נפש החיים/שער ד/פרק כג
וכן אחר פטירתו מזה העולם. אמרו (ב"ב ע"ט א') כל המרפה עצמו מד"ת נופל בגיהנם כו'. ואמרו שם עוד כל הפורש עצמו מד"ת ועוסק בדברי שיחה אש. אוכלתו כו'. ובמשלי רבתי (פ"י) ועוזב תוכחת מתעה אר"א כל ת"ת שהוא עוזב ד"ת כאלו מתעתע במי שאמר והיה העולם ולא עוד אלא כיון שעזב ד"ת בעה"ז הקב"ה עוזבו לעה"ב כו'.
ובזוהר ויקרא (ח"ג כה, ב) אר"ש זכאין אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא. ווי לאינון חייבין דלא זכאן לאתדבקא במאריהון. ולא זכאן באורייתא. דכל מאן דלא זכי באורייתא לא זכי לא ברוח ולא בנשמה. ואתדבקותא דלהון בההוא סטרא דזינין בישין. והאי לית לי' חולקא דקדושה. ווי לי' כד יפוק מהאי עלמא דהא אשתמודע הוא לגבי אינון זינין בישין מארי חציפותא תקיפי ככלבי שלוחי דנורא דגיהנם דלא מרחמא עלייהו כו'.
ובפ' וישב (ח"א קפה, א) אחר שהאריך שם בגודל שבחו ומדרגתו של העוסק בתורה בעה"ז וע"הב. אמר אח"ז ת"ח ההוא ב"נ דלא זכי לאשתדלא בהאי עלמא באורייתא ואיהו אזיל בחשוכא. כו נפיק מהאי עלמא נטלין לי ואעלין לי' לגיהנם אתר תתאה דלא יהא מרחם עלי' דאקרי בור שאון טיט היון כד"א ויעלני מבור שאון מטיט היון כו'. ובג"כ ההוא דלא אשתדל באורייתא בהאי עלמא ואתטנף בטנופי עלמא מה כתיב ויקחהו וישלכו אתו הברה. דא הוא גיהנם אתר דדיינין להו לאינון דלא אשתדלו באורייתא. והבור ריק כמה דאיהו הוה ריק מ"ט בגין דלא הוה בי' מים. ות"ח כמה הוא עונשא דאורייתא דהא לא אתגלו ישראל מארעא קדישא אלא בגין דאסתלקו מאורייתא ואשתבקו מינה הה"ד מי האיש החכם ויבן כו' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי כו'.
ולא עוד אלא שתחילת דינו של אדם בבאו למשפט לפניו יתב' הוא על ד"ת. כמ"ש בספ"ק דקדושין ובפ"ק דסנהדרין (ז' א') א"ר המנונ' אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת שנאמר פוטר מים ראשית מדון כו':
ואמרו בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת כו' שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו'. כי כן משפטו מפרי מעליו ישביעוהו. כיון שלא רצה לבחור בחיים ובטוב האמיתי לו ולכל הבריות והעולמות כולם ולהתדבק עצמו בו ית'. והמעיט שפעת אור של העולמות וקלקל ובלבל סדרי המרכבה הקדושה. והחשיכם. וגרם רעה לעצמו שפשט בגדי הקדש ולבש תחתם בגדים צואים ומטונפים הנעשים מעסקי תאות זה העולם ותענוגות עניניו והוא מטומא ומטונף מהם. ודאי שלא יניחוהו ולא יוכל ליכנס. וכל החיילין קדישין השומרים אותו מתרחקים מאתו בלא יוכלו יגעו בלבושיו המטונפים. ואזיל ומשוטט בעולם וטמא טמא יקרא שמתדבק במינו בחיילין טמאים של כחות הטומאה אשר הגבירם על עצמו. כמ"ש בזוהר ר"פ מצורע ( ? ) ר"א פתח כו' כמה אית לון לב"נ לאסתמרא ארחייהו ולדחלא מקמי קב"ה דלא יסטי מארחא דכשרא ולא יעבור על פתגמי אורייתא ולא יתנשי מינה. דכל מאן דלא לעי באורייתא ולא ישתדל בה נזיפא איהו מקב"ה רחיקא הוא מניה. לא שרי שכינתא עמיה. ואינון נטורין דאזלין עמי' אסתלקו מניה. ולא עוד אלא דמכרזי קמיה ואמרי אסתלקו מסוחרניה דפלניא דלא חש על יקרא דמארי ווי לי' דהא שבקוהו עלאין ותתאין. לית לי' חולקא בארחא דחיי. וכד איהו אשתדל כו'. ולעי באורייתא כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא לי' ושכינת' שרי' עלי'. וכולהו מכרזי קמיה ואמרי הבו יקרא לדיוקנא דמלכא. הבו יקרא לברי' דמלכא אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי זכאה חולקיה.
ואמרו במשנה פ"ק דחגיגה (דף ט.) מעוות לא יוכל לתקון רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן שתחלה ונתעוות ואי זה זה ת"ח הפורש מן התורה. ואוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות אוי לנו מעלבונה של תורה. וכמה צריך האדם להתבונן ע"ז תמיד ולשית דעתו וכליותיו ישתונן. בל ילך חשך ח"ו כל ימי הב"לו מספר ימיו אשר נקצבו לו ברחמיו וחסדיו ית"ש באות נפשו משולח חפשי מן התורה. כי בנפשו הוא. כי יגיע עת פקודתו וישוב העפר על הארץ והרוח לא תשוב אל האלקים להצרר בצרור החיים העליונים. כי תקולל חלקתו להתקלע ולא תרגיע כי נדחה קראו לה. נזיף לעילא נזיף לתתא. אוי לה לאותה בושה כו'. הרחמן ית"ש יצילנו: