דהא אמר לי אבא לא הוי טענת ברי כמבואר לעיל סי' ע"ה ומ"ש הש"ך דהא פועלים מדינא נוטלין בלא שבועה דהוי כא"י אם פרעתיך ומה"ת יפסידו היורשים ואפשר לומר דטעם הרמב"ם הוא כיון דבעה"ב טוען ודאי שאינו חייב רק מנה אחת לא' מהם ולא שני מנים הוי כטענת ברי לענין זה וכ"כ הש"ך סי' ע"ו ס"ק ל"ד וכ"כ התוס' בב"מ גבי שנים שהפקידו דלא תיקשו לר"ה ולר"י דאמרי בברי ושמא ברי עדיף ע"ש וא"י אם פרעתיך דחייב ג"כ מטעם ברי ושמא כמ"ש בתומים סי' ע"ה ע"ש וזה מיחשב ברי כמ"ש התוס' לר"ה ולר"י ובהדי' מדמה הש"ס בב"מ דף ג' הא דחנווני על פנקסו להא דשנים שהפקידו. ואפשר כיון שהספק ע"פ פשיעתו נולד חייב כמו שמשני הש"ס שם דהפועלים אומרים. מאי אית ליה וכו' והיינו שבפשיעתו נולד כמו שפי' השיטה מקובצת שם וביורשי החנווני נראה דאם אינו משלם אלא תשלום אחד משלם להיורשים לפ"מ שכתב הש"ך ס"ק י"ב דבחנוני ג"כ טעמא דדינא הוא ולא טעמא דתקנתא משא"כ כשמשלם ב' תשלומין דאז החנווני אינו נוטל מדינא דלא שייך ביה סברת הש"ך דחייב מטעם דברי ושמא ברי עדיף דליכא חזקת ממון כיון שע"כ חייב לשלם ע"ש בש"ך דכשמשלם שני תשלומין לא שייך זה וגם סברא דחזקה שליח עושה שליחותו לא שייך רק כשא"צ לשלם להפועלים אבל בשצריך לשלם להפועלים משום חזקת חיוב דהוי כא"י אם פרעתי הרי יש חזקת חיוב נגד חזקת שליח עושה שליחותו ובמוציא הוצאות על חבירו נראה דאם יש שבח אע"פ שמת המוציא הוצאות נוטל היורש דהר"ן ריש פ' כל הנשבעין כתב דהמוציא הוצאות ברשות חייב לשלם מדינא כיון שיש שבח וזה שייך התם דאינו משלם רק הוצאה שיעור שבח וממילא דאם מת היורשים נוטלים אבל במקום דמשלם ההוצא' אפילו בדליכא שבחא דלא שייך טעם הר"ן ועכצ"ל טעמא דדינא בזה כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ג וז"ל דמתחלה הימני' חבירו בשבועה א"כ דמי לנאמנות דסי' ע"א דלדידי' הימניה ולא ליורשים. ועוד דמעיקרא לא הימניה רק בשבועה כמ"ש הש"ך ואפילו בנאמנות מקשו הסמ"ע והש"ך בס"ס ע"א דאומר לא הימניה רק בשבוע' ומה שתירצו התם לא שייך הכא. וכן בסי' ע"ו דחייב לשלם לשניהם אחר שישבעו נרא' דאם מת ולא נשבע דחייב לשלם להיורשי' כיון דחייבוהו לשלם מטעם שפשע דה"ל למידק הרי התשלומין מדינא ואם מת נוטלין היורשים בשבועה ונראה דאם מתו שניה' החנווני והפועלים לדעת הש"ך דס"ל דיורשי פועלים נוטלין ולא יורשי חנוני הדין פשוט אבל להמחבר דיורשי פועלים אינן נוטלין נראה דכיון שמתו שניהם ולא שייך תי' דהש"ס בב"מ דף ג' לדעת הרמב"ם דהא אינו מחוייב לשלם להיורשי' א"כ העיקר דמפקי' ממונא מבעה"ב ויהא מונח וזה דוק' כשהכחישו עצמן בברי דודאי א' מהן רמאי אבל כשלא הכחישו אחד מהן דליכא רמאי וגם לא תבעו שניהם לבעה"ב קודם מותם יחלוקו ואף שכתבו דכשמתו הפועלים אין הבעה"ב צריך לשל' להיורשים היינו דוק' כשלא תבעו הפועלי' והחנווני תובע יש ראי' שנתן להפועלים מדלא תבעו אבל הכא שלא תבעו שניהם הוא ספק השקול ויחלוקו ומ"ש הש"ך כיון שאין להם יורשים כוונתו שהבעה"ב בעצמו הוא היורש ומ"ש שאין היורשים יודעים שהיה פועל כוונתו ומש"ה אינן תובעים והוי כמו שהן במדנה"י:
שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד. עש"ך ס"ק י"א עד דגם להרמב"ם והמחבר צריך לישבע אע"פ שאינו משלם אלא תשלום אחד עכ"ל ונראה דכן עיקר כדמוכח כסעיף ח' גבי קטן ששכר פועלים דהפועלים נשבעין אף דאין משלם החנוני אלא ודאי כשמכחישין זא"ז חייב לישבע אף דאינו משלם אלא תשלום אחד:
וי"א. עש"ך ס"ק כ"א שהקש' ע"ז מסי' קכ"א ונרא' ליישב דעיקר טעם דיעה זו דאין להפועלים רק היסת הוא מטעם דברי של החנוני לא חשיב ברי לגבי פועלים כיון שהוא נוגע והא דשניהם נשבעים ונוטלין לעיל בסעיף א' הוא מטעם שטענותו של בעה"ב שטוען ברי שאינו חייב רק לאחד מהם חשיב טענות ברי כמש"ל ס"ק א' וב' דדמי לשנים שהפקידו בסי' ע"ו ואף דבב"מ ג' דאמר הש"ס הטעם שפועלים מצי אמרי מאי אית ליה וכו' הא פי' שם בשיט' מקובצת הטעם משום שפשע וא"כ טעם זה אינו מועיל רק לענין חיוב תשלומין אבל שבוע' צריכין כמו בשנים שהפקידו בשני כריכות או בא' שהפקיד ואינו יודע איזהו דג"כ פשע ומחוייב לשלם ומ"מ צריכין שניהם לישבע במבואר בסי' ע"ו ע"ש משא"כ הכא דהחנוני אינו נוטל ואינו חייב להחנוני כלום לא הוי שוב טענת בעל הבית נגד הפועלים טענת ברי משא"כ שבועת היסת כיון שחזק' שליח עושה שליחותו הוי כמו רגלים לדבר דיכול להשביעו היסת כמבואר בסימן ע"ח סעיף י"ז בהג"ה והשתא ניחא הא דסי' קכ"א כמ"ש התומים דשם כיון דאית ליה לשליח מגו דנאנסו לא הוי נוגע והוי כטענת ברי ע"פ השליח והוי עד הצריך שבוע' מש"ה נשבע ונוטל משא"כ הכא דמיירי שנתן להשולחני מעות להחליף שיתן מעות אחרים להפועל א"כ לית ליה מגו דנאנסו ומגו דהחזרתי לית ליה כיון שאמר תנו דהוי כזכי והוו נוגע בשאומר פרעתי להפועל ולא הוי כטענת ברי מש"ה א"י להשביע שבוע' חמורה רק ש"ה אחר הפירעון דאז הוי כטענת ברי מטעם שכתבתי ודין מעמד שלשתן יבואר בעז"ה לקמן סי' קכ"ו:
נשבע התובע ונוטל עש"ך ס"ק כ"ב דמסיק דהוא שבועה בנק"ח מטעם דליכא גביה חזקה שליח עושה שליחותו דמה בכך שעשה שליחותו מ"מ הא לא ידע כמה הוציא וקשה מהא דסעיף ז' דנוטל בלא שבוע' ונרא' הטעם פשוט דכיון דטרח הוי כבן הבית הנו"נ בנכסי חבירו וכשליח שצריך שבועה חמורה התירא ולקמן סי' צ"ג סעיף ד' דשם בהג"ה משם לכאן ורומז למ"ש משא"כ בסעיף ז' דלא טרח רק שציוהו ליתן לפלוני:
דהא ידע. היינו במקום שהדין הוא שנאמן ליטול מחויב לישבע קודם שנוטל כשחבירו אינו יודע והא דבסעיף ז' נוטל בלא שבוע' נרא' דכל זה שכתב הרב בהג"ה אינו רק במקום דלא פשע במה שא"י שא"א לו לקצוץ ההוצא' אבל בסעיף ז' שהי' יודע שכר המגיע לפועלים ולא קצץ ופשע בעצמו במה שאינו יודע ואפסיד אנפשיה וכמ"ש הט"ז שם מש"ה נוטל בלא שבועה:
נשבע ש"ה שלא ציוהו. עש"ך ס"ק כ"ו דחולק על המחבר ופוסק דאין כאן שבועת התורה ולא שבועת היסת דהוי שבועה על שבועה. ולפענד"נ עיקר כהמחבר וגם נראה דאף הש"ך מודה בזה ואין כאן מחלוקת כלל דהר"ן פ' שבועת הדיינין בסוגיא דמלוה על המשכון כתב וז"ל בתובע חמשין דהלוא' וחמשין דחבל' ועדיין לא נשבע הנחבל והנתבע כופר בכל אע"פ שהתובע נאמן בשבועה בנ' דחבלה הנתבע פטור וכו' דלא הוי רק גורם לממון דמי יימרדמשתבע אבל לאחרשנשבעעלחבלתו ועדיין עומד בטענתו בחמשין דהלואה ונתבע כופר מסתברא דחייב מדר"ח קמייתא וה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית ליה גבי' כיון שנשבע אע"פ שבשעת תביעתו לא הי' עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאת הודאה מפי הנתבע בפטור אע"פ שאח"כ בא לידי חיוב פטור ש"ח שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצאה בפטור משא"כ כאן על העדא' עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחלה לא הי' עדים ואח"כ באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנן עדיו עכ"ל הר"ן הרי כ' הר"ן בהדי' שאע"פ שבשעת תביעה עדיין לא נשבע מ"מ אם נשבע אח"כ הוי מודה במקצת ואף שהש"ך בסי' פ"ו ס"ק י"ג כתב דוקא שנשבע כבר אבל אם רוצה לישבע עכשיו לא הוי מודה במקצת במחילה מכ"ת ראה אמצע דברי הר"ן ולא ראה סופן וכ"כ בקצה"ח סי' פ"ז והוא פשוט ונכון. ולפ"ז נראה דה"נ דכוותיה דאם תובע החנווני לבעה"ב ואומר אתה צוית ליתן והבעה"ב כופר ועדיין לא נשבע החנווני שנתן להפועלים ודאי א"י להשביע להבעה"ב לא ש"ד של מ"מ ולא ש"ח דלא הוי כפירת ממון רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע כמ"ש הר"ן גבי נחבל אבל אם החנווני רוצה לישבע עכשיו או שכבר קפץ ונשבע החנוני שנתן לפועלים והבעה"ב עומד בכפירתו שלא ציוהו והחנוני עומד בתביעתו ודאי דצריך הבע"ה לישבע שלא ציוהו דכפירת ממון גמור הוא דהא אם יודה שציוהו מחוייב לשלם ממון כיון שכבר נשבע החנוני דכמו שההודאה בענין כזה כשכבר נשבע הוי הודאת ממון כמו כן הכפירה אחר שכבר נשבע הוי כפירת ממון וכל הפוסקים והש"ך מודים לזה והא דלא חילק הש"ך בכך דאזיל לשיטתו במ"ש בסי' פ"ז בשם הר"ן דכל שלא נשבע אף שרוצה לישבע אחר התביעה לא הוי כפירת ממון וכבר כתבתי דנשמט ממנו סוף דברי הר"ן שכתב דהוי הודא' ממון בכי האי גוונ' ה"נ בכי האי גוונא הוי כפירת ממון ולא אמרי' דאין שבועה על שבועה רק כשאפי' יודה הנתבע לא יתחייב הנתבע רק שבועה כגון בתבעו שותפי אתה והלה כופר שאפי' אם יודה אין לו עליו רק שבועת השותפות זה הוי שבועה על שבועה אבל שבועה שעל התובע וכבר נשבע התובע הוי כפירת ממון רק בע"א הדין אמת דאין עליו שבועה בכה"ג דכללא הוא כל שאין שנים מחייבים אותו ממון רק ע"י שבועת התובע אין ע"א מחייבו שבועה וכיון דאפי' אם הי' שני עדים בכאן שציוהו ליתן לא מתחייב ליתן רק ע"י שבועת התובע אין ע"א מחייבו שבועה ואין עליו דין עד אחד לחייבו שבועה ואפי' כבר נשבע החנוני שנתן לפועלים אינו מחייב שבועה ע"י העד דכל שאין שני עדים מחייבים ממון בדיבורם לבד רק בצירוף שבועת התובע לא מצרפין שבועת התובע להגדת ע"א לחייבו שבועה משא"כ לענין מ"מ כל שיש כפירה והודאה שהיא של ממון חייב שבועה ואף שמעיקרא הי' כפירה והודאה שאינה של ממון מ"מ כיון שאח"כ בשנשבע התובע ונעשה הכפירה וההודאה כפיר' והודאה של ממון חייב שבועה כמש"ל בשם הר"ן ובתומים כתב לתרץ דסובר כיון דתשלומין של החנוני היא מדינא והשבועה היא רק תקנות חכמים הוי כפירת ממון ואחריו דרך בקצה"ח אמנם כבר כתבתי לעיל דאף למאן דס"ל דתשלומין של החנוני הוא מדינא הוא דוקא כשאינו משלם רק תשלום אחד ומטעם שכתב הש"ך דלא הוי חזקת ממון כיון שע"כ מחויב לשלם תשלום אחד אבל כשמשלם שני תשלומין כולי עלמא מודי דתשלומין של החנוני הוא רק מצד תקנה כיון דחו"ל נגדו כאומר א"י אם נתחייבתי לך ומה"ט אינו משלם ליורשי החנוני כמש"ל רק כשכבר נשבע החנוני התשלומין מדינא כמו יורד ברשות דלא הימניה רק בשבועה:
לחנוני קצבה. עמש"ל סעיף ג' בהג"ה וכדין קטן ששכר פועלים עמש"ל סעיף א':
והולכתם לתוך ביתך עש"ך ס"ק ל"ג עד ולענין דינו של הרי"ף והרמב"ם וכו' עד כל דאלים גבר וכו' ולכאורה קשה דדין דאלים גבר לא שייך אלא בהאי אומר דידי והאי אומר דידי אבל הכא ממ"נ במאי מיירי אי בשכבר עשה אחד מדרכי הקנין א"כ אף המוכר מודה שהפירות הן של הלוקח ואינו תובע רק כדינר ואי כשלא עשה אחד מדרכי הקנין רק הלוקח קצת מוחזק מטעם כיון שהמוכר כבר מדדן לצורכו מ"מ לא שייך דין כל דאלים גבר בזה כיון שהלוקח ג"כ מודה שהפירות הן של המוכר כיון שלא קנאו בא' מדרכי הקנין וכן הקשה בקצה"ח לכן נראה הטעם דבא"ע סי' ק"כ כתבו הח"מ ס"ק ה' והב"ש ס"ק ג' דאם נתן לו הגט כהקפה אע"ג דלא שילם לו אח"כ לא הוי הגט גזל בידה אבל אם נתן לו על מנת לשלם לו מיד הוי גזל בידה כשלא שילם לו ע"ש מוכח מזה דהמוכר לו על מנת לשל' לו מיד לא אמרי' דהמעות הוי רק בחוב עליו רק גוף החפץ הוא של המוכר כשאינו משלם לו וכן הוא בהדיא בשיטה מקובצת בבא מציעא דף ע"ז בד"ה הא דעייל ונפק ובתוך דברי הרי"ף בתשובה וז"ל אמנם אם שום אחד אינו רוצה לחזור בו והמוכר קיבל מקצת דמי' והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר איני רוצה שימתין המעות לא נגמר המקח לא בכולו לא במקצתו אלא בפריע' וכו' או שיקבל ע"ע להחליט לו עתה המכר ויזקוף עליו השאר בחוב וכו' א"כ ה"נ כשהחנוני אומר שמכר לו הפירות ע"מ שיתן לו הדינר מיד ולא נתן לו ממילא גוף הפירות הן של החנווני ולפי דברי בע"ה שנתן לו הדינר הפירות הן של בעה"ב והוי ממש כהאי אומר דידי והאי אומר דידי דיש לדון בזה כל דאלים גבר רק דהש"ך דחה אותו מטעם שיש להחנווני חזקת מרא קמא ונראה דמיירי אפי' כשיש עדים שעשה אחד מדרכי הקנין ומ"ש דאילו הי' החנווני מוחזק דנשבע היסת עכ"ל אף שכבר עשה הלוקח אחד מדרכי הקנין ותובע הדינר והפירות הן ברשותו לא דמי למלוה על המשכון דנשבע בנק"ח מטעם שכתבתי דלפי דברי החנוני שלא נתן לו הדינר והפירות הן שלו לגמרי והוי ככופר הכל דאין עליו רק שבועת היסת. ובקצה"ח כתב דדמי להא דסי' ק"ה כשיש עדים שהוא מזה העסק שנוטל מיורשים בלא שבועה דבסחורה שמכר בהקפה דימה אותן הב"ח לענין בורח לעסק ידוע מש"ה ה"נ בחנווני שהפירות דמי לעסק ידוע נוטל בלא שבועה ול"ד להדדי כי עוכלא לדנא דשם בסי' ק"ח אפי' ש"ה אין צריך דכיון שהעסק בעין ודאי לא פרע לו אביהם ועדיף מתוך זמנו אבל ודאי אם מכר לו סחורה בהקפ' והסחורה הוא משכון תח"י וטוען פרעתיך נשבע בנק"ח כשאר נשבע על המשכון והכא בחנוני דאינו נשבע בנק"ח הוא מטעם שכתבתי וז"ב ולענין דינא כבר חלקו האחרונים על הש"ך הח"צ בהגהת הט"ז והתומים והעיקר כמו שמסיק המחבר והרב בהג"ה להלכה כהרי"ף והרמב"ם ולא נשאר שוב מקום עיון ופילפול בהדיני' של שאר פוסקים דכל שאינו מונח ברה"ר רק ברשות החנווני והחנווני תובע הדינר נשבע החנווני היסת ולפמ"ש נראה דאפי' יש עדים שעשה הלוקח קנין בהפירות מ"מ המוכר נשבע היסת דכשלא נתן המעות מתבטל המקח כיון שמכר לו במזומן ולא נתן לו כמ"ש הח"מ באה"ע סי' ק"כ ומוכח מדבריו שם דכל שמוכר לו במזומן הדין כך ומה שמסיים הח"מ שם דאם מכר לו ע"מ לשלם מיד וכו' אין הכוונה שאפי' בתנאי מפורש כדמוכח בריש דבריו שם דאפי' מכר לו סתם במזומן ולא נתן הגט גזל בידה ומה שמסיים שם מכר ע"מ לשלם מיד הכוונה שמסר לו באופן שישלם מיד אף שלא פי' בדיני תנאי רק כשמוכר בהקפה אף שקבע זמן ולא שילם לזמן לא נתבטל המכר כדמוכח שם כיון שכבר זקף עליו במלוה המעות וכן ברישא כשהפירות מונחים ברשות הרבים שהלוקח נשבע ונוטל נראה דאפילו לא עשה הלוקח אחד מדרכי הקנין מדלא חילקו הפוסקים. (ועש"ך בפירושים שהביא ויש שם ט"ס בד"ה והטור כתב וכצ"ל ומודה לי' דבין דלא ישבע בעל הבית וכו' אמר שם והתוס' והרא"ש לא גרסי בזמן שהפירות צבורין ומונחים כמ"ש הרי"ף והרמב"ם וסייעתם וכו' ובד"ה אך גם על פי' זה וכו' יש ט"ס וכצ"ל ועוד דא"כ ל"ל לש"ס לעשות צריכותא וכו' ובד"ה ואפשר דאף התוס' בשם ר"ת ג"כ יש שם ט"ס וכצ"ל לא פליגי על כל הנך דינים שכתבתי ותיבת אבל ט"ס וצ"ל אכל וכו'):